קטגוריה: Freestyle

התעוררות עברית

Amir Pri-gal

סיפור שאני מעלה מהעבר

שני גברים שמחוץ למגרש, במשחק הקודם קיבלו ממני כרטיס צהוב כי הם תמכו בקבוצה היריבה, אפשר להגיד שהם העדיפו לתמוך בקבוצה היריבה כדי להימנע מקונפליקטים, בלי להבין את ההשלכה שזה אומר שידלגו עליהם. אז הפעם היריבות חזרה למגרש, שלושה שחקנים, שתי קבוצות: בקבוצה הראשונה הנהג, מזרחי, הצעדים שלו מאוד אגרסיביים, אליו מצורפת אינדיבידואלית בפני עצמה, עם הבעיות שלה, למי אין בעיות בעצם, שהכרתי לראשונה באותו בוקר, אשכנזייה, שהלכה לוויפאסנה בהודו, פעמיים. בקבוצה השנייה, אני. על מה היריבות או על מה המתח? אמרתי להם ״אחד למען כולם, כולם למען אחד״, והתגובה הנחרצת מצידה עלתה: האשימה אותי שאני מפחית מהתרבות הישראלית, ושגם בהודו הם לא יודעים לעמוד בזמנים. כמה דקות לפני, במסגרת השיחה הראשונה שלי איתה אמרתי לה שרוב השפות בהודו הם יותר עדינות מהעברית. כמובן שלתאר את הכל בהיכרות כל כך ראשונית יכולה להעלות להרבה מאוד זמן את הגבות של השומעים. פשוט ניסיון מקומי, באמת מקומי. עכשיו לספר לה איך שאני שמתי לב שאני מדבר בצורה כל כך ישירה בווייטנאם, ואיך כשאני משוחח באנגלית אני משתדל להשתמש במילה Please או ב- bonjour, ולבקש סליחה בטקט כזה יפה, הומוריסטי, על הבדלי התרבויות, עם האורחים או הלקוחות שלנו, על שאנחנו פונים אליהם בצורה כל כך ישירה, כאילו זה צבא. חחח. זה מצריך בדר״כ היכרות ארוכה יותר. היא כעסה כי היא רצתה להגיע בזמן, והנהג חושב שמשחקי אגו איתי עובד כמו עם קהל הלקוחות שהוא מכיר. ת׳אמת, כולנו באותה סירה, ולכן ״אחד למען כולם, כולם למען אחד״, וזה בסך הכל… אנשים רוצים להגיע למערות הבטוחות והמושקעות שלהם, אז למה הקבוצה השלטת לא שמה S* עליהם ומדלגים עליהם? התווכחנו. אמרתי לו שאם ימשיך בזה אני יתלונן. התווכחנו כמו ״ישראלים תרבותיים״. ישראליים תרבותיים זה לא בדיוק מתחרז עם שפה עדינה, ואני בתוך זה. ביקשתי שיסתכל על הכביש ושנסכים לא להסכים. והיא תיארה איך בהודו אין דבר כזה זמנים, כי אמרתי לה משהו שישראלים לא עומדים בזמנים, לא זוכר שאמרתי את זה במילים הללו, אבל רגע על זה עוד מעט. הוא סיפר שלפעמים אחרי זה יש לו נסיעה לאנשים עם מוגבלויות, ילדים שאם הוא לא מגיע בזמן הם יכולים לרוץ לכביש בלי להבין. והיא פשוט מבוגרת, אני גם מסתכל על אבא שלי. מבוגרים הם יותר קצרים, אבל הם חייבים לעבוד. אנחנו חייבים שהמבוגרים שלנו כולם יעבדו כל עוד כוחם בגופם, כל עוד כוחן בגופן. המחשבה על האובדן, אני רגיש אליה קצת… שיש דבר כזה סוף, סוף במבט. שהאדם לא יתקיים יותר בחיי. בכל אופן נשמע שהיא איפשהו לאורך הדרך הפסיקה להאמין באחדות של האדם, והתחילה להאמין באינטרסים האנוכיים שבין אדם לחברו, שבין איש לאיש, בין אישה לאישה, בין יהודי ליהודי. רק פרשנות מהמרווחים שבין המילים, לא אמת, בדיוק כמו שלהגיד ״מזרחי״, ״אגרסיבי״, ״אשכנזייה״, כל ההגדרות הללו לא אמיתיות. נכון? מה שכן אמיתי בעולם הווירטואלי שלנו זה ״סיר הלחץ״, שמי שבאמת התחיל לשחרר אותו בשיחה זה הנהג. לפתע הבנתי שבקול שלו יש לו משהו מכיל, שלמרות שיש לו קהל מאוד מסוים, שהוא העם בישראל, הוא יודע לאהוב את אלה שבאו לעולמנו עם מוגבלויות שונות. והיא, אני בטוח שגם היא בתוך תוכה רוצה אחדות. אז תוך כדי הוויכוח אמרתי להם ש-״למרות הכל אני אוהב אתכם״. מישהו צריך לעשות סוף לסבל, או רגע… נשתמש במילים קצת אחרות ״להפסיק את מעגל הסבל״, נכון? אמרתי לה שהיא תרגמה אותי לא נכון, הבנתי שהיא מעניקה (יותר מידי) ״כבוד״ לשפה, והוספתי ששיר השירים זו שירת האהבה הכי יפה ששמעתי מאודי. וכך נפרדנו לשלום בתחילת השנה החדשה.

אני רוצה להוסיף פה דוגמאות נוספות על אנשים שהתלוננו תוך כדי קבלת השירות מנותני שירות במקומות שונים והתגובה האטומה ודווקא האנושית שלהם… אני חושב שאין צורך להוסיף היום מלבד את הדבר הבא: אנשים, כולל אני, לא יכולים להכיל את כולם כל הזמן את אלה שממולם, במיוחד כאשר קשה להם. זה לא קל בכלל. פגשתי אנשים שממש אפשר להרגיש שיש להם יכולת להכיל, והם עוסקים בתחום הטיפול, סטודנטים, זה ממש מתאים להם, של רפואת הנפש או רפואת הגוף. אולי אנשים נולדים כאלה, זה מדהים. בכל אופן התמקדות ברוחניות משחררת הרבה מאוד דברים. והיא פוטנציאל ממשי להכלה אינסופית כמו שאם אוהבת את ילדיה. לא שהגעתי לזה. ואני מבין למה הנהג יש לו את השפה שלו, אני עדיין חושב שאנחנו דור שיש לו מיוחדות אחרת שהיא תולדה של השמיים הפתוחים, חשיבה בינלאומית כתוצר של מפגשים בין-תרבותיים, הרצון להכיר אחד את השני למרות שהשפה היחידה שניתן לתקשר בה זו האנגלית הטכנית, המתורגמת, ולא המדוברת של המדינות הדוברות שפה אנגלית. ולהימנע מדרכי חשיבה אגרסיביים שבכוחם לגלוש גם לחיים.

למה רטוריקה אין לה תשובה בוויכוח, כי מי שישתמש במילה ״אני אוהב אתכם״ ללא כוונה, לא יסיים את מה שאנחנו חווים פה יותר מידי שנים. ומכאן אומר לכם שלמרות שהמלחמה עם מי שרואה בנו אויב לא הסתיימה, אנחנו חזקים יותר, וכאשר נצליח לממש את הסיפורים ההרואיים בִּפְנִים, נהפוך לאור שמאיר את כל היצורים החיים. וזה כבר קורה, גם אם זה עדיין לא נראה. ״שנה טובה״.

 

10.09.2026 | 22:37

קרדיטים

  1. Video: Comptine d'un Autre Été – Yann Tiersen – TheChiefEmperor @Youtube.

החיים בתוך משבצת

Amir Pri-gal

כתיבה חופשית, לא אמת. 

השליטה באזורי המחלוקת צריכה להיות של האזרחים. פירוז ״כוחות השוק״. אני רוצה לראות פה שוק חופשי שבו אנשים יכולים להתבטא בצורה חופשית, לצרף את המשפחות שלהם, את החברים הקרובים שלהם, כדי לייצר מוצר אחד ייחודי. החסמים לא נועדו רק כדי לעמוד בתקנים בריאותיים… לא צריך להיות פה עדינים, חסמים רבים מידי נועדו כדי לחסום יצירה. לאורך השנים יותר מידי עובדים-ות מעלים את הרעיון שהדרישות במקומות עבודה נועדו גם כדי למנוע מאיתן-ם מלהתפתח. זה אקססיבי מידי. יצירתיות יכולה להופיע בכל זמן, ובכל גיל. לאקדמיה אין זכות קניין על יצירתיות, ולמעסיקים לא זכות ראשונים על חירותו של אדם רק כי הגבולות למזרח, לצפון, ולדרום סגורים. במערב הים; לא נבנו הגשרים הכלכליים לאדם הרגיל בישראל, מה שזה רגיל איפה שהגבולות הם כן פתוחים. אני לא מדבר על סוציאליזם, אני מדבר על חלוקה שווה של עושר, ובאמצעות איזון של הגוף הרביעי שיכול להפעיל סנקציות כלכליות וכוחות פיזיים על מי שנמנע מלהיות שקוף היכן שנדרש, כדי לתקן עוול כלכלי, לא עונש. לפחות החלק הראשון של המשפט האחרון וכל המשפט הראשון יש לו דוגמה מוחשית בעולם -נורבגיה -הלוויתן שלהם. יותר מידי אנשים התמכרו להגדרות המלָאכוּתִיות של הביטוח הלאומי, אם נפסיד חס וחלילה במלחמה, אם תתרחש פה רעידת אדמה רצינית, מה הם יעשו? אם יישארו בחיים, יתפוגגו. מאז שיצאתי לדרך בעולם, הבנתי שהאגרסיביות הישראלית תמיד מופנית כלפי החלש, זה לא טבעי, זה לא פייר, והחלש צריך להפנות את האגרסיביות הזאת על החלש ממנו, והחלש ממנו צריך להפנות את אותה אגרסיביות על העדין ביותר. והעדין ביותר לא יכול להציל אותם בכוחות עצמו, הוא חייב קודם כל ״להגן״ על עצמו מפני כוחות השוק שבבסיסה התפיסה היא שאי-אפשר לסמוך על אף אדם. אז למה אתם נותנים תוקף לאדם/מערכת שלא סומך על אף אדם מלבד עצמו? יש לי את התשובה: כי העולם הוא דינמי, הוא זורם, הוא לא קבוע, אין אדם קבוע, אין חיים קבועים, אין שוק קבוע, בואו נשחרר אותו. אתם באמת חושבים שהבחירות הקרובות יועילו לזה? הבחירות בקופסה מסבסדת רק את עצמה, שבה דנים רק על מה שרוצים לדון, שבה דנים את הדרמה הפנימית. האגרסיביות שדיברתי עליה מקודם, אני רואה בה פוטנציאל של יזמות, את המהפך של האגרסיביות, את הצד השני של המטבע. זה לא עניין של עשירים-עניים, מלא עשירים רק רוצים ללמד מי שמוכן ללמוד מהם, כי זה בטבע האנושי שנולד גם מתוך הסתכלות עמוקה על טבע המציאות. זה עניין של אותם יחידים שאם הם לא יפעלו בעניין, כאשר יגיעו לזקנתם-ן, זה שעומד בשער ישאל אותך ״מה עשית?״, לא חבל להגיע כך לסוף החיים, כל החיים מתרכזים במשמעות אחת שממנה הגוף מפריח את נשמתו. הוא יכול לומר לעצמו-ה שעשו זאת בשביל הילדים שלהם, כלומר פגעו ביצירתיות של המונים כי האמינו שהאדם הוא רע ביסודו. עם הטעם הזה, החיים יסתיימו. למרות שעל המוות דובר הרבה, הרגש ברגע המוות חסר בספרות של אהבת-האדם. אי אפשר באמת להעביר אותה כי ישנה חומה שאולי רק קבוצות מאוד רוחניות יכולות לגעת בה, שהגישה אליה בדר״כ מתאפשרת רק לאחר מבחנים רבים, או באמצעות יצירתיות. רק לאחר מסע בטבע החיים שכוללים בתוכו גם את המפלצות, שהנוחות מסוגלת רק להסתיר אותן, בתוך משבצת עירונית. החיים בתוך משבצת. 

שחרור

00:06 AM

האמת שמחוץ למגדל הקלפים ומה הקשר לסבון נוזלי

Amir Pri-gal

האם בעיניך דילול של סבון נוזלי באמצעות 80-90% מי-ברז לתוך המיכל נחשב לנורמלי? אני מכיר זוג מבוגרים שעושה את זה, ולא שחסרים להם המשאבים. אני תוהה אם זה לא עומד תחת אותה סימטריה עם אנשים שמפעילים מניפולציות באמצעות השפה ותחת ההכרות את החוק והגבולות שלו, יותר מאדם רגיל, כדי להגיע לתכלית שבה מימוש הזכויות היתר הוא מעל למצופה. החיים כמשחק פוקר. אין טוב בפוקר, מושגים של טוב ורע הם מחוץ לשולחן המשחקים. אבל יש בזה בעיה, לראות את העולם דרך משחק הקלפים, הם התמכרו, ואז יש עולם שבו יש הגיון לרחוץ את הידיים עם 90% סבון מדולל והחברים היחידים שלהם זה מי שמשחק איתם בקלפים, מי שמדלל סבון ב-90% של מים, בזמן שהעולם הוא הרבה יותר רחב ועמוק. סבלנות. אל תטעו לחשוב שידע כמו אקדמי, או ידיעת משחק הפוקר, ״הנסיך״, אומנות המלחמה, חשיבה של עוני (מי שעני לא בהכרח עני, יבוא היום שנספק לעניים בעולם גם ביטוח בריאות כמו בישראל), יש להם את הכוח לבנות מושבות על כוכבים רחוקים. זה שזה נורמלי, זה לא אומר שזה נורמטיבי. איך תדעו את זה, אתם שואלים? לא שיש לי תשובה אבל אני אספק לכם שאלה שתשאלו: האם הבחירה שלי עושה טוב. טוב הוא מושג מאוד רחב שההבנה שלו מזדקקת כאשר מתמקדים ברוחניות עמוקה: מדיטציה היא דרך אחת, באמצעות מדיטציה, ואני לא מדבר על הארה, אני מדבר על פשוטה, לאורך זמן, כאשר מתמודדים עם רעש/כאב, חושפת את האמת שמחוץ למגדל הקלפים. אנחנו בדרך לבנות דמוקרטיה חופשית כדי להימנע מלהכניס בעל כורחם ילדים לדפוסי המחשבה הללו לכשיתבגרו. סבל הוא דבר אמיתי, גם אם הוא מוסתר או מובנה בתוך מערכת התִקשורות התרבותית.

חילופי תרבות, או Cultural Exchange

Amir Pri-gal

בי״א לאלול ה׳תשפ״ו, עשרים ושש דקות אחרי חצות הליל, לראשונה צָפה בי המחשבה של לשכוח אותה, את הכוכב שהאלוהים הֵבִיאוּ לחיי רק לרגע, כדי למצוא את הצפון.

אילו היינו יכולים לאגור חלומות על מסילת הרכבת של החיים, היינו אומרים שהם מעצבים אותה כפי שהמפגשים עם האחר מעצב אותנו יום ביומו, אבל את האחר, נוכחתי לדעת, שקשה לאנשים לקבל, ולכן זו תרבות של מי דומה לי (סימן שאלה)… ישנם אנשים, זה עניין של אופי, בחירות בחיים, והרבה גם חינוך, בין אם של ההורים ובין אם של העצמי, אם כבר הזכרנו חלומות, אז אומר לכם שישנה אישה שהצטרפה אלינו, והיה לילה אחר, רק יום אחד אחרי שפגשתי בה לראשונה, או יום נוסף, שהתעוררתי מספר פעמים בלילה כאשר פָּנֶיהָ שלה מופיעות לפני ואחרי כל קימה שכזאת. רעש? לא יודע. אתמול נסתי לומר לה משהו, באתי לכיוונה ואז ראיתי אותה קמה מהכיסא והגבר המיוחד בפני עצמו, אשר ישב לצידה במסעדה הלך שלא לצידה והיא אחריו במרחק של מטר וחצי או שניים. אני רוצה לומר שהלוואי וההורים שלהם היו יודעים לאהוב, אבל אולי אני טועה. כולם טועים, כולם מתבלבלים, let's be kind.

שמתי לב שיש בנות, נשים, אימהות שמניפות את היד אלי לשלום בין אם יצרתי איתן קשר אפילו רק למספר דקות ובין אם רק במבט שלפני מספר דקות. הדבר הזה שחוויתי עם האגו, עם ההעלמות שלו, לא שהוא באמת נעלם, עדיין יש בי היאחזות לדברים, עם החברות, והחברים שלי בווייטנאם, הפכו את פנֶיהָ של איזו אבן, או מרצפת, על הדרך של חיי. סינכרוניזציה זה דבר-אמיתי/משמעותי וזאת בתנאי שאת.ה פותח דלתות בין אם מבחירה, בין אם בעל כורחך. הכל קורה לטובה. כל מפגש זו הזדמנות חדשה לפתוח משהו בטבע האלוהים.

ולא כולם יודו לך על זה.

חצי הכוס המלאה מחוץ למקדש ווייטנאמי

Amir Pri-gal

היה ערב אחד שהאמא של הילדה ליוותה את המכשפה הקטנה הזאת לדירה שבה אני מתגורר, את הצעדים שמעתי מן החדר השני. בתחילת היום אמרה לי שתביא אותה, שתביא -לי- אותה. קוראים לזה בייביסיטר. שנינו חייכנו. בייביסיטר ״ואיזה-כיף לי״. הפכנו גושי פלסטלינה לממתקים בצבעים וצורות, לימדתי אותה קרטה מהסרטים, הזמנתי לנו אוכל, לי פאניר, ולה, היא בחרה בעוגייה שהתברר שהיא גם מתוקה מידי בשבילה, הטעם הווייטנאמי הוא פחות בקטע של מתוק בממתקים, הפירות שלהם מתוקים מידי לטעמי, ואני גם מאוד אוהב את ה-Hot Pot שלהם שזה בסך הכל מרק זך, נודלס, הירוקים שלהם, נבטים טריים, טופו, לוטוס, טעים לי, אוכל לנשמה, אני יכול לאכול את זה כל יום -זה אכלתי כאשר יצאתי. דרך אגב מתוך החוויה האישית שלי בתוך תמונה עסקית קצת יותר רחבה שהיא לאוו דווקא מדוייקת או נכונה, אני לא ממליץ להשתמש באופן בלבדי באפליקציית המשלוחים המובילה בווייטנאם גראב, מהסיבות שהן יותר נפוצות מחוץ לישראל, שנוגעות למניפולציות של איך מגדירים משלוחים, זיכויים וכדומה, במקום למצוא דרכים חדשות להתרחב. אפליקציה טובה בסה״כ שהתלות בה הופכת את הוצאות המחייה לאחר תקופת זמן מאוד קצרה ליותר ויותר קרובים למחירים בישראל… קטע, לא כל המסעדות שרשומות באפליקציה מופיעות לך, חלקן מופיעות אחרי רכישות או התנהגות מסוימת, ישנה מניעה לרכוש שוב מאותה מסעדה, אם אתם מתעקשים קצת יותר אז תוכלו לחזור אליה. פשוט מתחברים לי לדברים אחרים בישראל שחשבתי שאולי אדבר איתכם בהמשך, אתם יודעים מה אומר לכם עכשיו בקצרה:

לפני שהרשויות דורשות מהאזרחים להיות שקופים על השקל, זה צריך להיות הדדי. ללא הדדיות אין אמון, ללא אמון אין הסתמכות, ללא הסתמכות נצטרך יותר רובוטים כדי לשמור על הגבולות, כי הגבולות דורשים שורשים והיסטוריה, שורשים לא צומחים סתם באוויר, צריך לתחזק אותם, וזה, הרובוטים, זה כיוון אפשרי.

לפני אתם מסתכלים על חצי הכוס הריקה, אוטוטו חצי הכוס המלאה. נמשיך?

לפני שמדברים על רגולציה צריך שקיפות, ובמקום רגולציה לאפשר תחרות, לעשות הפרדת כוחות. זו האפליקציה היחידה שאני יכולתי להוריד מהחנות הישראלית. בקיצור, בפעם הבאה לארוחות ערב אצא יותר, אקנה בסופרמרקט, אכין בבית, אולי אפילו אמצא לי שותפה, וזה יהיה נחמד, נעשה תורות של הכנת אוכל. Preparing למשפחה. בכל אופן כשהמשלוח הגיע עלה לי הפחד ממה שהתקשורת בישראל שמה עליו את הדגש וזה המקרים המצערים של שכיחת תינוקות ברכבים. זה קורה, וליבי להורים שאיבדו את הרכים שהיו לרגע בתקופת החיים שלנו. אז כשהיא הסתכלה עלי אחרי שאמרתי לה שאני מביא את האוכל, שתמתין, במבט הזה, היא מאוד שמחה שהרמתי אותה על הכתפיים שלי, ירדנו ביחד במעלית, שרנו ביחד, השליח היה קצת מופתע, אולי היא הבת שלי? חחח הלוואי, אני חושב שאני אהיה אבא טוב. בימנו אולי נכון להגיד את זה שלא כולם רוצים להיות הורים, אני מתחיל כבר שלקבל את זה, לא לכולם מתאים, גברים ונשים כאחד, מי שמבקש בילדים, משפחה זו אחריות, ויש בזה קדושה. תגידו מה ש׳אתם רוצים, ילדים זו אחריות מאוד גדולה, לא רק כלכלית, גם נפשית, רגשית, זו נתינה שנובעת מאהבה, הם צעד נוסף לעולם טוב יותר. הבנתי שהניסוי הקיבוצי בנוגע לחיי משפחה לא צלח, לא ע״פ תפיסות אושר משפחתי. אז… מישהי אמריקאית, יהודייה, אמרה לי אתמול בהקשר לישראל ״תשמרו על עצמכם״. עניתי לה ״צריך גם את הביחד״, אז היא אמרה לי משהו שהראה לי את העיוורון שלי באותו רגע ״אנחנו (אני ואתה) בביחד״. זה היה הערב, הלילה לפני שהיא נסעה לדודים שלה באזור אחר של ווייטנאם… האמא סיפרה לי בימים שלפני, שיצאה לטיול מרחבי שכזה כך גם בשנה שעברה. ובכל תקופת השלוש שבועות שנסעה אליהם, הבת שלה דיברה איתה רק קצת כזה, כל כמה ימים. זה באמת מיוחד מעולמות גבולות היקום שיש ילדים שנולדים עם אופיים שונים. ואת הילדה העצמאית הזאת אני יכול לראות בכל אישה שהיא. ויש את המקבילה של הבן, עם אותו חיוך רחב ושובב שהוא מלא באוויר העולם, שאני יכול לראות גם בתוכי ובכל גבר אחר שאני פוגש. הכאבים, האכזבות, ״הצרות״, יכולים להיות משמעותיים שמשפיעים על מהלך ההתפתחות שלנו, אבל השביל לאושר הילדי תמיד נמצא באדם ואני בכל יום פוגש בו כאשר אני מדבר אל אנשים.

היפנים חווים בדידות, הם מכירים בזה.

התרבות המערבית.מודרנית חווה בדידות, מדברים על זה.

הישראלים חווים בדידות עמוקה, כי אני מכיר אותה, המערכת לא יכולה להכיר בה כי אז תצטרך לשמוע דברים שהיא לא מוכנה לקבל, כמו שאותם אלה שמובילים את האומות המאוחדות לא מוכנים לקבל העובדה שהם השתתפו במלחמה. מאותן הסיבות, יש לזה השלכות. אז אני מדבר על זה. הפתרון שלי אליכם זו אהבת האדם. אהבת האדם זה לא מושג מופשט, זו עבודה של חירות עצמית, על הדרך לחוות גם הפסדים. הרי בכל דבר שתעשו תחוו הפסדים, לא תוכלו להימנע מכך, עדיף להתמקד בכלכלה של תקופת חיים אחת, מהלידה למוות, מאשר בכלכלה של חיי-הנצח. בווייטנאם, החברה שלי סיפרה לי על המקדש שאני רואה מעבר לכביש, מקדש עטוף בזהב, זה לא מקדש לאלילים, לא מקדש בודהיסטי, לא למלך או אלה, זה זוג שלפני שסיים את תפקידם בחייהם הם בנו את זה לציבור הרחב כדי שיוכלו לבקש הצלחה בעסקים. הם גם באו לשם, אולי אפילו הדליקו קטורת, ושמעו מזמורים, ואולי גם דיברו בינם לבין עצמם על סבל.

קרדיטים

  1. Video: BẮC BLING (BẮC NINH) | OFFICIAL MV | HOÀ MINZY ft NS XUÂN HINH x MASEW x TUẤN CRY | Hòa Minzy @Youtube.

זכויות יתר

Amir Pri-gal

אתם יודעים שיש זכות דמוקרטית בווייטנאם? בכבישים. קחו את הרמזורים למשל, כשזה מצביע על אדום, זה כאילו הרמזור אומר ״זה אדום, אבל בזה גם לך יש את זכות הבחירה״. כשהנהג לקח גם אותי למרכזה של איסלנד כדי להתחיל במסע של 55 ק״מ עם אוהל ועם תיק במשקל התחלתי של 18 ק״ג, מרייקיאוויק, הבנתי שגם בנהיגה יש אומנות, אז בווייטנאם יש נהגים שהם גם אומנים, בלא לדרוס אותי. את כל מי שנמצאים בדרך למעשה. אפילו אם הוא או היא לא מסתכלים אחורה, אני מניח שגם באשמה יש זכות בחירה, כמו בישראל. חחח. 

נשאה אותי על הקטנוע שלה לסיבוב בשוק המקומי

Amir Pri-gal

נשאה אותי על הקטנוע שלה לסיבוב בשוק המקומי. בדלתא של וייטנאם. אני כבר מורגל לכך: צפונית לשם בהאנוי, ראיתי בנות משחקות עם הטלפון שלהן במושב האחורי של הקטנועים, תוך כדי נסיעה, ותוך כדי התנדנדות לכאן ולכאן, תוך כדי תנועה, יש כוחות G, ויש רוחַב-ים שונים לכל רכב כמו בכניסה למפרץ ימי, לאחר שעברו את המגדלור, האור היפה של העיר היפה והצפופה ועמוסת הפחם הבלתי-נראה הזה, ועמוסת פרחי-הנשמות שבהם הם מאמינים, הנראים הללו. אני מתגעגע לצבעים שלהם שמרחפים להם גם בנינו. אז שחררתי את הידיים ונקשתי קלות על הקסדה שלה. ראיתי דגים שמקפצים חיים על משטח הפלסטיק שמונח על האספלט. ואני לא יודע אם אני מורגל לזה – בפעם הראשונה שנכנסתי לסופרמרקט שם בצפון, ראיתי סרטנים חיים שכמעט כל תנועה לא מתאפשרת, כמו שמניחים רִתְמָה בפיו של הסוס, הסוסה, רק שהפעם זה למאכל אדם…. עבר לי בראשי המחשבה שאני אקנה את כל אותם הסרטנים באותה חבית מלאה בקרח ואשחרר אותם לחופשי באחד הנהרות. עצרתי את עצמי מלהמשיך לחשוב עוד על השלב הבא בחיים שלהם. אולי יום אחד יבואו לחיי כילדיי-ילדותיי. היא שאלה אותי אם אי-פעם שתיתי כך מי-קוקוס, וכמובן שלא. כל כך הרבה דברים ראשונים אני עושה כאן בווייטנאם. אפילו אוהב. אוהב לראשונה אישה. כל אישה שאוהבים זה כאילו אוהבים לראשונה. כי כל אחת היא כה מיוחדת במינה. וכל אחת בכוחה כוח-החיים. זו התנועה שכאן, גם אם יש אנשים בישראל ובמערב שמתקשים בכלל לקבל חופש שכזה. שיאכלו את הכובע שלהם במקום, הפילוסופיות האלה כבר הרסו חיים בישראל וטוב שאני לא נפלתי בפח שלהם, כי גם אם אתם נשארים לבד פגועים בכלכלת-הנפש, לאמונה יש את תאי-החזקה שלה שמבודדים או חופשיים ממה שגובל בתחומים של המציאות הנראית. לא שהם מודעים להשלכות שלהם באותו רגע ראשוני, אבל הם מספיק חכמים ועם מספיק אמצעים לדעת לאורך תקופת ההתפתחות של כולנו. הרי האחים-והאחיות שלי ההם לא נמצאים בטווח של השיגעון. בעל של בר בתל-אביב התחיל עם אישה שחבר כבר נמצא איתה בשיחה על זוגיות עתידית. בקֶשת-המחשבות של התרבות-הישראלית, אדם שמזדהה עם תרבויות אחרות, היה אומר שאם היה פועל כך בווייטנאם סופו היה לפגוש את נחת זרועם של העם העדין הזה שיצא למלחמה וחזר בשלום. העם הישראלי חוזר בשברים, כי המשבר התפתח מבפנים, ולא נח לרגע, מלבד באלה המעטים שממוקדים ברוחניות כזאת או אחרת. הרי בסופו של דבר החוק ביקום הוא אחד, חוק הטוב. תחת החוק הטוב הזה בסיומו של הסיבוב בשוק של הדלתא, היא מסרה לי שעלי להכין הרצאה של 10 דקות כי מחר היא לוקחת אותי לחברות שלה והן מביאות איתן את הילדים שלהן. ״מה? מה אני כבר אומר להן?״ פגשתי בדודות, ובעזרתה של חברתי אמרתי להן כמה שיפות הן. הילדים והילדות בטווח גילאים כזה וכזה שוחחו אתי לאחר שבתחילה קראו לי ״שלום teacher״. אולי… זה מי שאני, teacher בעיניהם של הילדים שסומכים על כולנו שנשמור עליהם מכל רע. ובגלל שאני מאוד אוהב להכיר תרבויות ששונות ממני, אז שאלתי אותם, שאלתי אותה לאן היא רוצה לטוס לראשונה: היא ענתה ״ישראל״. רק שהמערכת בישראל היא טיפשה, הם הפשיטו אותי כמעט מהכל, ולא רק אותי, אתם מרשים לי להיות גס? לא. הם עוד יקראו לי אויב, ולא רק לי, יכול להיות שזה כבר מה שקורה. ואם זה מה שקורה, האם אני צריך לשחרר את כולם מהרסן? לשלם כדי לשחרר את נשמות-הגוף שלהם לחופשי? למה שאני יעשה את זה, אם אני לא זכיתי בזה מהם? נעשה משהו אחר, ניתן לעולם לנוע, ואני יעשה את הטוב איפה שרק אני יכול. בדרכי. באינדיבידואליות שלי. וזהו. מישהו רוצה להצטרף אלי להפוך את העולם לטוב יותר? בואו תשתפו אותי באיך אתםן עושים או חולמים לעשות זאת. וזה יהיה נהדר.

קרדיטים

  1. Video: Justin Bieber – Love Yourself ( cover by J.Fla ) | Original @Youtube.

מפת האחיזה

Amir Pri-gal

בגאוגרפיה של האיילים, זה שבו באמצעות מכחול נמשכו בצבע כוכבי-הלילה תוואי השטח של ימי-קדם, ועונות השנה שחלפו מזאת הראשונה, שם ישנם מחוזות שמורים של מרעה שבאחת מהן, זכר רחב-קרניים פגש בי. ריבון לעצמו. תחת אותו גשם דק. היצא לכם להריח את ריח הצמחייה שבפיורדים תחת גשם קל שכזה? הוא קצת שונה מהעלים היבשים שתחת אמיר-היערות שבחזקתנו. שחלקם מתאוששים. זהו ריח מתוק מסוג קצת שונה. אני כמעט ששכחתי מהריח. וכמה שאני זקוק לריח הזה שוב שיימצא בחיי. זהו ריח ללא דופי. זהו ריח של העץ שנרטב לראשונה, שנושם בצורה אחרת, עם זמן אחר משלו, שעליו טבועים כל אותם האנשים שחצו אותו באותו חבל-ארץ בגאוגרפיה של האיילים. האייל המשיך ללעוס כאשר הבטנו עוד אחד על השני. ואז אני, על נוף ההרים. ידעתי שלא אפגע. שם על הקרקע גם קיימים צבעים סגולים, ואדומים, וכחולים. משקעים ברמות שונות, ספוגיות אחרת. מה עבר בראשו אין אני יודע… אני גיליתי שאלה חיות מאוד סובלניות גם כאשר הם יודעים שיש בני אדם שצדים אותם. אולי בגלל זה נתפס האייל כבן-חיים הנע בין אלה שאנחנו רואים, לאלה שסתומים לרובנו. ואז האייל הלך לו לדרכו. אתמול הוא חזר לחיי. רוח שבה אני ברגע הזה מוצא את הדרך-החופשית ללכת בדרכה, באמצעותו, אולי ככלי עזר, כאשר אני מתמודד עם תחושות של חזקה על האישה שאותה אני כמעט ודורש להכיל. האייל עוזר לי להבין שאין זה מתפקידי לאחוז: הוא זה שנע-בין-הגבולות, התמצית לכך אגורה בו מימי קדם על אותה גאוגרפיה שהיא מגרש המשחקים שלו, יודע כך את מקור כל ההחלטות שחלק מבני האדם, שביניהם אני, בתמציתנו אוחזים בה, רגע לפני שאנחנו משחררים את האישה לדרכה שלה; הרי כמה שעבודת האחיזה היא קשה. היא משא כבד של הצורך הפנימי להגן כאשר האדם נקשר כך בצורה עמוקה לאישה. לאישה ספציפית. עליו להבין את הכוכבים שבהם היא נעה בכוחות עצמה. לכן באו מורים לחיינו, מתוך תת-המודע הקולקטיבי, מתוך השפה שלנו, הגאוגרפיה שאותה הדפסנו שוב ושוב בספרי האטלס באמצעות הדיו שיצרנו בעבר כדי ליצור חיבור עם שאר בני האדם, קשה היא הבדידות, גם אם בוערת מדורת השבט באח שבבית חייך… המורים… זאת כדי לספר לנו על חוזה-האחיזה: התרגיל הוא חמלה בנשימות. גם החמלה נושמת.

אז אילו חיות-קסם מצויות בחייך?

קרדיטים

  1. Photo: Stag in the Moonlight by William Morris Hunt @Wikimedia.

על הרצף של הקול

Amir Pri-gal

ישנם טקסטים שמספרים על חייו של האדם כרצף של אירועים שבסופם מתגבשים לתכלית האחרונה שממנו אנחנו נשפכים, ללא שבידנו השליטה, למרחבים של האוקיינוס, חופשיים מדמעות. ואילו אספר לכם שאולי המציאות הזאת היא תעתוע? שהמראות לעולמים בעלות דופי, שאנחנו מרכז החיים של הנפש הגדולה מאיתנו, שהיא אנחנו עצמנו? במידה רבה אנחנו מעצבים את בית הלגו שלנו, בתים שעשויים מקרטון שניתן בקלות להפוך לאפר מאפר. שאין משמעות לבית, שאין משמעות לקיר הביטון או מעץ. אין. והדבר היחידי שניתן לאחוז בו, והוא הדבר היחידי שמניע אותנו על רצף הזמן, הוא הקול? האם והאב שנמצאים מעברו השני כאיכויות של אהבה ומוסר? שיום אחד אולי שוב ונמצא את הדרך למציאות שלהם? אז מה זה שנשאר אם הכל התרוקן מתוכן, ממבנים, ממגע, מהבטחות שווא, מהטעם של הבריאה כאשר אנחנו נוגסים לראשונה בלחם שהוכן מעמל ידנו, חמים, נושף אדים, לאחר שזה יצא עוד מהטבון, או מבטן האדמה? גם ללחם הזה יש קול, זה קול מתפצח, כל כך מתפצח שזה מזכיר לי בכיים של הרכים ביותר בעולם. אילו היא הייתה רק מדברת בשפה שלי, או שאני בשפה שלה, הקול שלה היה אמיתי, והקול שלי היה אמיתי, עד אז אאחוז במוזיקה עד ששוב היד חסרת הרחמים תופיע ותציג לי שוב את האמת שאותה אני לא רוצה לקבל.

קרדיטים

  1. Video: HAUSER – Now We Are Free (Gladiator) Original @Youtube.

Trong truyền thống Do Thái của mình, có một vị vua nổi tiếng vì trí tuệ. Khi cầu nguyện, điều ông xin không phải là quyền lực hay sự giàu có, mà là sự khôn ngoan để hiểu con người và sống đúng với lương tâm.

Người ta tin rằng ông đã để lại nhiều sách. Điều làm mình xúc động nhất lại là một cuốn không hề nhắc đến Thiên Chúa.

Đó chỉ là câu chuyện về một người nam và một người nữ đi tìm nhau.

Họ nói về nhau bằng hình ảnh của thiên nhiên. Họ tìm kiếm nhau, bỏ lỡ nhau, rồi lại tiếp tục tìm nhau.

Câu chuyện ấy không kết thúc bằng một đám cưới hay một lời hứa rằng từ nay mọi thứ sẽ hoàn hảo.

Nó dừng lại ở chính hành trình của tình yêu.

Có lẽ vì tình yêu thật sự không phải là đích đến.

Nó là lòng can đảm để vẫn mở trái tim, ngay cả khi trái tim ấy đã từng tổn thương.

Trong Do Thái giáo, có người nói rằng tình yêu là một trong những con đường đưa con người đến gần điều thiêng liêng hơn.

Mình vẫn đang học điều đó.

Có lẽ tình yêu cũng giống như trí tuệ. Càng hiểu về nó, mình càng nhận ra rằng mình còn rất nhiều điều để học.

שני עולמות שונים שנפגשים

Amir Pri-gal

כאשר פגשתי בה רציתי לברוח. לקנות כרטיס טיסה מהיערות של וייטנאם, למרכז התרבות הקומוניסטית של הארץ השלווה הזאת, האנוי. לא כי משהו לא בסדר איתה, אלא כי היא ההגשמה של האישה שמקרינה אור יותר ממה שאני הכרתי עם עצמי. המשברים חלק ממני, הישראלים חלק ממני, המלחמה הנוראית הזאת, המראות שלה, גם אם רק בקריאה שלהן, לא העזתי לראות, לא ולא, שהן הקעקוע על העור שלא רציתי בו. ואני שונא את הקעקוע הזה שעליו מופיעים שמות המתים. אני רואה את הקעקוע הזה כאן. למה אני מזכיר את המלחמה הזאת? זאת כדי לספר לכם את הדבר הבא: הישראלים פחות או יותר הגיעו לסף רוחני שהם לא מצליחים לחצות אותו, ולא משנה כמה מדיטציה או יוגה אנחנו עושים, צופים בתוכניות תרבות כאלו ואחרות, או לומדים באוניברסיטה על קאנט, קודמים, ואחרונים, אני מדבר איתכם, אני מרגיש, בשפה שלנו אגור כאב, אני חלק ממכם.ן, אנחנו לא יכולים לקבל את הזרים בפנים ואת הזרים בחוץ, אלא אם מדובר בכלכלה…. אני יודע שאם אינשא לאישה שהיא מחוץ לגבולות שלנו, כלכלה תפתור את זה. ואם לא, אצטרך להיות עֵד איך דוחים את האנשים שאני הכי אוהב, אוהב יותר מאשר אותי עצמי. כאילו מי יגיד משהו למארק צוקרברג אם ויבוא לביקור עם אשתו וילדיו היקרים לבית הכנסת בעיר לוד. חיוכים יעלו, הפרסום שלו יזכיר לאנשים את טוב-הלב הקהילתי. זה לא משנה איפה. פרסום וכלכלה בכוחם לעשות את זאת. רוב האנשים בעולם לא רעים, רוב האנשים רוצים טוב, אני מדבר על אחיזת עיניים. אחיזת עיניים למסע הפנימי של אנשים לקדוש ברוך-הוא. שלא תטעו, כסף עוד חשוב לי. ועם הניסיון המתמיד להבחין בקריאה של טקסטים פילוסופיים, ובעיקר של זאת המשמעותית בחיי שממנה אין אני מסוגל להתנער: החרב שכבדה מהלב שלי, שמופיעה עוד במציאות שלי… שמזכירים לי שאנחנו בעולם רק דיירים. אני שואף לעשיית כסף, ואם זו תתרחש, אז יש לי כבר את בנק המטרות האישי שלי להפוך את העולם לעולם של עוד קצת יותר טוב. זה כמו להביט על כל אינדיבידואל בפפירוס אילן היוחסין של דוד בן נצבת וישי לשבט יהודה: אנשים לא מושלמים, ועדיין תחתם מופיע עולם טוב יותר, מלך נערץ או לפחות סיפור שלם של מוסר וגבורה. סיפור על עם שיושב בארצו. ובלילה חזרתי, נכנסתי למקלחת, שתיתי תה אולונג, שוכב על המיטה King Size, מביט על הצד הריק מצד ימין ואומר לעצמי, שהאהובה שלי לא צריכה להיות היפה ביותר, החכמה ביותר, לא שהיא צריכה שיהיה לה רוחניות שממש ניתן לחוש שהיא שלמה עם עצמה, ממש אני לא צריך את זה. כל מה שאני צריך שהיא תהיה בצד השמאלי שלי, בצד החסר שלי, כדי אוכל להירדם בשלווה.

קרדיטים

  1. Video: George Benson – Nothing's Gonna Change My Love For You (Official Audio) @Youtube.