אני שוב חוזר ואומר, פליז, קחו כל מה שאני כותב כאן בערבון מוגבל. אני בעצמי לא רואה בזה אמת, זו רק נקודת מבט והלוואי ונוכל לדון ביחד כשאנחנו אוכלים פאניר ביחד שאני מאוד אוהב.
במושב בית-הכנסת אפשר לראות קרנפים שהם ראשי-קבוצות. רגע, כמה מפלגות יש? בטח חלקכם התחלתם לספור. כשהייתי בדרכי לתור, ילדה אחת התחילה לספר לי כמה בלונים יש בתקרה, אמא שלה, נבוכה, אמרה לי לא להקשיב לשטויות שלה. אני דווקא הייתי מוכן להיכנס לדיון איתה על הבלונים שבתקרת נמל התעופה בן גוריון. בית-הכנסת: ושם מתא הצפייה, שאתם-ן מוזמנים אליו, תוכלו לראות איך ראשי קרנפים מתנגחים זה בזה. מופע בידורי. אני לא אומר את זה בציניות, להיפך. אני רוצה לומר לכם, שמי שרואה בנו ״האויב-המושבע״ עובד שעות נוספות כדי למלא את החלל החסר ולפגוע פסיכולוגית בחברה הישראלית. ויש להם את הידע, את האמצעים, ואת ההזדמנות. כי
האדמה הלחה-מדם עדיין נותרת חרוכה בעיזבונה, חלקנו עוד לא חזרנו אליה, רוחם של עצמות-המתים עוד מצביעים לכיוונה של עזה.
אנחנו במלחמה שברור שהיא לא הסתיימה, אבל: עברנו משוכה משמעותית וצריך לעגן את זה אצל הציבור. באותו אופן שבו הציבור לא יודיע שהוא פגוע נפשית מהמלחמה שנכפתה עליו: התיאורים, המראות, ההישארות במבנים סגורים, אינסוף החדשות, הפיצוצים, ההמתנה להם, עד לפני שנתיים וחצי היינו בדיונים איך מצמצמים את הצבא, להפוך אותו לצבא מקצועי, זוכרים?
המתח בחיי היומיום שניתן היה לשלוט בו כל עוד החמאס נשאר בגבולות הגיזרה שלו [זה מעוגן בכלכלה, ישנן נוסחאות ו(עוד) פילוסופיות. אני אתן לכם דוגמה, לא שאני כלכלן, כמה מהחוב הלאומי ניתן לספספד כל עוד אין רעידות-אדמה רציניות? -ועם המסקנות על הגבול הזה משחקים. אין בכנסת מישהו שיבנה למען רוב רובם של האזרחים רצועת ביטחון הגנה. זה כנראה הרבה יותר קל לעשות את זה במלחמה עם החיזבאללה, החמאס, החותים ואירן]
רק כדי להסביר לכם איפה אני חושב שעובר הגבול, יש אנשים עם תפיסה של פסיביות. שחיים בתא-זכוכית מצופה הזהב שלהם, לא ביהלומים, כי זה ישראל פה, שאפשרו לרעיון של השוק החופשי לכאורה להתממש כל עוד זה לא נגע בכלכלה שלהם. ושהתלהבו מהרעיון של ההקרבה ולא שלהם, כי גם… חלק, רק חלק, מאותם עשירים התעייפו, והתחילו להאמין שהאדם הוא רע ביסודו, ועני, שזה עם של ככ*ת, שהאזרח הישראלי לא מועיל מלבד במלחמות… אני בכלל לא אומר שזה אמיתי, זה אפשרי. זה הגיוני. מי שרואה סרטים דוקומנטריים, ו/או שומע את הקולות מאחורי הקלעים, בנוסף לעובדה שאזרחים בישראל יכולים לאבד את הבית, ללא שהתקיימו בכלל בחוב! (וזה לא עומד להיות שייך להיסטוריה, ואיזה אזרח בכל המעמדות רוצה במציאות כזאת? זה אולי אומר שמעט מאוד אנשים מוודאים שהתהליך יתקיים) בנוסף להבנה שקבוצות פילוסופיות תומכות בהווה ברצח העם היהודי/ישראלי; שזה תמיד היה קיים מאחורי הפילוסופיות… ידענו את זה, פשוט, שמענו על זה בהרצאות, בצורות עקיפות, קראנו על זה, חשנו שהמסקנות מרחיקות לכת לקיצוניות, פשוט… לא חשבנו שזה יגיע לרגע האמת, בצורה כזאת ממוקדת מטרה, רק כי אנחנו ״הכובשים,״ או יותר נכון משקפים בעיניהם את הכובש. בהכללה הגדולה ביותר. ותחת ההבנה הזאת, ההכללה היא למעשה – גזענות. צריך לדון על זה, לנסות לא לכעוס.
מתוך הגזענות שהיא תוצר ישיר של הכללה, אני יכול להסיק שתי מסקנות שאחת מהן: שגם הם נמצאים בסבל…
והייתי צריך להבין את זה וללכת משם, בדיעבד אני לא מצטער על הדרך שנסחפתי אליה, כי היום אני לומד לאהוב, והיא מאוד מיוחדת בעיניי, גם אם היא לא בחיי עוד.
ומה שיכול לפתור חוסר איזון ברעיונות של הקרבה ממשית, כי בשלב זה צבא זה הכרחי, וצבא גם משמעה הקרבה, כמו שאם תגן על ילדיה בגופה: זו דמוקרטיה חופשית. אין לנו את החוקים, שיכולים להביא את האנשים להעיד על מה שקורה מאחורי הקלעים. בפני גוף אזרחי רביעי שקוף. את הנתונים כפי שהם, ולא כפרשנות או סינון היסטוריוגרפי.
ואולי אלה שמצביעים על פוליטיקאים כאלה או אחרים יגיעו להארה שהם בעצמם הפוליטיקאים שאותם שנאו. לכן הסליחה צריכה להגיע באותו גוף רביעי.
והצבא זה לא הדבר הכי חשוב בעולם, שאנשים מאוד משמעותיים בארצות הברית ובסין גם יאמרו לכם: הצבא נועד לאפשר משהו יותר משמעותי, הצבא מאפשר קיום אזרחי באופן הבא: לאזרחות לקיים שיתופי פעולה בינלאומיים, למען כלכלה משותפת, כדי לגלות עולמות חדשים, כדי להאריך חיים לאנשים שנמצאים בסבל ולהפחיתם ובכל העולם, ואולי ביקום שמעבר. גם בקיומה העכשווי של התחרותיות הגלובלית לשליטה. לא שקראתי מאוד פילוסופיות של צבא וביטחון בהקשר הרחב יותר. לכן טוב שתחנות הכוח לא הותקפו כי התרבות האיראנית, או הפרסית, היא שואפת לשלום, לשיתופי פעולה, והם שם מדהימים. אני מביא לכם רק את נקודת המבט הרגעית שלי.
אוהב את כולכם. קאפיש?
הדבר הבא שהוא סיפור:
ואם אספר לה שבעברנו היינו שני זרים שישבו זה לצד זו, זו לצד זה. זרים. נכנסנו דרך אותם השערים, עמדנו באותו התור, דיברנו עם אותן הדיילות שהללו במטוס גם ברכו אותנו לשלום. במחלקת תיירים, או תיירים+, כי יש רק שני מקומות ישיבה בשורה. או שזו טיסה פנימית, עם החלון הקטן שהוא לפעמים גם מאוד קר. והקול מהמנועים. ורגעים לפני שהמטוס התרסק, שאם היו ניצולים אלה לא היו אנחנו, אז ברגעים לפני… חיבקתי אותה. אמרתי לה שלא לדאוג כך, כי החיים זה לא הסוף. וגם הבטחתי לה שאחזור לראותה. והבטחות לאישה, לאורך כל חייה, יש לקיים. גם בחיים שמעבר. אלה הבטחות של אמת. ולאהובה. היא בטח תגיד לי שמשהו לא בסדר איתי, אם היא תהיה בסטטוס של חוסר-סבלנות בצורתה המודרנית. או שתגיד לי ״אויי עמיר״. ותקרא לי דון קיחוטה. שתקרא, העיקר שתבוא איתי לסרט, עם המיכל פופקורן של הליטרים והקוקה-קולה או הפפסי, או הקמבוצ׳ה אם יהיה. איתה.
קרדיטים
- Video: דני סנדרסון ומזי כהן – זה הכל בשבילך @Youtube.
