בגאוגרפיה של האיילים, זה שבו באמצעות מכחול נמשכו בצבע כוכבי-הלילה תוואי השטח של ימי-קדם, ועונות השנה שחלפו מזאת הראשונה, שם ישנם מחוזות שמורים של מרעה שבאחת מהן, זכר רחב-קרניים פגש בי. ריבון לעצמו. תחת אותו גשם דק. היצא לכם להריח את ריח הצמחייה שבפיורדים תחת גשם קל שכזה? הוא קצת שונה מהעלים היבשים שתחת אמיר-היערות שבחזקתנו. שחלקם מתאוששים. זהו ריח מתוק מסוג קצת שונה. אני כמעט ששכחתי מהריח. וכמה שאני זקוק לריח הזה שוב שיימצא בחיי. זהו ריח ללא דופי. זהו ריח של העץ שנרטב לראשונה, שנושם בצורה אחרת, עם זמן אחר משלו, שעליו טבועים כל אותם האנשים שחצו אותו באותו חבל-ארץ בגאוגרפיה של האיילים. האייל המשיך ללעוס כאשר הבטנו עוד אחד על השני. ואז אני, על נוף ההרים. ידעתי שלא אפגע. שם על הקרקע גם קיימים צבעים סגולים, ואדומים, וכחולים. משקעים ברמות שונות, ספוגיות אחרת. מה עבר בראשו אין אני יודע… אני גיליתי שאלה חיות מאוד סובלניות גם כאשר הם יודעים שיש בני אדם שצדים אותם. אולי בגלל זה נתפס האייל כבן-חיים הנע בין אלה שאנחנו רואים, לאלה שסתומים לרובנו. ואז האייל הלך לו לדרכו. אתמול הוא חזר לחיי. רוח שבה אני ברגע הזה מוצא את הדרך-החופשית ללכת בדרכה, באמצעותו, אולי ככלי עזר, כאשר אני מתמודד עם תחושות של חזקה על האישה שאותה אני כמעט ודורש להכיל. האייל עוזר לי להבין שאין זה מתפקידי לאחוז: הוא זה שנע-בין-הגבולות, התמצית לכך אגורה בו מימי קדם על אותה גאוגרפיה שהיא מגרש המשחקים שלו, יודע כך את מקור כל ההחלטות שחלק מבני האדם, שביניהם אני, בתמציתנו אוחזים בה, רגע לפני שאנחנו משחררים את האישה לדרכה שלה; הרי כמה שעבודת האחיזה היא קשה. היא משא כבד של הצורך הפנימי להגן כאשר האדם נקשר כך בצורה עמוקה לאישה. לאישה ספציפית. עליו להבין את הכוכבים שבהם היא נעה בכוחות עצמה. לכן באו מורים לחיינו, מתוך תת-המודע הקולקטיבי, מתוך השפה שלנו, הגאוגרפיה שאותה הדפסנו שוב ושוב בספרי האטלס באמצעות הדיו שיצרנו בעבר כדי ליצור חיבור עם שאר בני האדם, קשה היא הבדידות, גם אם בוערת מדורת השבט באח שבבית חייך… המורים… זאת כדי לספר לנו על חוזה-האחיזה: התרגיל הוא חמלה בנשימות. גם החמלה נושמת.
אז אילו חיות-קסם מצויות בחייך?
קרדיטים
Photo: Stag in the Moonlight by William Morris Hunt @Wikimedia.
ישנם טקסטים שמספרים על חייו של האדם כרצף של אירועים שבסופם מתגבשים לתכלית האחרונה שממנו אנחנו נשפכים, ללא שבידנו השליטה, למרחבים של האוקיינוס, חופשיים מדמעות. ואילו אספר לכם שאולי המציאות הזאת היא תעתוע? שהמראות לעולמים בעלות דופי, שאנחנו מרכז החיים של הנפש הגדולה מאיתנו, שהיא אנחנו עצמנו? במידה רבה אנחנו מעצבים את בית הלגו שלנו, בתים שעשויים מקרטון שניתן בקלות להפוך לאפר מאפר. שאין משמעות לבית, שאין משמעות לקיר הביטון או מעץ. אין. והדבר היחידי שניתן לאחוז בו, והוא הדבר היחידי שמניע אותנו על רצף הזמן, הוא הקול? האם והאב שנמצאים מעברו השני כאיכויות של אהבה ומוסר? שיום אחד אולי שוב ונמצא את הדרך למציאות שלהם? אז מה זה שנשאר אם הכל התרוקן מתוכן, ממבנים, ממגע, מהבטחות שווא, מהטעם של הבריאה כאשר אנחנו נוגסים לראשונה בלחם שהוכן מעמל ידנו, חמים, נושף אדים, לאחר שזה יצא עוד מהטבון, או מבטן האדמה? גם ללחם הזה יש קול, זה קול מתפצח, כל כך מתפצח שזה מזכיר לי בכיים של הרכים ביותר בעולם. אילו היא הייתה רק מדברת בשפה שלי, או שאני בשפה שלה, הקול שלה היה אמיתי, והקול שלי היה אמיתי, עד אז אאחוז במוזיקה עד ששוב היד חסרת הרחמים תופיע ותציג לי שוב את האמת שאותה אני לא רוצה לקבל.
Trong truyền thống Do Thái của mình, có một vị vua nổi tiếng vì trí tuệ. Khi cầu nguyện, điều ông xin không phải là quyền lực hay sự giàu có, mà là sự khôn ngoan để hiểu con người và sống đúng với lương tâm.
Người ta tin rằng ông đã để lại nhiều sách. Điều làm mình xúc động nhất lại là một cuốn không hề nhắc đến Thiên Chúa.
Đó chỉ là câu chuyện về một người nam và một người nữ đi tìm nhau.
Họ nói về nhau bằng hình ảnh của thiên nhiên. Họ tìm kiếm nhau, bỏ lỡ nhau, rồi lại tiếp tục tìm nhau.
Câu chuyện ấy không kết thúc bằng một đám cưới hay một lời hứa rằng từ nay mọi thứ sẽ hoàn hảo.
Nó dừng lại ở chính hành trình của tình yêu.
Có lẽ vì tình yêu thật sự không phải là đích đến.
Nó là lòng can đảm để vẫn mở trái tim, ngay cả khi trái tim ấy đã từng tổn thương.
Trong Do Thái giáo, có người nói rằng tình yêu là một trong những con đường đưa con người đến gần điều thiêng liêng hơn.
Mình vẫn đang học điều đó.
Có lẽ tình yêu cũng giống như trí tuệ. Càng hiểu về nó, mình càng nhận ra rằng mình còn rất nhiều điều để học.
כאשר פגשתי בה רציתי לברוח. לקנות כרטיס טיסה מהיערות של וייטנאם, למרכז התרבות הקומוניסטית של הארץ השלווה הזאת, האנוי. לא כי משהו לא בסדר איתה, אלא כי היא ההגשמה של האישה שמקרינה אור יותר ממה שאני הכרתי עם עצמי. המשברים חלק ממני, הישראלים חלק ממני, המלחמה הנוראית הזאת, המראות שלה, גם אם רק בקריאה שלהן, לא העזתי לראות, לא ולא, שהן הקעקוע על העור שלא רציתי בו. ואני שונא את הקעקוע הזה שעליו מופיעים שמות המתים. אני רואה את הקעקוע הזה כאן. למה אני מזכיר את המלחמה הזאת? זאת כדי לספר לכם את הדבר הבא: הישראלים פחות או יותר הגיעו לסף רוחני שהם לא מצליחים לחצות אותו, ולא משנה כמה מדיטציה או יוגה אנחנו עושים, צופים בתוכניות תרבות כאלו ואחרות, או לומדים באוניברסיטה על קאנט, קודמים, ואחרונים, אני מדבר איתכם, אני מרגיש, בשפה שלנו אגור כאב, אני חלק ממכם.ן, אנחנו לא יכולים לקבל את הזרים בפנים ואת הזרים בחוץ, אלא אם מדובר בכלכלה…. אני יודע שאם אינשא לאישה שהיא מחוץ לגבולות שלנו, כלכלה תפתור את זה. ואם לא, אצטרך להיות עֵד איך דוחים את האנשים שאני הכי אוהב, אוהב יותר מאשר אותי עצמי. כאילו מי יגיד משהו למארק צוקרברג אם ויבוא לביקור עם אשתו וילדיו היקרים לבית הכנסת בעיר לוד. חיוכים יעלו, הפרסום שלו יזכיר לאנשים את טוב-הלב הקהילתי. זה לא משנה איפה. פרסום וכלכלה בכוחם לעשות את זאת. רוב האנשים בעולם לא רעים, רוב האנשים רוצים טוב, אני מדבר על אחיזת עיניים. אחיזת עיניים למסע הפנימי של אנשים לקדוש ברוך-הוא. שלא תטעו, כסף עוד חשוב לי. ועם הניסיון המתמיד להבחין בקריאה של טקסטים פילוסופיים, ובעיקר של זאת המשמעותית בחיי שממנה אין אני מסוגל להתנער: החרב שכבדה מהלב שלי, שמופיעה עוד במציאות שלי… שמזכירים לי שאנחנו בעולם רק דיירים. אני שואף לעשיית כסף, ואם זו תתרחש, אז יש לי כבר את בנק המטרות האישי שלי להפוך את העולם לעולם של עוד קצת יותר טוב. זה כמו להביט על כל אינדיבידואל בפפירוס אילן היוחסין של דוד בן נצבת וישי לשבט יהודה: אנשים לא מושלמים, ועדיין תחתם מופיע עולם טוב יותר, מלך נערץ או לפחות סיפור שלם של מוסר וגבורה. סיפור על עם שיושב בארצו. ובלילה חזרתי, נכנסתי למקלחת, שתיתי תה אולונג, שוכב על המיטה King Size, מביט על הצד הריק מצד ימין ואומר לעצמי, שהאהובה שלי לא צריכה להיות היפה ביותר, החכמה ביותר, לא שהיא צריכה שיהיה לה רוחניות שממש ניתן לחוש שהיא שלמה עם עצמה, ממש אני לא צריך את זה. כל מה שאני צריך שהיא תהיה בצד השמאלי שלי, בצד החסר שלי, כדי אוכל להירדם בשלווה.
אני שוב חוזר ואומר, פליז, קחו כל מה שאני כותב כאן בערבון מוגבל. אני בעצמי לא רואה בזה אמת, זו רק נקודת מבט והלוואי ונוכל לדון ביחד כשאנחנו אוכלים פאניר ביחד שאני מאוד אוהב.
במושב בית-הכנסת אפשר לראות קרנפים שהם ראשי-קבוצות. רגע, כמה מפלגות יש? בטח חלקכם התחלתם לספור. כשהייתי בדרכי לתור, ילדה אחת התחילה לספר לי כמה בלונים יש בתקרה, אמא שלה, נבוכה, אמרה לי לא להקשיב לשטויות שלה. אני דווקא הייתי מוכן להיכנס לדיון איתה על הבלונים שבתקרת נמל התעופה בן גוריון. בית-הכנסת: ושם מתא הצפייה, שאתם-ן מוזמנים אליו, תוכלו לראות איך ראשי קרנפים מתנגחים זה בזה. מופע בידורי. אני לא אומר את זה בציניות, להיפך. אני רוצה לומר לכם, שמי שרואה בנו ״האויב-המושבע״ עובד שעות נוספות כדי למלא את החלל החסר ולפגוע פסיכולוגית בחברה הישראלית. ויש להם את הידע, את האמצעים, ואת ההזדמנות. כי
האדמה הלחה-מדם עדיין נותרת חרוכה בעיזבונה, חלקנו עוד לא חזרנו אליה, רוחם של עצמות-המתים עוד מצביעים לכיוונה של עזה.
אנחנו במלחמה שברור שהיא לא הסתיימה, אבל: עברנו משוכה משמעותית וצריך לעגן את זה אצל הציבור. באותו אופן שבו הציבור לא יודיע שהוא פגוע נפשית מהמלחמה שנכפתה עליו: התיאורים, המראות, ההישארות במבנים סגורים, אינסוף החדשות, הפיצוצים, ההמתנה להם, עד לפני שנתיים וחצי היינו בדיונים איך מצמצמים את הצבא, להפוך אותו לצבא מקצועי, זוכרים?
המתח בחיי היומיום שניתן היה לשלוט בו כל עוד החמאס נשאר בגבולות הגיזרה שלו [זה מעוגן בכלכלה, ישנן נוסחאות ו(עוד) פילוסופיות. אני אתן לכם דוגמה, לא שאני כלכלן, כמה מהחוב הלאומי ניתן לספספד כל עוד אין רעידות-אדמה רציניות? -ועם המסקנות על הגבול הזה משחקים. אין בכנסת מישהו שיבנה למען רוב רובם של האזרחים רצועת ביטחון הגנה. זה כנראה הרבה יותר קל לעשות את זה במלחמה עם החיזבאללה, החמאס, החותים ואירן]
רק כדי להסביר לכם איפה אני חושב שעובר הגבול, יש אנשים עם תפיסה של פסיביות. שחיים בתא-זכוכית מצופה הזהב שלהם, לא ביהלומים, כי זה ישראל פה, שאפשרו לרעיון של השוק החופשי לכאורה להתממש כל עוד זה לא נגע בכלכלה שלהם. ושהתלהבו מהרעיון של ההקרבה ולא שלהם, כי גם… חלק, רק חלק, מאותם עשירים התעייפו, והתחילו להאמין שהאדם הוא רע ביסודו, ועני, שזה עם של ככ*ת, שהאזרח הישראלי לא מועיל מלבד במלחמות… אני בכלל לא אומר שזה אמיתי, זה אפשרי. זה הגיוני. מי שרואה סרטים דוקומנטריים, ו/או שומע את הקולות מאחורי הקלעים, בנוסף לעובדה שאזרחים בישראל יכולים לאבד את הבית, ללא שהתקיימו בכלל בחוב! (וזה לא עומד להיות שייך להיסטוריה, ואיזה אזרח בכל המעמדות רוצה במציאות כזאת? זה אולי אומר שמעט מאוד אנשים מוודאים שהתהליך יתקיים) בנוסף להבנה שקבוצות פילוסופיות תומכות בהווה ברצח העם היהודי/ישראלי; שזה תמיד היה קיים מאחורי הפילוסופיות… ידענו את זה, פשוט, שמענו על זה בהרצאות, בצורות עקיפות, קראנו על זה, חשנו שהמסקנות מרחיקות לכת לקיצוניות, פשוט… לא חשבנו שזה יגיע לרגע האמת, בצורה כזאת ממוקדת מטרה, רק כי אנחנו ״הכובשים,״ או יותר נכון משקפים בעיניהם את הכובש. בהכללה הגדולה ביותר. ותחת ההבנה הזאת, ההכללה היא למעשה – גזענות. צריך לדון על זה, לנסות לא לכעוס.
מתוך הגזענות שהיא תוצר ישיר של הכללה, אני יכול להסיק שתי מסקנות שאחת מהן: שגם הם נמצאים בסבל…
והייתי צריך להבין את זה וללכת משם, בדיעבד אני לא מצטער על הדרך שנסחפתי אליה, כי היום אני לומד לאהוב, והיא מאוד מיוחדת בעיניי, גם אם היא לא בחיי עוד.
ומה שיכול לפתור חוסר איזון ברעיונות של הקרבה ממשית, כי בשלב זה צבא זה הכרחי, וצבא גם משמעה הקרבה, כמו שאם תגן על ילדיה בגופה: זו דמוקרטיה חופשית. אין לנו את החוקים, שיכולים להביא את האנשים להעיד על מה שקורה מאחורי הקלעים. בפני גוף אזרחי רביעי שקוף. את הנתונים כפי שהם, ולא כפרשנות או סינון היסטוריוגרפי.
ואולי אלה שמצביעים על פוליטיקאים כאלה או אחרים יגיעו להארה שהם בעצמם הפוליטיקאים שאותם שנאו. לכן הסליחה צריכה להגיע באותו גוף רביעי.
והצבא זה לא הדבר הכי חשוב בעולם, שאנשים מאוד משמעותיים בארצות הברית ובסין גם יאמרו לכם: הצבא נועד לאפשר משהו יותר משמעותי, הצבא מאפשר קיום אזרחי באופן הבא: לאזרחות לקיים שיתופי פעולה בינלאומיים, למען כלכלה משותפת, כדי לגלות עולמות חדשים, כדי להאריך חיים לאנשים שנמצאים בסבל ולהפחיתם ובכל העולם, ואולי ביקום שמעבר. גם בקיומה העכשווי של התחרותיות הגלובלית לשליטה. לא שקראתי מאוד פילוסופיות של צבא וביטחון בהקשר הרחב יותר. לכן טוב שתחנות הכוח לא הותקפו כי התרבות האיראנית, או הפרסית, היא שואפת לשלום, לשיתופי פעולה, והם שם מדהימים. אני מביא לכם רק את נקודת המבט הרגעית שלי.
אוהב את כולכם. קאפיש?
הדבר הבא שהוא סיפור:
ואם אספר לה שבעברנו היינו שני זרים שישבו זה לצד זו, זו לצד זה. זרים. נכנסנו דרך אותם השערים, עמדנו באותו התור, דיברנו עם אותן הדיילות שהללו במטוס גם ברכו אותנו לשלום. במחלקת תיירים, או תיירים+, כי יש רק שני מקומות ישיבה בשורה. או שזו טיסה פנימית, עם החלון הקטן שהוא לפעמים גם מאוד קר. והקול מהמנועים. ורגעים לפני שהמטוס התרסק, שאם היו ניצולים אלה לא היו אנחנו, אז ברגעים לפני… חיבקתי אותה. אמרתי לה שלא לדאוג כך, כי החיים זה לא הסוף. וגם הבטחתי לה שאחזור לראותה. והבטחות לאישה, לאורך כל חייה, יש לקיים. גם בחיים שמעבר. אלה הבטחות של אמת. ולאהובה. היא בטח תגיד לי שמשהו לא בסדר איתי, אם היא תהיה בסטטוס של חוסר-סבלנות בצורתה המודרנית. או שתגיד לי ״אויי עמיר״. ותקרא לי דון קיחוטה. שתקרא, העיקר שתבוא איתי לסרט, עם המיכל פופקורן של הליטרים והקוקה-קולה או הפפסי, או הקמבוצ׳ה אם יהיה. איתה.
אנא, גם אלה שקוראים את זה מחו״ל, קחו את זה בפרופורציות, האהבה שלי לעולם, אני לא יודע כמה גדולה היא, אני כן יודע שהיא אמיתית. אין כאן הפניית אצבע מאשימה, יש כאן ניסיון פנימי להגיע לשלום פנימי שאני כולי תקווה שבאמצעות כנות תוביל את הקוראים-ות לשלום האישי והפנימי שלהן.ם.
שופט בית-המשפט העליון הופיע על מסך הטלוויזיה. זהו חלום שחלמתי. והוא מבקש עזרה בעברית למען הבת שלו. אני נמצא ביציאה מהרחוב שבו גדלתי ופוגש מכר ממוצא אתיופי שיצא לגמלאות לא מכבר, מבקש ממני להפנות אותו לדף התרומה. אני נכנס לדף, ובת-השופט מופיעה, פניה. יש לה סימני צלקת של מהדקים רפואיים שלא אמורים להיום שם, וככל שאני מגלגל לתחתית הדף כדי למצוא את השדה או לחצן כלשהו, כך אנחנו מוּבָלים לאורך כל גופה מתוך התחשבות בפרטיות שלה: לאורך כל הדרך ישנם סימנים של אותן צלקות, וכמו ללכת לאורכם של פסי הרכבת דרומה, לי-בי מתעצב יותר ויותר…. כאשר התעוררתי הקונוטציה שלי הייתה מפת ישראל, זה שעל קופת קק״ל, עם הכובע טמבל, זוכרים? לראות את ההרים של הנגב, של בן גוריון, מנקודת מבט של ציפור, כל הרעיון מתחבר לו, לפחות בעולמי, באמצעות צלקות; אין ניצחון במלחמה, ללא הפסד של רוח האדם, ונכנסנו למלחמה הזאת ללא שרצינו בה. היינו, אני הייתי חייב לקבל את הזוועות שהעולם היום לא מוכן לקבל, גם את הרעיון שהאו״ם השתתף במלחמה הזאת, [צנזורה], למי שקורא את זה מחו״ל: העובדות קיימות, ואלה שמנהלים את האו״ם לא לקחו אחריות על העובדים שהם בעצמם העסיקו, [צנזורה], הם הוציאו איזה מסמך שכתוב שם משהו שכמו שאני לא מאמין לסיבות למה הורידו את תקרת המס בשבוע שעבר, להבדיל באלפי הבדלות, אני לא מאמין למסמך הזה, אני מראש לא קורא אותו במלואו, זה שאמור להיות שקוף, כמו שהדמוקרטיה בישראל תהיה שקופה, אני מניח שאני עדיין מפחד מפני הזוועות. האו״ם לפחות צריך לתת דין חשבון מול המצלמה לעם בישראל ולבקש סליחה. יום יגיע... ארגונים פמיניסטיים, ארגונים להט"בים, שתמכו במה שתמכו והתברר, אם אפרט אני שוב אפעיל צנזורה… שזה שאתה דוגל בחופש, זה לא אומר אתה דוגל בשלום. אני לא מדבר על החברים בארגונים, אני מדבר על מי ששחרר את ההצהרות הרשמיות להמונים. בכל אופן אני לא יודע למה אני נכנס לזה עכשיו קצת יותר מידי. ובחלום… אני מגלגל למטה, התנועה, הצלקות שנושאות זיכרון, וברגע שהעיניים שלי מתחילות להביע את זה, כי גם הסכר העז ביותר, שניבנה כדי להחזיק לפחות מילניום שלם אחד, לא יכול להיות קר-רוח בפני הדבר הבא: אני מרים את ראשי מעל למסך ורואה את כוכב חיי מתקיימת מולי. מביטה איתי ביחד על מסך הטלפון, ומאחוריה אותה שקיעה זהובה, ואז היא מבינה, נבוכה. באמצעותה אני מתקן את ישראל. הלוואי ואוכל לאחוז בך – אז, זו תהייה הגשמת חלום.
יום יגיע וגם אנחנו נבקש סליחה מאלה בצד השני שנמצאו במלחמה הזאת בעל כורחם / לאחר כתיבת הפוסט קראתי את הסיכום של הארגון ומבחינתי עד שאני לא קורא את המסמך המלא, יש שם חוסר בהירות שאם יתבהרו לצד השלילי, יהיה להן תוקף משפטי ואני מניח שמעורבים פה שיקולים אחרים כמו לאפשר קיום לארגון שמתבסס על תשתית קיימת כדי להמשיך עם מטרת העל שהם הציבו לעצמם שהיא חשובה ובפני המציאות, כדי להגן מפני עוני. בכל אופן התקשורת בישראל צריכה לחזור על הטענות שנשמעו כחלק מהמעבר הדמוקרטי לשקיפות, כי אחרי מלחמות תהליכי בהירות וזיכוך חייבים להתקיים, אחרת ״העם השלם״ לא יוכל להתגלות. ומי שהפסיק להאמין, זה גם בסדר.
שלושת-רבעי תורכיה, וכבר ארבע דורות בארץ. אז אמרתי לה שהיא עות'מנית והיא לא יודעת מה זה אומר. אולי היא חכמה מידי, בכל אופן אני קורא לה מצחיקולה כי היא מצחיקה אותי ברמה אחרת. מתל-אביב, כמעט שכנה׳שלי, והיום לראשונה פגשתי אותה. שאלה מה השעה, אז הפניתי אותה לשעון שממש ממולה. אבל היא לא יודעת לקרוא שעון מחוגים, רק השתחררה מהצבא, וזאת הנשמה השניה שאני פוגש השבוע שלא יודעת לקרוא שעון מחוגים. על זה סיפרתי להורי היקרים, ממש היום. הם הזכירו לי שגם אנחנו לא יודעים את לוח הכפל, את אותו לוח הכפל שהם ידעו מארץ מוצאם, עד 30 בע״פ, ושלא לדבר על החישובים של מספרים גדולים אף יותר כולל חלוקות. לנו היה את המחשבון. שלושים שסבתא תוך כדי ניקיון הבית הייתה דורשת לחזור שוב ושוב על אותו לוח הכפל אם והיו טועים בדרך — כן, מתמטיקה זה עניין רגיש לאנשים שמשם. והם סיפרו לי שסבתוש וכל הדור שלה ידעו גם בעשרוני. אולי ככה אנחנו צריכים להגדיר דור, ע״פ הכלים שלו לפתור בעיות. כלומר אנחנו פחות מחשבים, אני מניח, לא שעשיתי או קראתי על סטטיסטיקה רלוונטית בעניין. מצד שני נהיינו יותר מורכבים: הגילויים וההמצאות שהופיעו במשך הדורות, והיכולת שלנו לגשת אליהן… שה-caviat זה ה-downgrade ביכולת שלנו … אולי לדמיין בצורה כמותית? לדמיין בצורה כמותית הופך לנישה… אילו רק היו יודעים המורים שלי לפרגן לילדים שהם תופסים אותם "מתרבויות נחשלות״… אני קורא לזה באופן זמני ההידרדרות העיוורת במוסריות שלעולם לא יודו בה מתוך גאווה והפחד להפסיד, כי אני ירשתי תרבות אומנותית בת אלפי שנים, ודווקא אני הפכתי לנחשל התרבותי שלהם, שלמעשה שימשתי רק המראה…. הם לעולם לא יודו בזה, לא יבקשו סליחה, לא יבקשו מחילה, ולא יפרגנו על ההשראה, הנזק נגרם, אז תשמעו עם כל הסָמָטוֹחָה שעברתי עם האנשים הלא נכונים, כל הניסיון החברתי, עם הניסיון התרבותי, הניסיון האקדמי, העירוני, הלאומני, התעשייתי וזה של המפלגה הלאומית, שאני בהחלט לא שייך לאף אחד מהן, ולא לפילוסופיות כל כך נוקשות וצרות, ולא רציתי בהן, כמו דת, כמו דת, כמו כת, אז אמרתי לה שתחזור על המשפט הבא ש: ״כל יעד מתחיל עם רצף של כישלונות.״ כך התחלתי ללמד אותה על שעון המחוגים. וגם שתאמר לראש הצוות שלה ״אתה הראש, אתה אשם״. היא זאת שהשלימה את החלק השני של המשפט כמובן. חחחח. צחקנו. היא התלוננה בפניי שהוא לא מתחשב בה שהיא מגיעה עם נהג מסוכן, שהוא אינו מבין את הצורך שלה בביטחון עם הסכנות שעורבות להן בדרך מהמלחמה, הוא פשוט טס לו, בן שבעים ומשהו במאה חמישים קמ״ש.
האדמה אינה שקטה. אפשר לראות בזה אמירה רפלקטיבית של מציאות בני האדם, ובני האישה ראשית לכל, שמדברים בשפה לינארית, זה של המזרח התיכון, וזה של הנדסת התודעה. אך אם תרדו איתי קצת מתחת, לדבר שמתרחש מתחת לכפות רגלינו, כאשר אנחנו מסירים כל כיסוי מהן, נעליים, וגרביים, העור ל-soil, גילנו כאנושות שהאמירה די מדויקת. הם מדברים שם אחד עם השני בקודים: הם חשים, ואורגניזם קרובים מגיבים. דרך הפטריות מתחברים ומשדרים אותות אזהרה ברשת האינטרנט שלהם שם. מסרים כימיים כהודעות טקסט, אימפולסים חשמליים, תיווך מיקרוביאלי -חיידקים מתרגמים את האותות לדיאלקטיקות שיצורים חיים אחרים מבינים, אני מתכוון לצמחים. תרכובות להורמונים -למי שמתעניין.ת. מודדים. מחליטים ביחד. אף זוכרים. חולקים בפחמן עם הנזקקים. זו שפה מדויקת. זה מה שזיהינו so far כאנושות. אבל אולי יש מקום נוסף שבו הם מדברים, שיותר קרוב אלינו, לגובה שלנו, דרך מרחבי האוויר שאנחנו קוראים להם ״לנשימה״, מרחבי האוויר לנשימה. זיהינו גם שצמחים מדברים דרך האוויר, ואולי הם גם מזמנים את הרוחות? את הסערות? בשונה מחשיבה לינארית של סיבה-תוצאה-סיבה-תוצאה, שבו הפרשי לחצים, שחרור של פחמן שהיה אצור באדמה, הזרמים שמתחת לאוקיינוסים שמשתנים. לפני שבועיים מישהי באה אלי ושאלה אותי לשמי, ואז אמרה לי ״שמעתי שאתה קורא מחשבות״. ובקשה שאקרא את המחשבות שלה. בוודאי שעניתי בשלילה, אין דבר כזה קריאת מחשבות, יש דבר כזה אינטואיציות. אני כן שאלתי אותה אם בא לה לנסות איתי את הקרואסון הבא: יש לי קטע למצוא את הקרואסונים הנהדרים, ביחד זה הכי כיף. בלוד ורמלה הם בעיקר הוטבלו במי-סוכר, יש מאפייה נחמדה שמטביעה אותם בחמאה, זה פשוט מצטבר להם על מגשי החימום, אויי, אני כל כך רוצה שהם יצליחו, מאפייה אחרת השכבות -טוווב, רק לטעמי: בקושי שמים שוקולד, כמו לאכול בורקס בלי מילוי תפוחי האדמה (והבצל וכוליי) -כילד לא נתנו לי הרבה שוקולד, עוגות שוקולד, אז עכשיו אני משלים פערים. בכל אופן נשים באמת מקסימות אותי גם אם אין שום הגיון… סיפרתי למנהלת שלי דווקא על זה ואז אותה מנהלת שהגיעה מהגוש הסובייטי, גם שאלה אותי אם אני קורא מחשבות. יש לי הרבה מה ללמוד מהן, וזו האמת!
קרדיטים
Photo: Woman Leaning in Dress in Black and White by duhews dfbas @Pexels.
לקראת חצות נמל תל אביב ריק מאדם, בדיוק הסתיימה מסיבת סילבסטר (או פרה-סילבסטר) ופרסונות שונות, זוגות זוגות ובקבוצות יצאו, שובל של אור בצבעי סגול וורוד נמשכים עם המוזיקה שהמשיכה להתנגן. הגיע היה הזמן לנסות את מעיל הערב מצמר שאני לובש לראשונה, שמתאים יותר לאזור ירושלים בשיא החורף, או לאזור מוסקבה באזור ספטמבר, מאשר לנמל תל אביב. המִדְבר פשוט נכנס אלינו, וזו כבר עובדה שבעולם של מטה עליה אין כבר עוררין… בעצם אולי יספרו לי שזו מתקפת חייזרים, או היהודים שמשנים את פני העולם באמצעות התמרה של מזג האוויר העולמי. כבר אמרתי לכם שאין לי זמן לשמוע על שדים ורוחות? אין יום שאנשים סביבי לא מכניסים כל מיני צורות של מפלצות כאלו ואחרות. בכל אופן לקראת חצות נמל תל אביב היה ריק מאדם, מלבד אדם אחד שקיפל את הבסטה שלו, סחלב דווקא מתאים לי עכשיו… ריק מאדם, ואני חושב עוד עליה לפעמים. ראינו קבוצה של תושבי-חוץ מהודו או בנגלדש משתעשעים. מי שמכיר את התרבות הזאת יכול גם לשאול את עצמו האם שולחים הם כסף למשפחות אשר שם? שאלתי את עצמי, אך העדפתי להניח לדברים להתרחש גם כי יש דבר ברומו של עולם שאני מדבר ברגע הזה עליו עם חבר שלי. אני פחות או יותר הפסקתי לדבר עליה בפניהם, גם שאנחנו גברים ללא נשים, כמו הספר. בתוך הרכב אמרתי לו שבא לי מכונה שמייבשת בקירור אוכל… כי מי שמכיר את האוכל המיובש הזה שמוכרים בחנויות למסעות יודע שזה ממש לא אוכל של בית, ובמסעות שאני מתכנן לעצמי, בא לי אוכל של בית, עם כל הדברים הטובים בתרבות בת אלפי השנים שנמצאת בצלחת ביתי לפחות פעם בשבוע. אז הרכב הזה, עם אוכל של בית, (באנגלית יותר מכירים את המושג אוכל מנחם) כי יש, כאשר אני אומר לה שעכשיו אני לוקח אותה לרמת הגולן, ואין סיבה שלא. מסופקת או שלא, מהספונטניות או מההקשבה, תצטרף אלי במושב שלידי ותירדם. כל הדרך לצידי, וביחד. מושלם! ככה תיארתי לו, בעצם אמרתי לו ״איזה אושר״. שני גברים ללא נשים שמדמיינים סיפור על האישה האחת, ועל כמה נהיה מאושרים. הוא אמר לי שזה לא רציני, כי נשים היום לא מוכנות למסעות מהסוג הזה, הדבר היחידי שמעניין אותן זה כסף. לא ניסתי לסתור אותו ואמרתי לו שאני אפילו לא מאשים אותן בשום צורה, כי איפה יחיו, בעוני? רק שזה תעתוע, כמה גברים, זוגות עשו את החשבון שגם אם יחסכו במשך 4-6 שנים 5000 ש״ח בכל חודש, לא יורישו לאחריו חוב לילדים שלהם? זה נורא. רק האגו נשאר להם, והאושר של הילדים. מישהו עשה את החשבון הזה, תאמינו לי, מי הטיפש? לחזור לבית ולדעת שאתה מחזיר כסף בהחזר חודשי יחסית נוח, לאנשים שבהזדמנות השנייה אתה יודע שיכרתו לך את הידיים והרגליים, והמורשת נגמרה, ומה שתישאר זו המורשת הישראלית של ימנו. אז מי ממכם חי איזו מציאות? איזה סיפור את או אתה מעדיפים? תקופת חגים שמחה לכולם.
יום שבת, חמש לפנות בוקר, הלילות כבר שקצת קרים יותר. שתי שמיכות אשר מרכיבות את כל שרשרת חיי, שרשרת האיים המוּסָחים או המַסִּיחִים שלי, אין אני יודע מה הבניין הנכון לתאר אותם מלבד בכך שהם מוצלבים תחת שתי שכבות דקות, אחת מפליז. אולי אפשר גם לתאר לה שם רכבת-קיטור ״מניעת-המשאלות״, שמחברת אותנו, בני האנוש, חיות הסוואנה, הדגה אשר בים, אלה בעלי הצמרות, ואלה בעלי הפרחים, איזו רכבת נהדרת זו. רכבים מכביש 40 במקטע הארץ הזה שנקרא לוד, כלב אחד נובח באפלה, נשמע מזן פיטבול שאחד מחברי השכונה גאה שזו נספחת לו, שהאמהות גם נזהרות ממנו, היא בטח המיוחדת שלו… בדמיוני לונה קפיטולינה, גדולת הממדים, חוצה את השדה הלא רחוק מבין הבתים, בדרכה לְאַנְשֶׁהוּ, לשדה שאמור להרכיב את העתיד שלנו, אֵם-השדות מדברת מן העתיד לבוא. בטוחה בעצמה. הקריאה של המואזין הוא אחד הצלילים היפים ביותר בעיר, אולי של זוגות האוהבים יפה יותר, אולי אין מקום להשוואה תחת שתי השמיכות אשר מרכיבות בלילה מלא כוכבים את כל שרשרת חיי.
האם לאינטימיות יש שני קצוות כמו לומר אהבה ושנאה? כמו להבדיל בין שני קצוות לאורכו של כוכב-האדם, ים-המלח, וזו שבפסגת ההימליה? או כמו הספר חיים עם משמעות שאת הופעתו ניתן גם לראות לאורכה של התרבות, בין זאת של המצאת האל-הכל-יכול ביד האדם, הדימוי, הַ-י׳ה׳, לזאת של תשומת-הלב לקיום שמעבר לאותו אֵל אשר מילָא את החלל, הַ-ריקות, החיבור של הכל? ואולי זה בעצם הכל אותו הדבר – והשאלה היא זו: איפה נמצא הבית. או למעשה: מהוא. ואם זה כך, אז יישוב של המערכת הסולרית, המחשבה שאנחנו נבנה בית במאדים, ועוד על כוכב מבודד, הנה תשוקה שלעולם לא תמצא מענה; הידיעה, או המשקל שאותו הם נושאים, שהתרבות הורסת את מה שהיא עצמה הקימה, והאינדיבידואל צריך למצוא את הסדר לעשות סדר בבלגן הפוליטי, חברתי, להתרושש מהזיוף שהיא תוצר של האמת שיש לגלות אותה מחדש, ולכן המסע, אל הארץ אשר אראך. והאהבה שלנו, המילה הראשונה, מופיעה לא כאשר אדם וחוה מתגלים זו לזה, לא כאשר רואה נוח את משפחתו ניצלת, לא כאשר העולם נברא, אלא בעקדה. ברגע אינטימי של האבא הראשון שלנו עם יחידו, שבהמשך מתגלה בניהם גם השבר כאשר עזב היחיד לארץ הנגב, קצת המסע למאדים שכזה. אז מה סיבת הסיבות לחיפוש במקומות חשוכי אל, אין שם תרבות אז איפה יש שם אל? למה האסטרונאוט הראשון למסע למאדים יטוס למסע רווי בדידות, יטוס, אלא אם בא עם שאלה שמפנים לתוכה של באר, מתוך התשוקה האם ימצא את האישה אשר בלבו? ללא אדם כמו אברם, לא הייתה הארץ שלנו כה יפה וכה מובחנת. הממציא של אלוהים. שלא תטעו, את האור זכיתי לראות. השאלה שלי נוגעת לאיך הנפילה (התרבותית) הגדולה שמצריכה נסיעה למאדים נוגעת במרחב של האינטימיות. מי שיכעס על מה שאני יאמר עכשיו, יכול וימצא את הדרך הנכונה, ומי שכבר מבין, אולי כבר יודע שאנחנו היום בני פחות שבועיים לקראת היעד המושבע שהאניש אותו הגדול-מאיתנו על היצור שקראו לו אדם (וחווה). אינטימיות נחוות ומפורשת בצורות שונות בין תרבות לתרבות, גם באותה תרבות ישנם הבדלים לאורך הדורות. בהכללה, אינטימיות ישראלית מתבטאת בצורה די מובחנת/אגרסיבית כהשלכה הגדולה של הרוע על המיניות. בקטע של השפלות חברתיות, (וזה לא היה כך, זה הובנה בין אם במודע ובין אם שלא במודע), לא זה שנכתב בדפי ההיסטוריה הדתית אלא זו שהופיעה ככותרות. נסיעה לארץ רחוקה כמו לכוכב האדום הוא מענה מסוים, אהבת-האדם הוא מענה ראוי בהחלט, לא צריך הרבה – וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס. אני לא מעוניין כרגע לספק את הכותרות הגדולות, מישהם יחבר אותם לאורך השנים, היסטוריון. ובשונה מהיסטוריוגרף(ים) "ששולטים" ביד רמה בשוק, מתוך כאב מובן, זה קצת בעייתי לנסות לבנות את ההיסטוריה מחדש מתוך ציניות, שיש דבר כזה הפרדות, או להכפיף את המחשבה החופשית, מהתרבות העשירה שבני האנוש קיבלו בהורשה, לְעֵבֶר מגדל העשוי קלפים. ולהחזיר את המעמדות שאיבדנו/היטשטשו באמצעות המערכת הדמוקרטית והמערכת הסוציאליסטית. להחזיר את האנשים לסדנאות יזע שמוכרות באנגלית בשם Sweatshops. ואם רוצים להחזיר אותנו לסדנאות היזע אז אולי זו סיבה ראויה בהחלט לנסוע למאדים כדי למצוא את זאת שאוהב. על המשבצת אשר בה נוכחת ישראל, כבר שתיארתי, יש כאלה שמבקשים למצוא את ההבדל בין הישראלי ליהודי, הנה הבדל אחד. אני לא מבקש תשובות, אני לומד להניח לכאב ששרוי בתפיסה הזאת, המקורות והסיבות שלה, הנכונים, ההיסטוריוגרפיים, והלא נכונים. ובגלל שאני משתדל שלא לראות בדברים שלי אמת, או האמת, עכשיו אספר לכם על הקצה השני של האינטימיות: שובך יונים על חלוני, לא זה שמעץ, את המקום סיפקתי, את החיבה הם מצאו. מי זה שמצא בית? אני או שהם? זוג היונים שמגיע כל יום בבוקר, פועה, מלטף אחד את השנייה, ולקראת ערב פורסים כנף לדרכם. מהמקום הגבוה ביותר לנמוך ביותר סביב ציר כדור-הארץ שיצר את מה שמכונה האדם (והאישה ביופיה, סיבת הסיבות).
