אירוע ששמעתי אתמול מאדם שהרוסי-וּת הוא חלק בלתי נפרד מהפעילות היומיומית שלו, השיחות שלו איתנו, בדרך שבא הוא אומר: זה טוב, וזה רע. לא הצלחתי להחליט אם זו בדיחה סובייטית או רוחניות כזאת או אחרת. אז זה הולך כך:
אדם עני מן המניין מצא תפוח, תפוח מלוכלך, שנראה כזה רקוב, שאף אחד לא רצה לגעת בו. הוא הרים אותו וניקה אותו טוב טוב עם מטלית, שטף, קרצף עד שיצא לו תפוח מושלם, זוהר ביופיו. הוא החליט למכור אותו. עליו הוא קיבל סכום של כסף שאפשר לו לקנות שני תפוחים מלוכלכים. אותו אדם רגיל, עני ומן המניין, וניקה אותם טוב טוב עם מטלית. שטף, קרצף אותם עד שיצאו לו שני תפוחים מושלמים, זוהרים ביופיים. מכר גם אותם. איתם קנה שלוש תפוחים… והתהליך חזר על עצמו, ארבע תפוחים, חמש תפוחים עד שקנה לו חנות ירקות משלו. יום אחד קיבל מכתב מאמריקה שדודה שלו באה בימים ונפטרה והוא ירש סכום כסף וכך הוא נהייה עשיר.
וזהו.
נכון שזה מרגיש כמו מוסר השכל סובייטי? קראתי כמה סיפורים מאותה התקופה וזה הרגיש לי כאילו ילדים שם באמת אוכלים שם גיר כי אין להם אוכל, אז אמרתי את זה לאישה יקרה שעלתה מאותו הגוש, מאוקראינה. וכשסיפרתי לה את זה אמרתי את זה בקצת הומר שנושאת איתה פליאה ושאלה פתוחה שמחפשת מענה, ואז היא העלתה לי זיכרונות, במבטא רוסי עם רצינות קומוניסטית שמאפיינת הרבה עולים מהאזור ששם, שהיא זוכרת שגם היא אכלה גיר כשיצאה החוצה לשחק. אולי זה הגיר שהביא להם את הסיפורים הנהדרים אשר משם.
נו… אז מה אתם אומרים, אפשר לראות בבדיחה למעלה רוחניות שם, נכון? חחח. הבדיחות שלו ממש מצחיקות אותי, אבל בעקבות זאת, אצלי, הוא הכניס ממד נוסף, עמוק יותר, מהעולם שממנו הגיע על איך בחלק אחר של העולם אנשים שונים תופסים את המציאות.
הערה: מחשבות בלבד, לא אמת, דיון פנימי למען התפתחות. כולנו חכמים, כולנו נבונים.
אם נסתכל על זה כמו מערכת היררכית של שלושה גופים, השמש זה האור הרוחני, והכוכב שעליו משרה את חומו זה כוכב הצדק The Justice Planet, בו הוא מתקיים לו עם לוחות של מוסר, שיוצרות להן מבני שלטון, שמשתלבים לצורות של סדר ושוויון. בתי משפט, בשביל ליישב סכסוכים. ובראש ההר מצפה כוכבים, כדי לראות שם מעבר. עוד מעט נחזור אליו. בכוכב הצדק האלוהים נוכח, דרך ארץ קדמו ללוחות -כך הם הוגים. הם מחוברים לטבע, אם צריך מקום לבית, אז כנגדו הם שותלים את אותם מספר של עצים שנכרתו כדי לבנות אותו. מלבד בתי השכינה, מבני השלטון שלהם מפוארים. עכשיו אם נלך לאורכו של השביל המרכזי באותה עיר-בני-האנוש, בסופו נגיע לרמה אשר ממנה הארץ עלתה השמיימה כדי לקרב את בני המקום, לדברי השמש. המדע הוא חלק מהווייתם היומיומית, כמו הצורך לשרוד, הם בנו להם שם מצפה. כאשר נטפס על מתקן ההרמה נראה אנשים משונים שצועדים לראשו של ההר, הם נקראים תלמידי הנבואה, או הנבואים. הם צופים בכוכב שביט שבעזרת תלמידי-המדע הגיעו למסקנה שהוא בדרכו אלינו, וגם לעולם לא יגיע, כי היקום מתפשט באותו מקדם שבו הוא נע יחסית אליהם, והוא תמיד יאיר באותה העוצמה. עומד הוא במקומו עף אינסוף, ראה הוא את תחילתם, ורואה הוא את סופם. באמצעותו ובאמצעות הירח האהובה והמתווכת הבינו: שהכל קשור זה בזה, זה בזו, זו בזה, זו בזו. גם בשפתם יש גוף לכל שם ועצם ופעולה. בנות/בני הירח פנו לאומנות ובעזרתם קראו לתופעה ״קארמה״, באמצעות קארמה הם מתחברים לאלוקות אשר בכל. אלה שמגיעים לכאן, כמונו מתמודדים עם פרדוקסים פנימיים, וכאשר מגיעים לשלווה, שלום פנימי, מחברים בין הסוף של חייהם האינדיבידואליים, לאינסוף, שאליו בני מינם המדענים הגיעו עם התובנה שהמספר מייצג אותו. הם נקראים השמאנים, האורָקֶלים, הנביאים. האחרון מופיע.ה כל כמה דורות, אך בשונה מהנביאים שבעולם שלנו, הנביאים שלהם משוחחים איתם על מעמקי הייקום, כי את אבני המוסר הם כבר שחצבו בראשית התהוותם.
יכול להיות שכמונו את הרצח הראשון גם הם שחוו, מושג האחדות נוכח תחת מושג הצדק. ללא הפרדה הצדק לא היה מתקיים, ללא הרצח, הצדק לא היה מופיע. ללא אותה מדיטציה הנביאים לא היו מופיעים, ללא פרדוקסים פנימיים, הנביאים לא היו-מבינים. ובין לבין, כאשר השבירות של האחדות כה גלויה, התלות שלה בפרטים גדול מידי, בזמן שמספר קטן מידי של אנשים מחזיקים במרב כלים הפיננסיים שאוחזים בה, זה מסוכן מידי עד שהציוויליזציה יכולה לאבד את מה שהשיגה בדרכה לכוכב-הצדק, השמש היא האור הרוחני, הירח היא הנשיות אשר על פני האדמה.
למה אני מדסקס על זה? כי סיפרו לי בטלוויזיה שלאדם אחד יש את החופש לנוע בעולם בגלל ההיאחזות של הדת במדינה. אז שאלתי את עצמי, לאן יעזבו, ליפן הבאמת נפלאה? לאיזה חופש הם מתכוונים בדיוק? ליפנים יש את הדרך שלהם להכיר תודה, אותו דבר בסקנדינביה, אותו דבר באמריקה הצפונית, החופש היחידי שנשאר לגעת בו זה במבצר על ראש ההר.
לאנשים שחיים דורות רבים בצפון הרחוק של כדור הארץ, במה שנקרא היום קנדה, ישנן מילים רבות למילה אחת שאנחנו קוראים לה שלג, או קור או קרח. ופה בישראל לחופש… אולי גם לו צריך להעניק מילים מקבילות, תזאורוס למילה ״חופש״. כי חופש ניתן להגדיר גם כפרטיות באותו מבנה על ראשו של ההר כאשר נמצאים בתחושה של סכנה. אני באופן אישי מאמין שכמו שלכל אחד יש את הזכות לנוע, אז את הזכות הזאת אני נותן גם לעצמי, ולכל אחד אחר. שאלה: אם חס ושלום, המצב היה הפוך, והמובילים של המדינה היהודית בשנות העשרים של המאה העשרים ואחת היו חותמים על מסמך וויתור עצמאות, חוזה הפסד, האם האחדות, כפי שהיא מתקיימת ומובנת היום, שקיימנו כאן, הייתה עובדת?
במחשבה-של-בדיעבד, אחת הדרכים היחידות לעזור לתרבות להשתמר אם גם, במידה, ולמרות, והמסגרת שלה תתפרק, זה באמצעות השקעה בדורות הבאים. כמו אותם בני-כוכב-הצדק שאנחנו יכולים להגיע לרמה שלהם אם ״נשכח״ את הסבטוחה הפסיכולוגית, נדלג עליה באמצעות סליחה שהיא סוג של שכחה, או הזיכרון למשהו הרבה יותר עמוק… יכול להיות שהמודעות לכך כבר מסתתרת מאחורי המושג העתיק ״תרומה״, למבנה שמחבר את כל קצוות היקום היהודי. אולי המבנה טבוע בדי.אן.איי שלנו. אולי. התרומה זה הדבר אולי הכי פרקטי שמחבר את בני-האנוש כאשר למרחק יש משמעות לא רק בזיכרון, אלא במהלך שנקרא האושר.
אם כמה דקות לפני ההפסד, הדת היהודית הייתה נמחית תחת הרצון של קבוצת אנשי-הדעה שלא מעוניינת ״בעול של שמירת השבת״, שהתוספת שלה זו ״האשמה״, האם הם היו מגלים אמפתיה כאשר הגופות היו נערמות? האם היו מסייעים בקבורה? האם מחברים למענם טקסים של אובדן? אם כן, אז אנחנו באחדות, אנחנו בשלמות, ההפסד אינו חשוב, וזאת אינה הדת עיקר וכלל. ואם לא, לערך של השלום הפנימי יש עתה משמעות. כאשר הצדק מאבד מערכו תחת מכבסה של מילים, שגם אם הרבה אנשים לא מבינים אותם, מתחת לפני הקרקע הם חשים, וזה מצטבר. השקר לא יכול להוביל כאשר האמת תמיד חושפת אותו.
אבל ״למציאות״ אין ערכים של אחדות, או שלום פנימי: אלה ערכים של בני אדם, שאני אספר לכם בסוד, הם ערכים שהתגלו להם בשעת משבר, ונדירים הם האנשים ההם על פני הכוכב היפה שלנו. אין דבר אחר מהטוב. הטוב הוא המציאות של בני-האדם. וכשאדם תורם לאחדות, הוא תורם מתוך השלום הפנימי שלו עצמו, וזה קיים בכל אדם.
בפוסט הבא אני עומד לערבב מספר תחומים שונים: פסיכולוגיה צרכנית, פוליטיקה, פילוסופיות מהמזרח, אגדות עם, אני אבקש שתתייחסו לאחרון כמקור ההתייחסות, כי אין לי באמת אפשרות לדעת מה עובר על כל אדם באשר הוא, אני שואב גם אמונות מתוך אני עצמי, ומתוך מה שאני שואב מטלוזיה, סרטים, חוויות רחוקות וחוויות קרובות, ואולי כך נוכל ללמוד משהו על עצמנו. אני מרשה לעצמי להשאר עם הראש פתוח מחוץ לסיפור שיצרתי כאן.
התמכרות לסגמנטציה היא טעות. דרך סגמנטציה ניתן ליפול למלכודת של ״משפיענים״ שאינם יכולים להחזיק את המערכת, הם לא נועדו לכך, זה לא התפקיד שלהם, ולא מצפה מהם לכך. מנהיגים לאומתם משני צידי המתרס בכוחם למוטט את ״המותג״. כל ״החוויה״ לא מחזיקה בשעת המבחן, מדינה לא יכולה להישען על משפיענים, כלומר לא על סגמנטציה, אלא על חופש. ״משפיענים״ היא תרבות שמספרים לנו למה כך ולא אחרת. הרעיון של המיתוג אפילו לא מעניין מנהיגים, כל הכלכלה של המיתוג לא מעניינת אותם. מי שחי על רעיון הסגמנטציה מנסה באופן פעיל למצוא תשובות למרווחים שנוצרים מהפרדוקסים שהם עצמם יצרו על ידי אחיזה באוויר: ארגון שמאל קיצוני למשל, שקורא בצורה כזאת או אחרת לרצח עם לא מסוגל להבין את הקשר המסוים שהתגלה לו בין העם היהודי לעם הפרסי, והלוואי ונוכל לבנות ביחד גשרים.
בשביל מנהיגים, האחיזה באוויר, זה יותר מידיי אוויר; מסיכות עד אין-קץ, או במילים אחרות החיים בבדיה. לא שהם יצרו אותה, אך הבדיה הנוכחית הפכה את המושלמות שלה לכלכלה של מוצרים, והשתייכות פוליטית בצורת גזע: זה מריח כמו גזע, זה נראה כמו גזע, על קצות האצבעות זה מרגיש כמו גזע, אז זה גזע. וכאשר חברה שלמה מתבססת על בדיה, לא עובדים על הסבל האישי, ואז נכונים להופיע מנהיגים משני סוגים: המנהיג שבא לנצח בקרבות עקובות מדם, והמנהיג שמגיע כדי ליצור חיבור; לצערנו, לפלסטינים אין מנהיגים שמעודדים להתפתחות מלבד לדבר על הכיבוש. (התמכרות ל-) סגמנטציה מאפשרת ״לשקר״ להתקיים. סגמנטציה היא כלי שנועד לשפר את החיים, לנסות להבין, ואז לשחרר, כדי לתת לחיבור להתקיים בכוחו שלו, ולא כדי לנצח בקרבות. אענה לכם שאני בוחר במנהיג השני, אך לא אני זה שבוחר במי לבוא.
מאיך שמספרים אגדות שבהם אנחנו מצליחים לראות חיבור כאילו ששני קצוות שונים שאין בהם חוליה מחברת בין החיים, כן בשעת השינה, יש בו קסם… ישנו קוסם שמספר לנו על חמינאי אחד שחשב שמילות הכישוף של השקר באמצעות המטה שבו הוא צופה מרחוק איך תרבויות ייחודיות, מנקודת ראותו, הופכות לשלו, והכל באמצעות הכלי מדעי-חברתי, כשלט-רחוק, שהוא ההתפתחות האפקטיבית ביותר של תקשורת ההמונים -הסגמנט, הוא בעצמו נפל. נפל כי הוא חי על חווית המשפיענים, וההרים הפיזיים שלו התמוטטו, הקירות הדיגיטליים שבהם נאחז, התמוגגו. מה קרה לאדם שדיכא את הצל שלו עצמו? הילד שלו יכול להמשיך באותו קו, אבל העולם שלנו כבר מתפתח: לא ניתן לשנוא עד אין-קץ, החיבור הטכנולוגי של האדם עם עצמו ועם אחרים לא יאפשר לו את זה. אנחנו עוד מבררים את זה. זה גדול ממנו. כל מה שיוכל לעשות זה להסתתר, האם ימצא את ״הדרך״? לסגמנטציה יש גבול – (היא לא יודעת את ה-) האמת.
זה גם אומר שאותו תהליך פועל גם עלינו… ישנה יחסיות מעצם האנושיות שלנו, לכן הבחירה בטוב הכולל היא הבחירה העדיפה. גם כי אם אני טועה במה שכתבתי, עשיית הטוב מאפשרת לי לראות בצורה רחבה יותר.
עכשיו… לדבר על אמת ושקר… זה קצת כמו לדבר על שחור ולבן… כמו לשמוע ״אתה הראש אתה אשם״ שהמונים בחרו להתעסק איתה… אז אספר לכם את הדבר הבא: פגשתי לראשונה אדם מאוד מבוגר שעובד בסביבת העבודה שלנו, ברמה שאתה לא מצפה לתשובה מלאה, לפחות לא באותו היום שבו פגשתי בו, כי הוא נמצא בתהליך אחר בחיים. ובשבילי, זו זכות שלמה להיות אתו, אתמול במיטתי בלילה הבנתי את זה! שהוא זה שבכוחו לשאת את המשאלות שלי לאותו אור שגדול ממני, ביום מן הימים, ביום הברכה. ויום אחד גם אני אגיע למקום זה. ולכן עד אז התפקיד שלי זה לאסוף את המשאלות של הילדים שאני פוגש, אורות של חיים שנפלו להם משמי הלילה והופיעו בחיינו שלנו כולנו. לחיים האנושיים יש רק פרק של זמן, התזכרו את זה?
עוֹרֵק אחד שבה המציאות הישראלית יכולה לגלוש אליו, בה נישואין יהיה פריווילגיה של מעמד הביניים והגבוה (וזאת בתנאי שנקבל את ההפרדות הללו כמציאות חסרת רחמים). אורכו של המעמד-הנמוך יתפוס שטחים רחבים יותר, ארוכים יותר, וזה לא יהיה קשור לצפיפות. אני רוצה להזכיר שרבים במעמד הביניים, גם כן מתקשים. הבדידות תתקבל כמציאות, בדיוק כפי שכולנו מאמינים עכשיו שהאנטישמיות נמצאת בפינות שהיו הכי חופשיות בעולם החופשי, שלא יהיו קיימות עוד בתפיסה הישראלית ותחת ההיגיון הישראלי. כי צריך לסבסד את החוב ואת המלחמות. במציאות שכזאת תושבים שיגדלו בקהילות סגורות/קיבוצים יוכלו לממן חיי משפחה בתנאי שהגרעין המשפחתי יקבל ערכים סוציאליים במדבר. אני לא שולל את המציאות הזאת, אני מדבר על הילדים שלכם, או על הילדים של הילדים של הילדים שלכם, מוסדות החינוך יפתחו שערים למי שיש את האפשרות להתחתן. הרמזים לכך כבר קורים בשטח, מי שלא יתאים את תפיסות העולם שלו למוסדות, מראש יכשל. זה כבר קרה, זה כבר קורה באופן אוטומטי. רוב האנשים אינם מעוניינים לגנוב, והם גם לא יתאגדו כדי לגנוב, כי זה לא יעזור להם לפתוח את פרק הנישואים. זה פשוט סוג של עידן שחשבנו שהוא שייך לעבר, שהתפתחנו. איש שלא ירצה להכנס לחוב לא יתחתן, פשוטו כמשמעו, ומי שלא ילמד לא יצליח להתחתן, אבל הכל צפוף פה, והמוסדות ירגישו את הצפיפות הניהולית הזאת. דמוקרטיה חופשית תאפשר תפוצה שוויונית של ידע, בתנאי שזו תחתם בחוקה שמי שינסה לערער אותה יצפה לעונשים משמעותיים. אני מבין את הקטע של חבר מביא חבר, והמיקודים (Zip Codes) בטפסי ההרשמה, כך אתם לא נפגעים… זה חייב להצטמצם, המוסד הישראלי יכול להתפרק, זכויות אזרחיות שנוגעות לשוויון הזדמנויות, להשקעות בעסקים קטנים באמצעות מוסדות שהם לא בנקים, שאינם קיימים עכשיו, דווקא כדי לממש פוטנציאל… אבן הפינה צריכה להיות מונחת, כדי שאם מציאות כזאת כן תעבור את הסף ותתממש, האפקט שלה, של ההתנהלות הפנים-חברתית שלא אתם ולא אני יודעים כיצד, תהיה פחות חדה, כדי שדורות קדימה ימצאו את הדרך הנכונה. לראות בבית ומשפחה כזכות בסיסית, את האהבה כזכות בסיסית. האנשים שבאו לכאן לבנות את הארץ פירקו את כל התשתיות שהם היו יכולים להוריש לילדים שלהם בארץ מוצאם, והם לא הבינו שבן גוריון היה יכול ליצור כאן אמונה של ביחד כל עוד היה חי בנינו, נפלו לצל לא שלהם, והפחידו את כולם עם הביטקוין הזה, כל הדברים האפלים, זהו, בשלב זה קבוצה אחת הצליחה לנהל את התקווה של הרוב: אני אוהב דרמות Sci-Fi אז הסיפור הזה עלה לי, אולי נעשה סרט, יש לי עוד מלא רעיונות, תצרו איתי קשר? כרגיל כל הזכויות שמורות c c c 🎃😈❤️.
בצלילות דעת אני קורא לזאנר הזה – Sci-Fi מפוּכָּח או הדמוקרטיה האַבּסוּרדית.
22:16
קרדיטים
Photo: A Woman Holding a Playing Card by Krisman Suryana @Pexels.
בת לקהילה ה– וגם היא מחפשת משמעות, בית. כל אחת מגדירה בית בדרך אחרת. כשנוכחתי לדעת שהילדים של בת-דודה'שלי אוכלים שניצל ופירה על בסיס יומיומי, שאלתי את המשפחה "מה זה האוכל הזה?" עד שהבנתי: זה האוכל-של-בית שלהם, וזה האוכל הכי טעים בעולם, בבית הכי טוב בעולם, וגם לכולנו יש שניצל בתפריט הילדות שלנו, ואני חושב שהדור של בן-גוריון הביאו את מעדן גרמני-אוסטרי הבית-הזה-שלהם אלינו. אבל מה קורה כשהבית לא מושלם, והילד, הילדה קשורה למקום המושלם הזה שנקרא בית? אותה בת-קהילה משכה לחיים שלה גברים תלותיים עד שזה מביא אותם לקנאה לא יציבה, בטח לא בית נורמלי, בטח לא על פי התפיסה היהודית שאני מכיר. בשיחה הבאה הבנתי… רציתי להגיד שצריכה היא להפסיק עם מעגלי החברה של הבירה והסיגריות אם היא רוצה לבנות משהו יציב… בתפיסה הקהילתית שלי, זה נתפס כגורם שלילי בחיים… להפסיק, גבול. אולי זה בדיוק מה שעובר על ילדים בבית לא מושלם, אולי לבדם/בגפם העולם לא יציב… לא יודע, הקהילה כולה עלתה באומץ לארץ האבות, ואני כל כך נהנה מהסיפורים שלהם, אבל הם עשו את הטעות שהקהילה שלי עשתה, הם לא נשאו ונתנו עם מוסדות הארץ כדי שהדלתות יפתחו, כדי שהפוטנציאל להתפתחות יתממש למרות החסמים שעולים מההבדלים התרבותיים ומהשפה "הלא נכונה"… פעם חשבתי שהם היו צריכים להקים מחדש קיבוצים… האדם שנמצא בחייה קרא לי הומו, והיא בהריון. (אנא אל תכעסו על אף אחד מהם, ולא על מה שהוביל לכך, סבל שמוליד סבל שמוליד סבל יכול להיפסק באמצעות החמלה, גם אם לא בהצלחה, הזרע נטמן). אז… האם זהו הגבול של הבדידות? האם בכך מסתכמים החיים? ממש ממש לא, סיפורים מתחמים דמויות, תמיד יש המשך, תמיד יש היסטוריה שהפסיכולוגיה שלנו נתונה לה, ושני הדברים אינם דטרמיניסטיים, גם כלפי זה שנושא עם עצמו שוב ושוב שמות גנאי, וגם כלפי האישה שניסיתי ללא הצלחה לומר לה… הלוואי והיא תצליח לכתוב את הסיפור שלה. מי ייתן וכל היצורים החיים יחוו שלווה. גמר חתימה טובה.
"ני-האו". הסינים מתגוררים בקומה החמישית, וביום שישי מותירים את הדלת שלהם פתוחה, כאילו הדיירים בבניין והם שוכנים באותו המרחב, כמו שהרוח-הסינית נעה לה מבין העצים ונוגעת בכל אחד מהמתיישבים וכולם מודעים אליה, מכירה בדרכים עם סקרנות של חתול וחיבה של האסקי, לא ניתן להבריחה, היא נמצאת בבעיות ונמצאת באהבות, היא גם יודעת לירוק אש, בזה עוד לא נתקלתי, אבל אני יודע שזה קיים כי אני מכיר קצת את תוואי השטח של המקום… לתאר תרבות מצריכה פעולת חיבור בין ההיגיון להפתעה, בין התיעודי לאגדה, ואת האגדה שלהם כעַם אני מכיר מהקולנוע, ואולי אני/כולנו נושאים אותה גם בגופנו עוד מיום היוולדנו. אף על פי כן, פערי השפה והאופן שבו אנחנו מגיבים זה לזה משאירים רושם של פגישה עראית, וכל פעם מחדש, בכל אופן בשלב זה. אולי הם פשוט ביישנים, ואנחנו עַם שמדבר. אז מִבַּעַד לדלת נמצא מקרר בגודל משפחתי של זוג ועוד כמה זאטוטים, את הביצים והירקות הם קונים מרמי לוי שיווק השקמה, ואת נתחי החזיר, אם יכולים הם להרשות לעצמם, בטח במעדנייה האוקראינית בעיר שהשם שלה תמיד מופיע ברוסית. מעניין אם גם הם נושאים פנקס-אדום עם בולים, לאבא שלי היה כזה. אוּלָם, היה יום אחד, בוקר אחד, שבת אחת, בתוך השנה הזאת, שאחד מהם ניסה לפנות לאחד הילדים במגרש המשחקים המקומי, וראיתי את שאר החברים שלו גם כן מחייכים, זה משונה לראות "סינים" מחייכם כך, זה הרגיש כאילו … ילדים תמיד גורמים לנו לחוש איזה טוהר, או טוב לב, או השתובבות של משחק, ולא משנה מהיכן הם, וההם בטח מתגעגעים לילדים שלהם, או לילדים של השכנים, לאהובות, או כמהים לכך מתוך אותה רוח, לזקנים שלהם, לחכמות השבט שלהם. מיותר לומר שניתן היה לראות בתחושה מוזרה בפנים של ההורים, זה יום שבת, אחרי בית הכנסת…. אני מבין אותם, אני מבין את כולם, את הבעיות שנוצרו כאן שפועלות על האָמִיגְדָּלָה וממנה, אמיגדלה שהפכה לשלב הדתי הבא בתרבות היהודית/ישראלית, אני מקווה שזה רק עידן זמני, קצר, כי זה כל כך נורמלי לשתף עם זרים, תנסו לתאר את עצמכם באותו מקום ואם עדיין לא תבינו, וגם זה בהחלט מובן, אז אני מניח שכסף יהיה הפתרון שלכם. כשיהיו לי ילדים ב"ה, הם יוכלו לקשקש בכל הקירות בבית שלי, הנשמות הטהורות שירדו לעולם שלי, כמובן שיהיה לי שם גם פח של צבע זמין. הגבול השלישי של הבדידות.
"תמיד ידעתי לאן פניך מועדות, איש יקר." בעולם השני לו, ביקום של עולמות מקבילים, בדומה לו הוא אדם מן המניין, עם שאיפות די נורמטיביות של הכנסה חודשית בגובה שמעת-לעת מעט משתנה, לפעמים כך ולפעמים כך. לפני כחודש התחיל במשרת סידור סחורה באחת מרשתות המזון הגדולות בישראל. שניהם חוצים את אותו נוף עירוני, ה-GDP מתקיים באותו חוב, הבריזה ברובה נעצרת על קו-הבתים הראשון או השני, תחת צללים של מלחמות בעלות אותו שם, מלחמות-התקומה. האח שנהרג במילוי תפקידו כאן, הוא אותו אח שנהרג במילוי תפקידו שם; הקשרים בין עולמות מקבילים גדולים מהבנתי, מה הסיבה לכך, ואם בכלל יש סיבה לכך, זו השאלה שאין "המודעים" שואלים. שניהם צופים באותו מסך טלוויזיה באותה פנורמה שנקראת Never Ever Ending Wars Middle East. ערוצי הטלוויזיה שנושאים את אותם שמות, את אותן תגיות פרסום, גם אלה איבדו את גבול האמת עם אותם שניים ולכן אין באפשרותם "לשוחח" איתם, ולמרות הנורמטיביות. במציאות הזאת שאותה אנו דנים, מקווה אני שמתוך בירור ולא שפיטה, מתוך התעוררות ולא שינה, בכל אופן תמיד תצא היא זכה. לרבים, ואנחנו כעם, אין בשלב זה את הכלים לעגון תחת אותה פליטת קרני גאמא… "היכן אתה אדם?" בתקופת השנתיים האחרונות, בלילות-שישי, נפגשים הם: איש העסקים הממולח, מסדר-הסחורות, ואותה אחת דיילת שירות. זוהי מערכת סדורה של בקשות ורֵאַקצְיות תחת הסערה הגדולה מבינתנו. האחד מדליק נרות-שבת לפני שיוצא הוא לדרכו, והשני נוהג באותו מהלך. האחד מאס בעולם של "החארות", והשני לא מוצא משמעות, והלכו על דרך "הניתוק", ולכל אחד מאיתנו הקוראים, הסובבים, הלא-מודעים, חיות המשק, הדולפינים אשר בים, המערכת האקולוגית שמרכיבה את האדמה, נדידת הפרפרים ביבשת אחת, בקבוקי הפלסטיק במכונות הייצור בעיר אחרת, הצורות שהכוכב-הכחול צייר לו על בד הקנווס של השוכנים בו, לכולם יש מקום בהחלטה, שבו שניהם אינם מצאו בית לעגון בו. לשניהם אין מי שיקשיב, דירה, מנורה, מיטה, חלון, ומכיוון שזכות הדלקת הנרות ניתנה לאישה, בעולמות של מסכי ניאון, היא מצאה אותם. קיבלה אותם כצרכנים. זוהי דרך שבא ציוץ הציפור נפקד הוא, הפיח ששרוי על פָסָדָת המבנים קצת שונה פה, בעולם האחד, וקצת שונה שם, בעולם הנוסף, מראים הם סימן של דעיכה תחת הגשם-הראשון לעונה. אני רוצה להזכיר שמדובר בעולמות מקבילים. כשהראשון מפנה את מבטו לכיוונה, מבחירה חופשית, בעולם הנתון צועד על שמאלה של השְׂדרה, והשני צועד מימינה. בנקודת המפגש, היא נקודת הייחוס, היא מופיעה. כמה מופלא זה שדווקא אנחנו שצועדים לאופק כדי להגיע לאלוהים, נידונו לכישלון, ואיתם הדלת נפתחת. הם הגיעו לנקודה של האפס, אפס. אם עוד לא הבנתם את הייצוג המתמטי אומר שהם הצליחו להגיע למקום שבו הקשת מתחילה. שלושה עולמות שונים שבה איתם מאחדת כוחות. אנא, אם עלתה בכם ביקורת תשכחו אותה כאילו הייתה התינוקת בזרועותיכם, מטפחים nurturing אותה. איתה ביחד חווים את הזוגיות שלעולם לא תוכל להעניק להם מלבד הדבר הבא: את הזיכרון לאנושיותם. גוררת אותם לאזור הקדמון שבו היינו מבעירים מדורת-אש וחווים אחדות כאשר השכנים שלנו באוהל הקדום היו נוכחים איתנו שם, צופים בכוחה לחמם את לילותינו, את ילדנו, ביחד עם זקנינו, ולהעלות את תפילותינו אל-על לתקופות אחרות, באמצעות חוטי-זיכרון שדקים הם מהנשמה, אם נגדיר אותם כך לצרכי הסיפור. עוזרים ללב לצלוח את המערכות הבאות, נלחמים יחד במפלצות פנימיות לפני שהופכות הן את הנושא אותן לקורבן, או מקבלים אותה. ההחלטה שווה בין שווים. גם אם פערי ההכנסה מאוד גבוהים זוהי חמלה עם אנשים ללא זכויות יתר. כדי למצוא את אש-הקודש עליהם…. עליהם מה? את המשך כתיבת התשובה אני יעביר אליכם. הגבול של הבדידות.
ביום שישי בסביבות השעה שלוש לפנות ערב, במצפה רמון ראיתי ילדה קטנה שאכלה גלידה בדרך מאוד מסוימת, ואבא שלה אכל גם כן גלידה, באותה הצורה, בטח אפילו באותו הטעם, וניל. שניהם הולכים באותו הקצב, זאת מאחרי זה, ואוכלים באותו הקצב, ללא שאוחזים זה בידה של בִּתּוֹ. הוא, לא מהר מידי, והיא, משתרכת אחריו. שומרים על אותו מרחק, היא עם צעדי-הפילון הקטנים שלה, והוא בשלו. כל אחד מהם ממוקד באכילת הגלידה מאיזו גלידריה שגרתית, או ממקדונלדס ששם מאחור. הוויב הזה שאני לא יודע להסביר אותו כעת, זה היה דומה, הם כאילו מסונכרנים בדרכים לא שגרתיות, ברשת תנאים שמצאה לה קבוע, והיא כזאת קוביית-לגו בגודל של לא יותר מתשעים ושש סנטימטרים, והוא חי בסיפור שלו, וזה סיפור שיש בו גם קסם, שבו ילדת קסם נכנסה לעולם של אבא מלא קסם. אבהות מתוקה (ומגינה) נמצאת בכל שכבות החברה הישראלית, זה בטוח. אז אם אנסה לנסח את החיים שלה, אומר שלפעמים אתה יכול לראות, איזה אופי שהיא תתלכד סביבו בתוך מסע הגדילה האישי שלה. מה שאני לא יודע, ולא אדע, עם אילו חוויות היא תצטרך להתמודד, שמתוך אלפי המשאלות אחת מבקש אני, שתעבור אותן בשלום. -סיפור ראשון. חג שמח.
קרדיטים
Photo: Crop father painting daughters face with white paint by Tatiana Syrikova @Pexels.
Photo: Father Holding Hands and Walking with his Daughter by zheng liang @Pexels.
ספר עִם עשרת אלפים דפים, עמוד השדרה שלו הוא שמאגד שהופך אותנו לעַם. ספר זה כמו עַם, עַם עִם עשרת אלפים חזיונות שונים ומשונים, ספר של דמיונות, כל דף מצייר לו את ההיסטוריה שלו, את הניצחונות שלו, ולכל דף גם הצד השני ההפוך לו: מבעד לעמוד אחד, ניתן לראות את העמוד השני, את אשר לא נאמר שם. וכל קבוצת דפים מתארת דורות שלמים של אנשים, וכל דף שכזה, או פסקה, או שורה, או מילה מייצגת עיר שלמה, שכונה שלמה, בניין מגורים שלם, בית אחד, איש אחד, אישה אחת. אח… האישה… הלוואי ויכולתי להגיע מהפסקה שלי, אל הפיסקה שלה. הפסקאות שלנו היו פשוט נפגשות, הבעיות שלי עם הבעיות שלה, מושלם. וגם ישנו דף אחד, הכתוב בכתב סתרים, אָפֵל שכזה, מה זה אפל? ענני זלעפות כבדים ואפורים שחגים בו ומספר לנו לכל הדפים האחרים איך כותבים בשפה של אותו דף, אילו תיאורים יכולים להיראות ואילו לא, רק שאין בכך הגיון כי אנחנו ספר, תמיד רואים… סתם נוצרים דפים שלמים של סבל. שקיפות בתיאורי הדמיונות של אותו דף יחיד ואחד בלבד שמתאר בין המילים את הפחדים שלו, מהדף התחתון ביותר והעליון ביותר ניתן לראותם. עט נעלמת מביאה לנו יצורים נהדרים שכאלה לעולם, שמספרת לנו: "ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו ביחד." את מידת הדחיסות של אותו ספר אנחנו, כאן ועכשיו קובעים, הדבר נקבע מבפנים החוצה. מצד אחד אנחנו בספר שלהם, כי כל מה שהעם הזה יודע זה עברית, ואם נעבור לאנגלית? שקיפות תעזור לספר הדמיונות להתקיים, חיבה בין אחד לאחר תהיה יותר בנמצא בפרק הזה של העם שחזר לספר. חיבה היא הצבע, המילים שלה הן הצבע שבחיי, הלוואי ותכתוב את ההיסטוריה של שנינו בפסקה שנקראת "יחד".
זה לא שהיא צריכה לגשר על הפערים איתי, זה אני שצריך לגשר על הפערים אליה. החוכמה הארכאית שלה חוצה כל הפרדה בין יבשת לים, בין המדבר לאואזיס, בין הצָמָא שמחלק שמחלקת את חלקי גופי לפריטים נפרדים, ולעונג הבלתי נדלה בנגיסת בשרם של התמרים. איילים, אות למַלְכוּת, מַלְכוּת אינה יכולה להעלם כך סתם לתוך דפים ישנים-נושנים אצל עַם ישן-נושן. "משיח" בטח קוראים לזה. המלכות היא בנינו, איילי זהב שחגו להם לא רחוק מכאן, לא הרחק מהעיר לוד, שם בגבעות, מזרחה, שראיתי… בימים אלו, חגים להם בדמיוני, מכריזים בשמה, ואז קולה. קוראת בשמי. ודבר אין צריכה היא להוסיף. לא את השפה שלי היא צריכה להכיר, אני זה שאמור להעניק לה ממתנותיי וממנחותיי. בחיים הללו היא יודעת את זה, ולכן היא מונעת זאת ממני… לכם: כל אישה היא מלכות, הלוואי וכעם נוכל לראות זאת. העובדה שהעולם ללא קשר, הוא נטול משמעות… עולם ללא שורשים, האם החיים היו משתובבים להם על הארץ ללא אותו סיפור בריאתנו שם בפרק א' באותו ספר ישן-נושן, של עם ישן-נושן, של חכמים שאספו ונשאו את ציוני הדרך מראשית החיים? בין יישובי-האדם השונים. עץ פרי הדעת… האדם בחר באישה על פני האלוהים, התוכלו להאשימו? איך יכל הוא לסבול בדידות, ללא ידיעה? אם יצא לחופשי בין הפרת לחידקל, הבין שהדרכים לאופק אינם נושאים פרי, לא ניתן להגיע אליו, לאלוהים. הבין זאת. הביט בטח אל הכוכבים, מסביב למדורה וידע. בדורות רבים אחריו קמו מוארים, הוא לא ראה הארה. הוא רק "ידע". הוא הבין את הפיצול, ואת התקווה, שהופיעה בדמות. זה שבחר בה, אומר שהאלוהים המושלם נעלם לאזורי הנצח. לאהוב משמעו לסבול. את כל זאת אנחנו יודעים מול אותה מדורה. הסיפור הוא אותו הסיפור והרוח ניתנה לאישה, כיוצרת בחייו. תוכלו לראות זאת שהיא-היא גישרה בין הנסתר לגלוי. מדברת בשפתם של האלוהים. ועלי ספציפית: בין אם תהיה בחיי ובין אם לאו, להגן עליה זה המוסר שלי, להגן על העולם זה המוסר שלה, ולזה שואף מספר הסיפורים.
בזוגיות יש קשיים, זה ברור, זה יכול להיות אפילו קשה מנשוא, אני אגיד לכם מה, אתן לכם דרך נוספת, במקביל תעשו משהו טוב, שלאו דווקא קשור למערכת, משמעותי, גם אם נתפס בעיני הרבים כיומיומי, תזריעו טוב באדמה, אפילו ליטרלית, זה יכול לקחת זמן, הברכה שלה תגיע.
