פארק השעשועים בשלבי סגירה, דלת הכניסה לאוהל הקרקס מקודדת מפניי. אני ממשיך וצועד קדימה. עולה על סקטבורד ולמורד השביל שמוביל לחוף הים. ממש מעבר לגבעה גוש-המים הזה, זה הבלתי-יאמן שהאלוהים בראשיתם של החיים החל לשרטט עליו את מעוזיו שהם החיים והמתים, ללא סוף, וללא אפשרות בחירה, כי כפי שנאמר, כאן, אנחנו בעל-כורחנו. קבוצה של אנשים מישראל משוחחים, אני על ביגוד מלא, מתחיל להיכנס יותר פנימה לתוך מתחם עצי הברוש, זוהי שעת שקיעה. כמעט ורואה אותה לפניי, התעוררתי. העיניים שלה בחיי חסרות הן לי, המבט שלה אל השמש יקר לי מכל ערך שניתן למדוד במשקל של זהב. היא הסיבה לחיים השקטים, האינטימיים, בכוחה להביא לי חיים. עד שהיום יגיע, אם ויגיע, ארדוף אחרי אורה של השמש למען אלה שזקוקים לה בווייטנאם. הצוק.
לפני כחצי שנה סיפרתי למישהי שחלמתי עליה. זה היה בחדר עם עשרה אנשים לערך, רובם גברים בכל מיני גלאים. בישראל. הם התחילו לצחוק. לאחר מספר ימים האדם המבוגר תפס אותי ומסר שלא אומרים דבר כזה לאישה. כי למה? כי היא מתרגמת חלומות בלילה של גבר לסקס. אמרתי לו שזה יותר שיבוש תרבותי, מאשר המציאות. ואני סומך על הבן אדם הזה, אנחנו ממש בסדר אחד עם השני, הוא איש שמבין את גודל האחריות שניתנה לו בסביבה ששנינו נמצאים בה כעת. אני באופן אישי סומך גם על החלומות שלי. ובחלומות ישנם לנו גם מדריכים שכאשר הם מופיעים, הם מדברים-ות אלינו, מספרות לנו על החוזים הפנימיים שלנו עם עצמנו, אם אפשר לקרוא לזה כך. כשבועיים לפני הטיסה שלי לווייטנאם יצא לי, ויצא לה, יצא לנו להיות באותו החדר, רק שהפעם לבדנו:
״עוד לא שאלת אותי על מה חלמתי״, היא זכרה. ״מה חלמת?״. ״חלמתי שיצאת מאחד החדרים, והיית לבושה בשמלת-כלה מרהיבה… ואמרת לי משהו״, ״ומה אמרתי לך?״, ״אני לא זוכר״.
תיארתי לה קצת את הסביבה שזה התרחש. התקרבנו באותם הימים. היא לא אחת שמדברת הרבה, אבל כן יש לה חלום להגשים. אמרתי לה שאם היא לא תקבע תאריך, לוח השנה שלה יתמלא בצרכים של אחרים שלאו דווקא קשורים אליה בעניינים של הלב. מהמקום הצנוע שלי, אני עוזר לה רגשית להגשים את החלום שלה, להגיע למקום מאוד ספציפי בארה״ב עם החבר היקר שלה, ומהר. פותח שם איזו צ׳קרה. ותדעו שאם אתם עוזרים לאחרים לפתוח צ׳קרות, חסמים, פחדים, אתם עוזרים גם לעצמכם לצאת ממעגל הפחדים שלכם עצמכם, וכך לא תצטרכו למצוא את הזמן לצחוק על אנשים שיכולים להיות פגיעים. ככל הניתן. גם ככה… כשהייתי בעמדת ביקורת גבולות בהאנוי אישה מישראל התחילה לקלל ברוסית, והשאר שנסעו איתה הביעו את עמדתם איתה יחד… הצעתי לה לשתוק, ככה בצורה יפה, ״כי זה לא ישראל פה.״ ואני מאוד רוצה שהיא והחבורה שלה כולם ייהנו מהטיול. היא קלטה אותי, וזהו. היא בטח פה איפשהו נהנית עם האהובים שלה.
כאשר אני אתאר כאן שיער שיבה, אני מביט על הנטל שהחיים הציעו לו, החיוך הראשון של אהובתו, את התחושה המופלאה כאשר מסרה לידיו את ילדיו שצייצו לא מכבר לראשונה, את ״החדשים״ האלה, ואם זו היא, אני לפעמים גם קורא לה ״עוגייה״. את האובדן של אותם אלה שנשאו אותו בחייהם, הפסד של כסף, ואת ההפסד שכולם ככולם בעולם הנורמלי נמנעים מלדבר עליו, והוא נוגע לכולם ללא יוצא מהכלל, את ההפסד של הבריאות. את ההפסד של הלב. ואת זה האחרון על אשר אירע באוקטובר עשרים ושלוש, את זה כולנו נישא… ומי שיביט על התאריכים שעל המצבות, ידע, ואז לא ידע, ולוחות האבן יתנתקו יום אחד ממקומם. יתבקעו. וספרי הספרים יתמסרו לאדמה. השיער הזוהר הזה של החיים לא יניחו לאדם לשקר לעצמו. זה נראה שאנשים מעדיפים לדבר על שקרנים יותר מאשר אני להשתמש במילה הזאת. בהקשר הזה, השקר-הלבן הופך לשוקק חיים. אז האדם הזה שאולי אתם מכירים, האדם בעל שיער-השיבה, אמר לי ״עמיר, החיים זו לא עבודה בקבלנות״, ואז הוא סיפר לי שקרובי משפחה שלו לא נישאו, ושזה בסדר. כאשר הבטתי שוב בתמונה, נאחזתי בשרשרת ממתכת-כסופה שלצווארה, זו התמונה היחידה שלי איתה, בעצם שתיים. אז הזמנתי מארה״ב שרשרת עם מאפיין שאני לא מספר לכם עליו, שרשרת שכולה זהב, שש עשרה קראט, וניסיתי בכל כוחי לתת לה אותה. באמת שניסיתי. אתמול פגשתי ידידה בוייאטנם, היא אמרה לי באנגלית שהחיים זה לא קבלנות, שאני צריך להפסיק להתאמץ, אז הנחתי את השרשרת לצווארה, ואז זכיתי לראות את החיוך הראשון שלה. אילו יכולתי, הייתי נותן לדמעות לזלוג.
פרח-ורוד אחד נע לו על גלי הלחות של האנוי, מעל לראשי השמיים. מחפש לי ציפורים. תחתיי הורים נושאים את הילדים שלהם על קטנוע, וייאטנם-סטייל. לפעמים שני הורים וילד על אותו הקטנוע. זו נורמה. והם נראים לי כאלה מאושרים, בעצם איזה ילד בעולם הוא ילד לא-מאושר כאשר ההורים שלו כך נושאים אותו? ומבעד למרפסת דודה אחת שאני חושב שניסתה לומר לי את שמה, ״Toi Ten La Amir״… מכבסת כביסה הודו-סטייל. אם הייתה מדברת אנגלית, או אני ויאטנמית, אז הייתי מספר לה שכך כיבסתי בצבא, כי לצידה מונחת מכונת כביסה שהיא מכסה אותו ברגע זה ביריעת פלסטיק. במכונה כזאת בדיוק לפני כמה שעות השתמשתי, ותהיתי איך בדיוק זה יתייבש כאשר אני תולה את הבגדים-על-הקולב באמצעות מוט הרמה על מוט-התלייה שממוקם ממש בפתחו של חדר צדדי. אבל זה עובד! זה חייב להיות בגלל גלי הלחות שבאוויר, או בגלל הפרחים הוורודים שנעים על גביהם. אַלְטֶה זָכְן זה אומר רוכלים, היה לנו פעם כזה, כאן נשמעים קולות דומים, כאן רוכלים רוכבים על דוכנים בטכנולוגיה של אופניים, מציעים באמצעות טייפ את שירותם, זה נשמע כמו טייפ, מהסמטה אשר ממש מבעד לחלון ביתי. וממש מבעד לחלון ביתי, אני והדודה מחליפים חיוכים, כי זו השפה היחידה שנותרה לנו.
בשעה אחת שלפני חצות פניתי לאדם שאני מכיר, והצגתי לו מעטפה, ״תמסור לה את זה.״ הוא סירב. הוא אמר לי שהוא אדם שאי אפשר לסמוך עליו… אבל אני כן סומך עליו וכבר שחודשיים מנסה לומר לה כמה שהיא מיוחדת בעיניי. והוא יודע את זה. הוא הקשר הכמעט בלבדי שלי אליה ללא שאערער יותר מידי בתפיסת האינטימיות שלה, ושלי. אבל זה לא יוצא. היא עובדת אצל אחד מהשותפים שלנו. הוא המציא לי המצאות, התחיל לשאול מה כתבתי לה…. זה לא משנה…. אני אגיד לכם, אני נושא עוד כמה זיכרונות כואבים מהעבר, עוד לא הצלחתי לשחרר אותם, כי אם אשחרר אותם, לא רק ״שאשחרר אתכם לחופשי,״ אשחרר את החוט שמקשר אותי למושג האהבה, הנצחית, זאת של המזרח…. זה של שיר השירים, … היום האנשים של וייאטנם גרמו לי לקנות מספר קבוע, הם פשוט לקחו ממני את הפספורט, אני חלק מהמערכת שלהם, ועכשיו, לפחות במספרים, אני שייך להם, חחח… זה עלה לי 35$, פה הם סופרים במיליונים, אצלנו בשקלים….. הגעתי על טיסה IZ595 וחצי שעה לפני שהמראתי אמרתי לו בטקסט שיש אנשים שמזמינים אותו אליהם, ושהוא צריך רק להסכים…. הוא סתם תוקע מקל בגלגלי הגאולה, הוא מפספס את האחדות, ואם הוא מפספס אז אני מפספס, ואם אנוכי מפספס, כולנו מפספסים; יש לנו קשר עמוק כעם, וכעם אנחנו כולם תקועים באותו חריץ של הדלת, כמות העושר או כמות ההכרה החברתית של כל אחד מאיתנו זה לא משנה כלל ועיקר. יש לנו מילה אחת שהתקדשנו בה, והיא החירות…. אני אגיד לכם מה, אני פשוט אכנס לאיזו מסיבה לרקוד עם אלה שנתנו לי מספר.