אירוע ששמעתי אתמול מאדם שהרוסי-וּת הוא חלק בלתי נפרד מהפעילות היומיומית שלו, השיחות שלו איתנו, בדרך שבא הוא אומר: זה טוב, וזה רע. לא הצלחתי להחליט אם זו בדיחה סובייטית או רוחניות כזאת או אחרת. אז זה הולך כך:
אדם עני מן המניין מצא תפוח, תפוח מלוכלך, שנראה כזה רקוב, שאף אחד לא רצה לגעת בו. הוא הרים אותו וניקה אותו טוב טוב עם מטלית, שטף, קרצף עד שיצא לו תפוח מושלם, זוהר ביופיו. הוא החליט למכור אותו. עליו הוא קיבל סכום של כסף שאפשר לו לקנות שני תפוחים מלוכלכים. אותו אדם רגיל, עני ומן המניין, וניקה אותם טוב טוב עם מטלית. שטף, קרצף אותם עד שיצאו לו שני תפוחים מושלמים, זוהרים ביופיים. מכר גם אותם. איתם קנה שלוש תפוחים… והתהליך חזר על עצמו, ארבע תפוחים, חמש תפוחים עד שקנה לו חנות ירקות משלו. יום אחד קיבל מכתב מאמריקה שדודה שלו באה בימים ונפטרה והוא ירש סכום כסף וכך הוא נהייה עשיר.
וזהו.
נכון שזה מרגיש כמו מוסר השכל סובייטי? קראתי כמה סיפורים מאותה התקופה וזה הרגיש לי כאילו ילדים שם באמת אוכלים שם גיר כי אין להם אוכל, אז אמרתי את זה לאישה יקרה שעלתה מאותו הגוש, מאוקראינה. וכשסיפרתי לה את זה אמרתי את זה בקצת הומר שנושאת איתה פליאה ושאלה פתוחה שמחפשת מענה, ואז היא העלתה לי זיכרונות, במבטא רוסי עם רצינות קומוניסטית שמאפיינת הרבה עולים מהאזור ששם, שהיא זוכרת שגם היא אכלה גיר כשיצאה החוצה לשחק. אולי זה הגיר שהביא להם את הסיפורים הנהדרים אשר משם.
נו… אז מה אתם אומרים, אפשר לראות בבדיחה למעלה רוחניות שם, נכון? חחח. הבדיחות שלו ממש מצחיקות אותי, אבל בעקבות זאת, אצלי, הוא הכניס ממד נוסף, עמוק יותר, מהעולם שממנו הגיע על איך בחלק אחר של העולם אנשים שונים תופסים את המציאות.
הקדמה: פאזת-החיים בפוסט הבא יכולה להשתנות כאשר אנחנו נצא מהסטטוס של השרידות, ולמרות השרידות הנוכחית, ניתן למצוא את האור, בואו נאחז בו יחד למען הטוב האמיתי בלב באנושות כולה. בואו נלמד גם אם המדריך המרכזי עוד לא ברשותנו ולא נמצא בדורנו.
זה לא שאנשים מסביבכם שמו לב למבט המחבר שלכם: שלך איתה, שלה איתך. והשכנים בקהילה, המכרים באים זה להורי זה ומתחילים לדבר זה בזכות זה ואז המפגש הראשון הוא היכרות למען אהבה אחת, חפת (פרה-) טראומות מיניות, למען חיי הנישואין. אנחנו חיים במסגרת של קינאה, ואז ביום עתידי אחד מלא בחרטה, מישהם יבואו ויביעו את צערם, שהמשמעות הדרמתית שלה היא להכות על חטא כי זו נגעה באהבה טהורה שלך. זה יהיה כבר מאוחר מידי. הטראומות הועברו כבר לשני אינדיבידואלים שונים שכבר אינם זה ברשות זו, וזו ברשות זה. כבר שזמן רב מידי, (הם) שני אינדיבידואלים נפרדים, בדיוק כמו הפילוסופיה. בשעת המשבר-האישי בטח יודו שזה לא אתה באופן אישי, אלה העלבונות שהם היו צריכים לשאת לאורך השנים בגלל חוסר שקיפות במערכת, ה- ״אני לא פראייר״, שהוא אינו דבר טבעי בעולם, ובטח לא בהיסטוריה היהודית, החוסר יכולת להוריש המשכיות כלכלית לילדים שלהם עצמם שבחרו בדרך מאוד מסוימת. זה שהעבירו להם מחוסר מודעות את אותה מסורת של פגיעה. ואז… תגיד כמוני… שכולם טובים בליבם.
וזה נכון. אם תתעמקו בזה תוכלו לגלות שהרבה מאוד סבל נובע משרשרת של בחירות קודמות. כמות הסבל של אדם ״נחשל״ בעיר לוד, היא אותה כמות סבל של אותו אדם שכבר קיבל הכרה בין לאומית וסָתַם את ההתקדמות של אותו אדם ״מתרבות נחשלת״ מהעיר לוד -זה לא קשור לכלכלה, או מעמד חברתי.
כשזה נוגע לאהבה, יפה היא השתיקה.
השיחה הזאת אתם לא יודעים באיזה הקשר זה, אז עמכן ועמכם הסליחה.
נושא נוסף: אני אוהב לטייל, ויש לי יעדים קרובים ורחוקים להגיע אליהם, אזורים מיוחדים לנו שהאנושות בכוחה להשתאות מגודל ייחודה ללב, לתנועת גרמי השמיים, ולדורות שיבואו אחרינו. אבל יש יעד שאני מפחד להגיע אליו, וזה בארה״ב. כי יש שם דובים. אני מפחד מדובי גריזלי שירוצו אלי וכל מה שאני יכול לעשות זה לשלוף איזה מיכל של אבקה שמשפריץ לאורך כמה מטרים לפני. קטע עם עצמי שאני צריך לפתור עם עצמי. אז כמו הפחד הזה אני שם לב ליותר אנשים, אם נכנסים איתם לשיחות אישיות, צעירים ויותר, שמעוניינים לסיים את המלחמה הזאת… כי אני אמרתי להם, שהשביעי לאוקטובר לא יכול לחזור על עצמו, שמישהו תכנן לשים ברמת הגולן הסורי מיליון איש, שהוא הצביע על המפלצות שמעברו, מוסד סדיסטי שצמד המילים ״עולם חופשי״, עָצָב (nerve) של רגישות תרבותית, מקבלת משמעות בלקסיקון אשר בדרכון שבו הם מודיעים שהוא אינו תקף לשימוש בישראל, במילים כאלו ואחרות. זה מעבר לכל קשר עסקי שנוצר, שבכוחו למוסס את אותה הפרדה, זו הכנה לחיסול של עם שלם. כעובדה. אם אשתמש במילים אחרות שמבחינתי הן תקפות: זו הכנה לייצר סבל נוסף באמצעות סבל נוראי שאנחנו לא מכירים במושגים של קשת-הנורמה. זה לא ״האדם הלבן״ שאליו יש להתנגד, ע״פ פילוסופיות מסוימות. אלה פילוסופיות, ותו לא. שהמלחמה הזאת לימדה אותי שמעט אנשים עם מגפון כולל באירופה ובארה״ב שמתכוונים לשלילת הזכות-לחיים של מי שבעיניהם מייצג את ״האדם הלבן״. הם המעטים-עם-המגפון, הם למעשה מכינים את הקרקע לעבדות הבאה שאני מקווה שהיא לא תגיע. וזה יכול להגיע לשם. הם לא מציעים פתרון. המקום שבו יושב ישראל הוא, היא ״השמורה האינדיאנית״ שבו אנחנו יכולים להגן זה על זו, זו על זה. בשלב זה באמצעים מזוינים, בשלב הבא באמצעות אחדות, ובשלב אחריו שתהיה בעיני רבים שלב הגאולה: ע״י נתינה ״לגוי הגדול״ שמעברנו. אני מדבר על מסה קריטית, אם יהיו מספיק אנשים שיפעלו למען אחדות, תהיה אחדות, כי סבל לא ניתן לעצור. ההקדמה הגדולה הזאת היא בשביל להסביר שאני מבין אותם עכשיו.
אנחנו משלמים מיסים, ישנם המון מגבלות שעומדות בדרכו של האדם הפשוט כדי לעשות כסף, המון פחדים שהוא חייב להתגבר עליהם, ועדיין למצוא שלווה אישית שהוא יוכל להעניק, רק שהכלכלה של אותם אנשים שרק השתחררו מהצבא ומעבר, לא יכולה להישאר על מושגים לאומיים שלא מגובים בכלכלה.
זה צריך להיות אוטומטי, שלא מצריך מילוי טפסים ונוכחות פיזית. אני רוצה שיהיו עם אורך רוח, שתלמדו לספוג למרות הכאב, כי זה עדיף על המצב שבו מתאספים מיליון איש, בואו נגיד מאה אלף איש מחוץ לגבול שרק מחכים ליום פקודה כדי לנסות להרוס את מה שבנינו. כשלמעשה הם יגלו שהמשפחות של התוקפים יפסידו אותם, לצערי הרב. לצערי הרב, כי את מקום הקודש הפיזי, או הרוחני, לא ניתן להקים כאשר הידיים מגואלות בדם, וזה לא משנה אם כדי להגן על עצמנו. זו ההורשה שנמסרה בטקסט. הפתרון ניתן באותה הדרכה העתיקה שיש לנו: להסתכל פנימה. אם אשתמש במושגים מהמזרח, בשינוי משקל מסוים, אקרא לזה קארמה. ועם קארמה (שלילית) ניתן להתמודד באמצעות חמלה. דבר שזה לא קל, זה יוצר פרדוקסים בין אם פילוסופיים, ובין אם בסליחה לאנשים שפגעו בנו……. אני יודע שזה קשה, כמה שהפילוסופיה הזאת קשה מנשוא. זה להסתכל על האני מעבר לאני. אנחנו צריכים מדריכים לעולם הרוח, אולי חלקכם לא מבין למה אני מתכוון, אני כן יודע שאת התפילות שאנחנו משתמשים בהם וקוראים אותם לפחות פעם בשנה, יש כאלה שלוש פעמים ביום, יש כאלה בבקרי יום שישי בכניסה לסופרמרקט, מבקשים את זאת גם אם שכחתם (שכחנו) שנאמרו בשפתנו.
הפער הגדול ביותר שאין לי כרגע מענה ראוי לו זה אותם מקרים של כאבים קשים מנשוא, מלבד זה שמחובתנו לתמוך בהם.
״השמורה האינדיאנית״ של היהודים במזרח התיכון היא מושג מהרצאה שחבר הראה לי לפני כשנה בהקשרים של כלכלה, ושאני לא זוכר את שמו של המרצה.
העירייה פרסמה קריאה לציבור לחלוקת מזרונים למקלטים ובתנאי שאַחרַאי יחתום להחזיר אותם בסיומה של המשהו הזה שאנחנו נמצאים בו שאולי התחיל בשביעי לאוקטובר ונמצא בשלבים של סיום. איזה אַחרַאי טיפש ייקח אחריות שכזאת שיכולה להביא אותו למצב של סנקציות כלכליות, לחולי חס ושלום בגלל לחצים של אובדן בית, ובגלל מה? בגלל מזרונים שעולים 100 שקל. אמרתי לכם, אני יכול להוכיח לכם את זה, כמה אגרסיבית היא המדינה (שמקימיה לא חתמו על העצמאות שתראה כך) כאשר מדובר בכלכלה של הקבוצה הקטנה פיצית והצרה שלה שמונעים הלכה למעשה התפתחות של ילדים ברמת השיחה באנגלית, מרכבים אוטונומיים להופיע על הכבישים מיום הופעתם ברחבי ארה״ב של אמריקה, פתיחה של השוק העסקי דווקא למי שחושב מחוץ לקופסה, אבל בטח לכם יש כבר את הדוגמאות שלכם… תראו אני אוהב את האנשים כאן, אבל המערכת מבחינתי איבדה את המצפן שלה: אז אני והאנשים שאני אוהב או שנביא מזרנים במחיר כפול או שלוש או שנסתדר בלי! אולי התכוונו לזה או לא, אותם מדריכים מהמזרח שקוראים להם מוארים: יש להפחית מחויבויות לא נחוצות, למינימום האפשרי. כמה שזה פוליטי כבר מבחינתי, בגלל הדבר הזה שנקרא הפוליטיקה של הכלכלה שאנשים יכולים לאבד את הכל: זו מערכת יחסים שלא אני יצרתי אותה, וזו מערכת יחסים מאוד ספציפית. אם בכל זאת בחרת בדרך הזו, זה חייב להתקיים ביחס למטרה מפוקסת שנוגעת לעולם הרוח הפנימי, בעזרה לזולת, או שניהם יחד. השאלה הגדולה שלכם זה איך בונים פה בית. בכל אופן דעתי, אם אין לשלטון המקומי את המשאבים והאמונה ליצור שינוי תרבותי ומעשי כמו לצבוע את קירות המקלטים ביחד למשל, שיחלקו את המזרנים בחינם.
הריקנות (בשונה ממושג הריקות) עוד נגלית לי. איך אתאר לכם את זה ספרותית? כמו יד שאוחזת בחרב, מוצאת את דרכה דרך בד הקנבס שהיא המציאות שעליה אנחנו מתהלכים, מצביעה על עצמים אשר השלכנו עליה משמעות. מניחה את הלהב ולא עושה דבר. ולא קמה ולא זָעה ממנו. משמעות שהיא המופע האחרון בשרשרת המשמעויות שקדמו לה. במקביל לזה המקום של האנושות שבי, כי כולנו מחוברים, מי שיוצא למסעות בעולם יכול להבין את זה: ביחד בנינו בית ובתוך הבית להבה של נר ששמונה וחצי מיליארד שש מיליארד אישואישה, ילדהוילד אוחזים בה זה עכשיו, כולנו מבינים אותה… מהמקום של האנושות, החרב מספרת לי שהעצם מרוקנת ממשמעות משלה. כרגע זו תחושה של אובדן, או אובדנים קטנים. לא מאוד ״כואבים״, אובדן של משמעות הוא סבל שמקיף את הכל, לא כאן, כי הכלים הרוחניים והמנטליים להימצא בכל רגע ורגע באנושות, ברשותי. זה סוג של אחיזה, מפני אחיזת העיניים של המציאות שלנו, של הצבעים והמשיכות על בד-הקנבס. זהו שלב אחד לפני הבנה מעמיקה יותר: אני יודע זאת ממספר סיבות, על אחת ברורה סיפרתי לכם, נר-האלוהים, או נר-הכל, איך שבא לכם לקרוא לזה. הוא גדול יותר מאותה יד שמצביעה לי. וקדמה לה בעידנים. יש כאלה שיראו ביד מחוברת לדמות של מלאך החיים, ויש של עושה השררה. אני לא מתייחס לזה יותר מידי, אני לא שואל, כי השאלה הזאת אינה מעניינת ולא רלוונטית. הדמות מעברה השנייה כאילו לוחשת את סודם, שאל לאדם להכיר בשלב כה מוקדם. אני אסביר על העצמים: למשל, אני רואה ילדים קטנים שמביטים אל קוביית המשחק שלפניהם ומנסים לבחון אותה, חשים בה, את המרקם של המציאות שלה, שלו אתה, שלו עם עצמו, הריח, אפילו הריח של אמא שלו, אנחנו מתחילים בשלב זה לטעון את העצם במשמעות. והמשמעות גדולה יותר כאשר ילדה באה ומצטרפת למשחק של העצם עם המרקם-של-המציאות המעניין הזה. באמצעות עצמים נוצרת תקשורת, שפה משותפת, חיבור, נאמנות, ואף שנאה או חוסר הסיפוק, לא שהשנאה קיימת, זה שהעצם כבר אינו ברשותי. כאשר השנאה מתרוקנת עם השנים, או ההתנסויות, אחרי שפגעו בנו, השפילו, דנו אותנו לכף חובה בתוך מסגרות שהיו אמורות להגן, כאשר אתה רואה שהמצב שונה כאשר המראה מתהפכת בחזרה ״לפוגע״, זה מאוד לא פשוט ללכת בדרך המודעות-עצמית… אנשים פוגעים בנו ואנחנו נפרדים מעצמים בעל כורחנו, אנשים נפטרים, ואנחנו שוב נפרדים ממה שמייצג שרשרת של עצמים, את תחילתם, חלק ממנו, ואז ממלאים בדבר אחר, אולי בזה שהפכנו להורים, מחליפים את מושג ההורות בזה שלנו. נדמה לי שבתרבות הנוכחית אם אשתמש במושג חלל תבינו את זה יותר, חלל שהוא ללא קול, וניתן לאבוד בו באמת, ואנחנו בכדור הכחול הזה נמצאים באותו חלל מרוחק שיכול גם לבלוע את הכל לדבר שהוא לא נתפס במוח האנושי, כן באופן מתמטי, אך לא במסגרת ההבנה של העצם שיש בו משמעות. זהב, למרות שאין לו בגדול שימוש פרקטי מלבד באלקטרוניקה שאנחנו בכלל לא רואים, בתוך קופסאות קטנות שיודעות גם לשחרר חום, השימוש שלנו הוא חזותי, הוא אומנותי בלבד, אומנותי גם כאשר הם מוצגים בצורה מאורכת בערוץ בלומברג, או CNBC. אנחנו מעניקים לו ערך רב, מעבר להיצע וביקוש. וגם פוליטי, את זה אתם כבר יודעים. התפתחות של ילד זה דבר מרתק, שזו בעצם התפתחותה של משמעות דרך עצמים. איך מלמדים ילד להבחין? להעניק לאחת את הזהב, לא כי הוא משמעותי בעיניי, כי הוא משמעותי בעינייה, וזה הכל.
קרדיטים
Photo: Back View of a Woman Holding a Flower by Pavel Danilyuk @Pexels.
לקראת חצות נמל תל אביב ריק מאדם, בדיוק הסתיימה מסיבת סילבסטר (או פרה-סילבסטר) ופרסונות שונות, זוגות זוגות ובקבוצות יצאו, שובל של אור בצבעי סגול וורוד נמשכים עם המוזיקה שהמשיכה להתנגן. הגיע היה הזמן לנסות את מעיל הערב מצמר שאני לובש לראשונה, שמתאים יותר לאזור ירושלים בשיא החורף, או לאזור מוסקבה באזור ספטמבר, מאשר לנמל תל אביב. המִדְבר פשוט נכנס אלינו, וזו כבר עובדה שבעולם של מטה עליה אין כבר עוררין… בעצם אולי יספרו לי שזו מתקפת חייזרים, או היהודים שמשנים את פני העולם באמצעות התמרה של מזג האוויר העולמי. כבר אמרתי לכם שאין לי זמן לשמוע על שדים ורוחות? אין יום שאנשים סביבי לא מכניסים כל מיני צורות של מפלצות כאלו ואחרות. בכל אופן לקראת חצות נמל תל אביב היה ריק מאדם, מלבד אדם אחד שקיפל את הבסטה שלו, סחלב דווקא מתאים לי עכשיו… ריק מאדם, ואני חושב עוד עליה לפעמים. ראינו קבוצה של תושבי-חוץ מהודו או בנגלדש משתעשעים. מי שמכיר את התרבות הזאת יכול גם לשאול את עצמו האם שולחים הם כסף למשפחות אשר שם? שאלתי את עצמי, אך העדפתי להניח לדברים להתרחש גם כי יש דבר ברומו של עולם שאני מדבר ברגע הזה עליו עם חבר שלי. אני פחות או יותר הפסקתי לדבר עליה בפניהם, גם שאנחנו גברים ללא נשים, כמו הספר. בתוך הרכב אמרתי לו שבא לי מכונה שמייבשת בקירור אוכל… כי מי שמכיר את האוכל המיובש הזה שמוכרים בחנויות למסעות יודע שזה ממש לא אוכל של בית, ובמסעות שאני מתכנן לעצמי, בא לי אוכל של בית, עם כל הדברים הטובים בתרבות בת אלפי השנים שנמצאת בצלחת ביתי לפחות פעם בשבוע. אז הרכב הזה, עם אוכל של בית, (באנגלית יותר מכירים את המושג אוכל מנחם) כי יש, כאשר אני אומר לה שעכשיו אני לוקח אותה לרמת הגולן, ואין סיבה שלא. מסופקת או שלא, מהספונטניות או מההקשבה, תצטרף אלי במושב שלידי ותירדם. כל הדרך לצידי, וביחד. מושלם! ככה תיארתי לו, בעצם אמרתי לו ״איזה אושר״. שני גברים ללא נשים שמדמיינים סיפור על האישה האחת, ועל כמה נהיה מאושרים. הוא אמר לי שזה לא רציני, כי נשים היום לא מוכנות למסעות מהסוג הזה, הדבר היחידי שמעניין אותן זה כסף. לא ניסתי לסתור אותו ואמרתי לו שאני אפילו לא מאשים אותן בשום צורה, כי איפה יחיו, בעוני? רק שזה תעתוע, כמה גברים, זוגות עשו את החשבון שגם אם יחסכו במשך 4-6 שנים 5000 ש״ח בכל חודש, לא יורישו לאחריו חוב לילדים שלהם? זה נורא. רק האגו נשאר להם, והאושר של הילדים. מישהו עשה את החשבון הזה, תאמינו לי, מי הטיפש? לחזור לבית ולדעת שאתה מחזיר כסף בהחזר חודשי יחסית נוח, לאנשים שבהזדמנות השנייה אתה יודע שיכרתו לך את הידיים והרגליים, והמורשת נגמרה, ומה שתישאר זו המורשת הישראלית של ימנו. אז מי ממכם חי איזו מציאות? איזה סיפור את או אתה מעדיפים? תקופת חגים שמחה לכולם.
גם אם הייתי עושה מאה חמישים שקל לשעה הדבר הכואב הבא עדיין היה ממשיך להתקיים: להיות מחויב לאנשים שאני לא מעוניין להיות מחויב אליהם כאשר אני יודע שהם יודעים שאני ועוד רבים אחרים יורישו באמצעותם חוב לילדים שלנו. זה מצב שלא יתקיים, וזוהי עובדה מבחינתי.
לא לגרום לאזרחים לחשוב כך או למסך את ההגיון הזה בערפל הפחדים…. זה שההיסטוריה לא נאמרת, זה לא אומר שהיא לא קיימת.
בתוך המניפולציה הגדולה הזאת, ישנו שימוש בשפה כדי ליצור אמונה שהתוצר של התופעה הזאת נובעת כך: כי לא השקעתם את הכספים בנכסים פיזיים, נכסים פיננסיים, מתכות יקרות, נכסים דיגיטליים, נכסים ראליים, נכסים נזילים, דרך מכשירים פיננסיים מורכבים ועוד. הדברים לא קשורים זה בזה, יש מי שמעוניין להפוך את זה לטבע הדברים וזאת בתנאי שתאמינו שאין עוד ארץ אחרת, כאשר כל כדור הארץ, היבשות הדינמיות והגלויות שבה, הן ארץ אחת מתמשכת ויפה. מי שיחזור על הטענה שהיא בכלל אמונה שרבים רואים בה מציאות חד-משמעית, או עיוור או שקרן.
יצא לי לדבר אתמול עם קרישנה, עובד בתחום הבניה. יש לו שתי בנות והוא פוגש אותן פעם בשנה, בחמש השנים האחרונות. עובד חוץ, guest worker, או בשם הנפוץ יותר: עובד זר. סיפר לי שהוא הולך לשיעורי פילוסופיה פה בלוד אצל משפחה בת 10 ילדים. אמרתי לו שזה היה נפוץ יותר בעבר, ושאלתי אותו למה רק שתיים, שתי בנות, אמר Money. כמובן. לא כאילו לאנשים יש שטחים או רוצים שטחים לגידול חקלאי, או להיות חקלאיים. לאדמה יש את היכולת להעניק מפירות ביטנה, פשוט לקטוף. ואני מניח שהוא גם רוצה שהן יקבלו חינוך טוב, כסף זה נקודת פתיחה לחינוך טוב, אצלו זה אולי נוגע לחינוך היסודי, אצלנו לתארים מתקדמים, או שהן בכלל ירצו להיות אומניות, שאלות פתוחות שאולי אשאל אותו לכשנתקל שוב אחד בשני. בכל אופן, בימים האחרונים רציתי לומר לכם שאני קצת קורא כתבות במדיה הישראלית, קצת כזה, ואפשר להבחין בפילוסופיה שעומדת מאחרי הכותב/ת… כולנו חכמים, כולנו נבונים, ועוד בדמוקרטיה…דעות שונות, פילוסופיות שונות, זה שלישי בסולם הדרגות אצלי ;), השני זה זה מפגשים בין תרבויות, ומה הראשון? כבר אומר לכם שזה לא אלוהים. חה חה חה… והמלחמה הזאת… שאני חושב ״מלחמת התקומה״ היא שם טוב לנו, זה לא ״פרחים״, זה לא ״שואה״, שהיא מילה קשה בהחלט, יש כאן צליל של תקווה, ההיסטוריה הלאומית שלנו. כל עוד העולם חי ע״פ תפיסות של עמים נפרדים… מיקמה אנשים, את הרוב, דחפה אותנו לשיח שקרוב מאוד לאמונות הפרטיות שלנו. אולי זה מה שקורה בכל מצב קיצון… ואחת מהפילוסופיות שאני שם לב אליהם -הפילוסופיה שלא לכל האנשים בישראל יש זכויות שוות. אני קצת תוהה על המהפכה הצרפתית, בטח יש איזה משפט בצרפתית, רגע תנו לי לחפש… הנה מצאתי:
Les hommes naissent et demeurent libres et égaux en droits
"כל בני האדם נולדים ונשארים חופשיים ושווים בזכויות."
אני עדיין חושב שתרבויות מתרגמות רעיונות בצורות שונות, ולא כל רעיון של חופש, משפט שמייצג חופש בתרבות אחת, יעניק חופש בתרבות האחרת. נקודה למחשבה עבור כולנו. רגישות תרבותית זה לא דבר של מה בכך. זו יצירתיות בפני עצמה, מי שלמד לגשר בין פערים. מתוך כבוד לזולת. בכל אופן זו הצהרה במגילת הזכויות הצרפתית שנוגעת לתרבות זו הפנימית, הצרפתית, ומתוך כוונה לאונברסליות אני מניח. אצלנו ישתמשו אולי במילה אחדות. אם תצא מגילת זכויות שכזאת, במבנה הממשלות/מדינות כפי שאנחנו מכירים אותו היום.
אפשר לתרגם את הפילוסופיה של אותם כותבים כך: "אנחנו לא מאמינים שאנשים שנכנסו למעגל העוני יצליחו להתעלות על עצמם." זה רק תרגום אחד.
אָלֶף, העוני בישראל הוא זניח, יש לנו פה ברוך השם מערכת בריאות סוציאלית, גם שהיא בעלת הרבה שברים cracks, התרבות גורמת לה לפרוח: התקופה הראשונה של הקורונה והחיסונים הראשונים היא דוגמה למופת, לעניות דעתי.
בֵּית, אנשים סובלים. הסבל הוא חלק מהמציאות, וזה קל יותר להכניס אנשים לקופסאות, וגם לי זה קורה. כמה שקשה לי לפעמים לבקש בטובתו של אחר, למרות שאני כבר לא יכול לסמוך עליהם, אני משתדל רגשית להוציא אותם מהגבולות שאני שם אותם בתוך תמונת האמונות שלי, אולי יום אחד אתן לזה איזה שם. זה לוקח זמן. עבודה עצמית.
כשקראתי את זה כך, כפילוסופיה, חשבתי: מגילת ״זכויות אזרח״ לא יעניקו לנו, כזה אמיתי, שקוף לכולם, ועם זאת אנחנו מתקיימים בדמוקרטיה. אז במקום לא להאמין באזורים ״העניים״ בישראל, במקום להתאמץ ולפתוח להם דלתות, חצי צעד, בואו נעשה פה שפה רשמית שלישית בישראל, שהיא בינלאומית רשמית וחייבים גם לדבר אותה כשפת אם -האנגלית. זה הצליח במקומות אחרים. מישהו רוצה להביא את הדוגמאות המודרניות?
ואז כשפגשתי את קרישנה, חשבתי לעצמי, למה לא לפתוח לכל הישראלים את האפשרות להיות ״עובדים אורחים״, עובדי חוץ, עובדים זרים בחו״ל? הם יעשו יותר כסף למשפחות שלהם, ויצליחו לממן השקעות בעסקים הפרטיים שלהם, של הילדים היקרים שלהם, בצורה הרבה יותר פשוטה, למי שיהיה מוכן לקבל את המשמעות של המרחק. למה לריב על העוגה הכלכלית, למה להכניס אגרסיביות שהיא הפכה לחלק מהגרעין המשפחתי הישראלי… אני זוכר שאישה אחת אמרה לאדם אחד שהיא תרעיל את כל החתולים שהוא מאכיל אם הוא לא יפסיק, והיא גם תאמר למשטרה. ליד כולם, כאשר המשפחה שלה מקיפה אותה, וזו משפחה יציבה. בטח הדברים השתנו אצלהם, המלחמה מאז החלה.
הפתרונות הללו יכולים להכניס אנשים, אנשי תרבות, אושיות כלכלה, מחוקקים, מנהלי סניפים וכוליי לפרדוקס. כמובן שדמוקרטיה או כל האזרחות היא אינה דבר קוהרנטי, אז תחשבו איזה מהפך פילוסופים בכלכלה עברו עם עצמם כאשר תיארו לעולם את השוק החופשי שאנחנו מתגאים בו כל כך. תמונה.
קרדיטים
Photo: Eleanor Roosevelt, First Lady of the United States by Underwood & Underwood @Wikimedia.
המטריקה של האדם, צריך להוריד בירוקרטיות לא רק בכלכלה, ולא רק ל-"חכמים ביותר", "חוכמה" זה גם מושג מאוד צר, מאוד מהיר, כוללני מידי, שמפספס את העיקר. רק כדי לקצר את הדיון, אומר שהוא לא מדבר על פוטנציאל, בפוטנציאל צריך להשקיע לאורך זמן, זה אומר שהחכמים ביותר מוגדרים כך כל עוד הם נכנסים למסגרת תקציבית מוגדרת. לא יודע, אולי צריך להקיף את העם בישראל בהמון אנשים שעוסקים בתחומי הטיפול, כמו שעשו לפני הרבה שנים בפינלנד. כי דור שלם של נערים/נערות שהגיעו לפה לארץ, ובזה שלא נכנסו למשא ומתן עם מוסדות המדינה, הוויתור על מה שדורות שלמים השיגו לפניהם בארץ מוצאם, בדיעבד היה גדול מידי. כשהעולם מתרגם עלייה לאנגלית הוא מתרגם ל-מְהַגֵר, immigrant. אולי זה מה שאנחנו בעיני ה-10%, מהגרים, ובני מהגרים. וזה בסדר, רק צריך לומר זאת בחוקה, כך שההורים עם הילדים בעלי הפוטנציאל, יהיה להם זמן ומשאבים ללמד את הילדה לדבר באנגלית, במקום להשקיע יותר מידי בלקנות בית. אני לא יודע מה אתם חושבים על מה שכתבתי עכשיו, מה שאני יודע שלא תרצו "להקריב" את הילדים שלכם על מזבח שבעליו לא מעוניינים לראות בהם כישות משותפת בהכל, נכון? זו מטריקה שהכלכלנים צריכים להכניס לנוסחאות שלהם כדי לא לאבד את מה שמחזיק את החוב הלאומי, ואת מה שאין בו הגיון כלכלי: את קודש-הקודשים. המטריקה של האושר.
יש דבר כזה אושר. אילו הייתה האישה לצידי, ההרים שנועדתי לחצות כדי להשיג את המטרות שלי היו הרבה פחות מרתיעים, עם מעט יותר זוויות טיפוס כהות, בזה אני בטוח… ניסיונות החבלה, יש כאלה שיקראו לזה עין הרע, אמרתי לכם, אני מאמין בתהליכים, היו כמו זכוכית שקופה שהיא מעטה של עשן, איתה היה לי הרבה יותר קל לחצות… זה בסך הכל עשן שצריך לפעמים אומץ, לפעמים אולטימטום של שקט נפשי כדי להגיע למקורותיו.
ב': הילדים משנות ה-90 והלאה התחילו להכיר את המזרח הרחוק. למוסדות האקדמיים והכלכליים, לכו בעקבותינו, תיצרו קשרים, תיראו עוד נקודות מבט, תפיסות עולם שונות ומדהימות, ההישגים שלהם הרי ברמות חובקות עולם, אולי כך נוכל לשמש גם גשר של ערכים.
שכר המינימום בנורבגיה הוא 2500€, שזה בערך 9700 שקל, נכון לתחילת ספטמבר 2025. בחיים שם לאורך תקופה של כמה שבועות, בתוך הסופרמרקטים שאת המקררים ממלאים מאחור, נזכרתי איך בישראל סיפרו לי שנורבגיה יקרה.
חוץ מהירקות, לא יצא לחוות את נורבגיה "יקרה". אולי כזה בין 10-20% יותר, הצרכים הפיזיים שלי חלבונים ושומנים עם סלומון, שמן הסתם גם זול משמעותית, פחמימות ריקות – עם השוקולד פרה שלהם, יש טעמים שיכולים גם לעלות לישראל, וכל המיקרו-ים למיניהם, ירקות, מילאתי. השימוש בתחבורה הציבורית, יש לך חופשי שבועי שכזה. וכאשר נכנסתי לראשונה לתחנת הרכבת ציפתי למחסומים, הסתכלתי אחורה, אולי דלגתי עליהם? הסתכלי קדימה:
לא היו שומרים, זו מדינה כזאת בהרים, כרגע רחוקה מספיק מאויבים. ובֵּית, המחסומים שאתה מעביר את הרב-קו המקומי, לא היה. אתה פשוט עולה על הרכבת, ואם הכרטיסן עובר והוא מבקש אז אתה מציג. התחושה הזאת שאין לכם מחסומים, זו התחושה הזאת שנשאתי יותר מידי זמן עם עצמי, הפחד שמישהו מתכוון לפגוע בי: אני אספר לכם יותר מזה, במרכז ארץ הפיורדים הזאת, לכל אזור יש שם סוג אחר של חופשי שבועי, ויש כמה סוגים אפילו באותו חבל-ארץ… סיפרתי לו שאני מישראל, שוחחנו למשך 10 דק' אולי יותר, כי מה אפשר לעשות במדינה קרה, ועוד על ההרים… הודעתי לו שאם ירצה אני אקנה את הכרטיס הנכון. הוא שחרר, וכי "אני לא פראייר". אחרי שחזרתי לביתי ששם בהרים הבנתי באמת שהכרטיס לא התאים לנסיעה הזאת, וזה שונה כי אצלנו יש רק אחד, רב-קו.
את החשש מפגיעה פיזית אתם כבר מכירים, מי שגדל שנים על קסאמים, יודע, מי שחווה את השביעי לאוקטובר, כולל ברשתות התקשורת ובאמצעי המדיה, גם יודע. אין מה להסתיר את הטראומה, היא מקיפה את ה- NEVER EVER ENDING WARS MIDDLE-EAST. את החשש מפגיעה פיננסית, אני מבקש ממכם לחשוף, עם עצמכם, להיות אמיתיים, לשוחח על זה.
כי למסקנות מודעות כדאי לכם להגיע, כדי למצוא פתרון דרך שלום פנימי שיכול להיות באורך של חיים שלמים. לא חייב מתוך אהבת-זולת, אלא מתוך עבודה עצמית על חמלה.
קרוב לעיר נופש אחת, בתחנת רכבת אחת, על שפת האגם, תחנת רכבת על שפת האגם, אתה פשוט יכול לחצות לאגם, מקומית התלוננה בשיחה איתה על גובה מחירי הדיור, וכששאלתי אותה על הסכום, אלה אותם ערכים שאתה יכול לקנות דירה בעיר לוד, אולי קצת יותר.
אני מציב לכם עובדות, לא יותר מזה, ברור שהכלכלה התכווננה כאן לגבולות הרבה יותר צרים.
למה לא להשתמש במצבורי הטבע שלנו כדי להעלות את שכר המינימום, לא צריך אפילו לתת כסף, אפשר לפתוח דלת להשקעה מטעם ארגונים שהם לא המערכת הבנקאית, שחולקים ערכים אחרים, שונים, Mind Set אחר, כמו שעושים במדינות מתפתחות, האם האזרחים באמת מדינה-מפותחת? כווולם ירוויחו מזה.
זה אָלֶף.
עכשיו הדבר הפחות נעים, ואני רוצה להכין אותך לזה:
בֵּית, יש ל-" עַם" נטייה להפנות אצבע למעלה, העַם צריך להסתכל גם פנימה. אני לפעמים תוהה איך ממשיך להתקיים הרעיון של "האדם רע ביסודו", כשיש הכל, ברוך השם. חומרית. למשל אֵם, אֵם לילדים, מנהלת משרד עם קבוצה של עובדים, יכולה לעשות הפרדה מוחלטת בין הילדים שלה, לילדים של אחרים….
אתם מכירים את הסרטים הללו שהעולם נמצא בסכנה, ואז ההמון פושט על מרכזי הקניות, עגלות הפוכות בחנייה, יש גם יריות, זה מאוד הוליוודי, לא רק… זה כאילו שאותו היא נמצאת בתחושה של אותה סכנה, של הישרדות.
איך אפשר לחוש הישרדות כזאת כאשר יש לנו הכל?
אני בכוונה אומר זאת באופן כללי, כי אני מעריך אותה כאדם, יש לה את הלחצים שלה, ובנוסף חשוב להזכיר שזו פרשנות, זה סיפור, ואני תמיד מדבר מתוך העולם המצומצם שלי, העולם הרבה יותר מורכב מזה.
אולי בשבילהם הנסיך של מקיאוולי אמור להיות ספר בקובץ השני או השלישי של התנ"ך.
להודות בזה, הוא צעד גדול לאנושות.
כלומר מה כבר אפשר לומר? שאל על העובדים לחיות על מצב של חיסכון בסוללה באופן מתמיד? אחרת לא היו זוכים בתפקיד, התפקיד שלהם נמצא במצב של הישרדות. תחת מסגרת כלכלית מאוד מסויימת.
נכנסנו למעגל קסמים שאי-אפשר לצאת ממנו.
המטריקות שמשתמשים בהן כדי לספר להורים שלי שהכל בסדר, אני לא מתייחס אליהם ברצינות כבר… אם המצב כל כך הרבה זמן על מצב של חסכון בסוללה, אני לא חושב שיש מישהו שבאמת מתייחס למטריקות הללו ברצינות. איך ההורים של היום מניעים את הילדים של מחר? את הילדים של השכנים שלהם.
אתה השגת את המעמד הכלכלי שלך, לך תספר לילד שרוצה להיות עורך-דין בארה"ב על הצעד הראשון שלו, כי אני עשיתי את זה.
כאילו, כדי להגיע למעגלים שונים בחברה הכלכלית, תרבותית, אתה צריך לדעת מראש שתהיה חשדנות… כלפי… אפילו… הילדים של מחר. הדור שיבוא אולי יזכה לראות את "האור" בכוחות עצמו. זה אפשרי, אני מאמין בהם.
כשאני נתקל בשלטים במשרדים עם הנחיות פנים-משרדיות עם הציטוט "ואהבת", למה הם מתכוונים? זה… הוציאו אותו מתוך ההקשר ושמו אותו בתוך הנחיות "תעבורתיות", בתור אולי עוגית-מזל ויש איזה חוסר התאמה.
אני לא ציני, אני פשוט… למה לא ידעתי את הדברים האלה? בתקופה אחרת, ברעיון עבודה עם מנהל התפעול הראשי, אמר לי בצורה הכי ישירה, שחבל על הזמן של שנינו וקרע את קורות החיים שלי מולי. באחד מהראיונות שלו, ג'ק מא תיאר כמה חשוב להקיף את עצמך באנשים שיתעלו אותך.
זה לא חייב להיות כסף, זה יכול להיות בלפתוח דלתות לאחר:
באותו סבב ראיונות, בעל חברה קטנה ממש הנחה אותי מה אני צריך לעשות כדי להשתפר. עברו כמה שנים מאז, ופגשתי אנשים גם באו"ם עם הקשיים שלהם, הכלכליים, הפוליטיים, כי הם רוצים לעשות את העולם טוב יותר. ואפילו יצאנו ביחד לפצוח בשיר ולרקוד, לאכול פונדו.
אתן יודעות, אתם יודעים, הייתי יכול לומר שהעולם כמנהגו עובד, ואני מתקדם על פי מערכת הערכים שלי, במסלול שלי, וזהו: הרוח האנושית שלנו בעם גדולה מזה.
אז מה אתם אומרים, אז מה אתן אומרות, נוכל לראות באדם, בילדים של מחר, עם צלם אנוש? תזכרו שבסלסלת השוק היחידה שאתם נושאים לאורך חייכם תוכלו לקחת רק דבר אחד: את הלב שלכם.
אנחנו לא דור המתוקנים, וטוב שכך. מתוקנים לא צריכים להתחתן, לא צריכים אותות, החכמים אמרו שָׁם, איפשהו שם, אנשי הכנסת הגדולה, הזוגות, התנאים, אמוראים, הסבוראים, הגאונים, הראשונים, מתשעים-ותשעה דורות לפני דור הגמורים, שהם הדור שלאחר האחרונים… שהם אנחנו. וטוב שאני כך, מקולקל, כך ידעתי לאהוב. ואז אמצא את הדרך להזמין אותה לסרט עם פופקורן… והלב שלי יזכה לרעוד מאושֶר. בגלל הקלקול, בגלל שאלוהים הזה שלא יודע להסביר את עצמו ושולח שליחים שאף אחד בכלל לא שם לב אליהם, או שהוא בכלל גרוע בבחירות, ולא שלם בעצמו. "משוגעים, משוגעים". אולי כל מה שאנחנו יודעים, למצוא פגמים. הלוואי שאותם מעט כל-כך של אנשים ישחררו את השוק (ולא של מערכת הבריאות) ואת המחשבה החברתית לחופשי. אפילו מערות אי-אפשר לקנות כאן. כדי שהפגמים יהיו הרבה פחות כלכליים ויותר של תיקון. הילדים הטהורים שלנו. וואי וואי כמה שאני הולך לרקוד יחד איתה.
