בגאוגרפיה של האיילים, זה שבו באמצעות מכחול נמשכו בצבע כוכבי-הלילה תוואי השטח של ימי-קדם, ועונות השנה שחלפו מזאת הראשונה, שם ישנם מחוזות שמורים של מרעה שבאחת מהן, זכר רחב-קרניים פגש בי. ריבון לעצמו. תחת אותו גשם דק. היצא לכם להריח את ריח הצמחייה שבפיורדים תחת גשם קל שכזה? הוא קצת שונה מהעלים היבשים שתחת אמיר-היערות שבחזקתנו. שחלקם מתאוששים. זהו ריח מתוק מסוג קצת שונה. אני כמעט ששכחתי מהריח. וכמה שאני זקוק לריח הזה שוב שיימצא בחיי. זהו ריח ללא דופי. זהו ריח של העץ שנרטב לראשונה, שנושם בצורה אחרת, עם זמן אחר משלו, שעליו טבועים כל אותם האנשים שחצו אותו באותו חבל-ארץ בגאוגרפיה של האיילים. האייל המשיך ללעוס כאשר הבטנו עוד אחד על השני. ואז אני, על נוף ההרים. ידעתי שלא אפגע. שם על הקרקע גם קיימים צבעים סגולים, ואדומים, וכחולים. משקעים ברמות שונות, ספוגיות אחרת. מה עבר בראשו אין אני יודע… אני גיליתי שאלה חיות מאוד סובלניות גם כאשר הם יודעים שיש בני אדם שצדים אותם. אולי בגלל זה נתפס האייל כבן-חיים הנע בין אלה שאנחנו רואים, לאלה שסתומים לרובנו. ואז האייל הלך לו לדרכו. אתמול הוא חזר לחיי. רוח שבה אני ברגע הזה מוצא את הדרך-החופשית ללכת בדרכה, באמצעותו, אולי ככלי עזר, כאשר אני מתמודד עם תחושות של חזקה על האישה שאותה אני כמעט ודורש להכיל. האייל עוזר לי להבין שאין זה מתפקידי לאחוז: הוא זה שנע-בין-הגבולות, התמצית לכך אגורה בו מימי קדם על אותה גאוגרפיה שהיא מגרש המשחקים שלו, יודע כך את מקור כל ההחלטות שחלק מבני האדם, שביניהם אני, בתמציתנו אוחזים בה, רגע לפני שאנחנו משחררים את האישה לדרכה שלה; הרי כמה שעבודת האחיזה היא קשה. היא משא כבד של הצורך הפנימי להגן כאשר האדם נקשר כך בצורה עמוקה לאישה. לאישה ספציפית. עליו להבין את הכוכבים שבהם היא נעה בכוחות עצמה. לכן באו מורים לחיינו, מתוך תת-המודע הקולקטיבי, מתוך השפה שלנו, הגאוגרפיה שאותה הדפסנו שוב ושוב בספרי האטלס באמצעות הדיו שיצרנו בעבר כדי ליצור חיבור עם שאר בני האדם, קשה היא הבדידות, גם אם בוערת מדורת השבט באח שבבית חייך… המורים… זאת כדי לספר לנו על חוזה-האחיזה: התרגיל הוא חמלה בנשימות. גם החמלה נושמת.
אז אילו חיות-קסם מצויות בחייך?
קרדיטים
Photo: Stag in the Moonlight by William Morris Hunt @Wikimedia.
ישנה סידרה דוקומנטרית, קולנוע עצמאי-אמריקאי, שיש לו את האכויות שלו, על המלחמה בווייטנאם. המלחמה עצמה לא היא היתה מרכז צומת הלב שלי, ושתי דברים לקחתי משם: הו צ׳י מין הדוד המכובד כתב מכתב לקנדי הנשיא, ובו הוא הביע רצון להשכין שלום עם המדינה שאותה הוא מנהיג. קנדי מעולם לא קיבל את המכתב, זה נאמר כעובדה. ב. ישנו שלב מסוים במלחמה בין הגוש הצפוני לדרומי שבו ממשל ארה״ב החל לשלוח חיילים משלו, ואחד המרואיינים מספר על קבלת הפנים בווייטנאם, בדרום. הוא חש שהוא פוגש במלאכיות. העם בווייטנאם הוא עם נדיב שבגלל מהותו הוא גם עם ביישן. זה מה שאמרתי לנציגה של גוגל באו״ם בשנת 2022. ואמרתי לה שאנחנו צריכים לעזור להם להתפתח. אני… גם אני הייתי יותר ביישן אז, אפילו עוד קצת זר במידה מסוימת, אז לא שמרתי איתה על קשר. אני מכיר 4 סוגי אהבות שמיימיות:
זה שהתחלתי להכיר כאן, אנשים החלו לספר לי את מקורה, וזה מיוחד, ביום אחר אספר, לאחר שיתגבש לאיזושהי צורה פואטית. אולי תוכלו לקרוא עליה במקורות אחרים.
אהבה שמיימית זו שנכתבה בפילוסופיה ההודית, כולל אומנות הקאמה סוטרה, והטאג׳ מהאל.
האהבה השמיימית שלנו, זו שנכתבה במגילת שיר-השירים, והשושנה בזוהר
האהבה השמיימית של הוליווד, טיטאניק
סוגי האהבות השמיימיות הללו מעניינות אותי, אולי בַּערוב יָמי אוכל לספר עליהם כסיפורים של מסעות-נפש לדורות שיבואו אחרינו. יש שתיים ועוד שמעניינות אותי:
הנורדית. מה קורה שם? אני מרגיש מחובר לנופים ולקשיים ששם.
של השבטים באפריקה שמשתמשים בדם של פר כדי לספר משהו על הגוף. ואולי על החיים.
יש עוד, כולם ככולם מעניינים, מיוחדים.
חשבתי אולי לחזור וללמוד אנתרופולוגיה אבל מניסיון של חיים קודמים, קשה היה לאקדמיה לקבל אדם זר כמוני, שבעיניהם אני לא מדבר באותה השפה, בטח לא באותה השפה של האהבה. יש לי מספר חברים שקראו להם בשמות כמו ״החונטה״… אני… זה קצת… אני מבין אותם…. אז גם הם חשו את הכעס והבלבול שלי עם מה שעברתי…. זה…. אני אומר להם, עזבו, שחררו, המסע של האדם הוא לראות ולהבין את הקארמה שלו, ולעקוף אותה. הדרך שלי, ולקח לי שנים רבות להנגיש אותה, זה להיות בכאן ועכשיו, בווייטנאם. להתמודד עם אתגרים מסוגים אחרים ושונים, כולל רגשיים, רגשות אשמה, ביקורת, שעוד לא הנחתי להן, הדברים האלה. יצאתי למסע שהסוף שלו ידוע מראש והוא: המצבה. זה דבר שלא ניתן לערעור, אולי זוהי האמת היחידה שאנחנו יכולים עוד לאחוז בה. האמת שבאה אחריה, שהיא בעצם שאלה חיונית, נגזרת לשאלת המשמעות: איך אנחנו אוהבים לאורך הדרך?
האכזבה היא גדולה כאשר משתתפים בכלכלה של החיים הנצחיים.
אתם יודעים? ישנן תרבויות שלמות שחיות סביב פילוסופיית חיים. אני מניח שבישראל זה התגבש דרך הצורה של הדת, שיש לה תפיסת עולם מאוד מסוימת, שהיא לא נכונה לכולם, היא כן תומכת ברעיון שישנם דרכים נוספות, היהדות האורתודוקסית. חס וחלילה, אין אני יוצא כנגדה, אני אומר את זה, כי לאור מה שקורה בישראל, זה יכול להתפרש כך. אני פשוט מרחיב את הדרך. למשל: האם אתם זוכרים את ״האור״ שזכיתי לראות ביום שיש אחד? אז, מאז, קהלת היא דרך שבה ניתן לפרש את החיים, זו למעשה חיים על פי פילוסופיה. אתם מכירים אנשים שחיים ע״פ הדרך? ואם מצרפים את החלק הראשון בתקופה הראשונה לחייו של החכם באדם אז נמצא גם משקפי ראייה שבה נראה קשרי אהבה שנוגעים בנימים ואז בשורשים ואז באדמה של זו.ה שמבקש.ת. –> אהבה רוחנית. מעגל החיים.
אין זה מרתק אתכם?
בעיניי ״הישראלי״ אני נחוויתי כזר, בעיניי ״אישה״ בווייטנאם אני אולי נחווה כעז.
מניסיון עם אנשים בישראל, זו נטייה לא מועילה, חבל לאחוז בצד השלילי של התפיסה ואז לתאר אותה כהפרעה. כאילו הדובר, מרוב חוכמתם, נפל לפח. ההפרעה היא אינה בי כי… שוב חבל, זה סוגר להם את הקשרים החיוניים והם נחווים כבטלנים שעוסקים בשרידות (מכל המינים), אני רוצה להגיד להם שלא יהיו טיפשים אבל … האם אתם מכירים את המתח הזה של אדם שנמצא על הסף האגרסיבי, ופשוט… אין לי זמן לזה, באמת שאין לי. אני רוצה לעזור להם, אבל ברוב המקרים אני מגלה שזה תפקיד של אדם הרבה יותר רוחני/קורא נפשות, להיות שם בשבילם.
האישה היא מרתקת. היא זאת שמחברת. והיא היחידה שתוכל לפרש לי את החיים מהמקום של החיבור. אני בחיבור לא נמצא, עדיין. והחיבור בין תרבויות שתופסות אהבה בצורות שונות, בעיניי היא למעשה: קסם.
עכשיו כאן אני אסייג ואומר, שמי שינסה לפגוע או לפגום באותה אהבה, בויטנאם, בישראל, בצרפת, בברזיל, זה לא משנה איפה, שיסתכל על עצמו/ה ויביט על ההשלכות בחיים האישיים שלו. אז השאלה הבאה שלי אליך: מה נמצא בבסיסך? תעבדו על זה.
ישנם טקסטים שמספרים על חייו של האדם כרצף של אירועים שבסופם מתגבשים לתכלית האחרונה שממנו אנחנו נשפכים, ללא שבידנו השליטה, למרחבים של האוקיינוס, חופשיים מדמעות. ואילו אספר לכם שאולי המציאות הזאת היא תעתוע? שהמראות לעולמים בעלות דופי, שאנחנו מרכז החיים של הנפש הגדולה מאיתנו, שהיא אנחנו עצמנו? במידה רבה אנחנו מעצבים את בית הלגו שלנו, בתים שעשויים מקרטון שניתן בקלות להפוך לאפר מאפר. שאין משמעות לבית, שאין משמעות לקיר הביטון או מעץ. אין. והדבר היחידי שניתן לאחוז בו, והוא הדבר היחידי שמניע אותנו על רצף הזמן, הוא הקול? האם והאב שנמצאים מעברו השני כאיכויות של אהבה ומוסר? שיום אחד אולי שוב ונמצא את הדרך למציאות שלהם? אז מה זה שנשאר אם הכל התרוקן מתוכן, ממבנים, ממגע, מהבטחות שווא, מהטעם של הבריאה כאשר אנחנו נוגסים לראשונה בלחם שהוכן מעמל ידנו, חמים, נושף אדים, לאחר שזה יצא עוד מהטבון, או מבטן האדמה? גם ללחם הזה יש קול, זה קול מתפצח, כל כך מתפצח שזה מזכיר לי בכיים של הרכים ביותר בעולם. אילו היא הייתה רק מדברת בשפה שלי, או שאני בשפה שלה, הקול שלה היה אמיתי, והקול שלי היה אמיתי, עד אז אאחוז במוזיקה עד ששוב היד חסרת הרחמים תופיע ותציג לי שוב את האמת שאותה אני לא רוצה לקבל.
Trong truyền thống Do Thái của mình, có một vị vua nổi tiếng vì trí tuệ. Khi cầu nguyện, điều ông xin không phải là quyền lực hay sự giàu có, mà là sự khôn ngoan để hiểu con người và sống đúng với lương tâm.
Người ta tin rằng ông đã để lại nhiều sách. Điều làm mình xúc động nhất lại là một cuốn không hề nhắc đến Thiên Chúa.
Đó chỉ là câu chuyện về một người nam và một người nữ đi tìm nhau.
Họ nói về nhau bằng hình ảnh của thiên nhiên. Họ tìm kiếm nhau, bỏ lỡ nhau, rồi lại tiếp tục tìm nhau.
Câu chuyện ấy không kết thúc bằng một đám cưới hay một lời hứa rằng từ nay mọi thứ sẽ hoàn hảo.
Nó dừng lại ở chính hành trình của tình yêu.
Có lẽ vì tình yêu thật sự không phải là đích đến.
Nó là lòng can đảm để vẫn mở trái tim, ngay cả khi trái tim ấy đã từng tổn thương.
Trong Do Thái giáo, có người nói rằng tình yêu là một trong những con đường đưa con người đến gần điều thiêng liêng hơn.
Mình vẫn đang học điều đó.
Có lẽ tình yêu cũng giống như trí tuệ. Càng hiểu về nó, mình càng nhận ra rằng mình còn rất nhiều điều để học.
כאשר פגשתי בה רציתי לברוח. לקנות כרטיס טיסה מהיערות של וייטנאם, למרכז התרבות הקומוניסטית של הארץ השלווה הזאת, האנוי. לא כי משהו לא בסדר איתה, אלא כי היא ההגשמה של האישה שמקרינה אור יותר ממה שאני הכרתי עם עצמי. המשברים חלק ממני, הישראלים חלק ממני, המלחמה הנוראית הזאת, המראות שלה, גם אם רק בקריאה שלהן, לא העזתי לראות, לא ולא, שהן הקעקוע על העור שלא רציתי בו. ואני שונא את הקעקוע הזה שעליו מופיעים שמות המתים. אני רואה את הקעקוע הזה כאן. למה אני מזכיר את המלחמה הזאת? זאת כדי לספר לכם את הדבר הבא: הישראלים פחות או יותר הגיעו לסף רוחני שהם לא מצליחים לחצות אותו, ולא משנה כמה מדיטציה או יוגה אנחנו עושים, צופים בתוכניות תרבות כאלו ואחרות, או לומדים באוניברסיטה על קאנט, קודמים, ואחרונים, אני מדבר איתכם, אני מרגיש, בשפה שלנו אגור כאב, אני חלק ממכם.ן, אנחנו לא יכולים לקבל את הזרים בפנים ואת הזרים בחוץ, אלא אם מדובר בכלכלה…. אני יודע שאם אינשא לאישה שהיא מחוץ לגבולות שלנו, כלכלה תפתור את זה. ואם לא, אצטרך להיות עֵד איך דוחים את האנשים שאני הכי אוהב, אוהב יותר מאשר אותי עצמי. כאילו מי יגיד משהו למארק צוקרברג אם ויבוא לביקור עם אשתו וילדיו היקרים לבית הכנסת בעיר לוד. חיוכים יעלו, הפרסום שלו יזכיר לאנשים את טוב-הלב הקהילתי. זה לא משנה איפה. פרסום וכלכלה בכוחם לעשות את זאת. רוב האנשים בעולם לא רעים, רוב האנשים רוצים טוב, אני מדבר על אחיזת עיניים. אחיזת עיניים למסע הפנימי של אנשים לקדוש ברוך-הוא. שלא תטעו, כסף עוד חשוב לי. ועם הניסיון המתמיד להבחין בקריאה של טקסטים פילוסופיים, ובעיקר של זאת המשמעותית בחיי שממנה אין אני מסוגל להתנער: החרב שכבדה מהלב שלי, שמופיעה עוד במציאות שלי… שמזכירים לי שאנחנו בעולם רק דיירים. אני שואף לעשיית כסף, ואם זו תתרחש, אז יש לי כבר את בנק המטרות האישי שלי להפוך את העולם לעולם של עוד קצת יותר טוב. זה כמו להביט על כל אינדיבידואל בפפירוס אילן היוחסין של דוד בן נצבת וישי לשבט יהודה: אנשים לא מושלמים, ועדיין תחתם מופיע עולם טוב יותר, מלך נערץ או לפחות סיפור שלם של מוסר וגבורה. סיפור על עם שיושב בארצו. ובלילה חזרתי, נכנסתי למקלחת, שתיתי תה אולונג, שוכב על המיטה King Size, מביט על הצד הריק מצד ימין ואומר לעצמי, שהאהובה שלי לא צריכה להיות היפה ביותר, החכמה ביותר, לא שהיא צריכה שיהיה לה רוחניות שממש ניתן לחוש שהיא שלמה עם עצמה, ממש אני לא צריך את זה. כל מה שאני צריך שהיא תהיה בצד השמאלי שלי, בצד החסר שלי, כדי אוכל להירדם בשלווה.
אני שוב חוזר ואומר, פליז, קחו כל מה שאני כותב כאן בערבון מוגבל. אני בעצמי לא רואה בזה אמת, זו רק נקודת מבט והלוואי ונוכל לדון ביחד כשאנחנו אוכלים פאניר ביחד שאני מאוד אוהב.
במושב בית-הכנסת אפשר לראות קרנפים שהם ראשי-קבוצות. רגע, כמה מפלגות יש? בטח חלקכם התחלתם לספור. כשהייתי בדרכי לתור, ילדה אחת התחילה לספר לי כמה בלונים יש בתקרה, אמא שלה, נבוכה, אמרה לי לא להקשיב לשטויות שלה. אני דווקא הייתי מוכן להיכנס לדיון איתה על הבלונים שבתקרת נמל התעופה בן גוריון. בית-הכנסת: ושם מתא הצפייה, שאתם-ן מוזמנים אליו, תוכלו לראות איך ראשי קרנפים מתנגחים זה בזה. מופע בידורי. אני לא אומר את זה בציניות, להיפך. אני רוצה לומר לכם, שמי שרואה בנו ״האויב-המושבע״ עובד שעות נוספות כדי למלא את החלל החסר ולפגוע פסיכולוגית בחברה הישראלית. ויש להם את הידע, את האמצעים, ואת ההזדמנות. כי
האדמה הלחה-מדם עדיין נותרת חרוכה בעיזבונה, חלקנו עוד לא חזרנו אליה, רוחם של עצמות-המתים עוד מצביעים לכיוונה של עזה.
אנחנו במלחמה שברור שהיא לא הסתיימה, אבל: עברנו משוכה משמעותית וצריך לעגן את זה אצל הציבור. באותו אופן שבו הציבור לא יודיע שהוא פגוע נפשית מהמלחמה שנכפתה עליו: התיאורים, המראות, ההישארות במבנים סגורים, אינסוף החדשות, הפיצוצים, ההמתנה להם, עד לפני שנתיים וחצי היינו בדיונים איך מצמצמים את הצבא, להפוך אותו לצבא מקצועי, זוכרים?
המתח בחיי היומיום שניתן היה לשלוט בו כל עוד החמאס נשאר בגבולות הגיזרה שלו [זה מעוגן בכלכלה, ישנן נוסחאות ו(עוד) פילוסופיות. אני אתן לכם דוגמה, לא שאני כלכלן, כמה מהחוב הלאומי ניתן לספספד כל עוד אין רעידות-אדמה רציניות? -ועם המסקנות על הגבול הזה משחקים. אין בכנסת מישהו שיבנה למען רוב רובם של האזרחים רצועת ביטחון הגנה. זה כנראה הרבה יותר קל לעשות את זה במלחמה עם החיזבאללה, החמאס, החותים ואירן]
רק כדי להסביר לכם איפה אני חושב שעובר הגבול, יש אנשים עם תפיסה של פסיביות. שחיים בתא-זכוכית מצופה הזהב שלהם, לא ביהלומים, כי זה ישראל פה, שאפשרו לרעיון של השוק החופשי לכאורה להתממש כל עוד זה לא נגע בכלכלה שלהם. ושהתלהבו מהרעיון של ההקרבה ולא שלהם, כי גם… חלק, רק חלק, מאותם עשירים התעייפו, והתחילו להאמין שהאדם הוא רע ביסודו, ועני, שזה עם של ככ*ת, שהאזרח הישראלי לא מועיל מלבד במלחמות… אני בכלל לא אומר שזה אמיתי, זה אפשרי. זה הגיוני. מי שרואה סרטים דוקומנטריים, ו/או שומע את הקולות מאחורי הקלעים, בנוסף לעובדה שאזרחים בישראל יכולים לאבד את הבית, ללא שהתקיימו בכלל בחוב! (וזה לא עומד להיות שייך להיסטוריה, ואיזה אזרח בכל המעמדות רוצה במציאות כזאת? זה אולי אומר שמעט מאוד אנשים מוודאים שהתהליך יתקיים) בנוסף להבנה שקבוצות פילוסופיות תומכות בהווה ברצח העם היהודי/ישראלי; שזה תמיד היה קיים מאחורי הפילוסופיות… ידענו את זה, פשוט, שמענו על זה בהרצאות, בצורות עקיפות, קראנו על זה, חשנו שהמסקנות מרחיקות לכת לקיצוניות, פשוט… לא חשבנו שזה יגיע לרגע האמת, בצורה כזאת ממוקדת מטרה, רק כי אנחנו ״הכובשים,״ או יותר נכון משקפים בעיניהם את הכובש. בהכללה הגדולה ביותר. ותחת ההבנה הזאת, ההכללה היא למעשה – גזענות. צריך לדון על זה, לנסות לא לכעוס.
מתוך הגזענות שהיא תוצר ישיר של הכללה, אני יכול להסיק שתי מסקנות שאחת מהן: שגם הם נמצאים בסבל…
והייתי צריך להבין את זה וללכת משם, בדיעבד אני לא מצטער על הדרך שנסחפתי אליה, כי היום אני לומד לאהוב, והיא מאוד מיוחדת בעיניי, גם אם היא לא בחיי עוד.
ומה שיכול לפתור חוסר איזון ברעיונות של הקרבה ממשית, כי בשלב זה צבא זה הכרחי, וצבא גם משמעה הקרבה, כמו שאם תגן על ילדיה בגופה: זו דמוקרטיה חופשית. אין לנו את החוקים, שיכולים להביא את האנשים להעיד על מה שקורה מאחורי הקלעים. בפני גוף אזרחי רביעי שקוף. את הנתונים כפי שהם, ולא כפרשנות או סינון היסטוריוגרפי.
ואולי אלה שמצביעים על פוליטיקאים כאלה או אחרים יגיעו להארה שהם בעצמם הפוליטיקאים שאותם שנאו. לכן הסליחה צריכה להגיע באותו גוף רביעי.
והצבא זה לא הדבר הכי חשוב בעולם, שאנשים מאוד משמעותיים בארצות הברית ובסין גם יאמרו לכם: הצבא נועד לאפשר משהו יותר משמעותי, הצבא מאפשר קיום אזרחי באופן הבא: לאזרחות לקיים שיתופי פעולה בינלאומיים, למען כלכלה משותפת, כדי לגלות עולמות חדשים, כדי להאריך חיים לאנשים שנמצאים בסבל ולהפחיתם ובכל העולם, ואולי ביקום שמעבר. גם בקיומה העכשווי של התחרותיות הגלובלית לשליטה. לא שקראתי מאוד פילוסופיות של צבא וביטחון בהקשר הרחב יותר. לכן טוב שתחנות הכוח לא הותקפו כי התרבות האיראנית, או הפרסית, היא שואפת לשלום, לשיתופי פעולה, והם שם מדהימים. אני מביא לכם רק את נקודת המבט הרגעית שלי.
אוהב את כולכם. קאפיש?
הדבר הבא שהוא סיפור:
ואם אספר לה שבעברנו היינו שני זרים שישבו זה לצד זו, זו לצד זה. זרים. נכנסנו דרך אותם השערים, עמדנו באותו התור, דיברנו עם אותן הדיילות שהללו במטוס גם ברכו אותנו לשלום. במחלקת תיירים, או תיירים+, כי יש רק שני מקומות ישיבה בשורה. או שזו טיסה פנימית, עם החלון הקטן שהוא לפעמים גם מאוד קר. והקול מהמנועים. ורגעים לפני שהמטוס התרסק, שאם היו ניצולים אלה לא היו אנחנו, אז ברגעים לפני… חיבקתי אותה. אמרתי לה שלא לדאוג כך, כי החיים זה לא הסוף. וגם הבטחתי לה שאחזור לראותה. והבטחות לאישה, לאורך כל חייה, יש לקיים. גם בחיים שמעבר. אלה הבטחות של אמת. ולאהובה. היא בטח תגיד לי שמשהו לא בסדר איתי, אם היא תהיה בסטטוס של חוסר-סבלנות בצורתה המודרנית. או שתגיד לי ״אויי עמיר״. ותקרא לי דון קיחוטה. שתקרא, העיקר שתבוא איתי לסרט, עם המיכל פופקורן של הליטרים והקוקה-קולה או הפפסי, או הקמבוצ׳ה אם יהיה. איתה.
יום אחד היא לא הגיעה לעבודה. הכיסא שלה עמד במקום במשך כל היום. הייתי יכול לראות איך האבק מצטבר לו על הדוממים שלה, שהם אפילו לא גוף, הם הצורות של החלומות שלנו: מהדק, קלסר, עט. והחלומות שלנו אינם ריקים מתוכן, הצורות נועדו כדי שנוכל להעניק אותן, למישהו נוסף, לקבוצה של אנשים, לכל היצורים החיים. לפעמים אתה מסתכל על מיקרוסקופ ואתה שואל את עצמך, מה אוכל לתת ליצורים הקטנים האלה כי החיים שלי תלויים בשלכם. בדרך כלל אני שוכח מהם, רק שהפעם הכיסא היה ריק, ועל הציוד שלה הצטבר אבק. התברר שהיא תפסה קורונה. ובשיחת הוידאו שלי איתה ראיתי מלא קרטונים, וחשבתי שזה החדר הכי מעניין שבעולם: האם יצא לכם לראות את הפרק שבו רוס עבר לדירה של ג׳ואי וצ׳נדלר שהצטרף עם קוקיות לארמון שהם בנו? חח. אז נכון שהקרטונים הדוממים האלה הם יפים דווקא כי מעורבים בהם אנשים? אז הדווקא-כי שלי: זו היא. ברגע שהיא תפסה קורונה, בשיחה שלי איתה אמרתי לה שתשמור לי מהקורונה. תקשיבו, כאשר הסגרים החלו, היה לי בקורת כלפי האנשים שלא שמרו על בריאות הציבור, אני לפעמים עוד נושא איתי אלקו-ג׳ל ובכניסה לבית אני מוריד נעליים. אבל איתה, רציתי לנשק אותה באלפי נשיקות כדי שמה שיש בגוף שלה, יהיה גם בגוף שלי. והווירוס אפילו לא יודע. מסכן הווירוס. חלק ממנה בגוף שלי. וזה לא שאחרי זה הווירוס נעלם, הוא משתנה בתוכה, וגם רק עם מעט, השינוי הזעיר הזה משפיע על הדי.אן.איי שלי. זוהי בעצם מתנה. ככה פרח נותנת מתנה. ככה ראיתי את זה, וככה אני רואה את זה. אני מאחל לכן.ם יום פורה.
אנא, גם אלה שקוראים את זה מחו״ל, קחו את זה בפרופורציות, האהבה שלי לעולם, אני לא יודע כמה גדולה היא, אני כן יודע שהיא אמיתית. אין כאן הפניית אצבע מאשימה, יש כאן ניסיון פנימי להגיע לשלום פנימי שאני כולי תקווה שבאמצעות כנות תוביל את הקוראים-ות לשלום האישי והפנימי שלהן.ם.
שופט בית-המשפט העליון הופיע על מסך הטלוויזיה. זהו חלום שחלמתי. והוא מבקש עזרה בעברית למען הבת שלו. אני נמצא ביציאה מהרחוב שבו גדלתי ופוגש מכר ממוצא אתיופי שיצא לגמלאות לא מכבר, מבקש ממני להפנות אותו לדף התרומה. אני נכנס לדף, ובת-השופט מופיעה, פניה. יש לה סימני צלקת של מהדקים רפואיים שלא אמורים להיום שם, וככל שאני מגלגל לתחתית הדף כדי למצוא את השדה או לחצן כלשהו, כך אנחנו מוּבָלים לאורך כל גופה מתוך התחשבות בפרטיות שלה: לאורך כל הדרך ישנם סימנים של אותן צלקות, וכמו ללכת לאורכם של פסי הרכבת דרומה, לי-בי מתעצב יותר ויותר…. כאשר התעוררתי הקונוטציה שלי הייתה מפת ישראל, זה שעל קופת קק״ל, עם הכובע טמבל, זוכרים? לראות את ההרים של הנגב, של בן גוריון, מנקודת מבט של ציפור, כל הרעיון מתחבר לו, לפחות בעולמי, באמצעות צלקות; אין ניצחון במלחמה, ללא הפסד של רוח האדם, ונכנסנו למלחמה הזאת ללא שרצינו בה. היינו, אני הייתי חייב לקבל את הזוועות שהעולם היום לא מוכן לקבל, גם את הרעיון שהאו״ם השתתף במלחמה הזאת, [צנזורה], למי שקורא את זה מחו״ל: העובדות קיימות, ואלה שמנהלים את האו״ם לא לקחו אחריות על העובדים שהם בעצמם העסיקו, [צנזורה], הם הוציאו איזה מסמך שכתוב שם משהו שכמו שאני לא מאמין לסיבות למה הורידו את תקרת המס בשבוע שעבר, להבדיל באלפי הבדלות, אני לא מאמין למסמך הזה, אני מראש לא קורא אותו במלואו, זה שאמור להיות שקוף, כמו שהדמוקרטיה בישראל תהיה שקופה, אני מניח שאני עדיין מפחד מפני הזוועות. האו״ם לפחות צריך לתת דין חשבון מול המצלמה לעם בישראל ולבקש סליחה. יום יגיע... ארגונים פמיניסטיים, ארגונים להט"בים, שתמכו במה שתמכו והתברר, אם אפרט אני שוב אפעיל צנזורה… שזה שאתה דוגל בחופש, זה לא אומר אתה דוגל בשלום. אני לא מדבר על החברים בארגונים, אני מדבר על מי ששחרר את ההצהרות הרשמיות להמונים. בכל אופן אני לא יודע למה אני נכנס לזה עכשיו קצת יותר מידי. ובחלום… אני מגלגל למטה, התנועה, הצלקות שנושאות זיכרון, וברגע שהעיניים שלי מתחילות להביע את זה, כי גם הסכר העז ביותר, שניבנה כדי להחזיק לפחות מילניום שלם אחד, לא יכול להיות קר-רוח בפני הדבר הבא: אני מרים את ראשי מעל למסך ורואה את כוכב חיי מתקיימת מולי. מביטה איתי ביחד על מסך הטלפון, ומאחוריה אותה שקיעה זהובה, ואז היא מבינה, נבוכה. באמצעותה אני מתקן את ישראל. הלוואי ואוכל לאחוז בך – אז, זו תהייה הגשמת חלום.
יום יגיע וגם אנחנו נבקש סליחה מאלה בצד השני שנמצאו במלחמה הזאת בעל כורחם / לאחר כתיבת הפוסט קראתי את הסיכום של הארגון ומבחינתי עד שאני לא קורא את המסמך המלא, יש שם חוסר בהירות שאם יתבהרו לצד השלילי, יהיה להן תוקף משפטי ואני מניח שמעורבים פה שיקולים אחרים כמו לאפשר קיום לארגון שמתבסס על תשתית קיימת כדי להמשיך עם מטרת העל שהם הציבו לעצמם שהיא חשובה ובפני המציאות, כדי להגן מפני עוני. בכל אופן התקשורת בישראל צריכה לחזור על הטענות שנשמעו כחלק מהמעבר הדמוקרטי לשקיפות, כי אחרי מלחמות תהליכי בהירות וזיכוך חייבים להתקיים, אחרת ״העם השלם״ לא יוכל להתגלות. ומי שהפסיק להאמין, זה גם בסדר.
פארק השעשועים בשלבי סגירה, דלת הכניסה לאוהל הקרקס מקודדת מפניי. אני ממשיך וצועד קדימה. עולה על סקטבורד ולמורד השביל שמוביל לחוף הים. ממש מעבר לגבעה גוש-המים הזה, זה הבלתי-יאמן שהאלוהים בראשיתם של החיים החל לשרטט עליו את מעוזיו שהם החיים והמתים, ללא סוף, וללא אפשרות בחירה, כי כפי שנאמר, כאן, אנחנו בעל-כורחנו. קבוצה של אנשים מישראל משוחחים, אני על ביגוד מלא, מתחיל להיכנס יותר פנימה לתוך מתחם עצי הברוש, זוהי שעת שקיעה. כמעט ורואה אותה לפניי, התעוררתי. העיניים שלה בחיי חסרות הן לי, המבט שלה אל השמש יקר לי מכל ערך שניתן למדוד במשקל של זהב. היא הסיבה לחיים השקטים, האינטימיים, בכוחה להביא לי חיים. עד שהיום יגיע, אם ויגיע, ארדוף אחרי אורה של השמש למען אלה שזקוקים לה בווייטנאם. הצוק.
בשעה אחת שלפני חצות פניתי לאדם שאני מכיר, והצגתי לו מעטפה, ״תמסור לה את זה.״ הוא סירב. הוא אמר לי שהוא אדם שאי אפשר לסמוך עליו… אבל אני כן סומך עליו וכבר שחודשיים מנסה לומר לה כמה שהיא מיוחדת בעיניי. והוא יודע את זה. הוא הקשר הכמעט בלבדי שלי אליה ללא שאערער יותר מידי בתפיסת האינטימיות שלה, ושלי. אבל זה לא יוצא. היא עובדת אצל אחד מהשותפים שלנו. הוא המציא לי המצאות, התחיל לשאול מה כתבתי לה…. זה לא משנה…. אני אגיד לכם, אני נושא עוד כמה זיכרונות כואבים מהעבר, עוד לא הצלחתי לשחרר אותם, כי אם אשחרר אותם, לא רק ״שאשחרר אתכם לחופשי,״ אשחרר את החוט שמקשר אותי למושג האהבה, הנצחית, זאת של המזרח…. זה של שיר השירים, … היום האנשים של וייאטנם גרמו לי לקנות מספר קבוע, הם פשוט לקחו ממני את הפספורט, אני חלק מהמערכת שלהם, ועכשיו, לפחות במספרים, אני שייך להם, חחח… זה עלה לי 35$, פה הם סופרים במיליונים, אצלנו בשקלים….. הגעתי על טיסה IZ595 וחצי שעה לפני שהמראתי אמרתי לו בטקסט שיש אנשים שמזמינים אותו אליהם, ושהוא צריך רק להסכים…. הוא סתם תוקע מקל בגלגלי הגאולה, הוא מפספס את האחדות, ואם הוא מפספס אז אני מפספס, ואם אנוכי מפספס, כולנו מפספסים; יש לנו קשר עמוק כעם, וכעם אנחנו כולם תקועים באותו חריץ של הדלת, כמות העושר או כמות ההכרה החברתית של כל אחד מאיתנו זה לא משנה כלל ועיקר. יש לנו מילה אחת שהתקדשנו בה, והיא החירות…. אני אגיד לכם מה, אני פשוט אכנס לאיזו מסיבה לרקוד עם אלה שנתנו לי מספר.
הקדמה: פאזת-החיים בפוסט הבא יכולה להשתנות כאשר אנחנו נצא מהסטטוס של השרידות, ולמרות השרידות הנוכחית, ניתן למצוא את האור, בואו נאחז בו יחד למען הטוב האמיתי בלב באנושות כולה. בואו נלמד גם אם המדריך המרכזי עוד לא ברשותנו ולא נמצא בדורנו.
זה לא שאנשים מסביבכם שמו לב למבט המחבר שלכם: שלך איתה, שלה איתך. והשכנים בקהילה, המכרים באים זה להורי זה ומתחילים לדבר זה בזכות זה ואז המפגש הראשון הוא היכרות למען אהבה אחת, חפת (פרה-) טראומות מיניות, למען חיי הנישואין. אנחנו חיים במסגרת של קינאה, ואז ביום עתידי אחד מלא בחרטה, מישהם יבואו ויביעו את צערם, שהמשמעות הדרמתית שלה היא להכות על חטא כי זו נגעה באהבה טהורה שלך. זה יהיה כבר מאוחר מידי. הטראומות הועברו כבר לשני אינדיבידואלים שונים שכבר אינם זה ברשות זו, וזו ברשות זה. כבר שזמן רב מידי, (הם) שני אינדיבידואלים נפרדים, בדיוק כמו הפילוסופיה. בשעת המשבר-האישי בטח יודו שזה לא אתה באופן אישי, אלה העלבונות שהם היו צריכים לשאת לאורך השנים בגלל חוסר שקיפות במערכת, ה- ״אני לא פראייר״, שהוא אינו דבר טבעי בעולם, ובטח לא בהיסטוריה היהודית, החוסר יכולת להוריש המשכיות כלכלית לילדים שלהם עצמם שבחרו בדרך מאוד מסוימת. זה שהעבירו להם מחוסר מודעות את אותה מסורת של פגיעה. ואז… תגיד כמוני… שכולם טובים בליבם.
וזה נכון. אם תתעמקו בזה תוכלו לגלות שהרבה מאוד סבל נובע משרשרת של בחירות קודמות. כמות הסבל של אדם ״נחשל״ בעיר לוד, היא אותה כמות סבל של אותו אדם שכבר קיבל הכרה בין לאומית וסָתַם את ההתקדמות של אותו אדם ״מתרבות נחשלת״ מהעיר לוד -זה לא קשור לכלכלה, או מעמד חברתי.
כשזה נוגע לאהבה, יפה היא השתיקה.
השיחה הזאת אתם לא יודעים באיזה הקשר זה, אז עמכן ועמכם הסליחה.
נושא נוסף: אני אוהב לטייל, ויש לי יעדים קרובים ורחוקים להגיע אליהם, אזורים מיוחדים לנו שהאנושות בכוחה להשתאות מגודל ייחודה ללב, לתנועת גרמי השמיים, ולדורות שיבואו אחרינו. אבל יש יעד שאני מפחד להגיע אליו, וזה בארה״ב. כי יש שם דובים. אני מפחד מדובי גריזלי שירוצו אלי וכל מה שאני יכול לעשות זה לשלוף איזה מיכל של אבקה שמשפריץ לאורך כמה מטרים לפני. קטע עם עצמי שאני צריך לפתור עם עצמי. אז כמו הפחד הזה אני שם לב ליותר אנשים, אם נכנסים איתם לשיחות אישיות, צעירים ויותר, שמעוניינים לסיים את המלחמה הזאת… כי אני אמרתי להם, שהשביעי לאוקטובר לא יכול לחזור על עצמו, שמישהו תכנן לשים ברמת הגולן הסורי מיליון איש, שהוא הצביע על המפלצות שמעברו, מוסד סדיסטי שצמד המילים ״עולם חופשי״, עָצָב (nerve) של רגישות תרבותית, מקבלת משמעות בלקסיקון אשר בדרכון שבו הם מודיעים שהוא אינו תקף לשימוש בישראל, במילים כאלו ואחרות. זה מעבר לכל קשר עסקי שנוצר, שבכוחו למוסס את אותה הפרדה, זו הכנה לחיסול של עם שלם. כעובדה. אם אשתמש במילים אחרות שמבחינתי הן תקפות: זו הכנה לייצר סבל נוסף באמצעות סבל נוראי שאנחנו לא מכירים במושגים של קשת-הנורמה. זה לא ״האדם הלבן״ שאליו יש להתנגד, ע״פ פילוסופיות מסוימות. אלה פילוסופיות, ותו לא. שהמלחמה הזאת לימדה אותי שמעט אנשים עם מגפון כולל באירופה ובארה״ב שמתכוונים לשלילת הזכות-לחיים של מי שבעיניהם מייצג את ״האדם הלבן״. הם המעטים-עם-המגפון, הם למעשה מכינים את הקרקע לעבדות הבאה שאני מקווה שהיא לא תגיע. וזה יכול להגיע לשם. הם לא מציעים פתרון. המקום שבו יושב ישראל הוא, היא ״השמורה האינדיאנית״ שבו אנחנו יכולים להגן זה על זו, זו על זה. בשלב זה באמצעים מזוינים, בשלב הבא באמצעות אחדות, ובשלב אחריו שתהיה בעיני רבים שלב הגאולה: ע״י נתינה ״לגוי הגדול״ שמעברנו. אני מדבר על מסה קריטית, אם יהיו מספיק אנשים שיפעלו למען אחדות, תהיה אחדות, כי סבל לא ניתן לעצור. ההקדמה הגדולה הזאת היא בשביל להסביר שאני מבין אותם עכשיו.
אנחנו משלמים מיסים, ישנם המון מגבלות שעומדות בדרכו של האדם הפשוט כדי לעשות כסף, המון פחדים שהוא חייב להתגבר עליהם, ועדיין למצוא שלווה אישית שהוא יוכל להעניק, רק שהכלכלה של אותם אנשים שרק השתחררו מהצבא ומעבר, לא יכולה להישאר על מושגים לאומיים שלא מגובים בכלכלה.
זה צריך להיות אוטומטי, שלא מצריך מילוי טפסים ונוכחות פיזית. אני רוצה שיהיו עם אורך רוח, שתלמדו לספוג למרות הכאב, כי זה עדיף על המצב שבו מתאספים מיליון איש, בואו נגיד מאה אלף איש מחוץ לגבול שרק מחכים ליום פקודה כדי לנסות להרוס את מה שבנינו. כשלמעשה הם יגלו שהמשפחות של התוקפים יפסידו אותם, לצערי הרב. לצערי הרב, כי את מקום הקודש הפיזי, או הרוחני, לא ניתן להקים כאשר הידיים מגואלות בדם, וזה לא משנה אם כדי להגן על עצמנו. זו ההורשה שנמסרה בטקסט. הפתרון ניתן באותה הדרכה העתיקה שיש לנו: להסתכל פנימה. אם אשתמש במושגים מהמזרח, בשינוי משקל מסוים, אקרא לזה קארמה. ועם קארמה (שלילית) ניתן להתמודד באמצעות חמלה. דבר שזה לא קל, זה יוצר פרדוקסים בין אם פילוסופיים, ובין אם בסליחה לאנשים שפגעו בנו……. אני יודע שזה קשה, כמה שהפילוסופיה הזאת קשה מנשוא. זה להסתכל על האני מעבר לאני. אנחנו צריכים מדריכים לעולם הרוח, אולי חלקכם לא מבין למה אני מתכוון, אני כן יודע שאת התפילות שאנחנו משתמשים בהם וקוראים אותם לפחות פעם בשנה, יש כאלה שלוש פעמים ביום, יש כאלה בבקרי יום שישי בכניסה לסופרמרקט, מבקשים את זאת גם אם שכחתם (שכחנו) שנאמרו בשפתנו.
הפער הגדול ביותר שאין לי כרגע מענה ראוי לו זה אותם מקרים של כאבים קשים מנשוא, מלבד זה שמחובתנו לתמוך בהם.
״השמורה האינדיאנית״ של היהודים במזרח התיכון היא מושג מהרצאה שחבר הראה לי לפני כשנה בהקשרים של כלכלה, ושאני לא זוכר את שמו של המרצה.
