בגאוגרפיה של האיילים, זה שבו באמצעות מכחול נמשכו בצבע כוכבי-הלילה תוואי השטח של ימי-קדם, ועונות השנה שחלפו מזאת הראשונה, שם ישנם מחוזות שמורים של מרעה שבאחת מהן, זכר רחב-קרניים פגש בי. ריבון לעצמו. תחת אותו גשם דק. היצא לכם להריח את ריח הצמחייה שבפיורדים תחת גשם קל שכזה? הוא קצת שונה מהעלים היבשים שתחת אמיר-היערות שבחזקתנו. שחלקם מתאוששים. זהו ריח מתוק מסוג קצת שונה. אני כמעט ששכחתי מהריח. וכמה שאני זקוק לריח הזה שוב שיימצא בחיי. זהו ריח ללא דופי. זהו ריח של העץ שנרטב לראשונה, שנושם בצורה אחרת, עם זמן אחר משלו, שעליו טבועים כל אותם האנשים שחצו אותו באותו חבל-ארץ בגאוגרפיה של האיילים. האייל המשיך ללעוס כאשר הבטנו עוד אחד על השני. ואז אני, על נוף ההרים. ידעתי שלא אפגע. שם על הקרקע גם קיימים צבעים סגולים, ואדומים, וכחולים. משקעים ברמות שונות, ספוגיות אחרת. מה עבר בראשו אין אני יודע… אני גיליתי שאלה חיות מאוד סובלניות גם כאשר הם יודעים שיש בני אדם שצדים אותם. אולי בגלל זה נתפס האייל כבן-חיים הנע בין אלה שאנחנו רואים, לאלה שסתומים לרובנו. ואז האייל הלך לו לדרכו. אתמול הוא חזר לחיי. רוח שבה אני ברגע הזה מוצא את הדרך-החופשית ללכת בדרכה, באמצעותו, אולי ככלי עזר, כאשר אני מתמודד עם תחושות של חזקה על האישה שאותה אני כמעט ודורש להכיל. האייל עוזר לי להבין שאין זה מתפקידי לאחוז: הוא זה שנע-בין-הגבולות, התמצית לכך אגורה בו מימי קדם על אותה גאוגרפיה שהיא מגרש המשחקים שלו, יודע כך את מקור כל ההחלטות שחלק מבני האדם, שביניהם אני, בתמציתנו אוחזים בה, רגע לפני שאנחנו משחררים את האישה לדרכה שלה; הרי כמה שעבודת האחיזה היא קשה. היא משא כבד של הצורך הפנימי להגן כאשר האדם נקשר כך בצורה עמוקה לאישה. לאישה ספציפית. עליו להבין את הכוכבים שבהם היא נעה בכוחות עצמה. לכן באו מורים לחיינו, מתוך תת-המודע הקולקטיבי, מתוך השפה שלנו, הגאוגרפיה שאותה הדפסנו שוב ושוב בספרי האטלס באמצעות הדיו שיצרנו בעבר כדי ליצור חיבור עם שאר בני האדם, קשה היא הבדידות, גם אם בוערת מדורת השבט באח שבבית חייך… המורים… זאת כדי לספר לנו על חוזה-האחיזה: התרגיל הוא חמלה בנשימות. גם החמלה נושמת.
אז אילו חיות-קסם מצויות בחייך?
קרדיטים
- Photo: Stag in the Moonlight by William Morris Hunt @Wikimedia.
