חפיסות

‎פוסט נבחר Amir Pri-gal

חיוך של אישה צעירה

Amir Pri-gal

כל חיוך של אישה צעירה שובה את ליבו של אדם אחד. וכך היה, וכך נאמר בטקסטים הקדומים ומעברם. כך סופר באגדות העם משבט אחד שמסר למשנהו, החליפו רעיונות עמוקים בינם לבין עצמם, רעיונות על אהבה, פילוסופים בדרכם, בינם לבין אחרים, בין הערבות, על סוסי הפרא, או כאשר חרשו את האדמה. מסביב למדורת-האש, או על שפת הים-הגדול. כך גדולי המלכים, בטח המוארים. המשוררים ופשוטי העם, שידעו את טעם האהבה. לדעת זו אינה מילה של כדרך אגב, לדעת אוצר בתוכו את המפתח לגן-הפלאים שיכול להתגלות בשיא תפארתו רק איתה, ובאמצעותה. תיארו הם לנו בשפה אחת ובשפה אחרת, בשפה שעברה זמנה, ובשפה שעוד תבוא. החיוך הספציפי שלה, שנושא את רוח-הקדושה, את הרצונות שלה, את הדברים שלא יכולה היא לקבל, את הדברים שהיא לא מוכנה לקבל, את העולם הסובב אותה, את הוריה שנשקו אותה באלפי נשיקות, והרימו אותה, האם לגופה, והאב לשמיי התכלת, ברכו אותה באהבתם אליה. את אלפי הזריחות והשקיעות שקדמו לה, ולהוריה. את הסליחות הרבות, את המסוגלות שלה לכך, החיוך הזה שובה את לבי. הרי זה חיוך רגיל של אישה צעירה ככל אישה צעירה אחרת, שלא שונה מאף חיוך אחר, נכון? הרי לא חסרים דגים בים. אבל אני לא שואל עכשיו, עכשיו אני עוסק בעובדה על כמה שמקסימה היא. זוגיות לא מתחילים בציניות, לא במילים גסות, לא באצבע משולשת, לא כמו בסרטים שלא מכבדים את חופש הבחירה שלך. תתחילו נקי, זה שווה את המאמץ. חג שמח.

קרדיטים

  1. Video: Westlife – Uptown Girl (Official Video) @YouTube.

גברים ללא נשים, כמו הספר

Amir Pri-gal

לקראת חצות נמל תל אביב ריק מאדם, בדיוק הסתיימה מסיבת סילבסטר (או פרה-סילבסטר) ופרסונות שונות, זוגות זוגות ובקבוצות יצאו, שובל של אור בצבעי סגול וורוד נמשכים עם המוזיקה שהמשיכה להתנגן. הגיע היה הזמן לנסות את מעיל הערב מצמר שאני לובש לראשונה, שמתאים יותר לאזור ירושלים בשיא החורף, או לאזור מוסקבה באזור ספטמבר, מאשר לנמל תל אביב. המִדְבר פשוט נכנס אלינו, וזו כבר עובדה שבעולם של מטה עליה אין כבר עוררין… בעצם אולי יספרו לי שזו מתקפת חייזרים, או היהודים שמשנים את פני העולם באמצעות התמרה של מזג האוויר העולמי. כבר אמרתי לכם שאין לי זמן לשמוע על שדים ורוחות? אין יום שאנשים סביבי לא מכניסים כל מיני צורות של מפלצות כאלו ואחרות. בכל אופן לקראת חצות נמל תל אביב היה ריק מאדם, מלבד אדם אחד שקיפל את הבסטה שלו, סחלב דווקא מתאים לי עכשיו… ריק מאדם, ואני חושב עוד עליה לפעמים. ראינו קבוצה של תושבי-חוץ מהודו או בנגלדש משתעשעים. מי שמכיר את התרבות הזאת יכול גם לשאול את עצמו האם שולחים הם כסף למשפחות אשר שם? שאלתי את עצמי, אך העדפתי להניח לדברים להתרחש גם כי יש דבר ברומו של עולם שאני מדבר ברגע הזה עליו עם חבר שלי. אני פחות או יותר הפסקתי לדבר עליה בפניהם, גם שאנחנו גברים ללא נשים, כמו הספר. בתוך הרכב אמרתי לו שבא לי מכונה שמייבשת בקירור אוכל… כי מי שמכיר את האוכל המיובש הזה שמוכרים בחנויות למסעות יודע שזה ממש לא אוכל של בית, ובמסעות שאני מתכנן לעצמי, בא לי אוכל של בית, עם כל הדברים הטובים בתרבות בת אלפי השנים שנמצאת בצלחת ביתי לפחות פעם בשבוע. אז הרכב הזה, עם אוכל של בית, (באנגלית יותר מכירים את המושג אוכל מנחם) כי יש, כאשר אני אומר לה שעכשיו אני לוקח אותה לרמת הגולן, ואין סיבה שלא. מסופקת או שלא, מהספונטניות או מההקשבה, תצטרף אלי במושב שלידי ותירדם. כל הדרך לצידי, וביחד. מושלם! ככה תיארתי לו, בעצם אמרתי לו ״איזה אושר״. שני גברים ללא נשים שמדמיינים סיפור על האישה האחת, ועל כמה נהיה מאושרים. הוא אמר לי שזה לא רציני, כי נשים היום לא מוכנות למסעות מהסוג הזה, הדבר היחידי שמעניין אותן זה כסף. לא ניסתי לסתור אותו ואמרתי לו שאני אפילו לא מאשים אותן בשום צורה, כי איפה יחיו, בעוני? רק שזה תעתוע, כמה גברים, זוגות עשו את החשבון שגם אם יחסכו במשך 4-6 שנים 5000 ש״ח בכל חודש, לא יורישו לאחריו חוב לילדים שלהם? זה נורא. רק האגו נשאר להם, והאושר של הילדים. מישהו עשה את החשבון הזה, תאמינו לי, מי הטיפש? לחזור לבית ולדעת שאתה מחזיר כסף בהחזר חודשי יחסית נוח, לאנשים שבהזדמנות השנייה אתה יודע שיכרתו לך את הידיים והרגליים, והמורשת נגמרה, ומה שתישאר זו המורשת הישראלית של ימנו. אז מי ממכם חי איזו מציאות? איזה סיפור את או אתה מעדיפים? תקופת חגים שמחה לכולם.

הספר Men Without Women (Murakami).

קרדיטים

  1. Video: Bryan Adams – When You're Gone ft. Melanie C @YouTube.

חזקה כאש, לתומי הנחתי את חלוקי הנחל מסביב כדי לשמור על הסביבה היקרה שלה שזו תתפתח ותשרה את חומה המרפא; התערבות.

Amir Pri-gal

גנבת-אנרגיה נכנסה לתמונה. כולם בוחרים להיכנס לתפקיד הזה לפעמים. לפעמים בלהט הרגע, לפעמים בגלל בלבול, לפעמים בגלל מפגש כזה או אחר שהזכיר נשכחות, לפעמים בגלל כאבים פיזיים, לפעמים בגלל שהבנק לוחץ, לפעמים כי מקום העבודה לא יכול לספק לכם תשובות, לפעמים כך ולפעמים כך. לפעמים פוגשים איש ואישה שבחרו בתפקיד הזה, שחלקם נושאים את השם ״נוכלים״, וזה לא עושה להם דבר. וחלק אחר נושא תפקידים בעלי השפעה חברתית, והמערכת פשוט מגינה עליהם, ולא ניתן לעשות הרבה קודם כי הדמוקרטיה אינה שקופה ואז לא ניתן להוכיח שישנה בעיה. אבל לא באתי לדבר על הדמוקרטיה ובטח לא על נוכלים אלא על גנבת-האנרגיה הרגילה, של אותו רגע ספציפי. ואותה גנבת-אנרגיה של אותו רגע התלהמה בביקורת כלפי המערכת שמספקת לה את השירות, וזאת העמידה אותה במקום. אנחנו חיים בחברה שאת.ה צריך להחזיק את מצפן הצדק האישי שלך ולא להישמע לייסורי המצפון של מי שנמצא מולך, וזאת כדי שלא תכנסו לכלא הפרטי שלו. לקח לי שנים רבות להבין את זאת… ואותה זאת נראתה לי נסערת. אז עליה באתי לדבר: נראתה לי לא מיושבת בדעתה. גם שידעה לשמור זאת מאחורי חזית תפקידה. כאילו גנבת-האנרגיה השאירה אותה ״במתנתה״, את החותם, הזכירה לה אותה. השאירה אותה בפציעתה. ואכן נשאה פצע מן העבר. ביחס להגדרת הכבוד בחברה הישראלית, זה לא משהו רציני, כולם שקועים בזה, כולם? המון. המון? רבים. ישראלים פצועים. הייתי יכול לומר לעצמי שאותה זאת, תתגבר על זה, שזה החיים, שהיא תלמד, תלמד להיות אנוכית יותר, או שתיקח את דרך החמלה; נראה לי שהחיים שאנחנו מתייחסים אליהם בדברינו, בתיאורנו השונים, בכתבות המדיה וכולי, אלה חיים מאוד ספציפיים, החיים המודרניים, מביטים בתוכניות טבע על הישרדות בג’ונגל, או בין שיברי הקרחונים שנמצאים שם כל שנה קצת מוקדם מידי מהשנה שקדמה לה, שבורים מידי ורבים מידי. ובדרכם אלינו. ומכוח תפקידה יכלה לעצור אותה. וטוב שגנבת-האנרגיה עצרה את הסחף שהתעורר בה ובלעה את לשונה, גם כי יָפה שתיקה לַחכָמים קַל וָחומֶר לטיפשים, גם כי יש אנשים שתלויים בה, אנשים שרוצים בה, ואנשים שאוהבים אותה. בעולם שתיארתי, לפעמים זה נראה שהדבר היחידי שקושר אנשים אחד לשני אלה חוקים. והמחויבויות האנושיות יותר, כלפי הנשמות השונות, בין תמונות שמעלות איזו תחזית עתיקה, של איזה נביא-אמת אחד מהעולם של החולות…אילו רק… מיקוד-הדואר באמת לא משנה, בין אדם לחברו, אם באיזה מבנה, באיזה רחוב, באיזו שכונה, בצפונה של תל-אביב, או במרכזה של העיר לוד, ואם בתוך שותפות כלכלית שמפגישה את חלקנו בתוך מסגרות… בין אם בלימודי אומנות, ובין אם בלימודי כלכלה, בין אם הם בעלי הישגים רחבי יריעה, ובין אם כל מה שנותר להם זה מסך הטלוויזיה, איך הם קוראים לזה? … כן… הניסיון החברתי. מספרים על הניסיון החברתי ומעתה לדיראון עולם שאותו למדו להכיל, שותקים. מצאו את ההגדרה שלהם למילים להניח, לשחרר, גם מתוך עייפות חברתית בתרבות של הניסיון החברתי. במידה רבה אולי כך נוצרים נוכלים, או נוכלויות קטנות כאלו של חוסר חמלה… אל תטעו לחשוב שיש לי ביקורת על כך, זו בסך הכל תמונה אחת, תלות כלפי הדברים הלא-נכונים, התמונה השנייה זה הסבל. בכל אופן אחזור אליה…. והיא, הזאת, אינה קשורה לאף אחד מהם. היא קשורה לרוח הקודש. ובגלל שכך, ולמרות הדיסטנס שהיה אמור להתקיים ביני לבינה, מסרתי לה בקול שרק שנינו נשמע: ״אנחנו גאים בך״. מאותו רגע חשה נינוחה יותר, כך נדמה לי. המעטתי במילים, למרות שרצתה ביותר, או אני, מי יודע, החיבור שלהן מדהים אותי… ולכן כאשר אפגוש אותה בשנית אקרא לה בשם גיבורה, ובמידה והרגע יאפשר ובתנאי שתרשה לי, אקרא לה ילדה-גיבורה. אולי זה כל מה שהייתי צריך בחיים כדי להיות מאושר -אחות.

קרדיטים

  1. Photo: Woman Holding Eagle on Arm by Los Muertos Crew @Pexels.

על חיבור ונאמנות

Amir Pri-gal

מחשבה חופשית, לא אמת, לא שקר, חיפוש.

לא כל גבר שהוא נאמן, יודע הוא להתחבר. לא כל אישה שהחיבור חשוב לה, יודעת לתת את הדעת לנאמנות. זה שם אותי בפרדוקס. החלוקה המזדמנת הזאת, התשובה עליה, שאני מצאתי לרגע זה, היא שתיים: ההכרה שבאנושיות שלנו. שזה אומר המון. זה מתייחס למטוטלת הפנימית של התלות-עצמאיות: ביני, לזאת שאותה אני אוהב (או רוצה לאהוב). החקירה העצמית הזאת, זה לא משהו שמעניין את האנשים ברגיל. אוקיי, הממד השני הוא זה של הפילוסופיה הרוחנית: יין-יאנג. חיבור ונאמנות זה כאילו יין ויאנג, אדם ללא החיבור הוא אדם נאמן ללא קשר. בימנו ישימו אותו לצחוק. אישה ללא הנאמנות תתקשה להניח את עצמה על הסלע, שהוא המקור לבית. אדם עם סלע בלבד הוא אדם בודד. כמובן שניתן להיאחז בגורמים חיצונים שיספרו לזו ולזה על האינדיבידואליות שהיא מקור עוצמתם… זו אחיזת עיניים, כי האמירה היא מקור פרנסתם בין אם כלכלי, ובין אם רגשי בשביל להוכיח את המזוודה הנישאת על הגב הכאוב: פרשן פוליטי למשל יספר לכם את כל מה שהוא רואה. זה כל עולמו, אבל זה לא כל העולם שלי, ולא של האנשים שאיתם אני משוחח… אי הכרה בכך היא סגירת דלתות בפני האחרים והשונים… ההכרה באנושיות זו עבודה בפני עצמה. ואפילו הרעיון של ינג ויאנג, בחיבור והנאמנות, גם הוא רק רעיון, כמו פוליטיקה, שהוא גם לא שלם, ותפקידו להתפוגג כמו טיפה של תה באוקיינוס כה יפה, כי מה עם הצד השני של כל אחד ממכן.ם: הניסיונות עם אנשים, התשוקות, הכאבים, התלות בחושים, האדם השני, וכולי וכולי, ייתכן שבאמצעותו תוכלו אולי להתחיל לחוש, לזהות, לאהוב ולבנות, לאהוב. היא כזאת יקרה לי.

קרדיטים

  1. Photo: Man and Woman Kissing Each Other by Alena Beliaeva @Pexels.

הלשעברית, והסבלנות

Amir Pri-gal

מה זה אומר בדיוק לשחרר? האם זה אומר "לגרש" אותה מכל קשר שבסיפוריי חיי? מכל משמעות שהוענקה לה מתוקף היותה היא בסיפורים המיתיים שבהם מתרחשים ימיי שמתקרבים עוד יום לסופם הידוע מראש? כמו אדם מן המניין, לעובד זר בתחום החקלאות/הסיעודי? כמו עובד בשירות הלקוחות ללקוח שגם כך נמצא בייאושו, ולהפיך? הרגלים שנבנו לאורך חודשים ושנים, כיפת הברזל האישית. כמו אדם שהפסיק להאמין בערכי משפחה, לאדם שמאמין בערכי משפחה, או הפוך? כמו איש שמעוניין רק בשותפים שקוראים סופרים מהתרבות העברית לתושב העיר לוד שמדבר גם קצת אחרת? מכיר אני במוות, ולכן יקרה לי היא אפילו אף יותר ממה שידעתי. האם לתרגם את תהליך החיבְרוּת של נשים בישראל כקוראות שפה תרבותית אחת בלבד, ואז לגבש את הרעיון המכני הזה סביב המודעות שלה, סביב שמה, כאילו מתנשאת היא כלפיי? לצַמֵּד לַשֵּׁם שנישא לו בלילות, בלילותיי שלי? … לפעמים בחלומות, ובתפילות, שלפעמים אני מתאמץ לומר אותן בבוקר? ברגעים של חוסר וודאות עָמֵל, ומזכיר לי עצמי שהתפילות הללו קיימות בגלל שהיא, היא היא, ואין עוד אחרת כמו היא. ואני עוד מתריס לאחרים שלא חסרים דגים בים, שיהיו אמיצים, שהאחת עוד תגיע, לפעמים אני משלב ציניות. לפעמים, נכון, אני בשלב הבלבול, וכולם חוץ מאשר אני כה בטוחים שהם יציבים כל כך. וכשהאדם הרגיש צריך, אז גם איזו מילה גסה, אבל איתה… כאשר שמה עולה בדמיוני, אין מילה גסה אחת שמעוניינת להתבטע, אין. אני פשוט לא יכול. אני אומר להם, מעתה … ״מעכשיו תקרא לה 'הלשעברית'״, מושג פוליטי, שקשור לתקופה הזאת בלבד, שאולי בכלל עברה זמנה, ואז הם צוחקים, כי אין קשר ליחסים שלי איתם לפוליטיות, ופתאום אני מכניס להם פוליטיקה, רק הומור. ואז ביום אחר אני אומר להם, "והיא כזאת המיוחדת בשבילך? אז מה שנשאר לך זו הסבלנות". הלשעברית, והסבלנות. לשחרר אותה… מישהו מכיר את מושג הזקנה? זו האמת היסודית של חיי, ואם תבקשו לראות בזה עניין מוזר, עדיין לא תוכלו להתחמק מהאמת היחידה שהיא הברורה תחת כל מילה שתבחרו לבטא: אושר, ישראל, פלסטינים, עצים, ים, כוכבים, אהוב, כפית, ציור של לב, חלום, נשיקה. אילו רק יכולתי להניח את שפתיי על שפתיה… המוות של האגו (אם כך היה הדבר בחיי)… תדעו לכםן… שזה לא אומר שהעולם נפתח בפניך, גם האמת מהתלת, ואין אחר ממנה. היא הדמות האמיצה השנייה שיש להתמודד יחד איתה עם מה שנותר. ומה נותר לך, הקורא.הקוראת?

קרדיטים

  1. Photo: Smiling man covering woman with blanket by CAMERA TREASURE @Pexels.
  2. Photo: A couple kissing under the rain by CAMERA TREASURE @Pexels.

יציבות תרבותית במתח עם הזכות להכיר ביופי הפנימי

Amir Pri-gal

על כביש מספר 40 במקטע לוד, ערב

תושב הארץ: את לא יודעת מה זה שדים?

הדודה מאתיופיה: לא.

תושב הארץ: תדבר עם הטלפון שלך שיתרגם לה.

אני: (השתמשתי בגוגל טרנסלט לאמהרית)

לאחר שמסרתי את הטלפון לקריאה נוספת אמרתי לתושב הארץ: אני לא מאמין בשדים.

ממושב אחר, הדוד מאתיופיה שמביט לעבר המסך: שטן.

פאוזה

תושב הארץ: אתה בטח לא הולך לבית הכנסת.

(אני לא יודע איך זה אצלכם… בלוד, זה לא דבר כזה נפוץ לקבוע זמנים לבית-הכנסת, למרות ועם ההצהרות על מסורתיות. וגם ככה הייצוג הנשי הוא איזור נידַח: אם בגלל לחץ חברתי, לחץ משפחתי או לחץ פנימי. אם מסיבות אחרות של חוסר אמונה, של משברים, או של היהדות עצמה בישראל שהשתנתה. ושנים אלה איזורים הנידחים, וגם בונים כך בתי כנסת היום, אז מה הטעם? בשביל מה להתפלל בקוביה, בשביל הנמצא-בכל? ואולי אני עוד נאחז בנוסטלגיה וזיכרונות יפים של כולם ביחד).

אני: כמה אנשים אתה מכיר שהולכים לבית הכנסת?

פאוזה

תושב הארץ: אתה אתאיסט?

רציתי לומר לו שאני מכיר אנשים שהולכים לבית הכנסת, מרימים את ספר התורה, ואז באותו היום מתחילים עם כל השדים שלהם, אז… עם כל ההזדמנויות שניתנו לקבוצות שלמות לקבל אותי הבנתי שאין לי זמן לשדים. אם קצת תחשבו על זה אז אולי אפילו תגיעו למסקנה שמי מהקוראים שינסו למצֵּב טוב-רע,

מתוך התמכרות לאמונה שהאדם רע ביסודו,

חזק חלש, גברי-נשי, יהודי-לא יהודי, ועוד ועוד, תהפוכות, נגזרות ודרמות כאלו ואחרות, מתוך דרך מתמטית, של מושגי ההיגיון והחוסר היגיון, מתוך בחינה של המשא ומתן שהתרחש בטקסט הזה, אני יודע שגם אם הם רוצים להגדיר את עצמם כאתאיסטים,

דבר שבאמת לא משנה לי (כי יש רק טוב, וטוב האדם אם בוחר בדרך הנכונה, ההשפעה אמתית ומיידית),

מתוך אותה התמכרות, אם יחשבו על הפעולות והסיבות לבחירות שלהם אולי ילמדו שגם להם קשה להתנתק ממצב האמונה בשדים, לא אלה הפנימיים שהם מכירים ברמה האקדמית, אלא אלה החיצוניים, של הכוח החיצון.

ואם זה המצב ברגיל, האם אני זה שצריך לדבר בשפה שלהם כדי להביא אותם ליציבות תרבותית?

קרדיטים

  1. Video: Ariana Grande – 7 rings (Official Video) @YouTube.

על החיבור שלהן וכמה שאני מוקסם מכך – על התרבות הארגונית ואיך זה בעצם נוגע אליי

Amir Pri-gal

05:57

החיבור הזה כל כך חשוב להן. פגשתי נשים אשר המנהיגוּת שבהן הוא מצב יומיומי. זה לא עבודה, זו לא מחויבות לאיזה ספר הספרים התרבותי או זה הדתי, זה ההיגיון ששרוי בשמי התכלת שבראשן, והרכב האדמה שעליהן מניחות את כפות רגליהן וצועדות, חוות את הסיפור של החיים. וזה גם תוצר שרשרת של אהבה אשר הופנתה כלפיהן, האםוהאב יחד, או האב, האם לחוד. לחלופין מהחכמה העתיקה בתת-המודע הקולקטיבי, שהעולם המודרני מתוך ההיגיון הפנימי שלו, ומעשים של יחידים, החליטו לנסות לבזוז מהן (אפשר כמובן לנסות לתאר זאת בדרך אחרת אם תבחרו). כאשר אינדיבידואל, או אינדיבידואלית מנסים לבזוז את המתנה הזאת מהן, אני מֵקֵל בכבודם, בדרכי שלי, כי הוא לא היה גם קיים שם, ועושה עכשיו ככל שעולה על רוחי ובכוחי כדי להגן על שלומן.

כדי לתת לזה מקום כל התרבות הארגונית צריכה להשתנות. או לחלופין שהגיבורים עם האמת היסודית יפתחו להן את הדלת באמצעות פרגון, נתינה, חיבור, קבלת הכישלונות הזמניים שיבואו עם צירוף שכזה. בכל מקרה התוצר ארוך הטווח יהיה ״איזון״. מה זה איזון ברמה הארגונית? זו שאלה שכמנכ"ל-מנהיג הוא דן עליה, עם עצמו ועם הסובבים; ללא מחשבה פילוסופית, אדם צריך לשרוד. ללא זמן למחשבה עמוקה על הדרך הנכונה, אדם צריך לשרוד.

הייתי מגדיר את הגבולות, דן עם אחרים, שותפים, הנשים שבחיי שיודעות להביע את עצמן מולי, כי זה משהו חדש שמצריך להעלות את ההורות שבתוכנו. (ו)במצב הנוכחי… התמה או הסיפור של ״שילוב נשים״… זה כוחני, ממשיך את רצף האגרסיביות שלכאורה ניסו להימנע ממנה, רצוף חומות, שייך לקבוצות קטנות מידי. למען האמת מלוד זה נראה לקבוצה אחת בלבד, וייחודית מידי, שצריכה להתמודד עם ההשלכות של ה-7 לאוקטובר שיכול לשבש להם גם את היסטוריה שהם כתבו לעצמם, שענייני התרבות שאין לנו באמת גישה אליה, מתנהלת בשפה עברית אחת, שמי שיודע לדבר אותה גם יודע להתלבש בצורה מאוד מסוימת, למרות הכוונות הטובות, כי איך אפשר להכניס מישהו שונה כל כך לחיים? אני בהחלט מבין, הפחד מאנשים זרים בעלי ״אינטרסים״ שונים בתכלית… צריך לפתח רגישות ל-״אמת״, זו התשובה… לפני זה, אם זה בכלל אפשרי לפתח רגישות כזאת: ומי שלא מדברת באותה השפה? שלא למדה להסתיר את הרצון שלה בשיווין עם אנשים שאותם אוהבת, שמדברים בשפה של ארץ ישראל השנייה? זה מאיים. והיא בכלל לא שייכת, נכון? היא לא מגיעה מהמיקוד הנכון, ולא ממכתבי ההמלצה הנכונים, לא שהיא גם יודעת לבנות אותם, אין מי שילמד אותה, אז אני רוכש את הידע הזה מכוח המשיכה של כדור-הארץ ומלמד אותן. בגלל זה יש תרבויות אחרות כבר מבוססות שהגישה אליהן היא באנגלית למשל, ולכן אנגלית צריכה להיות השפה הרשמית שחובה על ילדי שנות ה-70 והלאה לדבר אותה, הדיבור המחייב באנגלית מניע, ולא הפטור מאנגלית באוניברסיטה.

זה היה ידוע מראש. ואנחנו שוב נכנסים לעניין ההפרדות, הגזענות הלא נאמרת, … אני בשלב זה של הכתיבה חס וחלילה לא בא מתוך כוונה לביקורת, זה תשאירו להיסטוריה, כי לכל אחד יש את הזכות לקבוע מה טוב לו, פשוט… תחשבו על זה, מחוג ״האמת״ שעליה מבוססת מדינת היהודים יצא מסנכרון, וכך הזכות להיות, כך חוזרים לשאלה מי יהודי… אבל גם זה דיון אחר לגמרי שאני גם לא מעוניין להיכנס אליו, בפוסט קרוב אספר דוגמה למה.

עכשיו בואו נאזן את זה וניקח את הדברים בפרופורציות כדי שזה לא יגלוש לרגשות צבורים ולא נכונים על חוסר שוויון: איפה מוצאים מנהיגים שנמצאים בכאן ועכשיו, שהם קיימים, ומשמשים השראה לכולנו:

לפני כעשר שנים כזה ראיתי ראיון של איזה מנכ"ל למכשור רפואי שקיבל מישהי שפיתחה יחד אתו מכונות לגילוי של סרטן מסוג מסוים שהמשפחה שלה סובלת ממנו, ושבאה מתחום לא קשור, לפחות בזמנו, פיזיקה גרעינית. הם, הוא, היא, כולם בצוות, חוללו מהפכה. אני רואה בכל אחד מהם מנהיגות. אוקיי, עכשיו אלי, מאיפה אני עצמי הבאתי את זה. בעברי הכרתי שתי נשים, שתיהן שונות. ובשתיהן שרויה האמת שכה התחלתי להיות מוקסם ממנה מהשנה האחרונה, הייתי צריך להתמודד עם בחירה שלא רציתי לעמוד בה…. החיים מורכבים יותר מכל טקסט שאביא לכם. אנא שמרו על יקירות לבכם מכל רע. הלוואי ואמצא את המנהיגה עם האמת של החיבור המיוחד כל כך הזה שתדריך אותי.

קרדיטים

  1. Video: Janet Jackson – Together Again @YouTube.

״תשמעי… זו עבודה״

Amir Pri-gal

ניסיתי לומר לה מספר פעמים ש- ״תשמעי… זו עבודה״, שהיא לא יכולה להתנהג ככה. אתמול היא אמרה לי ״זה הדם המרוקאי שלי״, שאין לה שליטה על זה וכדומה. ההודים והמרוקאים, לפחות בסיפור שלי, זה הנוכחי, בסיפור התרבותי, כל כך שונים… ואז התבהר לי: אמרתי לה שהיא ״סערה״, ודקה אחרי קראתי לה ״ילדה סערה״. כאשר סיימה, ממרחק של עשרה מטרים בערך, קראה בשמי ונופפה לעברי, ואז קראתי לעברה ״ביי ילדה סערה״. אז מעכשיו אפנה אליה כך. כולנו הרי חיים בסוג של דרמה, או סיפור מיתי כזה או אחר, לא שאנחנו באמת, לפחות לא רוב רובנו, מסוגלים לתפוס את אמת-המציאות, חווית האלוהים, חווית הכל, ובטח לא בכל רגע, אז בתור ישראלים שאנחנו חיים בדרמה אחת גדולה, בואו נחייה באיזה סיפור אחד ויפה משלנו. לא בריחה, לא אסקפיזם, אלא דרך שלנו נחמדה להיות שלמים אחד עם השני. מתוך הסערה שלה אני מברך שתממש את הפוטנציאל האמתי שלה להיות שפית.

קרדיטים

  1. Photo: Man Writing on Woman's Back by cottonbro studio @Pexels.