שירה ועל יחסים בין לאומיים שהם כתיבה

פרוורטי

מרוב לוגיקה לא רואים את היער, דמוקרטיה-חופשית! למען האחר

מחזוריות של שני גופים שמימיים

אוקטובר 25, 2025אוקטובר 25, 2025 Amir Pri-gal

חיים מחוץ לאטמוספרה שלנו. מדען פלנטרי, מהנדסי חלל, אסטרונאוטים וקוסמונאוטים, אסטרופיזיקאים, מתכנני משימות, אנליסטים, של נתונים, ואנליסטים של מסלולים. מומחי חישה מרחוק, מתמטיקאים וגאופיזיקאים. אסטרוביולוגים, אסטרודינמיקאים, ועוד ועוד ועוד. מכל אותם אלה ומתוך אלה יש שעוסקים בצמצום, באיפה. טווח כל כך רחב של חיפוש כדי לגעת בנקודה שלשמה התכנסו. ולאותה נקודה, או תזה, יש עלות שמחושבת תחת ערכים של זמן, והזמן שלנו הוא אינו אינסופי. זו גם האמונה בכל אופן, זה שיש לנו סוף. האור הפך לדמות שיכולה לגאול אותנו מאותו הסוף אל הלא-כלום. האור שהוא כבר הפך לדמות בחיינו, הרי לוקח לו גם דורות רבים להגיע, ויש כאלה שיִשְּׁקוּ, שיִגְּעוּ, שיהפכו לחלק מהנינים של הנינים שלכם, ויש כאלה שאולי נושאים הם את התפילה לאחות המיוחדת שבחיי, שגם היא במרחק של שנת אור אחת ממני, יחי ההבדל הקטן. בצמצום שאותם אלה עוסקים ישנו נעלם אחד שיכול לשנות את הכל, ואולי חלק מאותם אלה שהוזכרו, לא מוכנים להעלות אותה לדיון כדי לא לשים את עצמם לצחוק. הפוליטיקה שנחשפה לאדם הרגיל במערומיה בעקבות המלחמה הזאת, ויהיו לכך גם השלכות, אצל האדם הפשוט, קדימה בזמן. הנחה: אולי חיים מבקשים זכר ונקבה ברמה של המבנה הפלנטרי, ואצלנו האנרגיה הנשית מבוטאת בירח. ללא האישה, אין את החיים שאנחנו מכירים. מחזוריות של שלושים יום על פני ה- Pale blue dot, זה שאנחנו עליו. אז הטבע אמור להיות לא רק של איזה כוכב מתאים לחיים, אלא לאיזה כוכב שמתאים לחיים יש גם מחזוריות של ירח, או ירחים. זהו.

קרדיטים

Video: Close up on Woman Dancing with Band by cottonbro studio @Pexels.
Photo: Woman, Couple, Lovers by nini kvaratskhelia @Pixabay.

כשהעדינות נגמרת

אוקטובר 23, 2025אוקטובר 25, 2025 Amir Pri-gal

רווק שרוצה בית, עם כל מה שאומרת קופסת הנעליים הזאת – משפחה, ילדים, ומה שמתלווה לדרך של האושר, המאמצים המשותפים להבין ולקבל. הוא מתוסכל ממספר נשים שאותן פגש לצרכי זוגיות, חשב שמצא את האישה הנכונה, או האחת, שחלקן גם עוסקות בתחומי טיפול שונים. אמרתי לו ש-״עדינות״ הוא אינו סממן לנחמדות כלפיו, כלפיו אישית. אני משתדל לא להכניס אנשים לתבניות, ובטח לא נשים שאותן אני אוהב יותר מכל, יותר אפילו מאלהים, שמתקיים בזכות עצמו. הוא אינו אל, והוא קשור בכל, ומדבר בשמכם, מודעות עצמית מובילה לרוח הקודש שגם מתקיימת מעבר לזמן שאין אנחנו יכולים לתפוס, בטח לא לתת לו צורה ותיאורים דתיים או פילוסופים, של דרך ושל החיים הרגילים, לא בשלב זה של הקיום שלנו, אם יש דבר כזה ״החיים שמעבר״. ועם זאת ניתן-ניתנת לתיאור, אני מכיר זאת. אחדות הכל, זו חוויה נהדרת שזכיתי רק מעט לתפוס אותה, בקצוות גלימת המציאות שלה. בכל אופן כל מה שאני כותב, אבקש גם שאת/ה תהיו מודעים לעצמכם. אנחנו נמצאים בתקופה לא קלה בעליל. כל כך הרבה עורכי דין, כל כך הרבה אנשים שעוסקים בסדר, איומים מוחשיים מצד המערכת כלפי משפחות תמימות, כל כך הרבה מרחבים מפוקחים, עוד מלפני המלחמה. ובטח זה לא הולך להפסיק, תוצאות של החלטות שהובילו לסבל, לעצב. והעצב הזה, זה הישראלי… רגע, אומר משהו עליו בפסקה הבאה. אדם, או במקרה הזה אותן נשים שאותן פגש, וחווה דרכן את החוויות הפרטיות שלו… זו מציאות שגם אם היא נושאת עדינות זה לא אומר שזה העולם היחידי שמתקיים באותה אחת שפגש. טראומות יכולות להכהות את ״המתנות״ שנולדנו איתן. זה אומר שהיא יודעת שיש לה את הזכות גם לפגוע בך… הנקודה של ״הכיעור״… זה מאוד מורכב כל הדבר הזה, שאני לא חושב שכל מה שאני כותב אפילו יש בו ״אמת״… הטראומות הקטנות, או יש שיקראו לזה חינוך, לא מן ההכרח לאדם שיחווה אותם באופן אישי, בלתי אמצעי, יכול שיחווה אותו דרך אותו ״חינוך״, מסכים (מדיה), תשומת לב יתרה לפעולות ״איבה״ (בהקשר לתרבות), סליחה על הקיצוניות שאולי באה היא כקונוטציה למילה הזאת, אנחנו נמצאים בדור לא שקול וכואב (ביום אחר אולי אומר אחרת), פעם הודעתי למספר אנשים שגם לי יש הורים, אז למה לתנהג ככה אלי. הנשים המסוימות שיצאו איתו… יש איזו הבנה אצל אנשים בארץ ובעולם שהבן אדם שאתה מדבר איתו יש לו אנשים שאוהבים אותו, גם אם הם לא מכירים אותם, זה מוסרי אפילו. אנשים התחנכו כך עשרות ודורות של שנים. ועכשיו העצב שהזכרתי:

בעבר היו כמה ימים שיצאתי ופגשתי המוני אנשים. ולרבים אמרתי ברוכים הבאים, ברוכות הבאות, חשבתי אתמול כמה שצמד המילים הזה כל כך יפה, תסתכלו על כל מילה בנפרד. ויש לא מעט רגעים שאתה מקבל תגובה שאתה לא מצפה לה, שלילית. ויש לא מעט רגעים שאנשים אומרים לך אפילו תודה ומקרינים לעולם שכולו טוב. פעם… פעם הייתי חושב שהתגובות השליליות הן נובעות ממני, זה נכנס לבועת האשמה, ויש רגע שאתה מבין שהבעיות שאותו אדם חווה, מכל מין שהוא… הוא מתמודד איתם פנימית עוד ברגע המפגש. הידיעה הזאת שמה אותך בנקודה אחרת במרחב-האנוש. אותה עדינות שדיברתי עליה מקודם אולי מתקיימת חברתית בישראל, או נפוצה יותר, או עמוקה יותר, בקהילות יותר סגורות, בין אם במדבר, ובין אם בהרים, בין אם בגולן ובין אם בערבה, בין אם על קו התפר ובין אם בקבוצת דירות במרכז תל אביב, ואצלך כמובן ויותר מכל. לכל אדם יש מטרה בחיים, מטרה פילוסופית כזאת, חלקכם יודעים זאת כבר מלפניי, המטרה הנוספת שאני רוצה שתקבלו על עצמכם, שתאמרו את זה בסוג של מנטרה שכזאת: כולנו חכמים, כולנו נבונים. במזרח הרחוק שיותר קרוב אלי, שמוכר לי ברמה התרבותית, יש שיטה מקבילה: לראות בכל אדם את האמא שלך. הצלחתם להבין? בכל אופן, שתי ״השיטות״ שהן מילים בלבד, נכון? שתי השיטות בכוחן לגעת בחמלה. זו מדיטציה, או תפילה, איך שתרצו. כשהעדינות נגמרת, האדם בכוחו לחזור כדי להביאה לחיים.

קרדיטים

Video: גלי עטרי – דרך ארוכה @YouTube.

אלינור רוזוולט וקרישנה

אוקטובר 19, 2025אוקטובר 19, 2025 Amir Pri-gal

(אלינור רוזוולט אינה מוזכרת בטקסט)

יצא לי לדבר אתמול עם קרישנה, עובד בתחום הבניה. יש לו שתי בנות והוא פוגש אותן פעם בשנה, בחמש השנים האחרונות. עובד חוץ, guest worker, או בשם הנפוץ יותר: עובד זר. סיפר לי שהוא הולך לשיעורי פילוסופיה פה בלוד אצל משפחה בת 10 ילדים. אמרתי לו שזה היה נפוץ יותר בעבר, ושאלתי אותו למה רק שתיים, שתי בנות, אמר Money. כמובן. לא כאילו לאנשים יש שטחים או רוצים שטחים לגידול חקלאי, או להיות חקלאיים. לאדמה יש את היכולת להעניק מפירות ביטנה, פשוט לקטוף. ואני מניח שהוא גם רוצה שהן יקבלו חינוך טוב, כסף זה נקודת פתיחה לחינוך טוב, אצלו זה אולי נוגע לחינוך היסודי, אצלנו לתארים מתקדמים, או שהן בכלל ירצו להיות אומניות, שאלות פתוחות שאולי אשאל אותו לכשנתקל שוב אחד בשני. בכל אופן, בימים האחרונים רציתי לומר לכם שאני קצת קורא כתבות במדיה הישראלית, קצת כזה, ואפשר להבחין בפילוסופיה שעומדת מאחרי הכותב/ת… כולנו חכמים, כולנו נבונים, ועוד בדמוקרטיה… דעות שונות, פילוסופיות שונות, זה שלישי בסולם הדרגות אצלי ;), השני זה זה מפגשים בין תרבויות, ומה הראשון? כבר אומר לכם שזה לא אלוהים. חה חה חה… והמלחמה הזאת… שאני חושב ״מלחמת התקומה״ היא שם טוב לנו, זה לא ״פרחים״, זה לא ״שואה״, שהיא מילה קשה בהחלט, יש כאן צליל של תקווה, ההיסטוריה הלאומית שלנו. כל עוד העולם חי ע״פ תפיסות של עמים נפרדים… מיקמה אנשים, את הרוב, דחפה אותנו לשיח שקרוב מאוד לאמונות הפרטיות שלנו. אולי זה מה שקורה בכל מצב קיצון… ואחת מהפילוסופיות שאני שם לב אליהם -הפילוסופיה שלא לכל האנשים בישראל יש זכויות שוות. אני קצת תוהה על המהפכה הצרפתית, בטח יש איזה משפט בצרפתית, רגע תנו לי לחפש… הנה מצאתי:

Les hommes naissent et demeurent libres et égaux en droits

"כל בני האדם נולדים ונשארים חופשיים ושווים בזכויות."

תרגומים נאמנים יותר למקור תוכלו למצוא בויקיפדיה: הצהרת זכויות האדם והאזרח.

אני עדיין חושב שתרבויות מתרגמות רעיונות בצורות שונות, ולא כל רעיון של חופש, משפט שמייצג חופש בתרבות אחת, יעניק חופש בתרבות האחרת. נקודה למחשבה עבור כולנו. רגישות תרבותית זה לא דבר של מה בכך. זו יצירתיות בפני עצמה, מי שלמד לגשר בין פערים. מתוך כבוד לזולת. בכל אופן זו הצהרה במגילת הזכויות הצרפתית שנוגעת לתרבות זו הפנימית, הצרפתית, ומתוך כוונה לאונברסליות אני מניח. אצלנו ישתמשו אולי במילה אחדות. אם תצא מגילת זכויות שכזאת, במבנה הממשלות/מדינות כפי שאנחנו מכירים אותו היום.

אפשר לתרגם את הפילוסופיה של אותם כותבים כך: "אנחנו לא מאמינים שאנשים שנכנסו למעגל העוני יצליחו להתעלות על עצמם." זה רק תרגום אחד.

אָלֶף, העוני בישראל הוא זניח, יש לנו פה ברוך השם מערכת בריאות סוציאלית, גם שהיא בעלת הרבה שברים cracks, התרבות גורמת לה לפרוח: התקופה הראשונה של הקורונה והחיסונים הראשונים היא דוגמה למופת, לעניות דעתי.

בֵּית, אנשים סובלים. הסבל הוא חלק מהמציאות, וזה קל יותר להכניס אנשים לקופסאות, וגם לי זה קורה. כמה שקשה לי לפעמים לבקש בטובתו של אחר, למרות שאני כבר לא יכול לסמוך עליהם, אני משתדל רגשית להוציא אותם מהגבולות שאני שם אותם בתוך תמונת האמונות שלי, אולי יום אחד אתן לזה איזה שם. זה לוקח זמן. עבודה עצמית.

כשקראתי את זה כך, כפילוסופיה, חשבתי: מגילת ״זכויות אזרח״ לא יעניקו לנו, כזה אמיתי, שקוף לכולם, ועם זאת אנחנו מתקיימים בדמוקרטיה. אז במקום לא להאמין באזורים ״העניים״ בישראל, במקום להתאמץ ולפתוח להם דלתות, חצי צעד, בואו נעשה פה שפה רשמית שלישית בישראל, שהיא בינלאומית רשמית וחייבים גם לדבר אותה כשפת אם -האנגלית. זה הצליח במקומות אחרים. מישהו רוצה להביא את הדוגמאות המודרניות?

ואז כשפגשתי את קרישנה, חשבתי לעצמי, למה לא לפתוח לכל הישראלים את האפשרות להיות ״עובדים אורחים״, עובדי חוץ, עובדים זרים בחו״ל? הם יעשו יותר כסף למשפחות שלהם, ויצליחו לממן השקעות בעסקים הפרטיים שלהם, של הילדים היקרים שלהם, בצורה הרבה יותר פשוטה, למי שיהיה מוכן לקבל את המשמעות של המרחק. למה לריב על העוגה הכלכלית, למה להכניס אגרסיביות שהיא הפכה לחלק מהגרעין המשפחתי הישראלי… אני זוכר שאישה אחת אמרה לאדם אחד שהיא תרעיל את כל החתולים שהוא מאכיל אם הוא לא יפסיק, והיא גם תאמר למשטרה. ליד כולם, כאשר המשפחה שלה מקיפה אותה, וזו משפחה יציבה. בטח הדברים השתנו אצלהם, המלחמה מאז החלה.

הפתרונות הללו יכולים להכניס אנשים, אנשי תרבות, אושיות כלכלה, מחוקקים, מנהלי סניפים וכוליי לפרדוקס. כמובן שדמוקרטיה או כל האזרחות היא אינה דבר קוהרנטי, אז תחשבו איזה מהפך פילוסופים בכלכלה עברו עם עצמם כאשר תיארו לעולם את השוק החופשי שאנחנו מתגאים בו כל כך. תמונה.

קרדיטים

Photo: Eleanor Roosevelt, First Lady of the United States by Underwood & Underwood @Wikimedia.

סוף עידן השמש

אוקטובר 15, 2025אוקטובר 19, 2025 Amir Pri-gal

מספרים שגם אם האנושות תשרוד את סוף עידן השמש, ותמצא היא דרך להפוך כוכבים לפונדקאים עם עלווה ירוקה, עם עונות שנה, עם עננים שעליהם ניתן לספר על גיבורים כמו איקרוס, שפָּרַס לו כנפיים. ואולי ימצאו גם ירח לבן ובוהק שעליו ניתן להניח את מקורותינו, שם יתארו להם את הנסיכה קאגויה (かぐや姫) שנאלצה לבחור בין שני עולמות כה שונים. ואז הפונדקאים יהפכו לבית. גם אם המסע ההוראי שלנו בחלל יסתיים, ואנחנו נִשָּׁכַח, המלחמות ישכחו, אז, ולמרות כל המאמצים לחוות את החיים, הכוכבים אחד אחרי השני יכבו. האם יזנחו את הכתב? האם החלומות יפסקו? האם האהבה תִּשָּׁכַח? לאחרונה אני נתקל באנשים טהורים שמזכירים לי כמה ההווה שלהם חשוב… לחוות אותם, את הסלט הפרטי, זה כמו להביט בשמיים ולראות כוכב אחד אחרי השני כבה לו, ואני חושב שזה מערער לי את היסוד של זה של האישה שאותה אני אוהב. וזה לא מערער, כי בסופו של דבר לכל פעולה יש משמעות, משמעות בהווה זה אומר שאני לא רק מסיק מסקנות, אני גם פועל. כי להעניק לילדים את שמיכת הכוכבים שאני רואה, זו הברכה שאני מתפלל שאתם מעניקים לילדים שלכם. המציאות כפי שהיא, היא חסרת משמעות… מה שהופך אותה לעולם שלכם, אלה הם המון חלומות קטנים שנקשרים זה בזו. אפילו העץ חסר משמעות אצל בן האדם ללא ״החלום״ של העץ. לתאר את זה, זה להיכנס לשיח אקדמי בלי לגעת בדבר עצמו. לכן הכנסתי לכם את הסיפור של מה שמתארים לנו בסוף הזמן של היקום: יהיו נקודות אדומות בשמיים, שיעלמו, גרמי השמיים יתרחקו זה האחד, מזה השני. ״שורדי השבי״ יקבלו הרבה מאוד תמיכה, הם יצטרכו לחזור לחיים נורמליים, אני מניח שהחלק הגדול, יחזור לזה התעשייתי. הם יצטרכו לעמוד בתנאים מסוימים. אתם תעשו את הסטטיסטיקה העיונית, האם גם הם יצטרכו להתמודד עם מצב שבהם שוב, בעוצמות אחרות, מכבים להם את תאורת השמיים מתוך ידיעה של מה שעברו? תוך כמה זמן זה יקרה? שאלתי את עצמי כמה זמן יקח לשני זוגות המבוגרים, עולים חדשים, עם החיוך הרחב והבאמת נוצץ, להישאר עם החיוך הזה? 4 חודשים. אני לא מביא את זה כדי לבאס אתכם, אני רוצה לספר לכם שיש עולם גדול יותר ששוכן בתוכנו, שאם לא נשאיר את תאורת השמיים בו דולקת, עם מוסר, עם להקל על אנשים מהלחצים הכלכליים, פחות ביקורת, פחות הנדסה חברתית, לפזר לאורך כל החברה הישראלית את זכויות מימוש הפוטנציאל… יהיה להם יותר קל לחלום. תראו אני לא רואה הבדלים חד משמעיים בין מעמדות, לפחות לא בישראל, וכשמעמד אחד סובל, זה אומר שבמקביל מעמד אחר נסגר. למטבע של האושר יש שני צדדים. אולי זה ייחודי לעם בישראל, אולי.

קרדיטים

Photo: Iga no Tsubone by Yoshitoshi Tsukioka @Rawpixel.

סמלים של מלחמה

אוקטובר 14, 2025אוקטובר 14, 2025 Amir Pri-gal

לעוברי אורח יש סמלים כל כך שונים כדי להניח את הכאבים עליהם, אני מדבר על כאב. יש כאלה שימצאו תמונה של צדיק, יש כאלה שיפנו לפסל בדמותו של בודהה או קרישנה, הבודהה כאדם, וקרישנה כאל. יש כאלה בכרזות של ״אתה אשם״. יש כאלה שיחזרו למקום שבו הם חוו אושר עם החיים שחלפו מהעולם, אם בבטחה או אם בבלבול, הבית של אמא, הבית של אבא, עצי הזית שבגינה שעליהם טיפסו. מוזיאונים שגם הם, אם תחשבו על זה, סוג של תנ״ך קדוש, של ספר קדוש. הבודהה אמר שאין להישען על העבר, וביהדותנו שאין להישען על מצבות. כל אדם ״שוכח״ בדרכו את ההדרכה, ורוצה לשכוח. המלחמה הזאת שהסתיימה לעת עתה, לא ציפתי להסתכל על הטלויזיה, רציתי להיות רחוק, כי הדברים הנוראים שקרו לנו כעם, לא חשבתי שזה משהו שיכול להסתיים, להתפוגג לה בבת-אחת, זה רק להסתיר את מה שגם הוביל לכך… שמעתי שהנשיא טרמפ הגיע, ולא רציתי לייחס לזה חשיבות, כי כעסתי. לא עליו, עוד מעט אומר על מה. נכנסתי לביתי, מסך הטלויזיה דלק, המופע בכנסת התחיל, הנאום של ראש הממשלה שהפנה את צומת ליבי לאותו חייל שנפצע בקרב, הנאום של ראש האופוזיציה שדיבר גם על הבת שלו, והדרך של נשיא ארצות הברית להיות איתנו, בדרכו שלו, הבנתי פתאום כמה שהטקס הזה חשוב לאנשים פה. גם שזה לא יפתור את היחס של בן אדם לחברו בטווח הקצר. אני שמח שיש משהו אצל אנשים שמזכיר לי את הדרך הנכונה. להתמקד בחיובי, לחזור לדרך ארץ. אני רק עובר אורח בחיים שלך. אז על מה כעסתי? לכל אחד יש איזה סמל פרטי במלחמה הזאת, שהוא תופס אותו בצורה ייחודית ושונה מכל אדם אחר, כי אין נרו שלו דומה לנר חברו, כי אותו סמל נקשר לחיים אחרים, של בית. יש שיצאו להפגנות למען החיים. אצלי יש גיבורה, גיבורת סמל. שני לוק (סליחה). כאשר ראיתי איך מובילים אותה מחוץ להישג ידנו, אני כל כך כעסתי, ״זו אחותי שם!״ מאז לא רציתי לראות ולא ראיתי, אולי כמה פריימים בטעות, של הצילומים של אנשים מעזה שהשתתפו בטבח ותיעדו בגאווה את המתרחש. אני לא מאמין להם, הם מתכוונים לממש את החזון שלהם, ואני מקווה שאתם לא מאמינים, אני כן רוצה שתאמינו בתהליך השלום שמתרחש לו, ויותר מזה אני רוצה שתאמינו בעצמכם, כאנושות. בנוסף אנשים מוארים סיפרו לנו שהדרך לאושר הוא לסלוח, לראות בהשלכות של המעשים, לבחון את חופש הבחירה, שהדרך היא תוצר של הבחירות שלנו, הנה לכם חזון: הרעיון הזה של הארגון, דרך מה ״שהשיג״, יקח קצת זמן, הוא ייעלם לדפי ההסטוריה, או לאיזה מוזיאון, … שאלה לי אליכם: במידה וממשיכי דרכם ינסו למצוא סליחה אמיתית, (אני מניח שביהדות הסליחה קשה יותר, אין רב שיכול לתת לנו לקרוא מספר מזמורים של איזו אמא קדושה וזהו, אולי נדבר על זה בהמשך,) לא הם, אלא הילדים, תוכלו לעזור להם? אני לא ממתין, מצפה, או רוצה בתשובה, מה שאני מבקש רק שתתמקדו בטוב ו/או בעשיית הטוב.

ברכת הזמן

אוקטובר 13, 2025אוקטובר 13, 2025 Amir Pri-gal

שֶׁהֶחֱיָנוּ

(22:30)

הרשמיות שמבקשת לעצמה אנושיות

אוקטובר 13, 2025אוקטובר 13, 2025 Amir Pri-gal

להפסיק לרַצות אחרים, באנגלית אומרים להפסיק להיות nice. יש הבדלים של משמעויות בין המילים ובין השפות שאני מביא לדף הכתיבה הזה, אני ארצה לשאול אתכם מה כן דומה? רשמיות כתוצר היא אחת. (אז מה זה שנשאר?). מי יכול להקשיב כאשר מערכות היחסים הם רשמיות (אוסיף: יותר מידי, ומורגלת)? מרחבי ההקשבה הללו, שניתן למצוא אותן בקלות, יכולים להיות טובים, אפילו טובים מאוד, זה גם מערב מערכות יחסים רשמיות שנוגעות לכלכלה. אני לא ארחיב את הדיון החשוב הזה כרגע, אספר סיפור קצר: אני מוצא חברים בכל העולם ויש לי חבר במדינה במזרח אסיה, באיזה כפר מרוחק, ויצא לי לדבר איתו בשיחת וידאו, וזה בית של עץ, בלי חשמל, האוכל מחומם באמצעות חומר בעירה שהם מוצאים בסביבה הקרובה, ובתנור ממתכת. התחיל לרדת גשם. השכנים, שהבית שלו היה המקום הראשון למצוא בו מחסה, נכנסו פנימה למעגל חברתי. אין דלת, פשוט נכנסו. אתם חושבים שהחיוכים שלהם הסתירו דברים אחרים כמו שהרשמיות מבקשת לחשוף? מה נשאר ליותר מידי רשמיות מלבד לחשוף את ״השקר״? סיפור נוסף: לפני כשנתיים פגשתי לראשונה בחיי תלמידי חכמים של איזה רב גדול מניו-יורק, אחד מהם שאל אותי אם יש לי מגפיים במידה כזאת וכזאת, כמובן ששמחתי להשאיל לו. והם החזירו מה-nice אלי (ויש לי עוד הרבה סיפורים וממקומות שונים). אז מה, מערכות יחסים בישראל ומערכות יחסים בינלאומיות הן שני מושגים עם משמעויות שונות? יהודי יקר ופילוסופי (ולא רק) יספר לנו שהאחדות מופיעה בכל חג, אוסיף ואומר שיש מעגליות. לאן תקחו את זה מכאן, זה עניין שלכם עם עצמכם. (הערה: ישנן סיבות רגישות שבה אנשים נכנסים לסטטוס של רשמיות, אומר רק שיש להתחבר למקור האנושי של החיבור החיצוני כזה האינדבידואלי הפנימי למרות זאת, כי המשמעות של חיבור פנימי בלבד הוא גם נושא את המשקל של לבטל את האחר, להרחיק אותו מהמעגל החברתי, זה לא עניין של מה בכך. אני אמשיך לדון בזה עם עצמי. זו עבודה עצמית שהבלוג כאן הוא לא המקום שיכול להעניק, אני כן אשמח לשמוע אם שימש לך כשער).

בדרכה של אמא

אוקטובר 11, 2025אוקטובר 16, 2025 Amir Pri-gal

נעמד על המדרכה, הילדים עם ידם נופפו אלי לשלום בהתלהבות הזאת שנקשרת לילדים. ההמתנה הזאת מהרגע שהדלתות נסגרו, והמנוע התחיל לפעול, להשמיע את אותה תנועה של דלק שזורם בעורק הראשי, הצירים התחילו להתרחש בעקבות הבעירה שהחלה בהצתה הראשונית, שמסמלת גם את הדרכים שמתפצלות להן בחיים. אני זוכר איך הייתי אני זה שמניף את ידי לשלום לדודיי ודודותיי היקרים, והם היו מביטים במן הבעה שכזאת, שלא אמורה להיות חלק בעולמם של היצורים הקטנים האלו, עכשיו את ההבעה הזאת הם ראו עלי. זו ההבעה של הסבל שאנחנו עוברים, הרגשיים, הפרידות, חוסר הסיפוק מעבודות שלא הייתי צריך לבחור, האנשים שלא הייתי אמור להכיר, אנשים שנפטרו מן העולם, בגדול עם השנים אני נשאר יותר לבד, זו מעמסה שהרבים חווים אותה, אם מבינים זאת בגיל צעיר יותר או בזקנה. מה עושים כשהמלחמות של האגו מיום בהיר אחד הרבה פחות משמעותיים? זה אומר שהחיים זָחו, סטו, מה שנחשב לראש ההר הוא למעשה בגובה פני הים, ומה שנחשב כחיים רגילים הם עתה בגובה פני ים-המלח. ״החיים הנורמליים״ כבר לא נתפסים כדבר שכדאי לאחוז בו. זה כאילו לדעת את מה שהייתי צריך לדעת רק בזקנתי, זה אסון… שכזה. אולי זה הזמן להעביר את הידע הזה לנשמות הטהורות הבאות בתור. להעניק את הצעדים הנכונים של שלווה אנושית, שלא תכננתי לדעת אותה, למישהי המיוחדת.

בסופרמרקט בלוד אמא עם שני ילדים בעגלה, בגיל 3,4 כזה, היא ממש צעירה, כלומר זה הגיל של אישה להיות באוניברסיטה, או להיות באיזה טְרֶק של חצי שנה בהודו או דרום אמריקה, היא אמא ממש טובה. טובה בקטע שהיא שומרת על האנרגיה החיובית שלה איתם למרות שהיא לא מפסיקה לדאוג להכל, והיא מדברת המון, עוסקת בהמון, חושבת המון, מתכננת צעדים קדימה, היא אפילו גרמה לסדרן, שהוא גם חרדי, להביא לה אריזה של סוכר לבן. והילדים מדברים ומשחקים, והיא כל הזמן איתם, והיא עושה את הכל במקביל, עמוסה, והיא כזאת חדשה…. זה מדהים אותי איך נשים יודעות להעניק לילדים, כאילו מאיפה הן רוכשות את הידע הזה. אני יודע שהידע הזה לא כל כך מוערך בתרבויות ממוקדות כלכלה של למען תאגיד, קונצרן, פירמה, רווח כלכלי (מבחינתי לגיטימי). הדלת הזאת להעריך דברים תחת קשת הצבעים הרגשיים שלי נפתחה מזמן, בשונה מתבניות של פופולריות, ואני שמח על כך. בכל אופן זה הזכיר לי על קו 1 מתל אביב לפתח-תקווה, נכנסה אמא מאוד צעירה, יותר קרובה ל-14, והאנשים שישבו שם פשוט, רצינו … זה מבלבל, כי היא אמורה להיות הבת של, האחות של, בבית הספר, ואיך שהיא אחזה בתינוק, והזיזה את העגלה, את הדברים, כדי להכין את עצמה לישיבה, החיבור עם הפעוט, זה נסיון של אמא, והיא אמורה בכלל לעשות דברים של ילדות, לא להיות אמא. כולנו שאלנו איך נוכל לעזור לה, היא היתה קצת נבוכה, ויותר מזה, אמיצה כדרכה של אמא. כולנו היינו יותר נבוכים. הקו עובר בבני ברק, אבל זה איפה שהוא זה התרחש ברמת גן.

המרחק בין האירוע הראשון לשני הוא של כמה דק, בין האירוע השלישי לשניים האחרים הוא של כמה שנים.

קרדיטים

Photo: Mother and daughter by Keith Dalmon Ferreira @Pixabay.
Photo: Motherhood, Daughter, Love-family by 简体中文 (ymyphoto) @Pixabay.

דיסאוטופיה ישראלית של אהבה

אוקטובר 8, 2025אוקטובר 11, 2025 Amir Pri-gal

עוֹרֵק אחד שבה המציאות הישראלית יכולה לגלוש אליו, בה נישואין יהיה פריווילגיה של מעמד הביניים והגבוה (וזאת בתנאי שנקבל את ההפרדות הללו כמציאות חסרת רחמים). אורכו של המעמד-הנמוך יתפוס שטחים רחבים יותר, ארוכים יותר, וזה לא יהיה קשור לצפיפות. אני רוצה להזכיר שרבים במעמד הביניים, גם כן מתקשים. הבדידות תתקבל כמציאות, בדיוק כפי שכולנו מאמינים עכשיו שהאנטישמיות נמצאת בפינות שהיו הכי חופשיות בעולם החופשי, שלא יהיו קיימות עוד בתפיסה הישראלית ותחת ההיגיון הישראלי. כי צריך לסבסד את החוב ואת המלחמות. במציאות שכזאת תושבים שיגדלו בקהילות סגורות/קיבוצים יוכלו לממן חיי משפחה בתנאי שהגרעין המשפחתי יקבל ערכים סוציאליים במדבר. אני לא שולל את המציאות הזאת, אני מדבר על הילדים שלכם, או על הילדים של הילדים של הילדים שלכם, מוסדות החינוך יפתחו שערים למי שיש את האפשרות להתחתן. הרמזים לכך כבר קורים בשטח, מי שלא יתאים את תפיסות העולם שלו למוסדות, מראש יכשל. זה כבר קרה, זה כבר קורה באופן אוטומטי. רוב האנשים אינם מעוניינים לגנוב, והם גם לא יתאגדו כדי לגנוב, כי זה לא יעזור להם לפתוח את פרק הנישואים. זה פשוט סוג של עידן שחשבנו שהוא שייך לעבר, שהתפתחנו. איש שלא ירצה להכנס לחוב לא יתחתן, פשוטו כמשמעו, ומי שלא ילמד לא יצליח להתחתן, אבל הכל צפוף פה, והמוסדות ירגישו את הצפיפות הניהולית הזאת. דמוקרטיה חופשית תאפשר תפוצה שוויונית של ידע, בתנאי שזו תחתם בחוקה שמי שינסה לערער אותה יצפה לעונשים משמעותיים. אני מבין את הקטע של חבר מביא חבר, והמיקודים (Zip Codes) בטפסי ההרשמה, כך אתם לא נפגעים… זה חייב להצטמצם, המוסד הישראלי יכול להתפרק, זכויות אזרחיות שנוגעות לשוויון הזדמנויות, להשקעות בעסקים קטנים באמצעות מוסדות שהם לא בנקים, שאינם קיימים עכשיו, דווקא כדי לממש פוטנציאל… אבן הפינה צריכה להיות מונחת, כדי שאם מציאות כזאת כן תעבור את הסף ותתממש, האפקט שלה, של ההתנהלות הפנים-חברתית שלא אתם ולא אני יודעים כיצד, תהיה פחות חדה, כדי שדורות קדימה ימצאו את הדרך הנכונה. לראות בבית ומשפחה כזכות בסיסית, את האהבה כזכות בסיסית. האנשים שבאו לכאן לבנות את הארץ פירקו את כל התשתיות שהם היו יכולים להוריש לילדים שלהם בארץ מוצאם, והם לא הבינו שבן גוריון היה יכול ליצור כאן אמונה של ביחד כל עוד היה חי בנינו, נפלו לצל לא שלהם, והפחידו את כולם עם הביטקוין הזה, כל הדברים האפלים, זהו, בשלב זה קבוצה אחת הצליחה לנהל את התקווה של הרוב: אני אוהב דרמות Sci-Fi אז הסיפור הזה עלה לי, אולי נעשה סרט, יש לי עוד מלא רעיונות, תצרו איתי קשר? כרגיל כל הזכויות שמורות c c c 🎃😈❤️.

בצלילות דעת אני קורא לזאנר הזה – Sci-Fi מפוּכָּח או הדמוקרטיה האַבּסוּרדית.

22:16

קרדיטים

Photo: A Woman Holding a Playing Card by Krisman Suryana @Pexels.

הדרך לאושר בדרך לפיצרייה

אוקטובר 6, 2025אוקטובר 23, 2025 Amir Pri-gal

בתל-אביב אנשים אוכלים פיצות ממש דקות. דק בקטע של נייר. ונהננו ממנו אתמול. ה-Crust היה נחמד גם כן, עם כמות הבועות והארומה המוכרות והאהובות. שאלת היחסים ביניהם היא שאלה שנמצאת תחת דיון, יש פיצה סיציליאנית, יש פיצה מרגריטה, יש ניו יורק, שיקגו, זה עם האננס (איכס), לבנה (גם כן איכס, חחח סליחה, לא בקטע של גבינה כחולה), פיצה ישראלית שכולנו התרגלנו אליה ויש פיצה תל-אביב. אז נסענו אתמול לאכול פיצה בתל-אביב, ובהליכה בין הרחובות מהנקודה שבה חנינו לנקודה שאותה חיפשנו סיפרתי להם שאני מעלה אותה לפעמים בשיחות בנינו, שזה מתרחש באופן אוטומטי כאשר אני מתקרב למקום הזה שאני מפחד ממנו, המקום של חוסר המשמעות. כן… זו תחושה שהיא לא פשוטה לי, זה אפילו לא עצבות, זאת לא נגזרת של אף תחושה שהכרתי, זאת התחושה של היות אני בכלום. איזו דוגמה אוכל לתת לכם כדי שנוכל ליישר קו? כן… יש איזה סרט מ-2014 של כריסטופר נולאן שאולי מצליח לתאר את זאת, הוא נקרא "בין כוכבים" (Interstellar). אני חושב שזו תחושה שנמצאת בתוכנו בבני האנוש, זאת שמצאה לה ביטוי רחב יותר בעשר – חמש עשרה השנים האחרונות. מהיכן הוא נובע ב-DNA ההיסטורי שלנו, אני לא יודע בדיוק: המתח שבין האנושות שמתמודדת עם איזה סוף ידוע מראש מול מה שמייצג יו מאן (מאט דיימון) כדובר המרכזי של הבדידות. הגבול בין בדידות לתחושה הזאת הוא דק ברוחב של נויטרון, זה שהעולם המודרני או התרבות הישראלית לא מוכנה להודות בתופעות הללו, במידת התפשטותה, בנְפִיצוּת ובשכיחות, זה כבר נושא שיחה אחר. בכל אופן כתשובה, אחד אמר לי שזה טוב שאני עושה כך, כל עוד שאני מזכיר לעצמי שהיא אף פעם לא הייתה שם בשבילי. זה הזכיר לי כמה דברים שאחרים אמרו לי בעברי, ובעברי כעסתי על כך, כי את התוצרים השליליים של כך כן חוויתי, וזה לא פייר. אמרתי לו שהיא אינה כלי שאני משתמש בו מתי שצריך, היא אינה אֵלה שאני פונה אליה מתי שזה מתאים לי. יש בי נאמנות ואחריות כלפי כל סך הרגשות שלה. היא אדם, היא אישה שאני חולם באמת לאהוב אותה. אף אחד מאיתנו כמובן לא "צודק", יש איזה אמצע, ביחסים בין בני אדם. בכל אופן באהבה לאישה, בנאמנות לסיפור החיים שלה, יש איזה עיוורון שאני מקבל אותו על עצמי. ובתחום העיוורון הזה השמיים מכוסים בכוכבים במערך כזה וכזה, בעוצמת נצנוץ כזאת וכזאת. מי אמר שבעל הידיעה הקרה של איך העולם עובד עם נתונים כאלה וכאלה יודע מה זה לחלום?

בעבר אמרו לי דבר דומה: (אני בכוונה לא מספק דוגמאות) זה האינטרס שמצד אחד אתה לא נשאר לבד, לכאורה, ומצד שני אותה החפצה ומתוך מודעות והחלטיות, מונעת מהמוחפץ להיות חלק שווה מהעולם של המחפיץ. ישנה "עליונות" מסוג מסוים, גם כאן אומר לכאורה. ואני לא מייחס את זה למגדר מסוים, ממש לא, זה אפילו חוצה מגדרים וזה מסתכם במי שאתה בתור אדם. וזה הסבר שמצא היגיון לסיבה של למה אותן נשמות טהורות שהשיגו הרבה יותר ממני, ברמה הכלכלית וברמה החברתית, האשימו אותי בדברים בלי שהוצאתי אפילו מילה אחת. ההזדמנות מבחינתם נמצאה. אני לא קרוב משפחה שלהם, עושים לפחות פי שתיים אם לא שלוש או ארבע הכנסה יותר מההורים שלי יחד, יש להם עם מי לדבר, או לפחות לשלם שיקשיבו להם, אני מאמין שזו הייתה בחירה מודעת. והסיבה למה אני נכנס איתכם לתחושה הזאת, שמופיעה עתה לעיתים רחוקות יותר… אל תיפלו לבור הזה של להחפיץ כמטרה לפתור את הבדידות, את הבעיות שאתם מתמודדים איתן, יהיו אשר יהיו, זה לא שווה את זה. העבודה הקשה שווה את זה. תעבדו על המודעות העצמית שלכם, תשלבו את זה עם מוסר. ללא מוסר, או מורה דרך אין מה שיתעל אותך מעבר לזה, מעבר לעצמך, זה הרבה יותר קל עם מדריכי דרך. גם אני עושה הכללות, מצמצם אנשים בצורה לא מודעת… הרעיון זה לעבוד על זה, זה לפעמים לעצור, לפעמים לשאול את השאלות הנכונות. בתל-אביב אפשר להבחין בצד השני של אותו גבול דק משמיים, בבדידות. האם זו ההשתקפות שלי או האמת החיצונית, את זה רק את/ה יכול/ה לתת לעצמך. הדרך אל האושר.

קרדיטים

Video: Mariah Carey – Hero (from Fantasy: Live at Madison Square Garden) @YouTube.