תגית: israel

עלה מוֹתָר עם חָכמַת הסוד לאינדיבידואל, מהחיים שמעבר

Amir Pri-gal

ישנה סידרה דוקומנטרית, קולנוע עצמאי-אמריקאי, שיש לו את האכויות שלו, על המלחמה בווייטנאם. המלחמה עצמה לא היא היתה מרכז צומת הלב שלי, ושתי דברים לקחתי משם: הו צ׳י מין הדוד המכובד כתב מכתב לקנדי הנשיא, ובו הוא הביע רצון להשכין שלום עם המדינה שאותה הוא מנהיג. קנדי מעולם לא קיבל את המכתב, זה נאמר כעובדה. ב. ישנו שלב מסוים במלחמה בין הגוש הצפוני לדרומי שבו ממשל ארה״ב החל לשלוח חיילים משלו, ואחד המרואיינים מספר על קבלת הפנים בווייטנאם, בדרום. הוא חש שהוא פוגש במלאכיות. העם בווייטנאם הוא עם נדיב שבגלל מהותו הוא גם עם ביישן. זה מה שאמרתי לנציגה של גוגל באו״ם בשנת 2022. ואמרתי לה שאנחנו צריכים לעזור להם להתפתח. אני… גם אני הייתי יותר ביישן אז, אפילו עוד קצת זר במידה מסוימת, אז לא שמרתי איתה על קשר. אני מכיר 4 סוגי אהבות שמיימיות:

  1. זה שהתחלתי להכיר כאן, אנשים החלו לספר לי את מקורה, וזה מיוחד, ביום אחר אספר, לאחר שיתגבש לאיזושהי צורה פואטית. אולי תוכלו לקרוא עליה במקורות אחרים.
  2. אהבה שמיימית זו שנכתבה בפילוסופיה ההודית, כולל אומנות הקאמה סוטרה, והטאג׳ מהאל.
  3. האהבה השמיימית שלנו, זו שנכתבה במגילת שיר-השירים, והשושנה בזוהר
  4. האהבה השמיימית של הוליווד, טיטאניק

סוגי האהבות השמיימיות הללו מעניינות אותי, אולי בַּערוב יָמי אוכל לספר עליהם כסיפורים של מסעות-נפש לדורות שיבואו אחרינו. יש שתיים ועוד שמעניינות אותי:

  1. הנורדית. מה קורה שם? אני מרגיש מחובר לנופים ולקשיים ששם.
  2. של השבטים באפריקה שמשתמשים בדם של פר כדי לספר משהו על הגוף. ואולי על החיים.
  3. יש עוד, כולם ככולם מעניינים, מיוחדים.


חשבתי אולי לחזור וללמוד אנתרופולוגיה אבל מניסיון של חיים קודמים, קשה היה לאקדמיה לקבל אדם זר כמוני, שבעיניהם אני לא מדבר באותה השפה, בטח לא באותה השפה של האהבה. יש לי מספר חברים שקראו להם בשמות כמו ״החונטה״… אני… זה קצת… אני מבין אותם…. אז גם הם חשו את הכעס והבלבול שלי עם מה שעברתי…. זה…. אני אומר להם, עזבו, שחררו, המסע של האדם הוא לראות ולהבין את הקארמה שלו, ולעקוף אותה. הדרך שלי, ולקח לי שנים רבות להנגיש אותה, זה להיות בכאן ועכשיו, בווייטנאם. להתמודד עם אתגרים מסוגים אחרים ושונים, כולל רגשיים, רגשות אשמה, ביקורת, שעוד לא הנחתי להן, הדברים האלה. יצאתי למסע שהסוף שלו ידוע מראש והוא: המצבה. זה דבר שלא ניתן לערעור, אולי זוהי האמת היחידה שאנחנו יכולים עוד לאחוז בה. האמת שבאה אחריה, שהיא בעצם שאלה חיונית, נגזרת לשאלת המשמעות: איך אנחנו אוהבים לאורך הדרך?

האכזבה היא גדולה כאשר משתתפים בכלכלה של החיים הנצחיים.

אתם יודעים? ישנן תרבויות שלמות שחיות סביב פילוסופיית חיים. אני מניח שבישראל זה התגבש דרך הצורה של הדת, שיש לה תפיסת עולם מאוד מסוימת, שהיא לא נכונה לכולם, היא כן תומכת ברעיון שישנם דרכים נוספות, היהדות האורתודוקסית. חס וחלילה, אין אני יוצא כנגדה, אני אומר את זה, כי לאור מה שקורה בישראל, זה יכול להתפרש כך. אני פשוט מרחיב את הדרך. למשל: האם אתם זוכרים את ״האור״ שזכיתי לראות ביום שיש אחד? אז, מאז, קהלת היא דרך שבה ניתן לפרש את החיים, זו למעשה חיים על פי פילוסופיה. אתם מכירים אנשים שחיים ע״פ הדרך? ואם מצרפים את החלק הראשון בתקופה הראשונה לחייו של החכם באדם אז נמצא גם משקפי ראייה שבה נראה קשרי אהבה שנוגעים בנימים ואז בשורשים ואז באדמה של זו.ה שמבקש.ת. –> אהבה רוחנית. מעגל החיים.

אין זה מרתק אתכם?

בעיניי ״הישראלי״ אני נחוויתי כזר, בעיניי ״אישה״ בווייטנאם אני אולי נחווה כעז.

מניסיון עם אנשים בישראל, זו נטייה לא מועילה, חבל לאחוז בצד השלילי של התפיסה ואז לתאר אותה כהפרעה. כאילו הדובר, מרוב חוכמתם, נפל לפח. ההפרעה היא אינה בי כי… שוב חבל, זה סוגר להם את הקשרים החיוניים והם נחווים כבטלנים שעוסקים בשרידות (מכל המינים), אני רוצה להגיד להם שלא יהיו טיפשים אבל … האם אתם מכירים את המתח הזה של אדם שנמצא על הסף האגרסיבי, ופשוט… אין לי זמן לזה, באמת שאין לי. אני רוצה לעזור להם, אבל ברוב המקרים אני מגלה שזה תפקיד של אדם הרבה יותר רוחני/קורא נפשות, להיות שם בשבילם.

האישה היא מרתקת. היא זאת שמחברת. והיא היחידה שתוכל לפרש לי את החיים מהמקום של החיבור. אני בחיבור לא נמצא, עדיין. והחיבור בין תרבויות שתופסות אהבה בצורות שונות, בעיניי היא למעשה: קסם.

עכשיו כאן אני אסייג ואומר, שמי שינסה לפגוע או לפגום באותה אהבה, בויטנאם, בישראל, בצרפת, בברזיל, זה לא משנה איפה, שיסתכל על עצמו/ה ויביט על ההשלכות בחיים האישיים שלו. אז השאלה הבאה שלי אליך: מה נמצא בבסיסך? תעבדו על זה.

קרדיטים

  1. Video: THE VIETNAM WAR | Official Trailer: Remember | PBS @Youtube.

על הרצף של הקול

Amir Pri-gal

ישנם טקסטים שמספרים על חייו של האדם כרצף של אירועים שבסופם מתגבשים לתכלית האחרונה שממנו אנחנו נשפכים, ללא שבידנו השליטה, למרחבים של האוקיינוס, חופשיים מדמעות. ואילו אספר לכם שאולי המציאות הזאת היא תעתוע? שהמראות לעולמים בעלות דופי, שאנחנו מרכז החיים של הנפש הגדולה מאיתנו, שהיא אנחנו עצמנו? במידה רבה אנחנו מעצבים את בית הלגו שלנו, בתים שעשויים מקרטון שניתן בקלות להפוך לאפר מאפר. שאין משמעות לבית, שאין משמעות לקיר הביטון או מעץ. אין. והדבר היחידי שניתן לאחוז בו, והוא הדבר היחידי שמניע אותנו על רצף הזמן, הוא הקול? האם והאב שנמצאים מעברו השני כאיכויות של אהבה ומוסר? שיום אחד אולי שוב ונמצא את הדרך למציאות שלהם? אז מה זה שנשאר אם הכל התרוקן מתוכן, ממבנים, ממגע, מהבטחות שווא, מהטעם של הבריאה כאשר אנחנו נוגסים לראשונה בלחם שהוכן מעמל ידנו, חמים, נושף אדים, לאחר שזה יצא עוד מהטבון, או מבטן האדמה? גם ללחם הזה יש קול, זה קול מתפצח, כל כך מתפצח שזה מזכיר לי בכיים של הרכים ביותר בעולם. אילו היא הייתה רק מדברת בשפה שלי, או שאני בשפה שלה, הקול שלה היה אמיתי, והקול שלי היה אמיתי, עד אז אאחוז במוזיקה עד ששוב היד חסרת הרחמים תופיע ותציג לי שוב את האמת שאותה אני לא רוצה לקבל.

קרדיטים

  1. Video: HAUSER – Now We Are Free (Gladiator) Original @Youtube.

Trong truyền thống Do Thái của mình, có một vị vua nổi tiếng vì trí tuệ. Khi cầu nguyện, điều ông xin không phải là quyền lực hay sự giàu có, mà là sự khôn ngoan để hiểu con người và sống đúng với lương tâm.

Người ta tin rằng ông đã để lại nhiều sách. Điều làm mình xúc động nhất lại là một cuốn không hề nhắc đến Thiên Chúa.

Đó chỉ là câu chuyện về một người nam và một người nữ đi tìm nhau.

Họ nói về nhau bằng hình ảnh của thiên nhiên. Họ tìm kiếm nhau, bỏ lỡ nhau, rồi lại tiếp tục tìm nhau.

Câu chuyện ấy không kết thúc bằng một đám cưới hay một lời hứa rằng từ nay mọi thứ sẽ hoàn hảo.

Nó dừng lại ở chính hành trình của tình yêu.

Có lẽ vì tình yêu thật sự không phải là đích đến.

Nó là lòng can đảm để vẫn mở trái tim, ngay cả khi trái tim ấy đã từng tổn thương.

Trong Do Thái giáo, có người nói rằng tình yêu là một trong những con đường đưa con người đến gần điều thiêng liêng hơn.

Mình vẫn đang học điều đó.

Có lẽ tình yêu cũng giống như trí tuệ. Càng hiểu về nó, mình càng nhận ra rằng mình còn rất nhiều điều để học.

שני עולמות שונים שנפגשים

Amir Pri-gal

כאשר פגשתי בה רציתי לברוח. לקנות כרטיס טיסה מהיערות של וייטנאם, למרכז התרבות הקומוניסטית של הארץ השלווה הזאת, האנוי. לא כי משהו לא בסדר איתה, אלא כי היא ההגשמה של האישה שמקרינה אור יותר ממה שאני הכרתי עם עצמי. המשברים חלק ממני, הישראלים חלק ממני, המלחמה הנוראית הזאת, המראות שלה, גם אם רק בקריאה שלהן, לא העזתי לראות, לא ולא, שהן הקעקוע על העור שלא רציתי בו. ואני שונא את הקעקוע הזה שעליו מופיעים שמות המתים. אני רואה את הקעקוע הזה כאן. למה אני מזכיר את המלחמה הזאת? זאת כדי לספר לכם את הדבר הבא: הישראלים פחות או יותר הגיעו לסף רוחני שהם לא מצליחים לחצות אותו, ולא משנה כמה מדיטציה או יוגה אנחנו עושים, צופים בתוכניות תרבות כאלו ואחרות, או לומדים באוניברסיטה על קאנט, קודמים, ואחרונים, אני מדבר איתכם, אני מרגיש, בשפה שלנו אגור כאב, אני חלק ממכם.ן, אנחנו לא יכולים לקבל את הזרים בפנים ואת הזרים בחוץ, אלא אם מדובר בכלכלה…. אני יודע שאם אינשא לאישה שהיא מחוץ לגבולות שלנו, כלכלה תפתור את זה. ואם לא, אצטרך להיות עֵד איך דוחים את האנשים שאני הכי אוהב, אוהב יותר מאשר אותי עצמי. כאילו מי יגיד משהו למארק צוקרברג אם ויבוא לביקור עם אשתו וילדיו היקרים לבית הכנסת בעיר לוד. חיוכים יעלו, הפרסום שלו יזכיר לאנשים את טוב-הלב הקהילתי. זה לא משנה איפה. פרסום וכלכלה בכוחם לעשות את זאת. רוב האנשים בעולם לא רעים, רוב האנשים רוצים טוב, אני מדבר על אחיזת עיניים. אחיזת עיניים למסע הפנימי של אנשים לקדוש ברוך-הוא. שלא תטעו, כסף עוד חשוב לי. ועם הניסיון המתמיד להבחין בקריאה של טקסטים פילוסופיים, ובעיקר של זאת המשמעותית בחיי שממנה אין אני מסוגל להתנער: החרב שכבדה מהלב שלי, שמופיעה עוד במציאות שלי… שמזכירים לי שאנחנו בעולם רק דיירים. אני שואף לעשיית כסף, ואם זו תתרחש, אז יש לי כבר את בנק המטרות האישי שלי להפוך את העולם לעולם של עוד קצת יותר טוב. זה כמו להביט על כל אינדיבידואל בפפירוס אילן היוחסין של דוד בן נצבת וישי לשבט יהודה: אנשים לא מושלמים, ועדיין תחתם מופיע עולם טוב יותר, מלך נערץ או לפחות סיפור שלם של מוסר וגבורה. סיפור על עם שיושב בארצו. ובלילה חזרתי, נכנסתי למקלחת, שתיתי תה אולונג, שוכב על המיטה King Size, מביט על הצד הריק מצד ימין ואומר לעצמי, שהאהובה שלי לא צריכה להיות היפה ביותר, החכמה ביותר, לא שהיא צריכה שיהיה לה רוחניות שממש ניתן לחוש שהיא שלמה עם עצמה, ממש אני לא צריך את זה. כל מה שאני צריך שהיא תהיה בצד השמאלי שלי, בצד החסר שלי, כדי אוכל להירדם בשלווה.

קרדיטים

  1. Video: George Benson – Nothing's Gonna Change My Love For You (Official Audio) @Youtube.

להתחיל לאהוב עכשיו, ללא השפעת אלכוהול

Amir Pri-gal

אני שוב חוזר ואומר, פליז, קחו כל מה שאני כותב כאן בערבון מוגבל. אני בעצמי לא רואה בזה אמת, זו רק נקודת מבט והלוואי ונוכל לדון ביחד כשאנחנו אוכלים פאניר ביחד שאני מאוד אוהב. 

במושב בית-הכנסת אפשר לראות קרנפים שהם ראשי-קבוצות. רגע, כמה מפלגות יש? בטח חלקכם התחלתם לספור. כשהייתי בדרכי לתור, ילדה אחת התחילה לספר לי כמה בלונים יש בתקרה, אמא שלה, נבוכה, אמרה לי לא להקשיב לשטויות שלה. אני דווקא הייתי מוכן להיכנס לדיון איתה על הבלונים שבתקרת נמל התעופה בן גוריון. בית-הכנסת: ושם מתא הצפייה, שאתם-ן מוזמנים אליו, תוכלו לראות איך ראשי קרנפים מתנגחים זה בזה. מופע בידורי. אני לא אומר את זה בציניות, להיפך. אני רוצה לומר לכם, שמי שרואה בנו ״האויב-המושבע״ עובד שעות נוספות כדי למלא את החלל החסר ולפגוע פסיכולוגית בחברה הישראלית. ויש להם את הידע, את האמצעים, ואת ההזדמנות. כי

האדמה הלחה-מדם עדיין נותרת חרוכה בעיזבונה, חלקנו עוד לא חזרנו אליה, רוחם של עצמות-המתים עוד מצביעים לכיוונה של עזה.

אנחנו במלחמה שברור שהיא לא הסתיימה, אבל: עברנו משוכה משמעותית וצריך לעגן את זה אצל הציבור. באותו אופן שבו הציבור לא יודיע שהוא פגוע נפשית מהמלחמה שנכפתה עליו: התיאורים, המראות, ההישארות במבנים סגורים, אינסוף החדשות, הפיצוצים, ההמתנה להם, עד לפני שנתיים וחצי היינו בדיונים איך מצמצמים את הצבא, להפוך אותו לצבא מקצועי, זוכרים?

המתח בחיי היומיום שניתן היה לשלוט בו כל עוד החמאס נשאר בגבולות הגיזרה שלו [זה מעוגן בכלכלה, ישנן נוסחאות ו(עוד) פילוסופיות. אני אתן לכם דוגמה, לא שאני כלכלן, כמה מהחוב הלאומי ניתן לספספד כל עוד אין רעידות-אדמה רציניות? -ועם המסקנות על הגבול הזה משחקים. אין בכנסת מישהו שיבנה למען רוב רובם של האזרחים רצועת ביטחון הגנה. זה כנראה הרבה יותר קל לעשות את זה במלחמה עם החיזבאללה, החמאס, החותים ואירן]

רק כדי להסביר לכם איפה אני חושב שעובר הגבול, יש אנשים עם תפיסה של פסיביות. שחיים בתא-זכוכית מצופה הזהב שלהם, לא ביהלומים, כי זה ישראל פה, שאפשרו לרעיון של השוק החופשי לכאורה להתממש כל עוד זה לא נגע בכלכלה שלהם. ושהתלהבו מהרעיון של ההקרבה ולא שלהם, כי גם… חלק, רק חלק, מאותם עשירים התעייפו, והתחילו להאמין שהאדם הוא רע ביסודו, ועני, שזה עם של ככ*ת, שהאזרח הישראלי לא מועיל מלבד במלחמות… אני בכלל לא אומר שזה אמיתי, זה אפשרי. זה הגיוני. מי שרואה סרטים דוקומנטריים, ו/או שומע את הקולות מאחורי הקלעים, בנוסף לעובדה שאזרחים בישראל יכולים לאבד את הבית, ללא שהתקיימו בכלל בחוב! (וזה לא עומד להיות שייך להיסטוריה, ואיזה אזרח בכל המעמדות רוצה במציאות כזאת? זה אולי אומר שמעט מאוד אנשים מוודאים שהתהליך יתקיים) בנוסף להבנה שקבוצות פילוסופיות תומכות בהווה ברצח העם היהודי/ישראלי; שזה תמיד היה קיים מאחורי הפילוסופיות… ידענו את זה, פשוט, שמענו על זה בהרצאות, בצורות עקיפות, קראנו על זה, חשנו שהמסקנות מרחיקות לכת לקיצוניות, פשוט… לא חשבנו שזה יגיע לרגע האמת, בצורה כזאת ממוקדת מטרה, רק כי אנחנו ״הכובשים,״ או יותר נכון משקפים בעיניהם את הכובש. בהכללה הגדולה ביותר. ותחת ההבנה הזאת, ההכללה היא למעשה – גזענות. צריך לדון על זה, לנסות לא לכעוס.

מתוך הגזענות שהיא תוצר ישיר של הכללה, אני יכול להסיק שתי מסקנות שאחת מהן: שגם הם נמצאים בסבל…

והייתי צריך להבין את זה וללכת משם, בדיעבד אני לא מצטער על הדרך שנסחפתי אליה, כי היום אני לומד לאהוב, והיא מאוד מיוחדת בעיניי, גם אם היא לא בחיי עוד.

ומה שיכול לפתור חוסר איזון ברעיונות של הקרבה ממשית, כי בשלב זה צבא זה הכרחי, וצבא גם משמעה הקרבה, כמו שאם תגן על ילדיה בגופה: זו דמוקרטיה חופשית. אין לנו את החוקים, שיכולים להביא את האנשים להעיד על מה שקורה מאחורי הקלעים. בפני גוף אזרחי רביעי שקוף. את הנתונים כפי שהם, ולא כפרשנות או סינון היסטוריוגרפי.

ואולי אלה שמצביעים על פוליטיקאים כאלה או אחרים יגיעו להארה שהם בעצמם הפוליטיקאים שאותם שנאו. לכן הסליחה צריכה להגיע באותו גוף רביעי.

והצבא זה לא הדבר הכי חשוב בעולם, שאנשים מאוד משמעותיים בארצות הברית ובסין גם יאמרו לכם: הצבא נועד לאפשר משהו יותר משמעותי, הצבא מאפשר קיום אזרחי באופן הבא: לאזרחות לקיים שיתופי פעולה בינלאומיים, למען כלכלה משותפת, כדי לגלות עולמות חדשים, כדי להאריך חיים לאנשים שנמצאים בסבל ולהפחיתם ובכל העולם, ואולי ביקום שמעבר. גם בקיומה העכשווי של התחרותיות הגלובלית לשליטה. לא שקראתי מאוד פילוסופיות של צבא וביטחון בהקשר הרחב יותר. לכן טוב שתחנות הכוח לא הותקפו כי התרבות האיראנית, או הפרסית, היא שואפת לשלום, לשיתופי פעולה, והם שם מדהימים. אני מביא לכם רק את נקודת המבט הרגעית שלי.

אוהב את כולכם. קאפיש?

הדבר הבא שהוא סיפור:

ואם אספר לה שבעברנו היינו שני זרים שישבו זה לצד זו, זו לצד זה. זרים. נכנסנו דרך אותם השערים, עמדנו באותו התור, דיברנו עם אותן הדיילות שהללו במטוס גם ברכו אותנו לשלום. במחלקת תיירים, או תיירים+, כי יש רק שני מקומות ישיבה בשורה. או שזו טיסה פנימית, עם החלון הקטן שהוא לפעמים גם מאוד קר. והקול מהמנועים. ורגעים לפני שהמטוס התרסק, שאם היו ניצולים אלה לא היו אנחנו, אז ברגעים לפני… חיבקתי אותה. אמרתי לה שלא לדאוג כך, כי החיים זה לא הסוף. וגם הבטחתי לה שאחזור לראותה. והבטחות לאישה, לאורך כל חייה, יש לקיים. גם בחיים שמעבר. אלה הבטחות של אמת. ולאהובה. היא בטח תגיד לי שמשהו לא בסדר איתי, אם היא תהיה בסטטוס של חוסר-סבלנות בצורתה המודרנית. או שתגיד לי ״אויי עמיר״. ותקרא לי דון קיחוטה. שתקרא, העיקר שתבוא איתי לסרט, עם המיכל פופקורן של הליטרים והקוקה-קולה או הפפסי, או הקמבוצ׳ה אם יהיה. איתה.

קרדיטים

  1. Video: דני סנדרסון ומזי כהן – זה הכל בשבילך @Youtube.

שופט בית-המשפט העליון הופיע

Amir Pri-gal

אנא, גם אלה שקוראים את זה מחו״ל, קחו את זה בפרופורציות, האהבה שלי לעולם, אני לא יודע כמה גדולה היא, אני כן יודע שהיא אמיתית. אין כאן הפניית אצבע מאשימה, יש כאן ניסיון פנימי להגיע לשלום פנימי שאני כולי תקווה שבאמצעות כנות תוביל את הקוראים-ות לשלום האישי והפנימי שלהן.ם.

שופט בית-המשפט העליון הופיע על מסך הטלוויזיה. זהו חלום שחלמתי. והוא מבקש עזרה בעברית למען הבת שלו. אני נמצא ביציאה מהרחוב שבו גדלתי ופוגש מכר ממוצא אתיופי שיצא לגמלאות לא מכבר, מבקש ממני להפנות אותו לדף התרומה. אני נכנס לדף, ובת-השופט מופיעה, פניה. יש לה סימני צלקת של מהדקים רפואיים שלא אמורים להיום שם, וככל שאני מגלגל לתחתית הדף כדי למצוא את השדה או לחצן כלשהו, כך אנחנו מוּבָלים לאורך כל גופה מתוך התחשבות בפרטיות שלה: לאורך כל הדרך ישנם סימנים של אותן צלקות, וכמו ללכת לאורכם של פסי הרכבת דרומה, לי-בי מתעצב יותר ויותר…. כאשר התעוררתי הקונוטציה שלי הייתה מפת ישראל, זה שעל קופת קק״ל, עם הכובע טמבל, זוכרים? לראות את ההרים של הנגב, של בן גוריון, מנקודת מבט של ציפור, כל הרעיון מתחבר לו, לפחות בעולמי, באמצעות צלקות; אין ניצחון במלחמה, ללא הפסד של רוח האדם, ונכנסנו למלחמה הזאת ללא שרצינו בה. היינו, אני הייתי חייב לקבל את הזוועות שהעולם היום לא מוכן לקבל, גם את הרעיון שהאו״ם השתתף במלחמה הזאת, [צנזורה], למי שקורא את זה מחו״ל: העובדות קיימות, ואלה שמנהלים את האו״ם לא לקחו אחריות על העובדים שהם בעצמם העסיקו, [צנזורה], הם הוציאו איזה מסמך שכתוב שם משהו שכמו שאני לא מאמין לסיבות למה הורידו את תקרת המס בשבוע שעבר, להבדיל באלפי הבדלות, אני לא מאמין למסמך הזה, אני מראש לא קורא אותו במלואו, זה שאמור להיות שקוף, כמו שהדמוקרטיה בישראל תהיה שקופה, אני מניח שאני עדיין מפחד מפני הזוועות. האו״ם לפחות צריך לתת דין חשבון מול המצלמה לעם בישראל ולבקש סליחה. יום יגיע... ארגונים פמיניסטיים, ארגונים להט"בים, שתמכו במה שתמכו והתברר, אם אפרט אני שוב אפעיל צנזורה… שזה שאתה דוגל בחופש, זה לא אומר אתה דוגל בשלום. אני לא מדבר על החברים בארגונים, אני מדבר על מי ששחרר את ההצהרות הרשמיות להמונים. בכל אופן אני לא יודע למה אני נכנס לזה עכשיו קצת יותר מידי. ובחלום… אני מגלגל למטה, התנועה, הצלקות שנושאות זיכרון, וברגע שהעיניים שלי מתחילות להביע את זה, כי גם הסכר העז ביותר, שניבנה כדי להחזיק לפחות מילניום שלם אחד, לא יכול להיות קר-רוח בפני הדבר הבא: אני מרים את ראשי מעל למסך ורואה את כוכב חיי מתקיימת מולי. מביטה איתי ביחד על מסך הטלפון, ומאחוריה אותה שקיעה זהובה, ואז היא מבינה, נבוכה. באמצעותה אני מתקן את ישראל. הלוואי ואוכל לאחוז בך – אז, זו תהייה הגשמת חלום.

יום יגיע וגם אנחנו נבקש סליחה מאלה בצד השני שנמצאו במלחמה הזאת בעל כורחם / לאחר כתיבת הפוסט קראתי את הסיכום של הארגון ומבחינתי עד שאני לא קורא את המסמך המלא, יש שם חוסר בהירות שאם יתבהרו לצד השלילי, יהיה להן תוקף משפטי ואני מניח שמעורבים פה שיקולים אחרים כמו לאפשר קיום לארגון שמתבסס על תשתית קיימת כדי להמשיך עם מטרת העל שהם הציבו לעצמם שהיא חשובה ובפני המציאות, כדי להגן מפני עוני. בכל אופן התקשורת בישראל צריכה לחזור על הטענות שנשמעו כחלק מהמעבר הדמוקרטי לשקיפות, כי אחרי מלחמות תהליכי בהירות וזיכוך חייבים להתקיים, אחרת ״העם השלם״ לא יוכל להתגלות. ומי שהפסיק להאמין, זה גם בסדר.

קרדיטים

  1. Photo: הקופסה הכחולה, מסמליה המובהקים של הקק"ל (White Balanced) by ארכיון הצילומים קקל, פנינה לבני (CC BY 2.5).
  2. Report: Investigation completed: allegations on UNRWA staff participation in the 7 October attacks (05 August 2024)

כל ישראל ערבים זה לזה

Amir Pri-gal

לפני כחצי שנה סיפרתי למישהי שחלמתי עליה. זה היה בחדר עם עשרה אנשים לערך, רובם גברים בכל מיני גלאים. בישראל. הם התחילו לצחוק. לאחר מספר ימים האדם המבוגר תפס אותי ומסר שלא אומרים דבר כזה לאישה. כי למה? כי היא מתרגמת חלומות בלילה של גבר לסקס. אמרתי לו שזה יותר שיבוש תרבותי, מאשר המציאות. ואני סומך על הבן אדם הזה, אנחנו ממש בסדר אחד עם השני, הוא איש שמבין את גודל האחריות שניתנה לו בסביבה ששנינו נמצאים בה כעת. אני באופן אישי סומך גם על החלומות שלי. ובחלומות ישנם לנו גם מדריכים שכאשר הם מופיעים, הם מדברים-ות אלינו, מספרות לנו על החוזים הפנימיים שלנו עם עצמנו, אם אפשר לקרוא לזה כך. כשבועיים לפני הטיסה שלי לווייטנאם יצא לי, ויצא לה, יצא לנו להיות באותו החדר, רק שהפעם לבדנו:

״עוד לא שאלת אותי על מה חלמתי״, היא זכרה.
״מה חלמת?״.
״חלמתי שיצאת מאחד החדרים, והיית לבושה בשמלת-כלה מרהיבה… ואמרת לי משהו״,
״ומה אמרתי לך?״,
״אני לא זוכר״.

תיארתי לה קצת את הסביבה שזה התרחש. התקרבנו באותם הימים. היא לא אחת שמדברת הרבה, אבל כן יש לה חלום להגשים. אמרתי לה שאם היא לא תקבע תאריך, לוח השנה שלה יתמלא בצרכים של אחרים שלאו דווקא קשורים אליה בעניינים של הלב. מהמקום הצנוע שלי, אני עוזר לה רגשית להגשים את החלום שלה, להגיע למקום מאוד ספציפי בארה״ב עם החבר היקר שלה, ומהר. פותח שם איזו צ׳קרה. ותדעו שאם אתם עוזרים לאחרים לפתוח צ׳קרות, חסמים, פחדים, אתם עוזרים גם לעצמכם לצאת ממעגל הפחדים שלכם עצמכם, וכך לא תצטרכו למצוא את הזמן לצחוק על אנשים שיכולים להיות פגיעים. ככל הניתן. גם ככה… כשהייתי בעמדת ביקורת גבולות בהאנוי אישה מישראל התחילה לקלל ברוסית, והשאר שנסעו איתה הביעו את עמדתם איתה יחד… הצעתי לה לשתוק, ככה בצורה יפה, ״כי זה לא ישראל פה.״ ואני מאוד רוצה שהיא והחבורה שלה כולם ייהנו מהטיול. היא קלטה אותי, וזהו. היא בטח פה איפשהו נהנית עם האהובים שלה.

קרדיטים

  1. Video: אייל גולן – עם ישראל חי (Prod.By Offir Cohen) @Youtube. 

שני מקומות על כדור הארץ

Amir Pri-gal

ישנם שני מקומות על כדור הארץ שבהם ניתן לצפות בסהר הלילי: זה שעל פני המים שלכם, אם בימים, אם בנחלים, או אם בבריכות המלאכותיות שהאנושות בכוחה יצרה כדי לאגור, כדי לנקות, ואם בעיניה. ובכל אחת שאני פוגש חש אני בכמיהה לבת-הירח שמשתנה בעקבותיו, לא רק לאורכו של החודש, אלא גם בעקבות השנים שיבואו עליה בעל כורחה. אם בעקבות התנודות הזעירות ביותר של הלוחות תחת כפות רגלינו שנושאות אותנו בחיינו, שמערכות מדידה סיסמיות מסוגלות להראות, אך לא לְקַשֵּׁר לכוכב-הלילה שלי ובטח לא לליבן. אם בגלל תנועת האוקיינוסים שמשתנה במקום אחד, ומשפיעה, באמצעות היווצרות-נבדלת של לחות ועננות, על האילומינציה אשר על לילות-עורה. אם בגלל אותו צל שכדור-הים-הכחול מטיל על אותו כוכב נבדל, שלמעשה ריק-מחיים, אותו סהר שמשתקף בעיניה, בעיניה של זאת שאני פוגש עכשיו, וזאת שבאה אחריה, וזאת שבתורה מופיעה, לאחר שפָּנִינוּ לשמאלנו בלילה הקר, אני וחבר שאיתו אני נושא בשעות האחרונות את העצמאות הלאומית, מרחוב יפו, למחנה יהודה. ואין לאותן מייצגות-בעיניהן של הסהר משמעות בעיניי. המוני אנשים, קבוצות של אנשים שרוקדים לאורכו תחת מוזיקה אלקטרונית, 

אם שותים אלכוהול של שחרור לצד ארוחת בשר כזאת או אחרת, או לוגמים מרק כמונו בעלמא, ראיתי חייל אמריקאי עם נשק ארוך, גם שהניצחון עדיין אינו מוחלט מול אלה שראו בנו רוע מוחלט אם בעזה, ואם בנקודות שונות בטהרן וסביבותיה, שיספרו לעצמם את המציאות שלהם, שימשיכו להתמיד בשנאה שלהם, אם ירצו בכך, אנחנו ביחד, וזה מה שחשוב. ביחד הזה, מקרה זעיר של אאוריקה, אני לרגע נבהל, בהלה פתאומית של ערות שהובילה לחשש… למדתי להתהלך באמצעות החשש למקווה של סקרנות… הבהלה הזאת… אותה חרב שסיפרה לי שלעצם אין משמעות בפני עצמה, לעצם מנותק מכל מושג של חלום, הילה שאבדה מהבהירות של המותג -אם אשתמש במושגי שיווק של ימנו… חששתי שזו הופיעה שוב, שהיא לא רוצה לעזוב ולעולמים איתי, אותה יד מכוונת שהיא לא רעה או טובה, היא פשוט שם, מציאותית… מספרת לי את מה שאני לא רוצה לקבל. למזלי, היה לי אותו חבר לצידי להביע את זאת במילים. אמרתי לו שאני חושש שלנשים גם להן אין מקום בחיי יותר, לא את אותו מקום אגדתי, זה של ההילה, אבל… זה לא זה, הקול הוא אחר, אני פשוט לא מרגיש באופן אוטומטי חיבה וחיבור כלפי כל אישה שאני רואה, לפחות לא באותה רמה שחוויתי בתקופה השנייה של חיי. מתוך חמלה אני יודע שכל אחת נושאת את אורו של הירח, את כוחו, את מנהגו, אולי… פשוט אני זה שהשתנתי. הדרך הראשונה שמצאתי להסביר את זה לו או לעצמי, זה המעשה על אותן נשים שהנאמנות שלך אליהן היא כזאת חשובה, ההתגלות הזאת הפכה אותי נאמן אליהן, אל הדרך שלהן, וכל מה שאני מחפש אלה אותן הנשים להתחבר אליהן, באמצעות מילים, מעשים, זיכרונות, טראומות, סיפורים… אפשר להגיד שהחיבור שלי אליהן הפך לרגישות-מעשית, בשונה למהפכי-שילטון עצמי של האגו שנובע מיופיין. כל השאר הפכו למוצרים שעוקבים כרגע אחרי הדברים שלא מטפלים ב-״אמת״ הברורה ביותר של החיים, וזה לא לנשים באופן ספציפי, זה ליקום-האדם בכללותו. שאלה פתוחה שאני בטוח שרק אישה מיוחדת ואחת תוכל לענות לי עליה במלואה. מישהי שתקרא אותי בדרכה.

קרדיטים

  1. Video: Farruko – Pepas (Official Video) @YouTube.
  2. Video: “Golden” Official Lyric Video | KPop Demon Hunters | Sony Animation @YouTube.

אחדות תחת לחץ – בני כוכב הצדק

Amir Pri-gal

הערה: מחשבות בלבד, לא אמת, דיון פנימי למען התפתחות. כולנו חכמים, כולנו נבונים.

אם נסתכל על זה כמו מערכת היררכית של שלושה גופים, השמש זה האור הרוחני, והכוכב שעליו משרה את חומו זה כוכב הצדק The Justice Planet, בו הוא מתקיים לו עם לוחות של מוסר, שיוצרות להן מבני שלטון, שמשתלבים לצורות של סדר ושוויון. בתי משפט, בשביל ליישב סכסוכים. ובראש ההר מצפה כוכבים, כדי לראות שם מעבר. עוד מעט נחזור אליו. בכוכב הצדק האלוהים נוכח, דרך ארץ קדמו ללוחות -כך הם הוגים. הם מחוברים לטבע, אם צריך מקום לבית, אז כנגדו הם שותלים את אותם מספר של עצים שנכרתו כדי לבנות אותו. מלבד בתי השכינה, מבני השלטון שלהם מפוארים. עכשיו אם נלך לאורכו של השביל המרכזי באותה עיר-בני-האנוש, בסופו נגיע לרמה אשר ממנה הארץ עלתה השמיימה כדי לקרב את בני המקום, לדברי השמש. המדע הוא חלק מהווייתם היומיומית, כמו הצורך לשרוד, הם בנו להם שם מצפה. כאשר נטפס על מתקן ההרמה נראה אנשים משונים שצועדים לראשו של ההר, הם נקראים תלמידי הנבואה, או הנבואים. הם צופים בכוכב שביט שבעזרת תלמידי-המדע הגיעו למסקנה שהוא בדרכו אלינו, וגם לעולם לא יגיע, כי היקום מתפשט באותו מקדם שבו הוא נע יחסית אליהם, והוא תמיד יאיר באותה העוצמה. עומד הוא במקומו עף אינסוף, ראה הוא את תחילתם, ורואה הוא את סופם. באמצעותו ובאמצעות הירח האהובה והמתווכת הבינו: שהכל קשור זה בזה, זה בזו, זו בזה, זו בזו. גם בשפתם יש גוף לכל שם ועצם ופעולה. בנות/בני הירח פנו לאומנות ובעזרתם קראו לתופעה ״קארמה״, באמצעות קארמה הם מתחברים לאלוקות אשר בכל. אלה שמגיעים לכאן, כמונו מתמודדים עם פרדוקסים פנימיים, וכאשר מגיעים לשלווה, שלום פנימי, מחברים בין הסוף של חייהם האינדיבידואליים, לאינסוף, שאליו בני מינם המדענים הגיעו עם התובנה שהמספר מייצג אותו. הם נקראים השמאנים, האורָקֶלים, הנביאים. האחרון מופיע.ה כל כמה דורות, אך בשונה מהנביאים שבעולם שלנו, הנביאים שלהם משוחחים איתם על מעמקי הייקום, כי את אבני המוסר הם כבר שחצבו בראשית התהוותם.

יכול להיות שכמונו את הרצח הראשון גם הם שחוו, מושג האחדות נוכח תחת מושג הצדק. ללא הפרדה הצדק לא היה מתקיים, ללא הרצח, הצדק לא היה מופיע. ללא אותה מדיטציה הנביאים לא היו מופיעים, ללא פרדוקסים פנימיים, הנביאים לא היו-מבינים. ובין לבין, כאשר השבירות של האחדות כה גלויה, התלות שלה בפרטים גדול מידי, בזמן שמספר קטן מידי של אנשים מחזיקים במרב כלים הפיננסיים שאוחזים בה, זה מסוכן מידי עד שהציוויליזציה יכולה לאבד את מה שהשיגה בדרכה לכוכב-הצדק, השמש היא האור הרוחני, הירח היא הנשיות אשר על פני האדמה.

למה אני מדסקס על זה? כי סיפרו לי בטלוויזיה שלאדם אחד יש את החופש לנוע בעולם בגלל ההיאחזות של הדת במדינה. אז שאלתי את עצמי, לאן יעזבו, ליפן הבאמת נפלאה? לאיזה חופש הם מתכוונים בדיוק? ליפנים יש את הדרך שלהם להכיר תודה, אותו דבר בסקנדינביה, אותו דבר באמריקה הצפונית, החופש היחידי שנשאר לגעת בו זה במבצר על ראש ההר.

לאנשים שחיים דורות רבים בצפון הרחוק של כדור הארץ, במה שנקרא היום קנדה, ישנן מילים רבות למילה אחת שאנחנו קוראים לה שלג, או קור או קרח. ופה בישראל לחופש… אולי גם לו צריך להעניק מילים מקבילות, תזאורוס למילה ״חופש״. כי חופש ניתן להגדיר גם כפרטיות באותו מבנה על ראשו של ההר כאשר נמצאים בתחושה של סכנה. אני באופן אישי מאמין שכמו שלכל אחד יש את הזכות לנוע, אז את הזכות הזאת אני נותן גם לעצמי, ולכל אחד אחר. שאלה: אם חס ושלום, המצב היה הפוך, והמובילים של המדינה היהודית בשנות העשרים של המאה העשרים ואחת היו חותמים על מסמך וויתור עצמאות, חוזה הפסד, האם האחדות, כפי שהיא מתקיימת ומובנת היום, שקיימנו כאן, הייתה עובדת?

במחשבה-של-בדיעבד, אחת הדרכים היחידות לעזור לתרבות להשתמר אם גם, במידה, ולמרות, והמסגרת שלה תתפרק, זה באמצעות השקעה בדורות הבאים. כמו אותם בני-כוכב-הצדק שאנחנו יכולים להגיע לרמה שלהם אם ״נשכח״ את הסבטוחה הפסיכולוגית, נדלג עליה באמצעות סליחה שהיא סוג של שכחה, או הזיכרון למשהו הרבה יותר עמוק… יכול להיות שהמודעות לכך כבר מסתתרת מאחורי המושג העתיק ״תרומה״, למבנה שמחבר את כל קצוות היקום היהודי. אולי המבנה טבוע בדי.אן.איי שלנו. אולי. התרומה זה הדבר אולי הכי פרקטי שמחבר את בני-האנוש כאשר למרחק יש משמעות לא רק בזיכרון, אלא במהלך שנקרא האושר.

אם כמה דקות לפני ההפסד, הדת היהודית הייתה נמחית תחת הרצון של קבוצת אנשי-הדעה שלא מעוניינת ״בעול של שמירת השבת״, שהתוספת שלה זו ״האשמה״, האם הם היו מגלים אמפתיה כאשר הגופות היו נערמות? האם היו מסייעים בקבורה? האם מחברים למענם טקסים של אובדן? אם כן, אז אנחנו באחדות, אנחנו בשלמות, ההפסד אינו חשוב, וזאת אינה הדת עיקר וכלל. ואם לא, לערך של השלום הפנימי יש עתה משמעות. כאשר הצדק מאבד מערכו תחת מכבסה של מילים, שגם אם הרבה אנשים לא מבינים אותם, מתחת לפני הקרקע הם חשים, וזה מצטבר. השקר לא יכול להוביל כאשר האמת תמיד חושפת אותו. 

אבל ״למציאות״ אין ערכים של אחדות, או שלום פנימי: אלה ערכים של בני אדם, שאני אספר לכם בסוד, הם ערכים שהתגלו להם בשעת משבר, ונדירים הם האנשים ההם על פני הכוכב היפה שלנו. אין דבר אחר מהטוב. הטוב הוא המציאות של בני-האדם. וכשאדם תורם לאחדות, הוא תורם מתוך השלום הפנימי שלו עצמו, וזה קיים בכל אדם.

 

קרדיטים

  1. Video: Mohe Rang Do Laal – Official Video Song | Deepika Padukone | Bajirao Mastani | Shreya Ghoshal @YouTube.

קונספירציות פוליטיות ועל חייזרים כאלה ואחרים

Amir Pri-gal

כאשר אני שומע על קונספירציות כמו אלה שמשדרים בערוץ ההיסטוריה ״סוד חוות העב״מים״ אני מסתכל על זה גם בהומור. אני מאוד אוהב Sci-fi אז זה גם מרתק משהו כי הם יוצרים לי שם דרמה כל החבורה הזאת עם הרחפנים וכל המכשור הטרמי המדויק, ויש גם ממד של רוחות רפאים וכאלה. ההורים שלי מאוד אוהבים את התוכנית הזאת, כשאני מוצא זמן אז אני צופה איתם, אבל תמיד אני מוצא את עצמי צוחק גם לפעמים. ויש את הקונספירציה של JFK, מי הרוצח? מי הרוצח?! (אם אזדהה לרגע עם פיבי Consuela בופה) חח, ויש גם את הקונספירציה שהיהודים, כלומר אנחנו, רוצים להשתלט על העולם. אנשים אוהבים קונספירציות פוליטיות משום מה, ואני לא מתעמק יותר מידי בסיבות לכך, שלפחות אחת מהן בישראל הובילה לזיכויו של אדם, אז בואו נביא להם שילוב כזה קונספירטיבי, וזה עדיין עניין מאוד רגיש לרבים בישראל: האדם שבחר להיות הצורר, בואו נקרא לו הצורר מעזה שנפל לתהום, הוא למעשה פעל כפקודה לא שלו עצמו ולא של אירן, אלא של דבר יותר גדול ממנו ומאירן, או איזה גוף אנרכיסטי שמסתתר לו מאחרי הקלעים. הוא פעל בשליחותו של סקיינט Skynet, סקיינט של טרמינטור. והשליח שלו משם פועל תחת מסווה כדי לאתר את המנהיג של האנושות שאמור על פי קו הזמן הנוכחי להוביל אותנו במלחמה שנקראת ״המלחמה נגד המכונות״ או בשמה המוכר יותר ה- "Judgment Day", והמנהיג של האנושות על פי קו-זמן זה מגיע מהאמא שחיה עוד במדינת ישראל.

אם כבר ה- Judgment Day, ומנהיגי האנושות בואו נתחבר לקו הזמן שלנו, אחרי הגיחוכים או הציניות או what ever, אספר לכם את הדבר הבא: אחד מהמכרים שלי הוא חרדי, והוא מחובר לקרקע של התרבות, והוא אמר לי שהוא לא חושב שהרעיון שלי לעזור לאנשים יצליח כי המשיח מגיע. אמרתי לו שאם הוא יגיע אז מימשנו את עצמנו, עד אז אני אתמקד בבחירה בטוב.

וזהו, מקווה שהיה לכם מעניין גם היום.

קרדיטים

  1. Video: Sam Sees the White Walkers Army – GOT S02E10 | Alternative @YouTube.

הזר, המנהיג והתשתית

Amir Pri-gal

לא אמת, לא משהו שאני עצמי רואה בו אמת, דיונים בכל מה שלא קשור לעולם הרוח הם צרים כולל הדיון הזה, הכוונה היא גדולה יותר: הרצון שיהיה טוב לכולם. 

קיומו של ארגון או חברה שמתבססת על מוצר אחד, יכולה לקום וליפול על התרבות שבה השתקעה בה. אפשר תמיד לדבר על הרעיון של חופש הבחירה, אשים את זה בצד בשלב זה. תחילה אני כן אומר שהארה היא דבר אמיתי, ויש בה דרגות, ומטבע החיים אינה דבר קבוע, אך מעצם הידיעה שלי אותה אדרוש שמנהיגות מאפשרת לתרבות לצאת מתוך הגבולות שלה שיכולה להוליך את עצמה שולל דרך החוקיות שהפרטים בה או האינדיבידואלים בה קובעים לעצמם באופן דינמי. מתוך חמלה: ואם יש חולי פסיכולוגי, או סבל דחוק, אז זו בעיה. אם האמונה שהאדם הוא רע ביסודו הוא בסיס ההתנהלות, אז כמו בזירת אגרוף שבו יש מנצח וישנו מפסיד, בעולם שכזה לא מן הנמנע שמלחמות ידחפו את הדם שבעורקיה לנוע. כי: לצאת משיווי משקל, הוא משהו שיש לשים אליו לב. דוגמה לצאת משיווי משקל: האם יש שם לאגרות החוב הפַּח מ-2007-8? קבוצה של אנשים שחשבו שהם יכולים עד אינסוף לעמוד על גב הציבור הרחב.

אם נתלה שלטי אזהרה פיזיים, נכניס עובדים לתאים דיגיטליים שבו מודדים כמה מיושרים הם עם עקרונות החברה עם ״האסור״, של ״הרע״, כהערה: בואו נכניס גם את מושג ״השטן״, כי זה שאדם לא מאמין באלוהים זה לא אומר שהוא לא מאמין באופן מודע ולא מודע בכוח החיצוני שנקרא ״שטן״, החזרתיות הזאת, שמופיעה שוב ושוב, מובנת כך: יש להכפיף ולהסתיר את ההתנהלות הזאת מהעולם החיצוני, באמצעות הסתמכות על התרבות הפנימית עצמה, שזו גם יכולה להתפרק מהמשאבים שמחזיקים אותה שלמה, ומתוך מתן גיבוי חוקי ב-, ומ-כנסת ישראל. זו אחת הסיבות למה צריך דמוקרטיה חופשית, חייבים שקיפות גם כדי להימנע מהרוע שהוזכר, שהוא בכלל אמונה, מלהתפשט, אבל לא את הדיון הזה אני רוצה לפתוח כאן.

האדם הוא טוב ביסודו, נשאר רק לבחור בו, וזה מה שייצב את הbrand. כלומר אנחנו כבר בתהליך הזה בעולם, חברת נייקי נבחנת מהיכן ההנהלה מייבאת את חומרי הגלם שלה, מה תנאי הייצור וכדומה, במקרה של בחירה באדם הטוב מיסודו אין אפילו צורך לדבר על דמוקרטיה חופשית. וגם לא באתי לדבר עליה, באתי לדבר על משהו אחר.

כאשר אדם שמודד ביצועים תרבותיים של ארגון, הוא או היא יכולים בקלות להחליף לתרבות ארגונית אחרת, להחליף לחברה אחרת, עם הנהלה אחרת, עם מערכת ערכים שלמרות שהשפה העברית כוללת את כולנו בה, אדם יכול למלא חללים של סיפוק שנובעים מאושר שלא התבטא בקודמת. חוויה שונה ומהפנטת.

יש הרבה מאוד זוויות להסתכל על זה ואני אתמקד על הכללות, הכללות שבה העובד אינו נמדד על הביצועים שלו, או אם נקח צעד אחורה, על היכולות בפוטנציה שלו, אלא על כל השאר. ״תרבות״ זה דבר טוב, תרבות גם יכולה מתוך עיוורון ליפול להכללות של האופן שבו הוא מתבטא, מתלבש, היכן הוא גר, השאיפות שלו, האמונות שלו, עם מי הוא בוחר לדבר, על מה הוא שם את הדגשים בחיים ועל מה הוא לא, היכן הוא מבלה, והיכן לא, אפשר להכניס אותם תחת הקטגוריות של קנאה, גזענות וכדומה. אני אכניס אותם תחת הקטגוריה של בלבול. לאנשים יש את הזכות לפחד, לאנשים יש את הזכות להסיק מסקנות, נכון? הרי זה בסדר, הרי לכי לך ולך לך תצאו לתרבות אחרת, ברוך השם זה עולם של שפע.

ואם בכל זאת נרצה פה בישראל? אז יש לי חשש, שהגבול מאוד ברור. בגדול אני חלק מהמערכת, או עם היכולת לראות אותה, ובמלחמה הזאת אפשר לשים לב שאם אנשים לא יוותרו על האני לא פראייר, המערכת יכולה לקרוס. אפילו ברמה של התור בסופרמרקט, ואלה שנמצאים בתור שהיה, יהיו עיוורים לתהליך שיביא את הקופות להשבתה; חסרים אנשים כי הם יצאו למלחמה, אז ישנם מספר ענפים חסרים שיתחזקו את ״הסדר״. מושג האחדות, גם הוא לא מגיע בחינם, וצריך להתאמץ ולעבוד עליו ברמה האישית ממש כמו שעובדים על הסבל האישי. בדבר אחד אני בטוח: השיוך אינו כלכלי, ״טיפּשוּת״ יש בכל רמות החברה. בהנחה שאתם מאמינים שהייחוד שלנו הוא… אחדות. וללא מנהיגים, פתרונות בדמות הגבלת זכויות בזמן חירום שהוא הלכה למעשה מראשית קיומה של המדינה היהודית יוצעו, והן יהיו חמורות יותר. ״צו השעה״ לנצח נצחים, באדמה שהדם בה לא מפסיק להישפך, נכון? נהפוך לסופר-ספרטה. 

אני יציע את הדבר הבא: תרבות דמוקרטית מאפשרת תרבויות ארגוניות שונות, לא קול אחד שמיושר לקול של הממשל, או ארגונים פוליטיים שמטבעם הראייה בהם היא צרה ואי-אפשר לעשות דרך נקודת המבט שלהם עסקים, לי זה לא משנה בכלל אם הבן אדם או המכרים שלו מחבבים את ישראל, אם הבן אדם רוצה לעשות טוב בעולם, בו נעבוד ביחד. השלטון הדמוקרטי בישראל דווקא הוא צריך לאפשר תנועה, שיווין זכויות, זכויות אזרחיות, שקיפות וכדומה. והוא לא אמור להשלים, את מה שמנקודת מבט מאוד מסוימת ניתן להתייחס אליה כך, את ״הגזענות הארגונית״ שארגון יכול ליפול אליו. לאפשר תנועה לאנשים שאחד מעמודי התווך שלו זה לימודי שפה זרה ולא באוניברסיטה, אלא כמו בווייטנאם, עם ילדים קטנים! לפני שאלה נופלים לתוך מה ששלוש הדורות האחרונים מורישים להם בגלל שהם לא ידעו לשים לב אליו ו/או להתנגד אליו: לגנבי אנרגיה.