הגעת-ה לסטטוס גרוש-ה, האם אלה באמת חיים חדשים? האם, מעתה, אלה חיים מפוקחים, מהמשמעות ״לפקוח את העיניים״? ואם את-ה מעתה פיקח-ת, עם ניסיון, האם את-ה מספר-ת על האמיתות של בן-בת הזוג לאחרים לנוכח היותם זכר או נקבה? כך זה גבר, כך זו אישה? כך הם באמת מאחורי הקלעים? שזה טבוע בטבע הנקבי והזכרי שלהן-ם? האם את-ה זוכר-ת את מה שאני מספר לכם רבות שכך בונים תרבות? בונים תרבות, יוצרים תנאים של תעתוע, עד שזאת שאוחזת בחרב תופיע גם בחייך. האם תבקשו להתחתן שוב? האם הצד השני שאיתו-ה את-ה מתחתנים לא באים הם באותה ציפייה ראשונית למחויבות כבראשונה כפי שהוא-היא תיארו אותה לאורך המסע העצמאי של החלק הראשון בחייה-ו עד שאלה הגיעו לחייך, כפי שלך היה עד שהפרידה החלה להתרחש? בווייטנאם פנתה אלי מישהי בת שש-עשרה, היא ביקשה להכיר את העולם, כי זה נורמלי להכיר תרבויות שתחילתם בשוני, באנגלית, ונכנסנו לשיחה יותר עמוקה. שני זרים, אחת שכל חייה גדלה בווייטנאם והשני שאת חייו הנוקשים חי בישראל, שהכירו לראשונה ומדברים על החיים. ובתוך החיים שלה שני ההורים שלה התגרשו. הצטערתי. היא אמרה לי ש-אל עלי. הם ידידים טובים זה של זו. המצב יכול להיות יותר כואב ממה שהיא מכירה, עם זאת היא סיפרה לי משהו על חינוך בווייטנאם של הורים את הילדים. הנשמה הזאת שחלק מהקוראים-ות של הפוסט הזה קוראים-ות לה בת שש-עשרה, היא סקרנית. והסקרנות שלה בריאה. ואחת הסיבות לכך שאני רואה -לא הוליכו אותה שולל. האמון שלה בעצמה לא נשבר, לא התגרש, מערכות היחסים איתנות. אני אבקש שתהיי-ה חזק-ה, גם אם הוליכו אותך שולל, בגדו באמון שלך, שדדו את כל היקר לך, כך פועלים אותם גמדים באגדות, גנבי אנרגיה, מכשפות, נוכלים… שנספגים גם מתוך תרבות! אני לא מספיק עם הבנה תודעתית כדי לומר לך לאשורו שהידיעה את אותן דמויות תאפשר לכם-ן את המזור, אני כן יודע, לעיתים בדיעבד, שהם ההשתקפות של המחשבות שלנו, ולא אני מקור הבעיה שלהם. אני מפצח הקוד האניגמטי של עצמי. זו ידיעת האמביוולנטיות, וממקום כזה תוכל-י לתעל את מי שזר-ה לך, את השונה, את האדם החדש שמבקש להיכנס לחייך. להתחיל מחדש. הרי זה תפקידנו מהשביעי לאוקטובר הנורא, הם בגדו באותו האלוהים שלו הם מתפללים ובו הם מאמינים: גנבי האנרגיה (״היהודים״) לא היו האויב שלהם, הם האויב הכי גדול של עצמם. שחררו.
שני גברים שמחוץ למגרש, במשחק הקודם קיבלו ממני כרטיס צהוב כי הם תמכו בקבוצה היריבה, אפשר להגיד שהם העדיפו לתמוך בקבוצה היריבה כדי להימנע מקונפליקטים, בלי להבין את ההשלכה שזה אומר שידלגו עליהם. אז הפעם היריבות חזרה למגרש, שלושה שחקנים, שתי קבוצות: בקבוצה הראשונה הנהג, מזרחי, הצעדים שלו מאוד אגרסיביים, אליו מצורפת אינדיבידואלית בפני עצמה, עם הבעיות שלה, למי אין בעיות בעצם, שהכרתי לראשונה באותו בוקר, אשכנזייה, שהלכה לוויפאסנה בהודו, פעמיים. בקבוצה השנייה, אני. על מה היריבות או על מה המתח? אמרתי להם ״אחד למען כולם, כולם למען אחד״, והתגובה הנחרצת מצידה עלתה: האשימה אותי שאני מפחית מהתרבות הישראלית, ושגם בהודו הם לא יודעים לעמוד בזמנים. כמה דקות לפני, במסגרת השיחה הראשונה שלי איתה אמרתי לה שרוב השפות בהודו הם יותר עדינות מהעברית. כמובן שלתאר את הכל בהיכרות כל כך ראשונית יכולה להעלות להרבה מאוד זמן את הגבות של השומעים. פשוט ניסיון מקומי, באמת מקומי. עכשיו לספר לה איך שאני שמתי לב שאני מדבר בצורה כל כך ישירה בווייטנאם, ואיך כשאני משוחח באנגלית אני משתדל להשתמש במילה Please או ב- bonjour, ולבקש סליחה בטקט כזה יפה, הומוריסטי, על הבדלי התרבויות, עם האורחים או הלקוחות שלנו, על שאנחנו פונים אליהם בצורה כל כך ישירה, כאילו זה צבא. חחח. זה מצריך בדר״כ היכרות ארוכה יותר. היא כעסה כי היא רצתה להגיע בזמן, והנהג חושב שמשחקי אגו איתי עובד כמו עם קהל הלקוחות שהוא מכיר. ת׳אמת, כולנו באותה סירה, ולכן ״אחד למען כולם, כולם למען אחד״, וזה בסך הכל… אנשים רוצים להגיע למערות הבטוחות והמושקעות שלהם, אז למה הקבוצה השלטת לא שמה S* עליהם ומדלגים עליהם? התווכחנו. אמרתי לו שאם ימשיך בזה אני יתלונן. התווכחנו כמו ״ישראלים תרבותיים״. ישראליים תרבותיים זה לא בדיוק מתחרז עם שפה עדינה, ואני בתוך זה. ביקשתי שיסתכל על הכביש ושנסכים לא להסכים. והיא תיארה איך בהודו אין דבר כזה זמנים, כי אמרתי לה משהו שישראלים לא עומדים בזמנים, לא זוכר שאמרתי את זה במילים הללו, אבל רגע על זה עוד מעט. הוא סיפר שלפעמים אחרי זה יש לו נסיעה לאנשים עם מוגבלויות, ילדים שאם הוא לא מגיע בזמן הם יכולים לרוץ לכביש בלי להבין. והיא פשוט מבוגרת, אני גם מסתכל על אבא שלי. מבוגרים הם יותר קצרים, אבל הם חייבים לעבוד. אנחנו חייבים שהמבוגרים שלנו כולם יעבדו כל עוד כוחם בגופם, כל עוד כוחן בגופן. המחשבה על האובדן, אני רגיש אליה קצת… שיש דבר כזה סוף, סוף במבט. שהאדם לא יתקיים יותר בחיי. בכל אופן נשמע שהיא איפשהו לאורך הדרך הפסיקה להאמין באחדות של האדם, והתחילה להאמין באינטרסים האנוכיים שבין אדם לחברו, שבין איש לאיש, בין אישה לאישה, בין יהודי ליהודי. רק פרשנות מהמרווחים שבין המילים, לא אמת, בדיוק כמו שלהגיד ״מזרחי״, ״אגרסיבי״, ״אשכנזייה״, כל ההגדרות הללו לא אמיתיות. נכון? מה שכן אמיתי בעולם הווירטואלי שלנו זה ״סיר הלחץ״, שמי שבאמת התחיל לשחרר אותו בשיחה זה הנהג. לפתע הבנתי שבקול שלו יש לו משהו מכיל, שלמרות שיש לו קהל מאוד מסוים, שהוא העם בישראל, הוא יודע לאהוב את אלה שבאו לעולמנו עם מוגבלויות שונות. והיא, אני בטוח שגם היא בתוך תוכה רוצה אחדות. אז תוך כדי הוויכוח אמרתי להם ש-״למרות הכל אני אוהב אתכם״. מישהו צריך לעשות סוף לסבל, או רגע… נשתמש במילים קצת אחרות ״להפסיק את מעגל הסבל״, נכון? אמרתי לה שהיא תרגמה אותי לא נכון, הבנתי שהיא מעניקה (יותר מידי) ״כבוד״ לשפה, והוספתי ששיר השירים זו שירת האהבה הכי יפה ששמעתי מאודי. וכך נפרדנו לשלום בתחילת השנה החדשה.
אני רוצה להוסיף פה דוגמאות נוספות על אנשים שהתלוננו תוך כדי קבלת השירות מנותני שירות במקומות שונים והתגובה האטומה ודווקא האנושית שלהם… אני חושב שאין צורך להוסיף היום מלבד את הדבר הבא: אנשים, כולל אני, לא יכולים להכיל את כולם כל הזמן את אלה שממולם, במיוחד כאשר קשה להם. זה לא קל בכלל. פגשתי אנשים שממש אפשר להרגיש שיש להם יכולת להכיל, והם עוסקים בתחום הטיפול, סטודנטים, זה ממש מתאים להם, של רפואת הנפש או רפואת הגוף. אולי אנשים נולדים כאלה, זה מדהים. בכל אופן התמקדות ברוחניות משחררת הרבה מאוד דברים. והיא פוטנציאל ממשי להכלה אינסופית כמו שאם אוהבת את ילדיה. לא שהגעתי לזה. ואני מבין למה הנהג יש לו את השפה שלו, אני עדיין חושב שאנחנו דור שיש לו מיוחדות אחרת שהיא תולדה של השמיים הפתוחים, חשיבה בינלאומית כתוצר של מפגשים בין-תרבותיים, הרצון להכיר אחד את השני למרות שהשפה היחידה שניתן לתקשר בה זו האנגלית הטכנית, המתורגמת, ולא המדוברת של המדינות הדוברות שפה אנגלית. ולהימנע מדרכי חשיבה אגרסיביים שבכוחם לגלוש גם לחיים.
למה רטוריקה אין לה תשובה בוויכוח, כי מי שישתמש במילה ״אני אוהב אתכם״ ללא כוונה, לא יסיים את מה שאנחנו חווים פה יותר מידי שנים. ומכאן אומר לכם שלמרות שהמלחמה עם מי שרואה בנו אויב לא הסתיימה, אנחנו חזקים יותר, וכאשר נצליח לממש את הסיפורים ההרואיים בִּפְנִים, נהפוך לאור שמאיר את כל היצורים החיים. וזה כבר קורה, גם אם זה עדיין לא נראה. ״שנה טובה״.
השליטה באזורי המחלוקת צריכה להיות של האזרחים. פירוז ״כוחות השוק״. אני רוצה לראות פה שוק חופשי שבו אנשים יכולים להתבטא בצורה חופשית, לצרף את המשפחות שלהם, את החברים הקרובים שלהם, כדי לייצר מוצר אחד ייחודי. החסמים לא נועדו רק כדי לעמוד בתקנים בריאותיים… לא צריך להיות פה עדינים, חסמים רבים מידי נועדו כדי לחסום יצירה. לאורך השנים יותר מידי עובדים-ות מעלים את הרעיון שהדרישות במקומות עבודה נועדו גם כדי למנוע מאיתן-ם מלהתפתח. זה אקססיבי מידי. יצירתיות יכולה להופיע בכל זמן, ובכל גיל. לאקדמיה אין זכות קניין על יצירתיות, ולמעסיקים לא זכות ראשונים על חירותו של אדם רק כי הגבולות למזרח, לצפון, ולדרום סגורים. במערב הים; לא נבנו הגשרים הכלכליים לאדם הרגיל בישראל, מה שזה רגיל איפה שהגבולות הם כן פתוחים. אני לא מדבר על סוציאליזם, אני מדבר על חלוקה שווה של עושר, ובאמצעות איזון של הגוף הרביעי שיכול להפעיל סנקציות כלכליות וכוחות פיזיים על מי שנמנע מלהיות שקוף היכן שנדרש, כדי לתקן עוול כלכלי, לא עונש. לפחות החלק הראשון של המשפט האחרון וכל המשפט הראשון יש לו דוגמה מוחשית בעולם -נורבגיה -הלוויתן שלהם. יותר מידי אנשים התמכרו להגדרות המלָאכוּתִיות של הביטוח הלאומי, אם נפסיד חס וחלילה במלחמה, אם תתרחש פה רעידת אדמה רצינית, מה הם יעשו? אם יישארו בחיים, יתפוגגו. מאז שיצאתי לדרך בעולם, הבנתי שהאגרסיביות הישראלית תמיד מופנית כלפי החלש, זה לא טבעי, זה לא פייר, והחלש צריך להפנות את האגרסיביות הזאת על החלש ממנו, והחלש ממנו צריך להפנות את אותה אגרסיביות על העדין ביותר. והעדין ביותר לא יכול להציל אותם בכוחות עצמו, הוא חייב קודם כל ״להגן״ על עצמו מפני כוחות השוק שבבסיסה התפיסה היא שאי-אפשר לסמוך על אף אדם. אז למה אתם נותנים תוקף לאדם/מערכת שלא סומך על אף אדם מלבד עצמו? יש לי את התשובה: כי העולם הוא דינמי, הוא זורם, הוא לא קבוע, אין אדם קבוע, אין חיים קבועים, אין שוק קבוע, בואו נשחרר אותו. אתם באמת חושבים שהבחירות הקרובות יועילו לזה? הבחירות בקופסה מסבסדת רק את עצמה, שבה דנים רק על מה שרוצים לדון, שבה דנים את הדרמה הפנימית. האגרסיביות שדיברתי עליה מקודם, אני רואה בה פוטנציאל של יזמות, את המהפך של האגרסיביות, את הצד השני של המטבע. זה לא עניין של עשירים-עניים, מלא עשירים רק רוצים ללמד מי שמוכן ללמוד מהם, כי זה בטבע האנושי שנולד גם מתוך הסתכלות עמוקה על טבע המציאות. זה עניין של אותם יחידים שאם הם לא יפעלו בעניין, כאשר יגיעו לזקנתם-ן, זה שעומד בשער ישאל אותך ״מה עשית?״, לא חבל להגיע כך לסוף החיים, כל החיים מתרכזים במשמעות אחת שממנה הגוף מפריח את נשמתו. הוא יכול לומר לעצמו-ה שעשו זאת בשביל הילדים שלהם, כלומר פגעו ביצירתיות של המונים כי האמינו שהאדם הוא רע ביסודו. עם הטעם הזה, החיים יסתיימו. למרות שעל המוות דובר הרבה, הרגש ברגע המוות חסר בספרות של אהבת-האדם. אי אפשר באמת להעביר אותה כי ישנה חומה שאולי רק קבוצות מאוד רוחניות יכולות לגעת בה, שהגישה אליה בדר״כ מתאפשרת רק לאחר מבחנים רבים, או באמצעות יצירתיות. רק לאחר מסע בטבע החיים שכוללים בתוכו גם את המפלצות, שהנוחות מסוגלת רק להסתיר אותן, בתוך משבצת עירונית. החיים בתוך משבצת.
בארץ סין, המשמעות, ולא המושג, של אח-אחות, מוצאים פחות תוקף. לא שהייתי שם, רק מסיק מקריאה. המרחב הזה מתרוקן. אולי התנועה שלו מתקיימת איפשהו בערפלית שבתת-המודע הקולקטיבי, בגלל שבני-האנוש הם במהותם תרבות שמספרת סיפורים מסביב למדורת השבט. יש סיפור על חטיפת נשים מווייטנאם לתוך המערכת המשפחתית הסינית. אני לא זוכר איפה ראיתי את זה, אני חושב בנשיונל ג׳אוגרפיק, הדוקומנטריסטית/חוקרת-התרבויות באותו רגע מסכם תיארה את זה כהשתקה: השלטונות משני הצדדים משתיקים. עכשיו בגלל החוויה האישית שלי בווייטנאם, החברים שהכרתי, הקשרים שאני יוצר, זה נראה לי שיש פה יותר חלק של ביישנות תרבותית מאשר השתקה. (כמובן שהעובדה שהציגה היא בעיה).
הדקויות במערכות יחסים התערערו גם במדינת ישראל. הדקויות שונות… כפי שזו טעות לעשות משפט על התרבות הווייטנאמית-סינית מתוך משקפיים מערביות, תהליך התרגום מפספס את הנקודה ולכאורה כופה מערכת מושגים על הצופים, אפשר לקרוא לזה הנדסה חברתית, אני רואה בזה פשוט נקודת מבט שלה מתוך עולם התפיסות וההרגלים שלה, והחופש שלה לבחור כמובן, וגם לטעות, בימנו חשוב לזכור שלאנשים את הזכות לטעות, לא כאילו אנחנו בוחרים במפלגה דרכה, נכון? אני מאוד נהנתי מהסידרה שלה. הדקויות השונות… ניתן לראות דקות אחת ממנה גם במדינת ישראל ולא ניתן בקלות לראותן, או לפרש אותן ממשקפים אחרות: המושגים של החבר הכי טוב של האישה לאורך חייה, שהוא למעשה אח-נפש, והחברה הכי טובה של הגבר לאורך חייו, שהיא למעשה אחות-נפש, מתפוגגים לצד צמד המילים שלום וסובלנות… פה אני כן ישתמש במילה הנדסה חברתית. אנשים במודעות, חצי-מודעות, או חוסר מודעות, בצורה ישירה או כתוצר של ההתעסקות שלהם ״ברוע״, המופנה מתוך טראומה אישית, ו/או נפלו שולל לפילוסופיות של ״רוע״ שעוסקות בחיבורים מתמטיים של אחד ועוד אחד, של להכניס אינדיבידואלים לתוך מושגים שדוחפים אנשים חופשיים לסגמנטציה שנמצא בקשר אמיץ עם הפחד בחוסר הוודאות על מחשבותיו של האחר. זה תהליך ״לא טבעי״ שמתרחש לפחות בעשרים השנים האחרונות ויכול להיות שהוא קשור לגזענות שבין התרבויות הרבות בישראל, שמצליחה להסתתר בינתיים כי הדמוקרטיה אינה חופשית, או נכון יותר לומר כרגע: אינה שקופה. אני אגיד לכם, תפיסת העולם שלי התהפכה מאז ההתגלות, המוות הוא וודאי, אני יכול לראות את השם שלי חקוק על סלע כזה או אחר, עמיר בן אמא ואבא. ואני מתקשה לצאת לבחירות הבאות כי אני לא יכול להצביע למי שמוליך שולל ילדים, לאו דווקא חברי הכנסת וראש הממשלה העתידיים אלא למי שנמצא מאחרי הקלעים והפשיט מושגים תרבותיים-רוחניים של מערכות יחסים בין אח לאחות. אתם כמובן יכולים לערער את הכיוון הזה, אני… באתי מתרבות המזרח, ופגשתי בה שוב בווייטנאם, וזה בסדר שיש לי אחיות גם אם לא בקשר של דם. יש לי עוד מה לומר לכם בנושא, בפעם אחרת.
כאשר אומרים זאת יפה, וזאת יפה, זאת מבוגרת, וזו בוגדת, אני לא מבין את השפה הזאת ואז אני צריך להתאמץ כדי לרדת לקרקע של תרבות השיחה. כאשר אני חושב -עליה-, והיא לא באה מתרבות המזרח, היא העברייה היפה ביותר, היחידה בעצם, אין מושג אחר, אני רואה את הכוכב הזוהר שבשמיים שמכוון אותי צפונה בדרך הנכונה, והדרך היחידה אליה היא זאת שעלי לקבל את עצמי כפי שאני, לתת לכבלים של ההנדסה-החברתית והתלות החברתית להשתחרר מעליי, משם משפחה, ומשם ישראל, "אל הארץ אשר אראך". זו כוחה של האישה בחיי.
היה ערב אחד שהאמא של הילדה ליוותה את המכשפה הקטנה הזאת לדירה שבה אני מתגורר, את הצעדים שמעתי מן החדר השני. בתחילת היום אמרה לי שתביא אותה, שתביא -לי- אותה. קוראים לזה בייביסיטר. שנינו חייכנו. בייביסיטר ״ואיזה-כיף לי״. הפכנו גושי פלסטלינה לממתקים בצבעים וצורות, לימדתי אותה קרטה מהסרטים, הזמנתי לנו אוכל, לי פאניר, ולה, היא בחרה בעוגייה שהתברר שהיא גם מתוקה מידי בשבילה, הטעם הווייטנאמי הוא פחות בקטע של מתוק בממתקים, הפירות שלהם מתוקים מידי לטעמי, ואני גם מאוד אוהב את ה-Hot Pot שלהם שזה בסך הכל מרק זך, נודלס, הירוקים שלהם, נבטים טריים, טופו, לוטוס, טעים לי, אוכל לנשמה, אני יכול לאכול את זה כל יום -זה אכלתי כאשר יצאתי. דרך אגב מתוך החוויה האישית שלי בתוך תמונה עסקית קצת יותר רחבה שהיא לאוו דווקא מדוייקת או נכונה, אני לא ממליץ להשתמש באופן בלבדי באפליקציית המשלוחים המובילה בווייטנאם גראב, מהסיבות שהן יותר נפוצות מחוץ לישראל, שנוגעות למניפולציות של איך מגדירים משלוחים, זיכויים וכדומה, במקום למצוא דרכים חדשות להתרחב. אפליקציה טובה בסה״כ שהתלות בה הופכת את הוצאות המחייה לאחר תקופת זמן מאוד קצרה ליותר ויותר קרובים למחירים בישראל… קטע, לא כל המסעדות שרשומות באפליקציה מופיעות לך, חלקן מופיעות אחרי רכישות או התנהגות מסוימת, ישנה מניעה לרכוש שוב מאותה מסעדה, אם אתם מתעקשים קצת יותר אז תוכלו לחזור אליה. פשוט מתחברים לי לדברים אחרים בישראל שחשבתי שאולי אדבר איתכם בהמשך, אתם יודעים מה אומר לכם עכשיו בקצרה:
לפני שהרשויות דורשות מהאזרחים להיות שקופים על השקל, זה צריך להיות הדדי. ללא הדדיות אין אמון, ללא אמון אין הסתמכות, ללא הסתמכות נצטרך יותר רובוטים כדי לשמור על הגבולות, כי הגבולות דורשים שורשים והיסטוריה, שורשים לא צומחים סתם באוויר, צריך לתחזק אותם, וזה, הרובוטים, זה כיוון אפשרי.
לפני אתם מסתכלים על חצי הכוס הריקה, אוטוטו חצי הכוס המלאה. נמשיך?
לפני שמדברים על רגולציה צריך שקיפות, ובמקום רגולציה לאפשר תחרות, לעשות הפרדת כוחות. זו האפליקציה היחידה שאני יכולתי להוריד מהחנות הישראלית. בקיצור, בפעם הבאה לארוחות ערב אצא יותר, אקנה בסופרמרקט, אכין בבית, אולי אפילו אמצא לי שותפה, וזה יהיה נחמד, נעשה תורות של הכנת אוכל. Preparing למשפחה. בכל אופן כשהמשלוח הגיע עלה לי הפחד ממה שהתקשורת בישראל שמה עליו את הדגש וזה המקרים המצערים של שכיחת תינוקות ברכבים. זה קורה, וליבי להורים שאיבדו את הרכים שהיו לרגע בתקופת החיים שלנו. אז כשהיא הסתכלה עלי אחרי שאמרתי לה שאני מביא את האוכל, שתמתין, במבט הזה, היא מאוד שמחה שהרמתי אותה על הכתפיים שלי, ירדנו ביחד במעלית, שרנו ביחד, השליח היה קצת מופתע, אולי היא הבת שלי? חחח הלוואי, אני חושב שאני אהיה אבא טוב. בימנו אולי נכון להגיד את זה שלא כולם רוצים להיות הורים, אני מתחיל כבר שלקבל את זה, לא לכולם מתאים, גברים ונשים כאחד, מי שמבקש בילדים, משפחה זו אחריות, ויש בזה קדושה. תגידו מה ש׳אתם רוצים, ילדים זו אחריות מאוד גדולה, לא רק כלכלית, גם נפשית, רגשית, זו נתינה שנובעת מאהבה, הם צעד נוסף לעולם טוב יותר. הבנתי שהניסוי הקיבוצי בנוגע לחיי משפחה לא צלח, לא ע״פ תפיסות אושר משפחתי. אז… מישהי אמריקאית, יהודייה, אמרה לי אתמול בהקשר לישראל ״תשמרו על עצמכם״. עניתי לה ״צריך גם את הביחד״, אז היא אמרה לי משהו שהראה לי את העיוורון שלי באותו רגע ״אנחנו (אני ואתה) בביחד״. זה היה הערב, הלילה לפני שהיא נסעה לדודים שלה באזור אחר של ווייטנאם… האמא סיפרה לי בימים שלפני, שיצאה לטיול מרחבי שכזה כך גם בשנה שעברה. ובכל תקופת השלוש שבועות שנסעה אליהם, הבת שלה דיברה איתה רק קצת כזה, כל כמה ימים. זה באמת מיוחד מעולמות גבולות היקום שיש ילדים שנולדים עם אופיים שונים. ואת הילדה העצמאית הזאת אני יכול לראות בכל אישה שהיא. ויש את המקבילה של הבן, עם אותו חיוך רחב ושובב שהוא מלא באוויר העולם, שאני יכול לראות גם בתוכי ובכל גבר אחר שאני פוגש. הכאבים, האכזבות, ״הצרות״, יכולים להיות משמעותיים שמשפיעים על מהלך ההתפתחות שלנו, אבל השביל לאושר הילדי תמיד נמצא באדם ואני בכל יום פוגש בו כאשר אני מדבר אל אנשים.
היפנים חווים בדידות, הם מכירים בזה.
התרבות המערבית.מודרנית חווה בדידות, מדברים על זה.
הישראלים חווים בדידות עמוקה, כי אני מכיר אותה, המערכת לא יכולה להכיר בה כי אז תצטרך לשמוע דברים שהיא לא מוכנה לקבל, כמו שאותם אלה שמובילים את האומות המאוחדות לא מוכנים לקבל העובדה שהם השתתפו במלחמה. מאותן הסיבות, יש לזה השלכות. אז אני מדבר על זה. הפתרון שלי אליכם זו אהבת האדם. אהבת האדם זה לא מושג מופשט, זו עבודה של חירות עצמית, על הדרך לחוות גם הפסדים. הרי בכל דבר שתעשו תחוו הפסדים, לא תוכלו להימנע מכך, עדיף להתמקד בכלכלה של תקופת חיים אחת, מהלידה למוות, מאשר בכלכלה של חיי-הנצח. בווייטנאם, החברה שלי סיפרה לי על המקדש שאני רואה מעבר לכביש, מקדש עטוף בזהב, זה לא מקדש לאלילים, לא מקדש בודהיסטי, לא למלך או אלה, זה זוג שלפני שסיים את תפקידם בחייהם הם בנו את זה לציבור הרחב כדי שיוכלו לבקש הצלחה בעסקים. הם גם באו לשם, אולי אפילו הדליקו קטורת, ושמעו מזמורים, ואולי גם דיברו בינם לבין עצמם על סבל.
כמו שיש UN Watch שהכותרת שלו Holding the United Nations Accountable, אנחנו צריכים דבר דומה לעולם העיתונות. ארגון שיאחז במאזניים, יגדיר את הגבול של האמת באמצעות ״נוסחה״ שקופה לציבור הבינלאומי, שלא דורש להיות היחידי, ואת הסיבות לבחירה או לשינויים בנוסחה: על ציר הזמן איזה גוף עיתונאי מציג את האמת כפי שהיא, באילו כלים היסטוריוגרפיים משתמש כדי לתאר אמת אינדיבידואלית כאמת היחידה, ולמה. להציג מאמר כמאמר דעה בעיניי מצריך עדכון, אמת אינדיבידואלית יכולה גם להוביל לאנטישמיות, להשתמש ב- ״עובדות היסטוריוגרפיות״ כדי להצדיק רצח עם בלי להשתמש במילה הזאת בדיוק, באמצעות שימוש במתמטיקה הכי פשוטה של 1+1 בלי להיות מודע שזה לא הדובר ״המזוכך״ שמדבר, אלא הסבל שלו: הפערים, לא מול ״האמת״, אלא מול העובדות, ומה הקשר שלהם בתוך המערכת האקולוגית-האנושית, שאלה נוספת, האם יש קשר אידאולוגי לפירוק האקו-סיסטם האנושי, שוב: סבל. למשל איך מציגים את הנתון של ביטוי חברתי: ״כשנאה תהומית כלפי היהודים״ או כ-״ביטוי לחופש״? אני מזכיר לכם שמי שמדבר על ״חופש״ לָאו דווקא מדבר על ״שלום עולמי״. לאור הזוועות של השביעי לאוקטובר מבחינתי זה עיוות של הכוונה, כלומר מה זה ״שלום״, אחרים יקראו לזה התפתחות של השפה, מגדירים בצורה אחרת את המילה ״שלום״ -אתם תבחרו. אני דבק בפילוסופיות העתיקות יומין למילה ״שלום״. המהפכים שהתרחשו בדעת הקהל העולמית, השכחה, העיוורון, ״קל״ היה לראות את השינויים המיידיים מישראל, נכון? אלה המוצגים על המסכים, חשוב לי לציין. אני אגיד לכם… אני נדהם איך אינדיבידואלים שההשתייכות הפוליטית או הלאומית שלהם לא באמת משנה לי כאשר המטרה שלי היא אחרת… לכל אחד בעולם יש את המשפחה שלו, אני לא מצפה מכולם שיתמכו בצד-הישראלי כאשר האחים-יות שלהם נמצאים בצד השני של הגבול, אני בעצמי רואה את זה בתוך המשפחה המורחבת שלי, זו נאמנות או תלות של יחסים פנים משפחתיים, שהם מורכבים בפני-עצמם. השאלה האם צריך להוביל את הצד השני להכרה בזוועות, זו שאלה שאני לא יעסוק בה כעת, ואולי גם לעולם לא. אני כן אשאל אתכם האם זה מוסרי להטיח בפני אמא (ואבא) את מה שהילד-ילדה שלהם עשו? זו שאלה קשה מידי. לשאול מי מסרב לחקור. מהי אמת המידה שלו. לייצר סקאלה, לא של ההנדסה החברתית לימין ושמאל, לא של שיטת שלטון, ממה שאני ראיתי זה מרגיש שווייטנאם יותר פתוחה לדתות השונות מאשר ישראל החילונית, ואפילו נורבגיה, לא של זכר נקבה, אפילו לא של דת. זו הזכות לחופש מידע. אנשים הגדירו מחדש מה זה ״חופש״ ולא עדכנו את כל האנשים שאני אוהב. זה אומר שגם שגופי תקשורת בישראל יכנסו למסגרת הקטגוריות של האם למשל הגוף הוא גוף היסטוריוגרפי, או עיתונאות חוקרת. לא אמת אחת, גמישות. שקיפות. האחרון יכול להפחיד כל כך אנשים בישראל שהם ימצאו את כל נקודות התורפה של מה שאני כותב. ואני באמת לא יודע מה לעשות עם דעות כאלה מלבד להתמקד להתעלם כמו אילנה גריצ'ווסקי כאשר דיברה את דברה, את האמת שלה, את האמת הנוכחת, את האמת העובדתית. מה שהם עושים זה סוג של משחק, של לשמור על כסאות, שכולם מכירים בשתיקה. הסכמה בשתיקה. אי אפשר להצביע על ההנדסה החברתית בחוץ כאשר זה מה שקורה מבפנים. אני אומר את זה בחמלה. אני רוצה ישראל חזקה יותר, נפשית, רוחנית, שמודעת לעצמה, שיכולה לעזור גם לי להיות ״האור לגויים,״ לקדם את העולם, כי יש עוני שצריך לסיים. צריך לאפשר להם ביטוח בריאות. יש ילדים ללא בית.
נשאה אותי על הקטנוע שלה לסיבוב בשוק המקומי. בדלתא של וייטנאם. אני כבר מורגל לכך: צפונית לשם בהאנוי, ראיתי בנות משחקות עם הטלפון שלהן במושב האחורי של הקטנועים, תוך כדי נסיעה, ותוך כדי התנדנדות לכאן ולכאן, תוך כדי תנועה, יש כוחות G, ויש רוחַב-ים שונים לכל רכב כמו בכניסה למפרץ ימי, לאחר שעברו את המגדלור, האור היפה של העיר היפה והצפופה ועמוסת הפחם הבלתי-נראה הזה, ועמוסת פרחי-הנשמות שבהם הם מאמינים, הנראים הללו. אני מתגעגע לצבעים שלהם שמרחפים להם גם בנינו. אז שחררתי את הידיים ונקשתי קלות על הקסדה שלה. ראיתי דגים שמקפצים חיים על משטח הפלסטיק שמונח על האספלט. ואני לא יודע אם אני מורגל לזה – בפעם הראשונה שנכנסתי לסופרמרקט שם בצפון, ראיתי סרטנים חיים שכמעט כל תנועה לא מתאפשרת, כמו שמניחים רִתְמָה בפיו של הסוס, הסוסה, רק שהפעם זה למאכל אדם…. עבר לי בראשי המחשבה שאני אקנה את כל אותם הסרטנים באותה חבית מלאה בקרח ואשחרר אותם לחופשי באחד הנהרות. עצרתי את עצמי מלהמשיך לחשוב עוד על השלב הבא בחיים שלהם. אולי יום אחד יבואו לחיי כילדיי-ילדותיי. היא שאלה אותי אם אי-פעם שתיתי כך מי-קוקוס, וכמובן שלא. כל כך הרבה דברים ראשונים אני עושה כאן בווייטנאם. אפילו אוהב. אוהב לראשונה אישה. כל אישה שאוהבים זה כאילו אוהבים לראשונה. כי כל אחת היא כה מיוחדת במינה. וכל אחת בכוחה כוח-החיים. זו התנועה שכאן, גם אם יש אנשים בישראל ובמערב שמתקשים בכלל לקבל חופש שכזה. שיאכלו את הכובע שלהם במקום, הפילוסופיות האלה כבר הרסו חיים בישראל וטוב שאני לא נפלתי בפח שלהם, כי גם אם אתם נשארים לבד פגועים בכלכלת-הנפש, לאמונה יש את תאי-החזקה שלה שמבודדים או חופשיים ממה שגובל בתחומים של המציאות הנראית. לא שהם מודעים להשלכות שלהם באותו רגע ראשוני, אבל הם מספיק חכמים ועם מספיק אמצעים לדעת לאורך תקופת ההתפתחות של כולנו. הרי האחים-והאחיות שלי ההם לא נמצאים בטווח של השיגעון. בעל של בר בתל-אביב התחיל עם אישה שחבר כבר נמצא איתה בשיחה על זוגיות עתידית. בקֶשת-המחשבות של התרבות-הישראלית, אדם שמזדהה עם תרבויות אחרות, היה אומר שאם היה פועל כך בווייטנאם סופו היה לפגוש את נחת זרועם של העם העדין הזה שיצא למלחמה וחזר בשלום. העם הישראלי חוזר בשברים, כי המשבר התפתח מבפנים, ולא נח לרגע, מלבד באלה המעטים שממוקדים ברוחניות כזאת או אחרת. הרי בסופו של דבר החוק ביקום הוא אחד, חוק הטוב. תחת החוק הטוב הזה בסיומו של הסיבוב בשוק של הדלתא, היא מסרה לי שעלי להכין הרצאה של 10 דקות כי מחר היא לוקחת אותי לחברות שלה והן מביאות איתן את הילדים שלהן. ״מה? מה אני כבר אומר להן?״ פגשתי בדודות, ובעזרתה של חברתי אמרתי להן כמה שיפות הן. הילדים והילדות בטווח גילאים כזה וכזה שוחחו אתי לאחר שבתחילה קראו לי ״שלום teacher״. אולי… זה מי שאני, teacher בעיניהם של הילדים שסומכים על כולנו שנשמור עליהם מכל רע. ובגלל שאני מאוד אוהב להכיר תרבויות ששונות ממני, אז שאלתי אותם, שאלתי אותה לאן היא רוצה לטוס לראשונה: היא ענתה ״ישראל״. רק שהמערכת בישראל היא טיפשה, הם הפשיטו אותי כמעט מהכל, ולא רק אותי, אתם מרשים לי להיות גס? לא. הם עוד יקראו לי אויב, ולא רק לי, יכול להיות שזה כבר מה שקורה. ואם זה מה שקורה, האם אני צריך לשחרר את כולם מהרסן? לשלם כדי לשחרר את נשמות-הגוף שלהם לחופשי? למה שאני יעשה את זה, אם אני לא זכיתי בזה מהם? נעשה משהו אחר, ניתן לעולם לנוע, ואני יעשה את הטוב איפה שרק אני יכול. בדרכי. באינדיבידואליות שלי. וזהו. מישהו רוצה להצטרף אלי להפוך את העולם לטוב יותר? בואו תשתפו אותי באיך אתםן עושים או חולמים לעשות זאת. וזה יהיה נהדר.
ישנה סידרה דוקומנטרית, קולנוע עצמאי-אמריקאי, שיש לו את האכויות שלו, על המלחמה בווייטנאם. המלחמה עצמה לא היא היתה מרכז צומת הלב שלי, ושתי דברים לקחתי משם: הו צ׳י מין הדוד המכובד כתב מכתב לקנדי הנשיא, ובו הוא הביע רצון להשכין שלום עם המדינה שאותה הוא מנהיג. קנדי מעולם לא קיבל את המכתב, זה נאמר כעובדה. ב. ישנו שלב מסוים במלחמה בין הגוש הצפוני לדרומי שבו ממשל ארה״ב החל לשלוח חיילים משלו, ואחד המרואיינים מספר על קבלת הפנים בווייטנאם, בדרום. הוא חש שהוא פוגש במלאכיות. העם בווייטנאם הוא עם נדיב שבגלל מהותו הוא גם עם ביישן. זה מה שאמרתי לנציגה של גוגל באו״ם בשנת 2022. ואמרתי לה שאנחנו צריכים לעזור להם להתפתח. אני… גם אני הייתי יותר ביישן אז, אפילו עוד קצת זר במידה מסוימת, אז לא שמרתי איתה על קשר. אני מכיר 4 סוגי אהבות שמיימיות:
זה שהתחלתי להכיר כאן, אנשים החלו לספר לי את מקורה, וזה מיוחד, ביום אחר אספר, לאחר שיתגבש לאיזושהי צורה פואטית. אולי תוכלו לקרוא עליה במקורות אחרים.
אהבה שמיימית זו שנכתבה בפילוסופיה ההודית, כולל אומנות הקאמה סוטרה, והטאג׳ מהאל.
האהבה השמיימית שלנו, זו שנכתבה במגילת שיר-השירים, והשושנה בזוהר
האהבה השמיימית של הוליווד, טיטאניק
סוגי האהבות השמיימיות הללו מעניינות אותי, אולי בַּערוב יָמי אוכל לספר עליהם כסיפורים של מסעות-נפש לדורות שיבואו אחרינו. יש שתיים ועוד שמעניינות אותי:
הנורדית. מה קורה שם? אני מרגיש מחובר לנופים ולקשיים ששם.
של השבטים באפריקה שמשתמשים בדם של פר כדי לספר משהו על הגוף. ואולי על החיים.
יש עוד, כולם ככולם מעניינים, מיוחדים.
חשבתי אולי לחזור וללמוד אנתרופולוגיה אבל מניסיון של חיים קודמים, קשה היה לאקדמיה לקבל אדם זר כמוני, שבעיניהם אני לא מדבר באותה השפה, בטח לא באותה השפה של האהבה. יש לי מספר חברים שקראו להם בשמות כמו ״החונטה״… אני… זה קצת… אני מבין אותם…. אז גם הם חשו את הכעס והבלבול שלי עם מה שעברתי…. זה…. אני אומר להם, עזבו, שחררו, המסע של האדם הוא לראות ולהבין את הקארמה שלו, ולעקוף אותה. הדרך שלי, ולקח לי שנים רבות להנגיש אותה, זה להיות בכאן ועכשיו, בווייטנאם. להתמודד עם אתגרים מסוגים אחרים ושונים, כולל רגשיים, רגשות אשמה, ביקורת, שעוד לא הנחתי להן, הדברים האלה. יצאתי למסע שהסוף שלו ידוע מראש והוא: המצבה. זה דבר שלא ניתן לערעור, אולי זוהי האמת היחידה שאנחנו יכולים עוד לאחוז בה. האמת שבאה אחריה, שהיא בעצם שאלה חיונית, נגזרת לשאלת המשמעות: איך אנחנו אוהבים לאורך הדרך?
האכזבה היא גדולה כאשר משתתפים בכלכלה של החיים הנצחיים.
אתם יודעים? ישנן תרבויות שלמות שחיות סביב פילוסופיית חיים. אני מניח שבישראל זה התגבש דרך הצורה של הדת, שיש לה תפיסת עולם מאוד מסוימת, שהיא לא נכונה לכולם, היא כן תומכת ברעיון שישנם דרכים נוספות, היהדות האורתודוקסית. חס וחלילה, אין אני יוצא כנגדה, אני אומר את זה, כי לאור מה שקורה בישראל, זה יכול להתפרש כך. אני פשוט מרחיב את הדרך. למשל: האם אתם זוכרים את ״האור״ שזכיתי לראות ביום שיש אחד? אז, מאז, קהלת היא דרך שבה ניתן לפרש את החיים, זו למעשה חיים על פי פילוסופיה. אתם מכירים אנשים שחיים ע״פ הדרך? ואם מצרפים את החלק הראשון בתקופה הראשונה לחייו של החכם באדם אז נמצא גם משקפי ראייה שבה נראה קשרי אהבה שנוגעים בנימים ואז בשורשים ואז באדמה של זו.ה שמבקש.ת. –> אהבה רוחנית. מעגל החיים.
אין זה מרתק אתכם?
בעיניי ״הישראלי״ אני נחוויתי כזר, בעיניי ״אישה״ בווייטנאם אני אולי נחווה כעז.
מניסיון עם אנשים בישראל, זו נטייה לא מועילה, חבל לאחוז בצד השלילי של התפיסה ואז לתאר אותה כהפרעה. כאילו הדובר, מרוב חוכמתם, נפל לפח. ההפרעה היא אינה בי כי… שוב חבל, זה סוגר להם את הקשרים החיוניים והם נחווים כבטלנים שעוסקים בשרידות (מכל המינים), אני רוצה להגיד להם שלא יהיו טיפשים אבל … האם אתם מכירים את המתח הזה של אדם שנמצא על הסף האגרסיבי, ופשוט… אין לי זמן לזה, באמת שאין לי. אני רוצה לעזור להם, אבל ברוב המקרים אני מגלה שזה תפקיד של אדם הרבה יותר רוחני/קורא נפשות, להיות שם בשבילם.
האישה היא מרתקת. היא זאת שמחברת. והיא היחידה שתוכל לפרש לי את החיים מהמקום של החיבור. אני בחיבור לא נמצא, עדיין. והחיבור בין תרבויות שתופסות אהבה בצורות שונות, בעיניי היא למעשה: קסם.
עכשיו כאן אני אסייג ואומר, שמי שינסה לפגוע או לפגום באותה אהבה, בויטנאם, בישראל, בצרפת, בברזיל, זה לא משנה איפה, שיסתכל על עצמו/ה ויביט על ההשלכות בחיים האישיים שלו. אז השאלה הבאה שלי אליך: מה נמצא בבסיסך? תעבדו על זה.
ישנם טקסטים שמספרים על חייו של האדם כרצף של אירועים שבסופם מתגבשים לתכלית האחרונה שממנו אנחנו נשפכים, ללא שבידנו השליטה, למרחבים של האוקיינוס, חופשיים מדמעות. ואילו אספר לכם שאולי המציאות הזאת היא תעתוע? שהמראות לעולמים בעלות דופי, שאנחנו מרכז החיים של הנפש הגדולה מאיתנו, שהיא אנחנו עצמנו? במידה רבה אנחנו מעצבים את בית הלגו שלנו, בתים שעשויים מקרטון שניתן בקלות להפוך לאפר מאפר. שאין משמעות לבית, שאין משמעות לקיר הביטון או מעץ. אין. והדבר היחידי שניתן לאחוז בו, והוא הדבר היחידי שמניע אותנו על רצף הזמן, הוא הקול? האם והאב שנמצאים מעברו השני כאיכויות של אהבה ומוסר? שיום אחד אולי שוב ונמצא את הדרך למציאות שלהם? אז מה זה שנשאר אם הכל התרוקן מתוכן, ממבנים, ממגע, מהבטחות שווא, מהטעם של הבריאה כאשר אנחנו נוגסים לראשונה בלחם שהוכן מעמל ידנו, חמים, נושף אדים, לאחר שזה יצא עוד מהטבון, או מבטן האדמה? גם ללחם הזה יש קול, זה קול מתפצח, כל כך מתפצח שזה מזכיר לי בכיים של הרכים ביותר בעולם. אילו היא הייתה רק מדברת בשפה שלי, או שאני בשפה שלה, הקול שלה היה אמיתי, והקול שלי היה אמיתי, עד אז אאחוז במוזיקה עד ששוב היד חסרת הרחמים תופיע ותציג לי שוב את האמת שאותה אני לא רוצה לקבל.
Trong truyền thống Do Thái của mình, có một vị vua nổi tiếng vì trí tuệ. Khi cầu nguyện, điều ông xin không phải là quyền lực hay sự giàu có, mà là sự khôn ngoan để hiểu con người và sống đúng với lương tâm.
Người ta tin rằng ông đã để lại nhiều sách. Điều làm mình xúc động nhất lại là một cuốn không hề nhắc đến Thiên Chúa.
Đó chỉ là câu chuyện về một người nam và một người nữ đi tìm nhau.
Họ nói về nhau bằng hình ảnh của thiên nhiên. Họ tìm kiếm nhau, bỏ lỡ nhau, rồi lại tiếp tục tìm nhau.
Câu chuyện ấy không kết thúc bằng một đám cưới hay một lời hứa rằng từ nay mọi thứ sẽ hoàn hảo.
Nó dừng lại ở chính hành trình của tình yêu.
Có lẽ vì tình yêu thật sự không phải là đích đến.
Nó là lòng can đảm để vẫn mở trái tim, ngay cả khi trái tim ấy đã từng tổn thương.
Trong Do Thái giáo, có người nói rằng tình yêu là một trong những con đường đưa con người đến gần điều thiêng liêng hơn.
Mình vẫn đang học điều đó.
Có lẽ tình yêu cũng giống như trí tuệ. Càng hiểu về nó, mình càng nhận ra rằng mình còn rất nhiều điều để học.
כאשר פגשתי בה רציתי לברוח. לקנות כרטיס טיסה מהיערות של וייטנאם, למרכז התרבות הקומוניסטית של הארץ השלווה הזאת, האנוי. לא כי משהו לא בסדר איתה, אלא כי היא ההגשמה של האישה שמקרינה אור יותר ממה שאני הכרתי עם עצמי. המשברים חלק ממני, הישראלים חלק ממני, המלחמה הנוראית הזאת, המראות שלה, גם אם רק בקריאה שלהן, לא העזתי לראות, לא ולא, שהן הקעקוע על העור שלא רציתי בו. ואני שונא את הקעקוע הזה שעליו מופיעים שמות המתים. אני רואה את הקעקוע הזה כאן. למה אני מזכיר את המלחמה הזאת? זאת כדי לספר לכם את הדבר הבא: הישראלים פחות או יותר הגיעו לסף רוחני שהם לא מצליחים לחצות אותו, ולא משנה כמה מדיטציה או יוגה אנחנו עושים, צופים בתוכניות תרבות כאלו ואחרות, או לומדים באוניברסיטה על קאנט, קודמים, ואחרונים, אני מדבר איתכם, אני מרגיש, בשפה שלנו אגור כאב, אני חלק ממכם.ן, אנחנו לא יכולים לקבל את הזרים בפנים ואת הזרים בחוץ, אלא אם מדובר בכלכלה…. אני יודע שאם אינשא לאישה שהיא מחוץ לגבולות שלנו, כלכלה תפתור את זה. ואם לא, אצטרך להיות עֵד איך דוחים את האנשים שאני הכי אוהב, אוהב יותר מאשר אותי עצמי. כאילו מי יגיד משהו למארק צוקרברג אם ויבוא לביקור עם אשתו וילדיו היקרים לבית הכנסת בעיר לוד. חיוכים יעלו, הפרסום שלו יזכיר לאנשים את טוב-הלב הקהילתי. זה לא משנה איפה. פרסום וכלכלה בכוחם לעשות את זאת. רוב האנשים בעולם לא רעים, רוב האנשים רוצים טוב, אני מדבר על אחיזת עיניים. אחיזת עיניים למסע הפנימי של אנשים לקדוש ברוך-הוא. שלא תטעו, כסף עוד חשוב לי. ועם הניסיון המתמיד להבחין בקריאה של טקסטים פילוסופיים, ובעיקר של זאת המשמעותית בחיי שממנה אין אני מסוגל להתנער: החרב שכבדה מהלב שלי, שמופיעה עוד במציאות שלי… שמזכירים לי שאנחנו בעולם רק דיירים. אני שואף לעשיית כסף, ואם זו תתרחש, אז יש לי כבר את בנק המטרות האישי שלי להפוך את העולם לעולם של עוד קצת יותר טוב. זה כמו להביט על כל אינדיבידואל בפפירוס אילן היוחסין של דוד בן נצבת וישי לשבט יהודה: אנשים לא מושלמים, ועדיין תחתם מופיע עולם טוב יותר, מלך נערץ או לפחות סיפור שלם של מוסר וגבורה. סיפור על עם שיושב בארצו. ובלילה חזרתי, נכנסתי למקלחת, שתיתי תה אולונג, שוכב על המיטה King Size, מביט על הצד הריק מצד ימין ואומר לעצמי, שהאהובה שלי לא צריכה להיות היפה ביותר, החכמה ביותר, לא שהיא צריכה שיהיה לה רוחניות שממש ניתן לחוש שהיא שלמה עם עצמה, ממש אני לא צריך את זה. כל מה שאני צריך שהיא תהיה בצד השמאלי שלי, בצד החסר שלי, כדי אוכל להירדם בשלווה.