קטגוריה: Spaces

התעוררות עברית

Amir Pri-gal

סיפור שאני מעלה מהעבר

שני גברים שמחוץ למגרש, במשחק הקודם קיבלו ממני כרטיס צהוב כי הם תמכו בקבוצה היריבה, אפשר להגיד שהם העדיפו לתמוך בקבוצה היריבה כדי להימנע מקונפליקטים, בלי להבין את ההשלכה שזה אומר שידלגו עליהם. אז הפעם היריבות חזרה למגרש, שלושה שחקנים, שתי קבוצות: בקבוצה הראשונה הנהג, מזרחי, הצעדים שלו מאוד אגרסיביים, אליו מצורפת אינדיבידואלית בפני עצמה, עם הבעיות שלה, למי אין בעיות בעצם, שהכרתי לראשונה באותו בוקר, אשכנזייה, שהלכה לוויפאסנה בהודו, פעמיים. בקבוצה השנייה, אני. על מה היריבות או על מה המתח? אמרתי להם ״אחד למען כולם, כולם למען אחד״, והתגובה הנחרצת מצידה עלתה: האשימה אותי שאני מפחית מהתרבות הישראלית, ושגם בהודו הם לא יודעים לעמוד בזמנים. כמה דקות לפני, במסגרת השיחה הראשונה שלי איתה אמרתי לה שרוב השפות בהודו הם יותר עדינות מהעברית. כמובן שלתאר את הכל בהיכרות כל כך ראשונית יכולה להעלות להרבה מאוד זמן את הגבות של השומעים. פשוט ניסיון מקומי, באמת מקומי. עכשיו לספר לה איך שאני שמתי לב שאני מדבר בצורה כל כך ישירה בווייטנאם, ואיך כשאני משוחח באנגלית אני משתדל להשתמש במילה Please או ב- bonjour, ולבקש סליחה בטקט כזה יפה, הומוריסטי, על הבדלי התרבויות, עם האורחים או הלקוחות שלנו, על שאנחנו פונים אליהם בצורה כל כך ישירה, כאילו זה צבא. חחח. זה מצריך בדר״כ היכרות ארוכה יותר. היא כעסה כי היא רצתה להגיע בזמן, והנהג חושב שמשחקי אגו איתי עובד כמו עם קהל הלקוחות שהוא מכיר. ת׳אמת, כולנו באותה סירה, ולכן ״אחד למען כולם, כולם למען אחד״, וזה בסך הכל… אנשים רוצים להגיע למערות הבטוחות והמושקעות שלהם, אז למה הקבוצה השלטת לא שמה S* עליהם ומדלגים עליהם? התווכחנו. אמרתי לו שאם ימשיך בזה אני יתלונן. התווכחנו כמו ״ישראלים תרבותיים״. ישראליים תרבותיים זה לא בדיוק מתחרז עם שפה עדינה, ואני בתוך זה. ביקשתי שיסתכל על הכביש ושנסכים לא להסכים. והיא תיארה איך בהודו אין דבר כזה זמנים, כי אמרתי לה משהו שישראלים לא עומדים בזמנים, לא זוכר שאמרתי את זה במילים הללו, אבל רגע על זה עוד מעט. הוא סיפר שלפעמים אחרי זה יש לו נסיעה לאנשים עם מוגבלויות, ילדים שאם הוא לא מגיע בזמן הם יכולים לרוץ לכביש בלי להבין. והיא פשוט מבוגרת, אני גם מסתכל על אבא שלי. מבוגרים הם יותר קצרים, אבל הם חייבים לעבוד. אנחנו חייבים שהמבוגרים שלנו כולם יעבדו כל עוד כוחם בגופם, כל עוד כוחן בגופן. המחשבה על האובדן, אני רגיש אליה קצת… שיש דבר כזה סוף, סוף במבט. שהאדם לא יתקיים יותר בחיי. בכל אופן נשמע שהיא איפשהו לאורך הדרך הפסיקה להאמין באחדות של האדם, והתחילה להאמין באינטרסים האנוכיים שבין אדם לחברו, שבין איש לאיש, בין אישה לאישה, בין יהודי ליהודי. רק פרשנות מהמרווחים שבין המילים, לא אמת, בדיוק כמו שלהגיד ״מזרחי״, ״אגרסיבי״, ״אשכנזייה״, כל ההגדרות הללו לא אמיתיות. נכון? מה שכן אמיתי בעולם הווירטואלי שלנו זה ״סיר הלחץ״, שמי שבאמת התחיל לשחרר אותו בשיחה זה הנהג. לפתע הבנתי שבקול שלו יש לו משהו מכיל, שלמרות שיש לו קהל מאוד מסוים, שהוא העם בישראל, הוא יודע לאהוב את אלה שבאו לעולמנו עם מוגבלויות שונות. והיא, אני בטוח שגם היא בתוך תוכה רוצה אחדות. אז תוך כדי הוויכוח אמרתי להם ש-״למרות הכל אני אוהב אתכם״. מישהו צריך לעשות סוף לסבל, או רגע… נשתמש במילים קצת אחרות ״להפסיק את מעגל הסבל״, נכון? אמרתי לה שהיא תרגמה אותי לא נכון, הבנתי שהיא מעניקה (יותר מידי) ״כבוד״ לשפה, והוספתי ששיר השירים זו שירת האהבה הכי יפה ששמעתי מאודי. וכך נפרדנו לשלום בתחילת השנה החדשה.

אני רוצה להוסיף פה דוגמאות נוספות על אנשים שהתלוננו תוך כדי קבלת השירות מנותני שירות במקומות שונים והתגובה האטומה ודווקא האנושית שלהם… אני חושב שאין צורך להוסיף היום מלבד את הדבר הבא: אנשים, כולל אני, לא יכולים להכיל את כולם כל הזמן את אלה שממולם, במיוחד כאשר קשה להם. זה לא קל בכלל. פגשתי אנשים שממש אפשר להרגיש שיש להם יכולת להכיל, והם עוסקים בתחום הטיפול, סטודנטים, זה ממש מתאים להם, של רפואת הנפש או רפואת הגוף. אולי אנשים נולדים כאלה, זה מדהים. בכל אופן התמקדות ברוחניות משחררת הרבה מאוד דברים. והיא פוטנציאל ממשי להכלה אינסופית כמו שאם אוהבת את ילדיה. לא שהגעתי לזה. ואני מבין למה הנהג יש לו את השפה שלו, אני עדיין חושב שאנחנו דור שיש לו מיוחדות אחרת שהיא תולדה של השמיים הפתוחים, חשיבה בינלאומית כתוצר של מפגשים בין-תרבותיים, הרצון להכיר אחד את השני למרות שהשפה היחידה שניתן לתקשר בה זו האנגלית הטכנית, המתורגמת, ולא המדוברת של המדינות הדוברות שפה אנגלית. ולהימנע מדרכי חשיבה אגרסיביים שבכוחם לגלוש גם לחיים.

למה רטוריקה אין לה תשובה בוויכוח, כי מי שישתמש במילה ״אני אוהב אתכם״ ללא כוונה, לא יסיים את מה שאנחנו חווים פה יותר מידי שנים. ומכאן אומר לכם שלמרות שהמלחמה עם מי שרואה בנו אויב לא הסתיימה, אנחנו חזקים יותר, וכאשר נצליח לממש את הסיפורים ההרואיים בִּפְנִים, נהפוך לאור שמאיר את כל היצורים החיים. וזה כבר קורה, גם אם זה עדיין לא נראה. ״שנה טובה״.

 

10.09.2026 | 22:37

קרדיטים

  1. Video: Comptine d'un Autre Été – Yann Tiersen – TheChiefEmperor @Youtube.

דקוּת תרבותית – דקוּת אחת

Amir Pri-gal

בארץ סין, המשמעות, ולא המושג, של אח-אחות, מוצאים פחות תוקף. לא שהייתי שם, רק מסיק מקריאה. המרחב הזה מתרוקן. אולי התנועה שלו מתקיימת איפשהו בערפלית שבתת-המודע הקולקטיבי, בגלל שבני-האנוש הם במהותם תרבות שמספרת סיפורים מסביב למדורת השבט. יש סיפור על חטיפת נשים מווייטנאם לתוך המערכת המשפחתית הסינית. אני לא זוכר איפה ראיתי את זה, אני חושב בנשיונל ג׳אוגרפיק, הדוקומנטריסטית/חוקרת-התרבויות באותו רגע מסכם תיארה את זה כהשתקה: השלטונות משני הצדדים משתיקים. עכשיו בגלל החוויה האישית שלי בווייטנאם, החברים שהכרתי, הקשרים שאני יוצר, זה נראה לי שיש פה יותר חלק של ביישנות תרבותית מאשר השתקה. (כמובן שהעובדה שהציגה היא בעיה). 

הדקויות במערכות יחסים התערערו גם במדינת ישראל. הדקויות שונות… כפי שזו טעות לעשות משפט על התרבות הווייטנאמית-סינית מתוך משקפיים מערביות, תהליך התרגום מפספס את הנקודה ולכאורה כופה מערכת מושגים על הצופים, אפשר לקרוא לזה הנדסה חברתית, אני רואה בזה פשוט נקודת מבט שלה מתוך עולם התפיסות וההרגלים שלה, והחופש שלה לבחור כמובן, וגם לטעות, בימנו חשוב לזכור שלאנשים את הזכות לטעות, לא כאילו אנחנו בוחרים במפלגה דרכה, נכון? אני מאוד נהנתי מהסידרה שלה. הדקויות השונות… ניתן לראות דקות אחת ממנה גם במדינת ישראל ולא ניתן בקלות לראותן, או לפרש אותן ממשקפים אחרות: המושגים של החבר הכי טוב של האישה לאורך חייה, שהוא למעשה אח-נפש, והחברה הכי טובה של הגבר לאורך חייו, שהיא למעשה אחות-נפש, מתפוגגים לצד צמד המילים שלום וסובלנות… פה אני כן ישתמש במילה הנדסה חברתית. אנשים במודעות, חצי-מודעות, או חוסר מודעות, בצורה ישירה או כתוצר של ההתעסקות שלהם ״ברוע״, המופנה מתוך טראומה אישית, ו/או נפלו שולל לפילוסופיות של ״רוע״ שעוסקות בחיבורים מתמטיים של אחד ועוד אחד, של להכניס אינדיבידואלים לתוך מושגים שדוחפים אנשים חופשיים לסגמנטציה שנמצא בקשר אמיץ עם הפחד בחוסר הוודאות על מחשבותיו של האחר. זה תהליך ״לא טבעי״ שמתרחש לפחות בעשרים השנים האחרונות ויכול להיות שהוא קשור לגזענות שבין התרבויות הרבות בישראל, שמצליחה להסתתר בינתיים כי הדמוקרטיה אינה חופשית, או נכון יותר לומר כרגע: אינה שקופה. אני אגיד לכם, תפיסת העולם שלי התהפכה מאז ההתגלות, המוות הוא וודאי, אני יכול לראות את השם שלי חקוק על סלע כזה או אחר, עמיר בן אמא ואבא. ואני מתקשה לצאת לבחירות הבאות כי אני לא יכול להצביע למי שמוליך שולל ילדים, לאו דווקא חברי הכנסת וראש הממשלה העתידיים אלא למי שנמצא מאחרי הקלעים והפשיט מושגים תרבותיים-רוחניים של מערכות יחסים בין אח לאחות. אתם כמובן יכולים לערער את הכיוון הזה, אני… באתי מתרבות המזרח, ופגשתי בה שוב בווייטנאם, וזה בסדר שיש לי אחיות גם אם לא בקשר של דם. יש לי עוד מה לומר לכם בנושא, בפעם אחרת.

כאשר אומרים זאת יפה, וזאת יפה, זאת מבוגרת, וזו בוגדת, אני לא מבין את השפה הזאת ואז אני צריך להתאמץ כדי לרדת לקרקע של תרבות השיחה. כאשר אני חושב -עליה-, והיא לא באה מתרבות המזרח, היא העברייה היפה ביותר, היחידה בעצם, אין מושג אחר, אני רואה את הכוכב הזוהר שבשמיים שמכוון אותי צפונה בדרך הנכונה, והדרך היחידה אליה היא זאת שעלי לקבל את עצמי כפי שאני, לתת לכבלים של ההנדסה-החברתית והתלות החברתית להשתחרר מעליי, משם משפחה, ומשם ישראל, "אל הארץ אשר אראך". זו כוחה של האישה בחיי.

קרדיטים

  1. Video: 96 Songs| Kaathalae Kaathalae Song | Vijay Sethupathi, Trisha | Govind Vasantha | C. Prem Kumar @Youtube.

מעגלים, דמוקרטיה חופשית

Amir Pri-gal

מחשבה אשר מתמקדת בנושא אחד בלבד, לא יותר, כדי לדון על מודעות עצמית ברמה האישית וברמה החברתית.

מעגלים, מטבע היחסים האנושיים שטבועים בהם, (הם) מסננים. תרשו לי לחתוך ישר לנקודה: לתרץ סינון של אנשים ברמת המאקרו כמעגלים הוא לא הגיוני כאשר מה שקורה בפועל זה טיהור. טיהור תרבותי, טיהור של תפיסת עולם, מלא טיהורים שלמעשה הם טיהורים אתניים. אני מרשה לעצמי לשים את ״הטיהור העכשווי״ והטיהור האתני, ללא שנכליל כאן את מימד האלימות הפיזית מלבד אולי את השלב או הסממן שמוביל אליו, כמעט על אותו משקל כי לעניות דעתי ישנו נעלם-חדש שהצטרף למשוואה מאז ההגדרה של ״האדם הלבן״ שהתייחס לפיזיות של ה-dna, וזה האלטרנטיבה של ה-dna והוא הסייבר-ספייס. אני יוסיף לכם את המרכיב על הצלחת כדי לחשוב עליו אם יש משהו בזה: ב-2018, 2019 כאשר המטבעות הקריפטוגרפים נכנסו לשוק, הרבה מאוד אנשים שיש להם את הכוח הפוליטי להניע חוקים בין אם ברשות המחוקקת ו/או השופטת, נבהלו. פער. אמצעי התקשורת התחילו להחדיר את האפל שבמטבעות, את השחור, זה בעצם ״השחור החדש״. ״השחור החדש״, טבוע בווירטואלי. זה נוראי, הם מנעו הלכה למעשה את החופש של אנשים להניע את הכסף שלהם במסגרת דמוקרטית, בין דמוקרטיות, למשהו שהמערכות הכלכליות בעולם לא היו מוכנות ״להגדיר״ אותו ולכן הוא נשאר כמשחק. והשימוש במשחק נמנע. אנשים שלא היו אמיצים מספיק פלוס עם ידע מספק, נשארו מאחור, וב-2026 אפילו אפשר להגיד שאתה לא יודע עד איפה בור-החוב מסתיים, איפה הסוף שלו. עכשיו עזבו, מי שמתמקד בחיובי כדרך חיים יודע שהזדמנויות יש לפחות ככמות האנשים בעולם. רעיונות להניע אנשים. הרי זו כלכלה, הנעה של אנשים. אנחנו פשוט התרגלנו שהיא נעה מהר יותר ביחס למאות הקודמות ששם הייתה תלויה במהירות של הסוס ובכוחה של האדמה להצמיח… עכשיו האינטליגנציה המלכותית LLM. הטיהור האתני הזה, שאולי בעתיד הקרוב איזה חוקר.ת מתחום מדעי החברה, החיים או הרוח יגדירו אותו ויתקבל כמושג סטנדרטי, הוא אמיתי, והוא מתחיל בחוסר מודעות. הרי בעברה של גרמניה הוא התחיל בחוסר מודעות, עד אשר התגלו הזוועות, זה חלק בפוליטיקה של הרע, או הרוע. בשלב זה אני לא ארחיב יותר מזה אני כן אציע לכם פתרון. כדי להתמודד עם חוסר מודעות שכזה, תוכלו ליצור שיתופי פעולה, פותחים את השוק לכולם, יהיו לכם יותר סטודנטים שירצו לחתור אחרי ידע ולא רק חיילים שנראה שרובם יצטרכו להתמודד עם העוני עם הטמפרטורות הגבוהות שבחוץ רק עם כלי אחד שיאפשר להם לאחוז במטרה והיא הדת. הדת היא תוספת לחיים, היא אמורה להוביל ״לדרך״ של היוצר או של הריקות, זה אותו הדבר, זו האמת.

קרדיטים

  1. Diagram: The seven liberal arts by Herrad von Landsberg @Wikimedia.

מפת האחיזה

Amir Pri-gal

בגאוגרפיה של האיילים, זה שבו באמצעות מכחול נמשכו בצבע כוכבי-הלילה תוואי השטח של ימי-קדם, ועונות השנה שחלפו מזאת הראשונה, שם ישנם מחוזות שמורים של מרעה שבאחת מהן, זכר רחב-קרניים פגש בי. ריבון לעצמו. תחת אותו גשם דק. היצא לכם להריח את ריח הצמחייה שבפיורדים תחת גשם קל שכזה? הוא קצת שונה מהעלים היבשים שתחת אמיר-היערות שבחזקתנו. שחלקם מתאוששים. זהו ריח מתוק מסוג קצת שונה. אני כמעט ששכחתי מהריח. וכמה שאני זקוק לריח הזה שוב שיימצא בחיי. זהו ריח ללא דופי. זהו ריח של העץ שנרטב לראשונה, שנושם בצורה אחרת, עם זמן אחר משלו, שעליו טבועים כל אותם האנשים שחצו אותו באותו חבל-ארץ בגאוגרפיה של האיילים. האייל המשיך ללעוס כאשר הבטנו עוד אחד על השני. ואז אני, על נוף ההרים. ידעתי שלא אפגע. שם על הקרקע גם קיימים צבעים סגולים, ואדומים, וכחולים. משקעים ברמות שונות, ספוגיות אחרת. מה עבר בראשו אין אני יודע… אני גיליתי שאלה חיות מאוד סובלניות גם כאשר הם יודעים שיש בני אדם שצדים אותם. אולי בגלל זה נתפס האייל כבן-חיים הנע בין אלה שאנחנו רואים, לאלה שסתומים לרובנו. ואז האייל הלך לו לדרכו. אתמול הוא חזר לחיי. רוח שבה אני ברגע הזה מוצא את הדרך-החופשית ללכת בדרכה, באמצעותו, אולי ככלי עזר, כאשר אני מתמודד עם תחושות של חזקה על האישה שאותה אני כמעט ודורש להכיל. האייל עוזר לי להבין שאין זה מתפקידי לאחוז: הוא זה שנע-בין-הגבולות, התמצית לכך אגורה בו מימי קדם על אותה גאוגרפיה שהיא מגרש המשחקים שלו, יודע כך את מקור כל ההחלטות שחלק מבני האדם, שביניהם אני, בתמציתנו אוחזים בה, רגע לפני שאנחנו משחררים את האישה לדרכה שלה; הרי כמה שעבודת האחיזה היא קשה. היא משא כבד של הצורך הפנימי להגן כאשר האדם נקשר כך בצורה עמוקה לאישה. לאישה ספציפית. עליו להבין את הכוכבים שבהם היא נעה בכוחות עצמה. לכן באו מורים לחיינו, מתוך תת-המודע הקולקטיבי, מתוך השפה שלנו, הגאוגרפיה שאותה הדפסנו שוב ושוב בספרי האטלס באמצעות הדיו שיצרנו בעבר כדי ליצור חיבור עם שאר בני האדם, קשה היא הבדידות, גם אם בוערת מדורת השבט באח שבבית חייך… המורים… זאת כדי לספר לנו על חוזה-האחיזה: התרגיל הוא חמלה בנשימות. גם החמלה נושמת.

אז אילו חיות-קסם מצויות בחייך?

קרדיטים

  1. Photo: Stag in the Moonlight by William Morris Hunt @Wikimedia.

שני עולמות שונים שנפגשים

Amir Pri-gal

כאשר פגשתי בה רציתי לברוח. לקנות כרטיס טיסה מהיערות של וייטנאם, למרכז התרבות הקומוניסטית של הארץ השלווה הזאת, האנוי. לא כי משהו לא בסדר איתה, אלא כי היא ההגשמה של האישה שמקרינה אור יותר ממה שאני הכרתי עם עצמי. המשברים חלק ממני, הישראלים חלק ממני, המלחמה הנוראית הזאת, המראות שלה, גם אם רק בקריאה שלהן, לא העזתי לראות, לא ולא, שהן הקעקוע על העור שלא רציתי בו. ואני שונא את הקעקוע הזה שעליו מופיעים שמות המתים. אני רואה את הקעקוע הזה כאן. למה אני מזכיר את המלחמה הזאת? זאת כדי לספר לכם את הדבר הבא: הישראלים פחות או יותר הגיעו לסף רוחני שהם לא מצליחים לחצות אותו, ולא משנה כמה מדיטציה או יוגה אנחנו עושים, צופים בתוכניות תרבות כאלו ואחרות, או לומדים באוניברסיטה על קאנט, קודמים, ואחרונים, אני מדבר איתכם, אני מרגיש, בשפה שלנו אגור כאב, אני חלק ממכם.ן, אנחנו לא יכולים לקבל את הזרים בפנים ואת הזרים בחוץ, אלא אם מדובר בכלכלה…. אני יודע שאם אינשא לאישה שהיא מחוץ לגבולות שלנו, כלכלה תפתור את זה. ואם לא, אצטרך להיות עֵד איך דוחים את האנשים שאני הכי אוהב, אוהב יותר מאשר אותי עצמי. כאילו מי יגיד משהו למארק צוקרברג אם ויבוא לביקור עם אשתו וילדיו היקרים לבית הכנסת בעיר לוד. חיוכים יעלו, הפרסום שלו יזכיר לאנשים את טוב-הלב הקהילתי. זה לא משנה איפה. פרסום וכלכלה בכוחם לעשות את זאת. רוב האנשים בעולם לא רעים, רוב האנשים רוצים טוב, אני מדבר על אחיזת עיניים. אחיזת עיניים למסע הפנימי של אנשים לקדוש ברוך-הוא. שלא תטעו, כסף עוד חשוב לי. ועם הניסיון המתמיד להבחין בקריאה של טקסטים פילוסופיים, ובעיקר של זאת המשמעותית בחיי שממנה אין אני מסוגל להתנער: החרב שכבדה מהלב שלי, שמופיעה עוד במציאות שלי… שמזכירים לי שאנחנו בעולם רק דיירים. אני שואף לעשיית כסף, ואם זו תתרחש, אז יש לי כבר את בנק המטרות האישי שלי להפוך את העולם לעולם של עוד קצת יותר טוב. זה כמו להביט על כל אינדיבידואל בפפירוס אילן היוחסין של דוד בן נצבת וישי לשבט יהודה: אנשים לא מושלמים, ועדיין תחתם מופיע עולם טוב יותר, מלך נערץ או לפחות סיפור שלם של מוסר וגבורה. סיפור על עם שיושב בארצו. ובלילה חזרתי, נכנסתי למקלחת, שתיתי תה אולונג, שוכב על המיטה King Size, מביט על הצד הריק מצד ימין ואומר לעצמי, שהאהובה שלי לא צריכה להיות היפה ביותר, החכמה ביותר, לא שהיא צריכה שיהיה לה רוחניות שממש ניתן לחוש שהיא שלמה עם עצמה, ממש אני לא צריך את זה. כל מה שאני צריך שהיא תהיה בצד השמאלי שלי, בצד החסר שלי, כדי אוכל להירדם בשלווה.

קרדיטים

  1. Video: George Benson – Nothing's Gonna Change My Love For You (Official Audio) @Youtube.

הסיפורים מהמקלט

Amir Pri-gal

אילו הייתם פוגשים בטיילור סוויפט והיא הייתה מעניקה לך משאלה אחת שבכוחה לתת, מה זאת שהייתם מבקשים? חלום בהקיץ שבה היא תרקוד לצידו של אהוב ליבה, ואני באותה רחבת ריקודים עם כוכב חיי, האם הייתה מסרבת לדייט שכזה 😉 ?. שלוש ילדות הפתיעו אותי בכניסה למקלט, גררו אותי לספה שבסופו, החליטו לעטוף אותי, והתחילו לדבר אלי על כל מיני דברים של ילדות. אז מה הוביל לזה? בשבת שלפני במקלט שיחקתי עם הסליים של אחת מהן, סליים פוּפ זה נקרא, סליים כזה שהופך לבועה: הרעיון להשאיר אותו באוויר ככל שניתן לפני שזאת מתנפצת. ההכנה הינה תהליך מאוד מורכב, איסוף לכדי כדור ראוי, שיטוח לכדי צורת פיצה, הקפדה שלא יופיעו חורים, בועות יכולות להתרחש, כאן כל המורכבות המתמטית של השוקדות בדבר, ומרימים, כמו שמרימים את בצק הפיצה לאוויר ע"י טובי המומחים, צופים בו ביחד. בין לבין לקחה את הסליים הזה והתחילה להשמיע לי על דעת עצמה פיצוח של בועות שמתרחשות להן. סיפרתי לה שאני מתכוון להכניס מסך טלוויזיה למקלט (ללא התאורה, ובשהות הקור) הזה, וזה שיש כפתור פופקורן במיקרוגל, אז אני גם אכין לה פופקורן. אז היא סיפרה להן מתי שהוא ובאזעקה שאחרי גררו את ההורים שלהן למקלט שלנו. משהו שרק בישראל זה קורה? אותי זה מצחיק. אז מה הסיפורים שלכם מעולמות המקלטים והחדווה האנושית?

קרדיטים

  1. Video: Dancin in the streets of NYC 🎶 by Mellisa Bercraft @YouTube.

ללכת בעקבות ילדים מנהיגים – סיפור על ילדה אחת, ביום אחד, בשעה אחת, אתמול

Amir Pri-gal

בישראל מאוד אוהבים לשאול ב-10 שאלות הראשונות, אם לא הראשונה, בן.ת כמה את.ה. הכלכלה באה קצת לפני או קצת אחרי. בואו רגע נניח להיכרות ונדמיין לנו שישנו בניין עם מספר קומות השווה לגיל הזה שאנחנו שקועים בו כתרבות. ואת/אתה בקומה העליונה, ובכל קומה שאתה יורד, הגוף מתעצב כפי שהייתה. הקמטים פוחתים, הלב מתעצם, כי המשקל התרבותי המקומי על הגב פוחת. אתה מגיע לקומה 18, ואז 17, 16, והגובה שלך נהייה נמוך יותר, האצבעות ללא הטעם המר של חיי-החוב, אולי המגע של ההורים שלך עוד משתקף על השיער כאשר ליטפוהו נגעו בראשך באותו יום של בוקר. ואז הגעתם לקומה 3 ואתם נעמדים במקומכם. מביטים למעלה, ולהמשך הדרך מטה. והחשיכה העמומה בחדר המדרגות שכבר משפיע עליכם, וכל מה שעליכם לעשות זה להקיש על הדלת שמימנכם שלוש פעמים כדי שאדם יצא ממנו ויוביל אתכם לשלב הבא. אתמול ראיתי ילדה שניסתה לחצות מַעֲבָר. גוש גיר חמוד כזה בטעם אפרסק שהתעקשה לה לא להמשיך, נעמדה במקום, ורצתה את הוריה. היא פחדה. אומרת ״לא״ בתקיפות. במקרה הייתי שם, באתי אליה ונתתי לה לבחור מדבקה בין מספר דמויות שאחת מאוד אהבה, נתתי לאבא שלה שנעמד מעברו השני. הפחד שלה נעלם. מי שלא הבין, לעצב תרבות ניתן כבר בדור הנוכחי. לא הנדסה חברתית שתבוא קצת בשלב מאוחר יותר. להושיט יד כדי לגבור על הפחדים. גם אם ההורים לא מסוגלים לזה, כי הם חלק מהחוויה שלה, או הדרמה, שזה לא דבר קל לצאת ממנו, אם אותם שני האלים שלה נמצאים בלחץ המיותר… זה בדיוק הבעיה כאן, אולי זה עניין של ארכיטקטורה/הנדסת-מבנים, אנחנו מנותקים מאותה תמיכה קהילתית: אפשר לדון על זה הרבה מאוד, ולשפר את זה מתוך המקום של להביא את הילדים שלנו למקום של מנהיגות. בכל אופן היא התרוצצה לה בהמשך, מניחה את הדמות הגיבורה שלה עם/על כל מיני משטחים שכמעט ואיבדו את המשמעות בעיניי, כאשר עברה הסתכלה לעברי בפליאה לאורך הזמן הזה.

קרדיטים

  1. Video: “Lifetime” 🕰️ Aging Timelapse made with AI 🤯 by Luma AI @YouTube.

במארג של המציאות

Amir Pri-gal

הריקנות (בשונה ממושג הריקות) עוד נגלית לי. איך אתאר לכם את זה ספרותית? כמו יד שאוחזת בחרב, מוצאת את דרכה דרך בד הקנבס שהיא המציאות שעליה אנחנו מתהלכים, מצביעה על עצמים אשר השלכנו עליה משמעות. מניחה את הלהב ולא עושה דבר. ולא קמה ולא זָעה ממנו. משמעות שהיא המופע האחרון בשרשרת המשמעויות שקדמו לה. במקביל לזה המקום של האנושות שבי, כי כולנו מחוברים, מי שיוצא למסעות בעולם יכול להבין את זה: ביחד בנינו בית ובתוך הבית להבה של נר ששמונה וחצי מיליארד שש מיליארד אישואישה, ילדהוילד אוחזים בה זה עכשיו, כולנו מבינים אותה… מהמקום של האנושות, החרב מספרת לי שהעצם מרוקנת ממשמעות משלה. כרגע זו תחושה של אובדן, או אובדנים קטנים. לא מאוד ״כואבים״, אובדן של משמעות הוא סבל שמקיף את הכל, לא כאן, כי הכלים הרוחניים והמנטליים להימצא בכל רגע ורגע באנושות, ברשותי. זה סוג של אחיזה, מפני אחיזת העיניים של המציאות שלנו, של הצבעים והמשיכות על בד-הקנבס. זהו שלב אחד לפני הבנה מעמיקה יותר: אני יודע זאת ממספר סיבות, על אחת ברורה סיפרתי לכם, נר-האלוהים, או נר-הכל, איך שבא לכם לקרוא לזה. הוא גדול יותר מאותה יד שמצביעה לי. וקדמה לה בעידנים. יש כאלה שיראו ביד מחוברת לדמות של מלאך החיים, ויש של עושה השררה. אני לא מתייחס לזה יותר מידי, אני לא שואל, כי השאלה הזאת אינה מעניינת ולא רלוונטית. הדמות מעברה השנייה כאילו לוחשת את סודם, שאל לאדם להכיר בשלב כה מוקדם. אני אסביר על העצמים: למשל, אני רואה ילדים קטנים שמביטים אל קוביית המשחק שלפניהם ומנסים לבחון אותה, חשים בה, את המרקם של המציאות שלה, שלו אתה, שלו עם עצמו, הריח, אפילו הריח של אמא שלו, אנחנו מתחילים בשלב זה לטעון את העצם במשמעות. והמשמעות גדולה יותר כאשר ילדה באה ומצטרפת למשחק של העצם עם המרקם-של-המציאות המעניין הזה. באמצעות עצמים נוצרת תקשורת, שפה משותפת, חיבור, נאמנות, ואף שנאה או חוסר הסיפוק, לא שהשנאה קיימת, זה שהעצם כבר אינו ברשותי. כאשר השנאה מתרוקנת עם השנים, או ההתנסויות, אחרי שפגעו בנו, השפילו, דנו אותנו לכף חובה בתוך מסגרות שהיו אמורות להגן, כאשר אתה רואה שהמצב שונה כאשר המראה מתהפכת בחזרה ״לפוגע״, זה מאוד לא פשוט ללכת בדרך המודעות-עצמית… אנשים פוגעים בנו ואנחנו נפרדים מעצמים בעל כורחנו, אנשים נפטרים, ואנחנו שוב נפרדים ממה שמייצג שרשרת של עצמים, את תחילתם, חלק ממנו, ואז ממלאים בדבר אחר, אולי בזה שהפכנו להורים, מחליפים את מושג ההורות בזה שלנו. נדמה לי שבתרבות הנוכחית אם אשתמש במושג חלל תבינו את זה יותר, חלל שהוא ללא קול, וניתן לאבוד בו באמת, ואנחנו בכדור הכחול הזה נמצאים באותו חלל מרוחק שיכול גם לבלוע את הכל לדבר שהוא לא נתפס במוח האנושי, כן באופן מתמטי, אך לא במסגרת ההבנה של העצם שיש בו משמעות. זהב, למרות שאין לו בגדול שימוש פרקטי מלבד באלקטרוניקה שאנחנו בכלל לא רואים, בתוך קופסאות קטנות שיודעות גם לשחרר חום, השימוש שלנו הוא חזותי, הוא אומנותי בלבד, אומנותי גם כאשר הם מוצגים בצורה מאורכת בערוץ בלומברג, או CNBC. אנחנו מעניקים לו ערך רב, מעבר להיצע וביקוש. וגם פוליטי, את זה אתם כבר יודעים. התפתחות של ילד זה דבר מרתק, שזו בעצם התפתחותה של משמעות דרך עצמים. איך מלמדים ילד להבחין? להעניק לאחת את הזהב, לא כי הוא משמעותי בעיניי, כי הוא משמעותי בעינייה, וזה הכל. 

קרדיטים

  1. Photo: Back View of a Woman Holding a Flower by Pavel Danilyuk @Pexels.
  2. Originally | Video: Kelly Clarkson – Since U Been Gone (Official Video) @YouTube.

פגשתי אותה בלילה, ואז את היהדות שלנו

Amir Pri-gal

פגשתי אותה בלילה

ואז שאלתי אותה: ואיך גילת על ישראל?
היא: בבית הספר קראו לי יהודייה מסריחה
כך גילתה על היהדות שלה, שוחחה עם אימה וכך עלתה לישראל

ואז הבנתי, שהיהדות שהייתה כה מרוחקת מהעולם שלי, של אלה שהם סביי וסבותיי, מהמעטפת שלהם, זה שניתן לראותה במפות העתיקות של רומא העתיקה, נושאת עימה את השנאה ליהודים. את האנטישמיות. כאשר שרפו את המסכתות, תרומות, טהרות, בכורות, נזיקין, קרעו מעל פניהם וילדיהם את הכּתוּבּות כאילו אין אלוהים, סיפרו שערבבו את המצות בדם, בדם של ילדים, כפי שהשלטון הרומאי האשים את הדת החדשה שפרצה לה לעולם. לקחו להם את האדמות, את השורשים, באמצעות אותו חוק. אבל היהודים הללו לא נועדו להילחם, אז זה נשאר בחומר האפל במעבה הקירות שאני נכנסתי אליהם כאשר חלפתי על פני אותן קירות ברחוב אלנבי, באוניברסיטת תל-אביב, בקיבוצים אשר בדרום, באולם בית המשפט ברמלה כאשר ראיתי איך מוסדות כלכליים כפו דברים על אזרחים שהם אפילו לא ביקשו, החתימו אותם על מסמכים שהמוסדות לא מצאו דרך אחרת מאשר זאת כדי לצאת מהבְּרוֹךְ, הקירות נבנו על בסיס הרעיון הארכיטקטוני של מצבות אשר נותצו, הזיכרון פג, תרבות כמעט שאבדה לתוך דפי ההיסטוריה של ילדים בעולם מקביל שיִתְוַדְּעוּ לה כאשר ישיגו להם את מושג השלום הפנימי. הקירות של היישוב היהודי, ואז מדינת ישראל, מספרת סיפור אחר לגמרי מזה של אלה שחוו את החומות שהקיפו את הבית היחיד שלנו. אולי זה מה שמחבר אותי אלכם, בית-האלוהים. אולי זאת הגאולה הנכונה, "לנתץ" את הסיפור שלא שייך לנו, זה של השנאה, כפי שאב-האומה עשה, כדי לראות כמה שהקירות חלולים הן, או במילים אחרות לראות את החלל שבנינו.

החומר הבלתי-נראה למכשירים שהמצאנו מרכיב 95% מהיקום, וזו התהייה שלי.

עכשיו לנושא הבא:

ישנה בקשה יהודית אחת שכולם אומרים אותה, שהיא מאוד משמעותית באותה יהדות שלנו. שהקדוש ברוך הוא לעולם לא יוכל לקיים אותה, הוא יכול להגשים את כל משאלות ליבכם מלבד זאת: האם אתם יכולים להעלות בזיכרונכם איזו ברכה היא כזב? ״שלא תדעו עוד צער״. אני מניח שהברכה הזאת מדברת על האושר שיבוא, ועל אחדות קהילתית. אחדות קהילתית בין הקירות שנשברה לי מבחינתי, אך אני אוחז למענכם עוד ברסיסים שלה.

 

קרדיטים

  1. Video: Hans Zimmer – Time (Inception – Live in Prague) @YouTube.

שתי במות למשילות

Amir Pri-gal

מראש אומר: שוב, אני לא חושב שמה שאני מחבר או אומר הנה האמת. אני אפילו מסתכל אחורה בדברים שהגיתי בהם ורואה אותם ״שונים״, או עם "חורים", או רק משמשים פיסה מהמציאות.

למי שבוחר לנסוע ברכב לשממה הדרומית מבין שזו השממה היפה, ולמי שנוסע לרמת הגולן יכול להבין שזו הגרסה הישראלית לשממה הסקנדינבית, אילו מקומות יפים שאנחנו חופשיים לנוע בהן 🫠, אילו רק הייתי מרגיש את החופש גם לגור בהן. הבאתי את האזורים הללו כי הן משמשות רקע-הבמה לשני שׂיח-ים שונים בנושא המשילות: זה שלי אתכם, וזה של הקהל המיועד. הנושא הוא ברור -מי מכפיף את החוק, ו… החוק שווה לכולם. אבל למי שיש את כרטיס הכניסה לבמה המרכזית של השיח-הַמְקֻדָּד יודע שהכוונה במשילות היא מספרת על פחד גדול יותר. עכשיו, כרטיס הכניסה הזה מיועד למי שמכיר את השפה הישראלית על בורייה, ובתנאי שהוא יודע איך מתנהלים דיונים במערכת בתי-המשפט. בשני, האמת אינה התמה המרכזית, אלא אותה חובת ההוכחה באמצעות… אני פשוט לא זוכר את המילה המדויקת, באמצעות התפלפלות/תמרון בשפה. מה הכוונה: איך אתה מציג את העובדות, את האמת. עכשיו, זה דיון מאוד עמוק למי שמתעסק בזה, שלא ניתן להתחמק ממנו: גם אם זו מערכת משפט עברית, או ישראלית של ימנו, או כל אחת אחרת כאשר המשפט הוא ״אמת״, כלומר מתוך הבסיס להבין. אני לא באמת יודע מה קורה שם, כי אין לי מכרים מתוך מערכת בתי-המשפט (העליון) שירמזו לי לפחות מה קורה, אני כן יודע שכרטיס הכניסה הזה הוא ממשי, בעל ערך חברתי; אדם אחד באותה עיר יבין דבר אחד, אדם שני יבין את הרובד הנוסף של נושא המשילות. לאיזה משילות הם מתכוונים? של הסטטוס קוו שגם מכיל את הדבר הבא: איך שומרים על רמת מחירי הדיור: הדבר הזה הבאתי רק כדרך אגב. הסטטוס קוו שבו התקבלה העובדה שאנשים וויתרו על כל הקשרים החברתיים והכלכליים בארצות המוצא שלהם לטובת יישוב הארץ ואז שאלו אותם בצורה זו או אחרת את השאלה שאז הייתה מאוד הגיונית: האם הכיש אותך נחש. אני מזכיר לכם וזה גם מאוד חשוב לי להזכיר לכם שדרך-הטוב ניתן למצוא בכל מקום, ואנשים שהלבינו את פניי ברבים נמצאים דווקא בסביבה הפיזית הקרובה אלי וטובעים בשקרים של עצמם. ולכן יש כאן צורך במשנה זהירות בנושא שעולה כאן: הגזענות, שהיום היא בעיקר כלכלית-מעמדית. אבל כמו שאמרתי לכם, אני מכיר מעט את השפה העברית, וקצת על בורייה, וכמה שיפה היא העברית, ואומר את הדבר הבא: הנושא הוא לא גזענות, שהוא גם קצר מועד אם אחד למד לומר להתראות, אלא הפחד שלהם שיחדרו אליהם שוב. בגלל שרבים אינם עוסקים בשפה יותר מידי ״התמזל מזלם״ לא לרכוש את הטראומה היהודית השנייה: השואה, הכחדתה של תרבות. ועכשיו גם מלחמת התקומה שבעזרת רוח-הקודש, גם תבוא לסיומה. כאן למי שחסר לה.ו כרטיס הכניסה הזה, ולמי שמדליק נרות ומברך בהן, יש הכוח, או הגישה הבאה: החמלה. החומל יכול לעזור לאלה שנמצאים בטראומה שהחברה הישראלית עוד לא מוכנה להודות שירשה גם מתוך מודעות. כי זה נוגע אפילו ״בזכות של היהודים על הארץ״ בגלל ההתעסקות המיותרת בשפה על בורייה והפיתולים שלה כדי למנוע מאחרים חופש. כי מה לעשות, היהדות או הזיקה לארץ אינה באה בחינם, היא מתבססת על פעולות שנמסרו ביום היווסדה ולאורכה של האומה הקדושה, העתיקה, אומת האבות, איך שתרצו. כאשר מתעסקים יותר מידי בשפה ואפילו משתמשים במילה ״אנושיות״ כדי לגרום לביקורת כדי ״לנצח את האחר״, לאורך זמן ניתן לראות, ככה מגבוה יותר, איך עם כל האמת: קבוצות שלמות מפסידות עַל לא עָוֶול בכפם, כמובן שזה הרבה יותר מורכב מזה, האחדות ביהדות מופיעה משני הצדדים, משתי ממלכות שונות, משני צידי המתרס וכך הלאה. וכך ההזדמנויות של הילדים לפעול. אני מניח שאתם יודעים מה אני חושב שהדרך הנכונה היא: שקיפות. שקיפות כמאזנת את הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, והרשות השופטת, וכתוספת: את זאת המבקרת, אני לא מכיר אנשים שרואים בעיתונות היום ״חופש ה-״. גוף רביעי. עם חוקה. ללא לפחות שתי אלה, אנשים מפסידים בתים גם אם עשו הכל לפי דרישה, ואלה שלא הפסידו חשים בזאת, ואת אלה אני יכול להוכיח לכם. אבל אז אצטרך להיכנס לשיטות מיותרות ואפילו היתולים מיותרים בשפה, כי כאמור אין אמת אחת, מלבד זאת האולטימטיבית, ואני חייב להתחשב בעניין שהפרשנות משתנה לא רק בין תרבות לתרבות, אלא ממש בין עיר לעיר, בין קהילה לקהילה, בין אנשים במקצוע אחד לאחר וכוליי. יש עשיית הטוב. להבין ולשחרר.

נק’ מבט נוספת: אלה שמספרים על כרטיס הכניסה בעצם זה לא כרטיס כניסה, הם בעצם לא מאמינים שישראלים הם חכמים. אני אוסיף ואומר: זה שהם לא מבינים, זה לא אומר שהם לא מרגישים, ולמרות הצער, הסבל ממשיך להתגלגל הלאה.

בעולם שקוף יותר מדברים כך:

קרדיטים

  1. Photo: The Fairy Queen Takes an Airy Drive in a Light Carriage, a Twelve-in-hand, drawn by Thoroughbred Butterflies @The Met.
  2. Photo: World Economic Forum Annual Meeting by World Economic Forum Annual Meeting (CC BY-NC-SA 4.0).