לא אמת, לא משהו שאני עצמי רואה בו אמת, דיונים בכל מה שלא קשור לעולם הרוח הם צרים כולל הדיון הזה, הכוונה היא גדולה יותר: הרצון שיהיה טוב לכולם. 

קיומו של ארגון או חברה שמתבססת על מוצר אחד, יכולה לקום וליפול על התרבות שבה השתקעה בה. אפשר תמיד לדבר על הרעיון של חופש הבחירה, אשים את זה בצד בשלב זה. תחילה אני כן אומר שהארה היא דבר אמיתי, ויש בה דרגות, ומטבע החיים אינה דבר קבוע, אך מעצם הידיעה שלי אותה אדרוש שמנהיגות מאפשרת לתרבות לצאת מתוך הגבולות שלה שיכולה להוליך את עצמה שולל דרך החוקיות שהפרטים בה או האינדיבידואלים בה קובעים לעצמם באופן דינמי. מתוך חמלה: ואם יש חולי פסיכולוגי, או סבל דחוק, אז זו בעיה. אם האמונה שהאדם הוא רע ביסודו הוא בסיס ההתנהלות, אז כמו בזירת אגרוף שבו יש מנצח וישנו מפסיד, בעולם שכזה לא מן הנמנע שמלחמות ידחפו את הדם שבעורקיה לנוע. כי: לצאת משיווי משקל, הוא משהו שיש לשים אליו לב. דוגמה לצאת משיווי משקל: האם יש שם לאגרות החוב הפַּח מ-2007-8? קבוצה של אנשים שחשבו שהם יכולים עד אינסוף לעמוד על גב הציבור הרחב.

אם נתלה שלטי אזהרה פיזיים, נכניס עובדים לתאים דיגיטליים שבו מודדים כמה מיושרים הם עם עקרונות החברה עם ״האסור״, של ״הרע״, כהערה: בואו נכניס גם את מושג ״השטן״, כי זה שאדם לא מאמין באלוהים זה לא אומר שהוא לא מאמין באופן מודע ולא מודע בכוח החיצוני שנקרא ״שטן״, החזרתיות הזאת, שמופיעה שוב ושוב, מובנת כך: יש להכפיף ולהסתיר את ההתנהלות הזאת מהעולם החיצוני, באמצעות הסתמכות על התרבות הפנימית עצמה, שזו גם יכולה להתפרק מהמשאבים שמחזיקים אותה שלמה, ומתוך מתן גיבוי חוקי ב-, ומ-כנסת ישראל. זו אחת הסיבות למה צריך דמוקרטיה חופשית, חייבים שקיפות גם כדי להימנע מהרוע שהוזכר, שהוא בכלל אמונה, מלהתפשט, אבל לא את הדיון הזה אני רוצה לפתוח כאן.

האדם הוא טוב ביסודו, נשאר רק לבחור בו, וזה מה שייצב את הbrand. כלומר אנחנו כבר בתהליך הזה בעולם, חברת נייקי נבחנת מהיכן ההנהלה מייבאת את חומרי הגלם שלה, מה תנאי הייצור וכדומה, במקרה של בחירה באדם הטוב מיסודו אין אפילו צורך לדבר על דמוקרטיה חופשית. וגם לא באתי לדבר עליה, באתי לדבר על משהו אחר.

כאשר אדם שמודד ביצועים תרבותיים של ארגון, הוא או היא יכולים בקלות להחליף לתרבות ארגונית אחרת, להחליף לחברה אחרת, עם הנהלה אחרת, עם מערכת ערכים שלמרות שהשפה העברית כוללת את כולנו בה, אדם יכול למלא חללים של סיפוק שנובעים מאושר שלא התבטא בקודמת. חוויה שונה ומהפנטת.

יש הרבה מאוד זוויות להסתכל על זה ואני אתמקד על הכללות, הכללות שבה העובד אינו נמדד על הביצועים שלו, או אם נקח צעד אחורה, על היכולות בפוטנציה שלו, אלא על כל השאר. ״תרבות״ זה דבר טוב, תרבות גם יכולה מתוך עיוורון ליפול להכללות של האופן שבו הוא מתבטא, מתלבש, היכן הוא גר, השאיפות שלו, האמונות שלו, עם מי הוא בוחר לדבר, על מה הוא שם את הדגשים בחיים ועל מה הוא לא, היכן הוא מבלה, והיכן לא, אפשר להכניס אותם תחת הקטגוריות של קנאה, גזענות וכדומה. אני אכניס אותם תחת הקטגוריה של בלבול. לאנשים יש את הזכות לפחד, לאנשים יש את הזכות להסיק מסקנות, נכון? הרי זה בסדר, הרי לכי לך ולך לך תצאו לתרבות אחרת, ברוך השם זה עולם של שפע.

ואם בכל זאת נרצה פה בישראל? אז יש לי חשש, שהגבול מאוד ברור. בגדול אני חלק מהמערכת, או עם היכולת לראות אותה, ובמלחמה הזאת אפשר לשים לב שאם אנשים לא יוותרו על האני לא פראייר, המערכת יכולה לקרוס. אפילו ברמה של התור בסופרמרקט, ואלה שנמצאים בתור שהיה, יהיו עיוורים לתהליך שיביא את הקופות להשבתה; חסרים אנשים כי הם יצאו למלחמה, אז ישנם מספר ענפים חסרים שיתחזקו את ״הסדר״. מושג האחדות, גם הוא לא מגיע בחינם, וצריך להתאמץ ולעבוד עליו ברמה האישית ממש כמו שעובדים על הסבל האישי. בדבר אחד אני בטוח: השיוך אינו כלכלי, ״טיפּשוּת״ יש בכל רמות החברה. בהנחה שאתם מאמינים שהייחוד שלנו הוא… אחדות. וללא מנהיגים, פתרונות בדמות הגבלת זכויות בזמן חירום שהוא הלכה למעשה מראשית קיומה של המדינה היהודית יוצעו, והן יהיו חמורות יותר. ״צו השעה״ לנצח נצחים, באדמה שהדם בה לא מפסיק להישפך, נכון? נהפוך לסופר-ספרטה. 

אני יציע את הדבר הבא: תרבות דמוקרטית מאפשרת תרבויות ארגוניות שונות, לא קול אחד שמיושר לקול של הממשל, או ארגונים פוליטיים שמטבעם הראייה בהם היא צרה ואי-אפשר לעשות דרך נקודת המבט שלהם עסקים, לי זה לא משנה בכלל אם הבן אדם או המכרים שלו מחבבים את ישראל, אם הבן אדם רוצה לעשות טוב בעולם, בו נעבוד ביחד. השלטון הדמוקרטי בישראל דווקא הוא צריך לאפשר תנועה, שיווין זכויות, זכויות אזרחיות, שקיפות וכדומה. והוא לא אמור להשלים, את מה שמנקודת מבט מאוד מסוימת ניתן להתייחס אליה כך, את ״הגזענות הארגונית״ שארגון יכול ליפול אליו. לאפשר תנועה לאנשים שאחד מעמודי התווך שלו זה לימודי שפה זרה ולא באוניברסיטה, אלא כמו בווייטנאם, עם ילדים קטנים! לפני שאלה נופלים לתוך מה ששלוש הדורות האחרונים מורישים להם בגלל שהם לא ידעו לשים לב אליו ו/או להתנגד אליו: לגנבי אנרגיה.