שירה ועל יחסים בין לאומיים שהם כתיבה

פרוורטי

מרוב לוגיקה לא רואים את היער, דמוקרטיה-חופשית! למען האחר

העולם שנמנע מלהציל את העולם שמעבר לעצמו

אוגוסט 22, 2026אוגוסט 22, 2026 Amir Pri-gal

בהר אחד, ובמערה אחת, ישב לו אדם אחד, אולי משוגע, אולי תחת השפעת המלכה כינו אותו בשם פנאט, אולי פילוסוף. ישב וחיכה לקול אחד שיקרא בשם וידון אותו על מעשיו. בינו לבין עצמו ידע שחי הוא בין שאלה לתשובה, בין שאלות לתשובות, בין כוכבי-לילה לארץ, בין תעתוע לגורל. קראו לו כך לפני שזה לקח את המסע לאותו הר אחד, לאותה מערה אחת. לאחר שהוא חצה שטחי מראה, שטחי עיבוד, יער אחד או שניים, ימה אחת או שתיים, מספר בארות שניתן להן השם, אחת, שתיים, שלוש ואולי אף יותר, וכאלה שהן נובעות במקום מבוטל, צפונות לנוודים שמנהגם בין הנקיקים. אולי חצה את השער לים-המלח והבחין בנציב, אולי לן לו בנווה מדבר, זן מפירות התמר, חש בחול שבו כל אחדואחת מאיתנו נצעד עליו אלפיים תשע מאות שנים מאוחר יותר. אולי הגיע לירכתי הר-געש, חש בחום, וגם בתנועת היבשות הנעלמות העתידות לבוא. אליהו הנביא לא היה חרדי, בגרסה המוקדמת ״פרושי״, הוא קדם לפרושים, לצדוקים, לעסנים, ולקנאים, הוא למעשה היה חלק מזרם דתי ראשוני בתקופת הממלכה המפוצלת שנקרא ״בני הנביאים״ ולפני שאלה נקשרו בכלכלה של המלוכה שהסופרים בשלב מאוחר יותר שמו את עבדיו ללעג בגלל שהתפצלו ״מהאמת״: נביאי-שקר. אני לא מבקר, אני מבין, אולי זו השפה של מי שחיו בעברם כנוודים במדבר…. בכל אופן, מאותו עם של נוודים צמח לו נביא אחד שחלם על קול-האלוהים שאמר לו ״אתה פנאט״. כשאני חושב על זה, כל הקטע הזה של קול האלוהים, אם העברים שנעו למזרח הרחוק היו מוצאים את הדרך לעקוב, לאגור, לחבר על קלף ואז על נייר, בתרבות שלהם עם עצמם את הדרך שבה הרוח נעה בין גזעי הבמבוק, כפי שהם עשו זאת בשירת-הים, כפי שבאירופה וצפון אפריקה הקלאסיות דיברו זה לזה את האלוהים, הורידו לכתב את החוק, אז לבטח היהדות המודרנית, זאת שחזרה לארץ המובטחת, הייתה גם מחפשת את הדרכים גם לאותן המערות, התבודדויות, יערות, מרחבים שבה לחיבור לאלוהים היה של שקט. באמצעות שירה וריקוד, בשונה מתפילה. באמצעות טקסיות שחוזרת על עצמה, בשונה מלימוד. אין כאן טוב ורע, חזק חלש, יש כאן דרך אחרת שהייתה ביהדות ונעלמה. דרך שלא מתקבלת לדעתם מתוך ההגיון שבו הסיטאר לא מתקבל במנעד הצלילים בצד אחר של העולם (המוזיקלי). לא שהסיטאר מופרד, זו יצירה נהדרת בפני עצמה. חלק מבית מלאכה משלה שבה היא משתלבת, ועדיין שני העולמות נכנסים תחת המטרייה של ״מוזיקה״. אני אומר את זה קצת בביקורת, כי ביהדות החסרה שלנו ישנה דרך להציל ילדים ללא הורים בעולם, להביא אותם לישראל וללמד אותם דרך, לממש את האמירה ״להיות אור לגויים״, אבל מנהיגי האורתודוקסיות, לא יקבלו את זה, כך דעה אחת אומרת. התורה מאפשרת את זה, אנשים לא מאפשרים את זה.

קרדיטים

Video: SZA – Kill Bill (Official Audio) @Youtube.

גניזת לוד

אוגוסט 19, 2026אוגוסט 22, 2026 Amir Pri-gal

ראיתי תינוק, בועת מים טהורים, שיושב לו על הריצוף, על הרצפה, עסוק לו שם. קהילת-אנשים סביבו, יש קולות, צעדים, צבעים שונים של המציאות, קווים שמתחברים, שהוא מנסה לחבר, רבים חומקים לו, קשרים שנוצרים, קולות, שפות, תנודות, החיים על הקרקע שנחצבה מסלע עתיק שהיה שם עוד מלפנינו, סביר שחולץ מאיזה הר ההררי בארץ שמכונה איטליה, ואמא אחת שתספר לו יום אחד על חוט תפירה אחד שקושר אותו אליה. אמא יחידה בכיפוף רגליים, בשפיפה אני חושב שקוראים לתנוחת הגוף הזאת, מביטה אליו, נותנת לו ללמוד את מה שהוא נכון לעשות, לבחון, להסתקרן, מחייכת, מחברת לעצמה סיפור על עתידו של בנה, ואז קוראת לו, שיבוא לעברה. הוא זוחל כמובן. הזחלן, בועת-מים-מתוקים, וזו אינה קריאה של חוק, זו קריאה שרק הוא יכול לזהות, ועדיין כולנו יכולים להזדהות עם אותו הקול, ועם התנועה שלו לעברה, כי לאשה ניתן הכישוף וב׳, כי ביום מן הימים נֹאבַד. וזה קול של מגנוט, של משיכה, קולות מבטן הטבע, קולות שאת מהותן רק אמא מבינה. ואני לא מבקש סליחה על שאני אומר את זה, שאמא זה בית. אתם יודעים מה יכול ואני אגיד להם? שהיהודים הפסיקו להיות הקורבנות שלהם. אני אומר את זה מתוך התנסות אישית, לא כי אני מכיר את הגזענות של בחוץ אלא כי גם לפָּנִים של בחוץ, יש פָּנִים של בִּפְנִים; האם אתם מאמינים לדובר? לאנשים זרים? לשכנים שלכם? ולאלה שאיתם אתם עושים עסקים? ולעצמכם? מה זה מאמינים? מקשיבים למה שנאמר שם אצלהם, ושם אצלכם. אם אחד לא מצליח להתעלות על הפסיכולוגיה שלו, למה שיבוא בטענות על הפסיכולוגיה של אחרים? למה? ואז יספרו לכם שהחוק הוא התשובה, ותסכימו לזה, זכרו שבתשובה הזאת בדיוק נתתם אישור להגביל את החירות שלכם עצמכם לחשוב בצורה חופשית, לעשות כסף בשוק פתוח לציבור הרחב, מישהו חושב.ת שהשוק בישראל הוא חופשי? ממש לא. למה? כי ככה זה עובד. בישראל, ולמה בישראל? ראיתם מה שהולך בווייטנאם ברחובות? הלוואי והייתי יכול לומר שאנשים במערכות הכלכליות מאמינים לכם, אבל כבר סיכמנו שהישראלי אפילו לא מאמין לעצמו, נכון? לתשומת לב המחוקקים.

קרדיטים

Video: Learn the Helicopter by MyCharleston @Youtube.

דקוּת תרבותית – דקוּת אחת

אוגוסט 7, 2026אוגוסט 19, 2026 Amir Pri-gal

בארץ סין, המשמעות, ולא המושג, של אח-אחות, מוצאים פחות תוקף. לא שהייתי שם, רק מסיק מקריאה. המרחב הזה מתרוקן. אולי התנועה שלו מתקיימת איפשהו בערפלית שבתת-המודע הקולקטיבי, בגלל שבני-האנוש הם במהותם תרבות שמספרת סיפורים מסביב למדורת השבט. יש סיפור על חטיפת נשים מווייטנאם לתוך המערכת המשפחתית הסינית. אני לא זוכר איפה ראיתי את זה, אני חושב בנשיונל ג׳אוגרפיק, הדוקומנטריסטית/חוקרת-התרבויות באותו רגע מסכם תיארה את זה כהשתקה: השלטונות משני הצדדים משתיקים. עכשיו בגלל החוויה האישית שלי בווייטנאם, החברים שהכרתי, הקשרים שאני יוצר, זה נראה לי שיש פה יותר חלק של ביישנות תרבותית מאשר השתקה. (כמובן שהעובדה שהציגה היא בעיה).

הדקויות במערכות יחסים התערערו גם במדינת ישראל. הדקויות שונות… כפי שזו טעות לעשות משפט על התרבות הווייטנאמית-סינית מתוך משקפיים מערביות, תהליך התרגום מפספס את הנקודה ולכאורה כופה מערכת מושגים על הצופים, אפשר לקרוא לזה הנדסה חברתית, אני רואה בזה פשוט נקודת מבט שלה מתוך עולם התפיסות וההרגלים שלה, והחופש שלה לבחור כמובן, וגם לטעות, בימנו חשוב לזכור שלאנשים את הזכות לטעות, לא כאילו אנחנו בוחרים במפלגה דרכה, נכון? אני מאוד נהנתי מהסידרה שלה. הדקויות השונות… ניתן לראות דקות אחת ממנה גם במדינת ישראל ולא ניתן בקלות לראותן, או לפרש אותן ממשקפים אחרות: המושגים של החבר הכי טוב של האישה לאורך חייה, שהוא למעשה אח-נפש, והחברה הכי טובה של הגבר לאורך חייו, שהיא למעשה אחות-נפש, מתפוגגים לצד צמד המילים שלום וסובלנות… פה אני כן ישתמש במילה הנדסה חברתית. אנשים במודעות, חצי-מודעות, או חוסר מודעות, בצורה ישירה או כתוצר של ההתעסקות שלהם ״ברוע״, המופנה מתוך טראומה אישית, ו/או נפלו שולל לפילוסופיות של ״רוע״ שעוסקות בחיבורים מתמטיים של אחד ועוד אחד, של להכניס אינדיבידואלים לתוך מושגים שדוחפים אנשים חופשיים לסגמנטציה שנמצא בקשר אמיץ עם הפחד בחוסר הוודאות על מחשבותיו של האחר. זה תהליך ״לא טבעי״ שמתרחש לפחות בעשרים השנים האחרונות ויכול להיות שהוא קשור לגזענות שבין התרבויות הרבות בישראל, שמצליחה להסתתר בינתיים כי הדמוקרטיה אינה חופשית, או נכון יותר לומר כרגע: אינה שקופה. אני אגיד לכם, תפיסת העולם שלי התהפכה מאז ההתגלות, המוות הוא וודאי, אני יכול לראות את השם שלי חקוק על סלע כזה או אחר, עמיר בן אמא ואבא. ואני מתקשה לצאת לבחירות הבאות כי אני לא יכול להצביע למי שמוליך שולל ילדים, לאו דווקא חברי הכנסת וראש הממשלה העתידיים אלא למי שנמצא מאחרי הקלעים והפשיט מושגים תרבותיים-רוחניים של מערכות יחסים בין אח לאחות. אתם כמובן יכולים לערער את הכיוון הזה, אני… באתי מתרבות המזרח, ופגשתי בה שוב בווייטנאם, וזה בסדר שיש לי אחיות גם אם לא בקשר של דם. יש לי עוד מה לומר לכם בנושא, בפעם אחרת.

כאשר אומרים זאת יפה, וזאת יפה, זאת מבוגרת, וזו בוגדת, אני לא מבין את השפה הזאת ואז אני צריך להתאמץ כדי לרדת לקרקע של תרבות השיחה. כאשר אני חושב -עליה-, והיא לא באה מתרבות המזרח, היא העברייה היפה ביותר, היחידה בעצם, אין מושג אחר, אני רואה את הכוכב הזוהר שבשמיים שמכוון אותי צפונה בדרך הנכונה, והדרך היחידה אליה היא זאת שעלי לקבל את עצמי כפי שאני, לתת לכבלים של ההנדסה-החברתית והתלות החברתית להשתחרר מעליי, משם משפחה, ומשם ישראל, "אל הארץ אשר אראך". זו כוחה של האישה בחיי.

קרדיטים

Video: 96 Songs| Kaathalae Kaathalae Song | Vijay Sethupathi, Trisha | Govind Vasantha | C. Prem Kumar @Youtube.

חצי הכוס המלאה מחוץ למקדש ווייטנאמי

אוגוסט 3, 2026אוגוסט 7, 2026 Amir Pri-gal

היה ערב אחד שהאמא של הילדה ליוותה את המכשפה הקטנה הזאת לדירה שבה אני מתגורר, את הצעדים שמעתי מן החדר השני. בתחילת היום אמרה לי שתביא אותה, שתביא -לי- אותה. קוראים לזה בייביסיטר. שנינו חייכנו. בייביסיטר ״ואיזה-כיף לי״. הפכנו גושי פלסטלינה לממתקים בצבעים וצורות, לימדתי אותה קרטה מהסרטים, הזמנתי לנו אוכל, לי פאניר, ולה, היא בחרה בעוגייה שהתברר שהיא גם מתוקה מידי בשבילה, הטעם הווייטנאמי הוא פחות בקטע של מתוק בממתקים, הפירות שלהם מתוקים מידי לטעמי, ואני גם מאוד אוהב את ה-Hot Pot שלהם שזה בסך הכל מרק זך, נודלס, הירוקים שלהם, נבטים טריים, טופו, לוטוס, טעים לי, אוכל לנשמה, אני יכול לאכול את זה כל יום -זה אכלתי כאשר יצאתי. דרך אגב מתוך החוויה האישית שלי בתוך תמונה עסקית קצת יותר רחבה שהיא לאוו דווקא מדוייקת או נכונה, אני לא ממליץ להשתמש באופן בלבדי באפליקציית המשלוחים המובילה בווייטנאם גראב, מהסיבות שהן יותר נפוצות מחוץ לישראל, שנוגעות למניפולציות של איך מגדירים משלוחים, זיכויים וכדומה, במקום למצוא דרכים חדשות להתרחב. אפליקציה טובה בסה״כ שהתלות בה הופכת את הוצאות המחייה לאחר תקופת זמן מאוד קצרה ליותר ויותר קרובים למחירים בישראל… קטע, לא כל המסעדות שרשומות באפליקציה מופיעות לך, חלקן מופיעות אחרי רכישות או התנהגות מסוימת, ישנה מניעה לרכוש שוב מאותה מסעדה, אם אתם מתעקשים קצת יותר אז תוכלו לחזור אליה. פשוט מתחברים לי לדברים אחרים בישראל שחשבתי שאולי אדבר איתכם בהמשך, אתם יודעים מה אומר לכם עכשיו בקצרה:

לפני שהרשויות דורשות מהאזרחים להיות שקופים על השקל, זה צריך להיות הדדי. ללא הדדיות אין אמון, ללא אמון אין הסתמכות, ללא הסתמכות נצטרך יותר רובוטים כדי לשמור על הגבולות, כי הגבולות דורשים שורשים והיסטוריה, שורשים לא צומחים סתם באוויר, צריך לתחזק אותם, וזה, הרובוטים, זה כיוון אפשרי.

לפני אתם מסתכלים על חצי הכוס הריקה, אוטוטו חצי הכוס המלאה. נמשיך?

לפני שמדברים על רגולציה צריך שקיפות, ובמקום רגולציה לאפשר תחרות, לעשות הפרדת כוחות. זו האפליקציה היחידה שאני יכולתי להוריד מהחנות הישראלית. בקיצור, בפעם הבאה לארוחות ערב אצא יותר, אקנה בסופרמרקט, אכין בבית, אולי אפילו אמצא לי שותפה, וזה יהיה נחמד, נעשה תורות של הכנת אוכל. Preparing למשפחה. בכל אופן כשהמשלוח הגיע עלה לי הפחד ממה שהתקשורת בישראל שמה עליו את הדגש וזה המקרים המצערים של שכיחת תינוקות ברכבים. זה קורה, וליבי להורים שאיבדו את הרכים שהיו לרגע בתקופת החיים שלנו. אז כשהיא הסתכלה עלי אחרי שאמרתי לה שאני מביא את האוכל, שתמתין, במבט הזה, היא מאוד שמחה שהרמתי אותה על הכתפיים שלי, ירדנו ביחד במעלית, שרנו ביחד, השליח היה קצת מופתע, אולי היא הבת שלי? חחח הלוואי, אני חושב שאני אהיה אבא טוב. בימנו אולי נכון להגיד את זה שלא כולם רוצים להיות הורים, אני מתחיל כבר שלקבל את זה, לא לכולם מתאים, גברים ונשים כאחד, מי שמבקש בילדים, משפחה זו אחריות, ויש בזה קדושה. תגידו מה ש׳אתם רוצים, ילדים זו אחריות מאוד גדולה, לא רק כלכלית, גם נפשית, רגשית, זו נתינה שנובעת מאהבה, הם צעד נוסף לעולם טוב יותר. הבנתי שהניסוי הקיבוצי בנוגע לחיי משפחה לא צלח, לא ע״פ תפיסות אושר משפחתי. אז… מישהי אמריקאית, יהודייה, אמרה לי אתמול בהקשר לישראל ״תשמרו על עצמכם״. עניתי לה ״צריך גם את הביחד״, אז היא אמרה לי משהו שהראה לי את העיוורון שלי באותו רגע ״אנחנו (אני ואתה) בביחד״. זה היה הערב, הלילה לפני שהיא נסעה לדודים שלה באזור אחר של ווייטנאם… האמא סיפרה לי בימים שלפני, שיצאה לטיול מרחבי שכזה כך גם בשנה שעברה. ובכל תקופת השלוש שבועות שנסעה אליהם, הבת שלה דיברה איתה רק קצת כזה, כל כמה ימים. זה באמת מיוחד מעולמות גבולות היקום שיש ילדים שנולדים עם אופיים שונים. ואת הילדה העצמאית הזאת אני יכול לראות בכל אישה שהיא. ויש את המקבילה של הבן, עם אותו חיוך רחב ושובב שהוא מלא באוויר העולם, שאני יכול לראות גם בתוכי ובכל גבר אחר שאני פוגש. הכאבים, האכזבות, ״הצרות״, יכולים להיות משמעותיים שמשפיעים על מהלך ההתפתחות שלנו, אבל השביל לאושר הילדי תמיד נמצא באדם ואני בכל יום פוגש בו כאשר אני מדבר אל אנשים.

היפנים חווים בדידות, הם מכירים בזה.

התרבות המערבית.מודרנית חווה בדידות, מדברים על זה.

הישראלים חווים בדידות עמוקה, כי אני מכיר אותה, המערכת לא יכולה להכיר בה כי אז תצטרך לשמוע דברים שהיא לא מוכנה לקבל, כמו שאותם אלה שמובילים את האומות המאוחדות לא מוכנים לקבל העובדה שהם השתתפו במלחמה. מאותן הסיבות, יש לזה השלכות. אז אני מדבר על זה. הפתרון שלי אליכם זו אהבת האדם. אהבת האדם זה לא מושג מופשט, זו עבודה של חירות עצמית, על הדרך לחוות גם הפסדים. הרי בכל דבר שתעשו תחוו הפסדים, לא תוכלו להימנע מכך, עדיף להתמקד בכלכלה של תקופת חיים אחת, מהלידה למוות, מאשר בכלכלה של חיי-הנצח. בווייטנאם, החברה שלי סיפרה לי על המקדש שאני רואה מעבר לכביש, מקדש עטוף בזהב, זה לא מקדש לאלילים, לא מקדש בודהיסטי, לא למלך או אלה, זה זוג שלפני שסיים את תפקידם בחייהם הם בנו את זה לציבור הרחב כדי שיוכלו לבקש הצלחה בעסקים. הם גם באו לשם, אולי אפילו הדליקו קטורת, ושמעו מזמורים, ואולי גם דיברו בינם לבין עצמם על סבל.

קרדיטים

Video: BẮC BLING (BẮC NINH) | OFFICIAL MV | HOÀ MINZY ft NS XUÂN HINH x MASEW x TUẤN CRY | Hòa Minzy @Youtube.

ילדים ללא בית

יולי 28, 2026יולי 28, 2026 Amir Pri-gal

למשל:

Staff allocation by country/region
Budget breakdowns by investigation focus area
Time spent per country investigation

כמו שיש UN Watch שהכותרת שלו Holding the United Nations Accountable, אנחנו צריכים דבר דומה לעולם העיתונות. ארגון שיאחז במאזניים, יגדיר את הגבול של האמת באמצעות ״נוסחה״ שקופה לציבור הבינלאומי, שלא דורש להיות היחידי, ואת הסיבות לבחירה או לשינויים בנוסחה: על ציר הזמן איזה גוף עיתונאי מציג את האמת כפי שהיא, באילו כלים היסטוריוגרפיים משתמש כדי לתאר אמת אינדיבידואלית כאמת היחידה, ולמה. להציג מאמר כמאמר דעה בעיניי מצריך עדכון, אמת אינדיבידואלית יכולה גם להוביל לאנטישמיות, להשתמש ב- ״עובדות היסטוריוגרפיות״ כדי להצדיק רצח עם בלי להשתמש במילה הזאת בדיוק, באמצעות שימוש במתמטיקה הכי פשוטה של 1+1 בלי להיות מודע שזה לא הדובר ״המזוכך״ שמדבר, אלא הסבל שלו: הפערים, לא מול ״האמת״, אלא מול העובדות, ומה הקשר שלהם בתוך המערכת האקולוגית-האנושית, שאלה נוספת, האם יש קשר אידאולוגי לפירוק האקו-סיסטם האנושי, שוב: סבל. למשל איך מציגים את הנתון של ביטוי חברתי: ״כשנאה תהומית כלפי היהודים״ או כ-״ביטוי לחופש״? אני מזכיר לכם שמי שמדבר על ״חופש״ לָאו דווקא מדבר על ״שלום עולמי״. לאור הזוועות של השביעי לאוקטובר מבחינתי זה עיוות של הכוונה, כלומר מה זה ״שלום״, אחרים יקראו לזה התפתחות של השפה, מגדירים בצורה אחרת את המילה ״שלום״ -אתם תבחרו. אני דבק בפילוסופיות העתיקות יומין למילה ״שלום״. המהפכים שהתרחשו בדעת הקהל העולמית, השכחה, העיוורון, ״קל״ היה לראות את השינויים המיידיים מישראל, נכון? אלה המוצגים על המסכים, חשוב לי לציין. אני אגיד לכם… אני נדהם איך אינדיבידואלים שההשתייכות הפוליטית או הלאומית שלהם לא באמת משנה לי כאשר המטרה שלי היא אחרת… לכל אחד בעולם יש את המשפחה שלו, אני לא מצפה מכולם שיתמכו בצד-הישראלי כאשר האחים-יות שלהם נמצאים בצד השני של הגבול, אני בעצמי רואה את זה בתוך המשפחה המורחבת שלי, זו נאמנות או תלות של יחסים פנים משפחתיים, שהם מורכבים בפני-עצמם. השאלה האם צריך להוביל את הצד השני להכרה בזוועות, זו שאלה שאני לא יעסוק בה כעת, ואולי גם לעולם לא. אני כן אשאל אתכם האם זה מוסרי להטיח בפני אמא (ואבא) את מה שהילד-ילדה שלהם עשו? זו שאלה קשה מידי. לשאול מי מסרב לחקור. מהי אמת המידה שלו. לייצר סקאלה, לא של ההנדסה החברתית לימין ושמאל, לא של שיטת שלטון, ממה שאני ראיתי זה מרגיש שווייטנאם יותר פתוחה לדתות השונות מאשר ישראל החילונית, ואפילו נורבגיה, לא של זכר נקבה, אפילו לא של דת. זו הזכות לחופש מידע. אנשים הגדירו מחדש מה זה ״חופש״ ולא עדכנו את כל האנשים שאני אוהב. זה אומר שגם שגופי תקשורת בישראל יכנסו למסגרת הקטגוריות של האם למשל הגוף הוא גוף היסטוריוגרפי, או עיתונאות חוקרת. לא אמת אחת, גמישות. שקיפות. האחרון יכול להפחיד כל כך אנשים בישראל שהם ימצאו את כל נקודות התורפה של מה שאני כותב. ואני באמת לא יודע מה לעשות עם דעות כאלה מלבד להתמקד ~~להתעלם~~ כמו אילנה גריצ'ווסקי כאשר דיברה את דברה, את האמת שלה, את האמת הנוכחת, את האמת העובדתית. מה שהם עושים זה סוג של משחק, של לשמור על כסאות, שכולם מכירים בשתיקה. הסכמה בשתיקה. אי אפשר להצביע על ההנדסה החברתית בחוץ כאשר זה מה שקורה מבפנים. אני אומר את זה בחמלה. אני רוצה ישראל חזקה יותר, נפשית, רוחנית, שמודעת לעצמה, שיכולה לעזור גם לי להיות ״האור לגויים,״ לקדם את העולם, כי יש עוני שצריך לסיים. צריך לאפשר להם ביטוח בריאות. יש ילדים ללא בית.

זכויות יתר

יולי 28, 2026יולי 28, 2026 Amir Pri-gal

אתם יודעים שיש זכות דמוקרטית בווייטנאם? בכבישים. קחו את הרמזורים למשל, כשזה מצביע על אדום, זה כאילו הרמזור אומר ״זה אדום, אבל בזה גם לך יש את זכות הבחירה״. כשהנהג לקח גם אותי למרכזה של איסלנד כדי להתחיל במסע של 55 ק״מ עם אוהל ועם תיק במשקל התחלתי של 18 ק״ג, מרייקיאוויק, הבנתי שגם בנהיגה יש אומנות, אז בווייטנאם יש נהגים שהם גם אומנים, בלא לדרוס אותי. את כל מי שנמצאים בדרך למעשה. אפילו אם הוא או היא לא מסתכלים אחורה, אני מניח שגם באשמה יש זכות בחירה, כמו בישראל. חחח.

מעגלים, דמוקרטיה חופשית

יולי 25, 2026יולי 25, 2026 Amir Pri-gal

מחשבה אשר מתמקדת בנושא אחד בלבד, לא יותר, כדי לדון על מודעות עצמית ברמה האישית וברמה החברתית.

מעגלים, מטבע היחסים האנושיים שטבועים בהם, (הם) מסננים. תרשו לי לחתוך ישר לנקודה: לתרץ סינון של אנשים ברמת המאקרו כמעגלים הוא לא הגיוני כאשר מה שקורה בפועל זה טיהור. טיהור תרבותי, טיהור של תפיסת עולם, מלא טיהורים שלמעשה הם טיהורים אתניים. אני מרשה לעצמי לשים את ״הטיהור העכשווי״ והטיהור האתני, ללא שנכליל כאן את מימד האלימות הפיזית מלבד אולי את השלב או הסממן שמוביל אליו, כמעט על אותו משקל כי לעניות דעתי ישנו נעלם-חדש שהצטרף למשוואה מאז ההגדרה של ״האדם הלבן״ שהתייחס לפיזיות של ה-dna, וזה האלטרנטיבה של ה-dna והוא הסייבר-ספייס. אני יוסיף לכם את המרכיב על הצלחת כדי לחשוב עליו אם יש משהו בזה: ב-2018, 2019 כאשר המטבעות הקריפטוגרפים נכנסו לשוק, הרבה מאוד אנשים שיש להם את הכוח הפוליטי להניע חוקים בין אם ברשות המחוקקת ו/או השופטת, נבהלו. פער. אמצעי התקשורת התחילו להחדיר את האפל שבמטבעות, את השחור, זה בעצם ״השחור החדש״. ״השחור החדש״, טבוע בווירטואלי. זה נוראי, הם מנעו הלכה למעשה את החופש של אנשים להניע את הכסף שלהם במסגרת דמוקרטית, בין דמוקרטיות, למשהו שהמערכות הכלכליות בעולם לא היו מוכנות ״להגדיר״ אותו ולכן הוא נשאר כמשחק. והשימוש במשחק נמנע. אנשים שלא היו אמיצים מספיק פלוס עם ידע מספק, נשארו מאחור, וב-2026 אפילו אפשר להגיד שאתה לא יודע עד איפה בור-החוב מסתיים, איפה הסוף שלו. עכשיו עזבו, מי שמתמקד בחיובי כדרך חיים יודע שהזדמנויות יש לפחות ככמות האנשים בעולם. רעיונות להניע אנשים. הרי זו כלכלה, הנעה של אנשים. אנחנו פשוט התרגלנו שהיא נעה מהר יותר ביחס למאות הקודמות ששם הייתה תלויה במהירות של הסוס ובכוחה של האדמה להצמיח… עכשיו האינטליגנציה המלכותית LLM. הטיהור האתני הזה, שאולי בעתיד הקרוב איזה חוקר.ת מתחום מדעי החברה, החיים או הרוח יגדירו אותו ויתקבל כמושג סטנדרטי, הוא אמיתי, והוא מתחיל בחוסר מודעות. הרי בעברה של גרמניה הוא התחיל בחוסר מודעות, עד אשר התגלו הזוועות, זה חלק בפוליטיקה של הרע, או הרוע. בשלב זה אני לא ארחיב יותר מזה אני כן אציע לכם פתרון. כדי להתמודד עם חוסר מודעות שכזה, תוכלו ליצור שיתופי פעולה, פותחים את השוק לכולם, יהיו לכם יותר סטודנטים שירצו לחתור אחרי ידע ולא רק חיילים שנראה שרובם יצטרכו להתמודד עם העוני עם הטמפרטורות הגבוהות שבחוץ רק עם כלי אחד שיאפשר להם לאחוז במטרה והיא הדת. הדת היא תוספת לחיים, היא אמורה להוביל ״לדרך״ של היוצר או של הריקות, זה אותו הדבר, זו האמת.

קרדיטים

Diagram: The seven liberal arts by Herrad von Landsberg @Wikimedia.

נשאה אותי על הקטנוע שלה לסיבוב בשוק המקומי

יולי 21, 2026יולי 27, 2026 Amir Pri-gal

נשאה אותי על הקטנוע שלה לסיבוב בשוק המקומי. בדלתא של וייטנאם. אני כבר מורגל לכך: צפונית לשם בהאנוי, ראיתי בנות משחקות עם הטלפון שלהן במושב האחורי של הקטנועים, תוך כדי נסיעה, ותוך כדי התנדנדות לכאן ולכאן, תוך כדי תנועה, יש כוחות G, ויש רוחַב-ים שונים לכל רכב כמו בכניסה למפרץ ימי, לאחר שעברו את המגדלור, האור היפה של העיר היפה והצפופה ועמוסת הפחם הבלתי-נראה הזה, ועמוסת פרחי-הנשמות שבהם הם מאמינים, הנראים הללו. אני מתגעגע לצבעים שלהם שמרחפים להם גם בנינו. אז שחררתי את הידיים ונקשתי קלות על הקסדה שלה. ראיתי דגים שמקפצים חיים על משטח הפלסטיק שמונח על האספלט. ואני לא יודע אם אני מורגל לזה – בפעם הראשונה שנכנסתי לסופרמרקט שם בצפון, ראיתי סרטנים חיים שכמעט כל תנועה לא מתאפשרת, כמו שמניחים רִתְמָה בפיו של הסוס, הסוסה, רק שהפעם זה למאכל אדם…. עבר לי בראשי המחשבה שאני אקנה את כל אותם הסרטנים באותה חבית מלאה בקרח ואשחרר אותם לחופשי באחד הנהרות. עצרתי את עצמי מלהמשיך לחשוב עוד על השלב הבא בחיים שלהם. אולי יום אחד יבואו לחיי כילדיי-ילדותיי. היא שאלה אותי אם אי-פעם שתיתי כך מי-קוקוס, וכמובן שלא. כל כך הרבה דברים ראשונים אני עושה כאן בווייטנאם. אפילו אוהב. אוהב לראשונה אישה. כל אישה שאוהבים זה כאילו אוהבים לראשונה. כי כל אחת היא כה מיוחדת במינה. וכל אחת בכוחה כוח-החיים. זו התנועה שכאן, גם אם יש אנשים בישראל ובמערב שמתקשים בכלל לקבל חופש שכזה. שיאכלו את הכובע שלהם במקום, הפילוסופיות האלה כבר הרסו חיים בישראל וטוב שאני לא נפלתי בפח שלהם, כי גם אם אתם נשארים לבד פגועים בכלכלת-הנפש, לאמונה יש את תאי-החזקה שלה שמבודדים או חופשיים ממה שגובל בתחומים של המציאות הנראית. לא שהם מודעים להשלכות שלהם באותו רגע ראשוני, אבל הם מספיק חכמים ועם מספיק אמצעים לדעת לאורך תקופת ההתפתחות של כולנו. הרי האחים-והאחיות שלי ההם לא נמצאים בטווח של השיגעון. בעל של בר בתל-אביב התחיל עם אישה שחבר כבר נמצא איתה בשיחה על זוגיות עתידית. בקֶשת-המחשבות של התרבות-הישראלית, אדם שמזדהה עם תרבויות אחרות, היה אומר שאם היה פועל כך בווייטנאם סופו היה לפגוש את נחת זרועם של העם העדין הזה שיצא למלחמה וחזר בשלום. העם הישראלי חוזר בשברים, כי המשבר התפתח מבפנים, ולא נח לרגע, מלבד באלה המעטים שממוקדים ברוחניות כזאת או אחרת. הרי בסופו של דבר החוק ביקום הוא אחד, חוק הטוב. תחת החוק הטוב הזה בסיומו של הסיבוב בשוק של הדלתא, היא מסרה לי שעלי להכין הרצאה של 10 דקות כי מחר היא לוקחת אותי לחברות שלה והן מביאות איתן את הילדים שלהן. ״מה? מה אני כבר אומר להן?״ פגשתי בדודות, ובעזרתה של חברתי אמרתי להן כמה שיפות הן. הילדים והילדות בטווח גילאים כזה וכזה שוחחו אתי לאחר שבתחילה קראו לי ״שלום teacher״. אולי… זה מי שאני, teacher בעיניהם של הילדים שסומכים על כולנו שנשמור עליהם מכל רע. ובגלל שאני מאוד אוהב להכיר תרבויות ששונות ממני, אז שאלתי אותם, שאלתי אותה לאן היא רוצה לטוס לראשונה: היא ענתה ״ישראל״. רק שהמערכת בישראל היא טיפשה, הם הפשיטו אותי כמעט מהכל, ולא רק אותי, אתם מרשים לי להיות גס? לא. הם עוד יקראו לי אויב, ולא רק לי, יכול להיות שזה כבר מה שקורה. ואם זה מה שקורה, האם אני צריך לשחרר את כולם מהרסן? לשלם כדי לשחרר את נשמות-הגוף שלהם לחופשי? למה שאני יעשה את זה, אם אני לא זכיתי בזה מהם? נעשה משהו אחר, ניתן לעולם לנוע, ואני יעשה את הטוב איפה שרק אני יכול. בדרכי. באינדיבידואליות שלי. וזהו. מישהו רוצה להצטרף אלי להפוך את העולם לטוב יותר? בואו תשתפו אותי באיך אתםן עושים או חולמים לעשות זאת. וזה יהיה נהדר.

קרדיטים

Video: Justin Bieber – Love Yourself ( cover by J.Fla ) | Original @Youtube.

במרחב של ילדה מכשפה

יולי 12, 2026יולי 12, 2026 Amir Pri-gal

פגשתי במכשפה קטנה בווייטנאם, היא רק רואה אותי, קוראת בשם שלי, רצה לעברי, לעבר הידיים שלי, ובאופן אוטומטי שנינו רואים אותה גבוה באוויר הפתוח! הרגע שהיא מחייכת בחיוך הרחב ביותר שמתאים רק למכשפות קטנות ושובבות כאלה, עם הכובע המחודד, בנקודה הגבוהה ביותר, כאילו נעצרת מלכת. כאילו זהו פריים אחד מתוך סרט שמתארך לו בזמן של המודעות ה(כמעט) שלמה. זה הרגע שלה, שהסיכום שלו ״זו מכשפה מאושרת״… וזה עושה לי כל כך טוב. אני מניח שאנחנו כתרבות-ישראל הנוכחית עם כל האתגרים פסיכולוגיים, הנאמרים ולא נאמרים, שהתקבלו כנורמה, וכאלה שנאמרים בדמעות בחדרי חדרים, אלה שחשופים בתקשורת, ואלה שנמצאים מאחרי הקלעים באחד ממשרדי שילטון החוק … למרות שהאחרון, האתגרים, אם אני חושב על זה, זה מוזר לי לראות איך הורים בישראל אפילו דוחפים את הילדים שלהם לפגוע באחרים כדי שהם ילמדו איך לא להיות פראיירים. ואני לא יודע כמה רחבה התופעה הזאת. ואיך בדיוק מגדירים אותה שם. ומי שפראייר, לא רק מול נוכלים ברחוב, אלא בנוכחות נוכלים במערכת, והם מאוד אמיתיים, והם מאוד רציניים, יכולים לאבד את כל הבית. שהמקור של זה רק מהיותם ״שקטים״ ללא חוב, וללא מחויבויות. יכולים ועוד איך יכולים. אני מבין, אני מבין, אני מבין את חלקם: חייל שהשתחרר מהצבא, יש לו אהובה, שהוא ממש בקטע להגשים לה משאלות, רומנטיקה מתבטאת בכל מיני צורות מיוחדות-ייחודיות, הוא היה בקרבי, לא אפרט עוד, אמר לי שהוא יראה לילדים העתידיים שלו מה דאעש עשו לאנשים, [צנזורה], כדי שילמדו שיש רוע בעולם. אני מבין אותו, אני מבין, אני ניסתי לומר לו שזה מחולל של טראומות, שהוא לא יודע איך זה ישפיע על הילד, אף אחד לא יודע, … אני מקווה שהוא יתאושש ממה שהוא עבר. אם רק היה לי יותר זמן אתו, אם רק היה לי את כוחות הנפש, את המודעות העצמית, וכולי. עכשיו נחזור למכשפה הקטנה מווייטנאם: אנחנו באמת צריכים לתת לילדים שלנו את מרחב הפעולה שלהם בטבע הנפש הרחב כל-כך הזה, שמי שעושה מדיטציה, או מתמקד ברוחניות, או זוכר-ת את הילד-ה שבתוכך, חש במרחבים הללו. מרחבים של ילדים. זה אומר גם לקשקש על הקירות. זה לא אומר לא לשים גבולות. זה אומר שאנשים צריכים לשחרר. כי אני יגיד לכם את הדבר המצער הבא, שזו פרשנות: סינואר לא היה יכול היה לפגוע ״ביהודים״, הוא ידע את זה. הוא ידע משהו נוסף: שהוא כן היה מוכן לפגוע בהיסטוריה של ובמוסד העברי. האם הוא הצליח? האם אני טועה? אתם תגידו. זו רק השערה. הוא הבין את ההפרדה בתפיסה היהודית-ישראלית הנוכחית, זאת שמתרחשת בלוע הר-הגעש. את השורשים שאנשים נלחמים עליו כדי לקטוע, את העיוות שהיה, שעדיין, יש לאנשים בנוגע לקשרים אנושיים (אני חושב שעם הזמן נצליח להחזיק בטוב שהתגלה מאז שהתחילה המלחמה הקדושה שלהם), קשה נכון? מי שממוקד ברוחניות יש להן.ם כלים רגשיים מאוד ״יעילים״ להתמודד עם מה שהפך לפגיעה פסיכולוגית אצל אחרים. אתם יכולים לקבל את זה ואתם יכולים גם לא, לדון, לדבר… כדי לעזור לעם שיושב בארצו צריך את הביחד. יש לזה מילה אחרת בעברית שהיא התיקון -אחדות. ויש מילה אחרת למכשפה הקטנה – שדונת. יש ילדים שהם כאלה שדונים חחח. איך זה מתורגם אצל הקורא, אני לא יודע, ואין זה מענייני מלבד הבקשה שלי שתשאפו לטוב של כולם שאני יודע שאצל רבים יש את השאלה מאיפה למצוא את הזמן. את הטוב בכל העולם.

מפת האחיזה

יולי 10, 2026יולי 25, 2026 Amir Pri-gal

בגאוגרפיה של האיילים, זה שבו באמצעות מכחול נמשכו בצבע כוכבי-הלילה תוואי השטח של ימי-קדם, ועונות השנה שחלפו מזאת הראשונה, שם ישנם מחוזות שמורים של מרעה שבאחת מהן, זכר רחב-קרניים פגש בי. ריבון לעצמו. תחת אותו גשם דק. היצא לכם להריח את ריח הצמחייה שבפיורדים תחת גשם קל שכזה? הוא קצת שונה מהעלים היבשים שתחת אמיר-היערות שבחזקתנו. שחלקם מתאוששים. זהו ריח מתוק מסוג קצת שונה. אני כמעט ששכחתי מהריח. וכמה שאני זקוק לריח הזה שוב שיימצא בחיי. זהו ריח ללא דופי. זהו ריח של העץ שנרטב לראשונה, שנושם בצורה אחרת, עם זמן אחר משלו, שעליו טבועים כל אותם האנשים שחצו אותו באותו חבל-ארץ בגאוגרפיה של האיילים. האייל המשיך ללעוס כאשר הבטנו עוד אחד על השני. ואז אני, על נוף ההרים. ידעתי שלא אפגע. שם על הקרקע גם קיימים צבעים סגולים, ואדומים, וכחולים. משקעים ברמות שונות, ספוגיות אחרת. מה עבר בראשו אין אני יודע… אני גיליתי שאלה חיות מאוד סובלניות גם כאשר הם יודעים שיש בני אדם שצדים אותם. אולי בגלל זה נתפס האייל כבן-חיים הנע בין אלה שאנחנו רואים, לאלה שסתומים לרובנו. ואז האייל הלך לו לדרכו. אתמול הוא חזר לחיי. רוח שבה אני ברגע הזה מוצא את הדרך-החופשית ללכת בדרכה, באמצעותו, אולי ככלי עזר, כאשר אני מתמודד עם תחושות של חזקה על האישה שאותה אני כמעט ודורש להכיל. האייל עוזר לי להבין שאין זה מתפקידי לאחוז: הוא זה שנע-בין-הגבולות, התמצית לכך אגורה בו מימי קדם על אותה גאוגרפיה שהיא מגרש המשחקים שלו, יודע כך את מקור כל ההחלטות שחלק מבני האדם, שביניהם אני, בתמציתנו אוחזים בה, רגע לפני שאנחנו משחררים את האישה לדרכה שלה; הרי כמה שעבודת האחיזה היא קשה. היא משא כבד של הצורך הפנימי להגן כאשר האדם נקשר כך בצורה עמוקה לאישה. לאישה ספציפית. עליו להבין את הכוכבים שבהם היא נעה בכוחות עצמה. לכן באו מורים לחיינו, מתוך תת-המודע הקולקטיבי, מתוך השפה שלנו, הגאוגרפיה שאותה הדפסנו שוב ושוב בספרי האטלס באמצעות הדיו שיצרנו בעבר כדי ליצור חיבור עם שאר בני האדם, קשה היא הבדידות, גם אם בוערת מדורת השבט באח שבבית חייך… המורים… זאת כדי לספר לנו על חוזה-האחיזה: התרגיל הוא חמלה בנשימות. גם החמלה נושמת.

אז אילו חיות-קסם מצויות בחייך?

קרדיטים

Photo: Stag in the Moonlight by William Morris Hunt @Wikimedia.