להתחיל לאהוב עכשיו, ללא השפעת אלכוהול

אני שוב חוזר ואומר, פליז, קחו כל מה שאני כותב כאן בערבון מוגבל. אני בעצמי לא רואה בזה אמת, זו רק נקודת מבט והלוואי ונוכל לדון ביחד כשאנחנו אוכלים פאניר ביחד שאני מאוד אוהב. 

במושב בית-הכנסת אפשר לראות קרנפים שהם ראשי-קבוצות. רגע, כמה מפלגות יש? בטח חלקכם התחלתם לספור. כשהייתי בדרכי לתור, ילדה אחת התחילה לספר לי כמה בלונים יש בתקרה, אמא שלה, נבוכה, אמרה לי לא להקשיב לשטויות שלה. אני דווקא הייתי מוכן להיכנס לדיון איתה על הבלונים שבתקרת נמל התעופה בן גוריון. בית-הכנסת: ושם מתא הצפייה, שאתם-ן מוזמנים אליו, תוכלו לראות איך ראשי קרנפים מתנגחים זה בזה. מופע בידורי. אני לא אומר את זה בציניות, להיפך. אני רוצה לומר לכם, שמי שרואה בנו ״האויב-המושבע״ עובד שעות נוספות כדי למלא את החלל החסר ולפגוע פסיכולוגית בחברה הישראלית. ויש להם את הידע, את האמצעים, ואת ההזדמנות. כי

האדמה הלחה-מדם עדיין נותרת חרוכה בעיזבונה, חלקנו עוד לא חזרנו אליה, רוחם של עצמות-המתים עוד מצביעים לכיוונה של עזה.

אנחנו במלחמה שברור שהיא לא הסתיימה, אבל: עברנו משוכה משמעותית וצריך לעגן את זה אצל הציבור. באותו אופן שבו הציבור לא יודיע שהוא פגוע נפשית מהמלחמה שנכפתה עליו: התיאורים, המראות, ההישארות במבנים סגורים, אינסוף החדשות, הפיצוצים, ההמתנה להם, עד לפני שנתיים וחצי היינו בדיונים איך מצמצמים את הצבא, להפוך אותו לצבא מקצועי, זוכרים?

המתח בחיי היומיום שניתן היה לשלוט בו כל עוד החמאס נשאר בגבולות הגיזרה שלו [זה מעוגן בכלכלה, ישנן נוסחאות ו(עוד) פילוסופיות. אני אתן לכם דוגמה, לא שאני כלכלן, כמה מהחוב הלאומי ניתן לספספד כל עוד אין רעידות-אדמה רציניות? -ועם המסקנות על הגבול הזה משחקים. אין בכנסת מישהו שיבנה למען רוב רובם של האזרחים רצועת ביטחון הגנה. זה כנראה הרבה יותר קל לעשות את זה במלחמה עם החיזבאללה, החמאס, החותים ואירן]

רק כדי להסביר לכם איפה אני חושב שעובר הגבול, יש אנשים עם תפיסה של פסיביות. שחיים בתא-זכוכית מצופה הזהב שלהם, לא ביהלומים, כי זה ישראל פה, שאפשרו לרעיון של השוק החופשי לכאורה להתממש כל עוד זה לא נגע בכלכלה שלהם. ושהתלהבו מהרעיון של ההקרבה ולא שלהם, כי גם… חלק, רק חלק, מאותם עשירים התעייפו, והתחילו להאמין שהאדם הוא רע ביסודו, ועני, שזה עם של ככ*ת, שהאזרח הישראלי לא מועיל מלבד במלחמות… אני בכלל לא אומר שזה אמיתי, זה אפשרי. זה הגיוני. מי שרואה סרטים דוקומנטריים, ו/או שומע את הקולות מאחורי הקלעים, בנוסף לעובדה שאזרחים בישראל יכולים לאבד את הבית, ללא שהתקיימו בכלל בחוב! (וזה לא עומד להיות שייך להיסטוריה, ואיזה אזרח בכל המעמדות רוצה במציאות כזאת? זה אולי אומר שמעט מאוד אנשים מוודאים שהתהליך יתקיים) בנוסף להבנה שקבוצות פילוסופיות תומכות בהווה ברצח העם היהודי/ישראלי; שזה תמיד היה קיים מאחורי הפילוסופיות… ידענו את זה, פשוט, שמענו על זה בהרצאות, בצורות עקיפות, קראנו על זה, חשנו שהמסקנות מרחיקות לכת לקיצוניות, פשוט… לא חשבנו שזה יגיע לרגע האמת, בצורה כזאת ממוקדת מטרה, רק כי אנחנו ״הכובשים,״ או יותר נכון משקפים בעיניהם את הכובש. בהכללה הגדולה ביותר. ותחת ההבנה הזאת, ההכללה היא למעשה – גזענות. צריך לדון על זה, לנסות לא לכעוס.

מתוך הגזענות שהיא תוצר ישיר של הכללה, אני יכול להסיק שתי מסקנות שאחת מהן: שגם הם נמצאים בסבל…

והייתי צריך להבין את זה וללכת משם, בדיעבד אני לא מצטער על הדרך שנסחפתי אליה, כי היום אני לומד לאהוב, והיא מאוד מיוחדת בעיניי, גם אם היא לא בחיי עוד.

ומה שיכול לפתור חוסר איזון ברעיונות של הקרבה ממשית, כי בשלב זה צבא זה הכרחי, וצבא גם משמעה הקרבה, כמו שאם תגן על ילדיה בגופה: זו דמוקרטיה חופשית. אין לנו את החוקים, שיכולים להביא את האנשים להעיד על מה שקורה מאחורי הקלעים. בפני גוף אזרחי רביעי שקוף. את הנתונים כפי שהם, ולא כפרשנות או סינון היסטוריוגרפי.

ואולי אלה שמצביעים על פוליטיקאים כאלה או אחרים יגיעו להארה שהם בעצמם הפוליטיקאים שאותם שנאו. לכן הסליחה צריכה להגיע באותו גוף רביעי.

והצבא זה לא הדבר הכי חשוב בעולם, שאנשים מאוד משמעותיים בארצות הברית ובסין גם יאמרו לכם: הצבא נועד לאפשר משהו יותר משמעותי, הצבא מאפשר קיום אזרחי באופן הבא: לאזרחות לקיים שיתופי פעולה בינלאומיים, למען כלכלה משותפת, כדי לגלות עולמות חדשים, כדי להאריך חיים לאנשים שנמצאים בסבל ולהפחיתם ובכל העולם, ואולי ביקום שמעבר. גם בקיומה העכשווי של התחרותיות הגלובלית לשליטה. לא שקראתי מאוד פילוסופיות של צבא וביטחון בהקשר הרחב יותר. לכן טוב שתחנות הכוח לא הותקפו כי התרבות האיראנית, או הפרסית, היא שואפת לשלום, לשיתופי פעולה, והם שם מדהימים. אני מביא לכם רק את נקודת המבט הרגעית שלי.

אוהב את כולכם. קאפיש?

הדבר הבא שהוא סיפור:

ואם אספר לה שבעברנו היינו שני זרים שישבו זה לצד זו, זו לצד זה. זרים. נכנסנו דרך אותם השערים, עמדנו באותו התור, דיברנו עם אותן הדיילות שהללו במטוס גם ברכו אותנו לשלום. במחלקת תיירים, או תיירים+, כי יש רק שני מקומות ישיבה בשורה. או שזו טיסה פנימית, עם החלון הקטן שהוא לפעמים גם מאוד קר. והקול מהמנועים. ורגעים לפני שהמטוס התרסק, שאם היו ניצולים אלה לא היו אנחנו, אז ברגעים לפני… חיבקתי אותה. אמרתי לה שלא לדאוג כך, כי החיים זה לא הסוף. וגם הבטחתי לה שאחזור לראותה. והבטחות לאישה, לאורך כל חייה, יש לקיים. גם בחיים שמעבר. אלה הבטחות של אמת. ולאהובה. היא בטח תגיד לי שמשהו לא בסדר איתי, אם היא תהיה בסטטוס של חוסר-סבלנות בצורתה המודרנית. או שתגיד לי ״אויי עמיר״. ותקרא לי דון קיחוטה. שתקרא, העיקר שתבוא איתי לסרט, עם המיכל פופקורן של הליטרים והקוקה-קולה או הפפסי, או הקמבוצ׳ה אם יהיה. איתה.

קרדיטים

  1. Video: דני סנדרסון ומזי כהן – זה הכל בשבילך @Youtube.

שופט בית-המשפט העליון הופיע

אנא, גם אלה שקוראים את זה מחו״ל, קחו את זה בפרופורציות, האהבה שלי לעולם, אני לא יודע כמה גדולה היא, אני כן יודע שהיא אמיתית. אין כאן הפניית אצבע מאשימה, יש כאן ניסיון פנימי להגיע לשלום פנימי שאני כולי תקווה שבאמצעות כנות תוביל את הקוראים-ות לשלום האישי והפנימי שלהן.ם.

שופט בית-המשפט העליון הופיע על מסך הטלוויזיה. זהו חלום שחלמתי. והוא מבקש עזרה בעברית למען הבת שלו. אני נמצא ביציאה מהרחוב שבו גדלתי ופוגש מכר ממוצא אתיופי שיצא לגמלאות לא מכבר, מבקש ממני להפנות אותו לדף התרומה. אני נכנס לדף, ובת-השופט מופיעה, פניה. יש לה סימני צלקת של מהדקים רפואיים שלא אמורים להיום שם, וככל שאני מגלגל לתחתית הדף כדי למצוא את השדה או לחצן כלשהו, כך אנחנו מוּבָלים לאורך כל גופה מתוך התחשבות בפרטיות שלה: לאורך כל הדרך ישנם סימנים של אותן צלקות, וכמו ללכת לאורכם של פסי הרכבת דרומה, לי-בי מתעצב יותר ויותר…. כאשר התעוררתי הקונוטציה שלי הייתה מפת ישראל, זה שעל קופת קק״ל, עם הכובע טמבל, זוכרים? לראות את ההרים של הנגב, של בן גוריון, מנקודת מבט של ציפור, כל הרעיון מתחבר לו, לפחות בעולמי, באמצעות צלקות; אין ניצחון במלחמה, ללא הפסד של רוח האדם, ונכנסנו למלחמה הזאת ללא שרצינו בה. היינו, אני הייתי חייב לקבל את הזוועות שהעולם היום לא מוכן לקבל, גם את הרעיון שהאו״ם השתתף במלחמה הזאת, [צנזורה], למי שקורא את זה מחו״ל: העובדות קיימות, ואלה שמנהלים את האו״ם לא לקחו אחריות על העובדים שהם בעצמם העסיקו, [צנזורה], הם הוציאו איזה מסמך שכתוב שם משהו שכמו שאני לא מאמין לסיבות למה הורידו את תקרת המס בשבוע שעבר, להבדיל באלפי הבדלות, אני לא מאמין למסמך הזה, אני מראש לא קורא אותו במלואו, זה שאמור להיות שקוף, כמו שהדמוקרטיה בישראל תהיה שקופה, אני מניח שאני עדיין מפחד מפני הזוועות. האו״ם לפחות צריך לתת דין חשבון מול המצלמה לעם בישראל ולבקש סליחה. יום יגיע... ארגונים פמיניסטיים, ארגונים להט"בים, שתמכו במה שתמכו והתברר, אם אפרט אני שוב אפעיל צנזורה… שזה שאתה דוגל בחופש, זה לא אומר אתה דוגל בשלום. אני לא מדבר על החברים בארגונים, אני מדבר על מי ששחרר את ההצהרות הרשמיות להמונים. בכל אופן אני לא יודע למה אני נכנס לזה עכשיו קצת יותר מידי. ובחלום… אני מגלגל למטה, התנועה, הצלקות שנושאות זיכרון, וברגע שהעיניים שלי מתחילות להביע את זה, כי גם הסכר העז ביותר, שניבנה כדי להחזיק לפחות מילניום שלם אחד, לא יכול להיות קר-רוח בפני הדבר הבא: אני מרים את ראשי מעל למסך ורואה את כוכב חיי מתקיימת מולי. מביטה איתי ביחד על מסך הטלפון, ומאחוריה אותה שקיעה זהובה, ואז היא מבינה, נבוכה. באמצעותה אני מתקן את ישראל. הלוואי ואוכל לאחוז בך – אז, זו תהייה הגשמת חלום.

יום יגיע וגם אנחנו נבקש סליחה מאלה בצד השני שנמצאו במלחמה הזאת בעל כורחם / לאחר כתיבת הפוסט קראתי את הסיכום של הארגון ומבחינתי עד שאני לא קורא את המסמך המלא, יש שם חוסר בהירות שאם יתבהרו לצד השלילי, יהיה להן תוקף משפטי ואני מניח שמעורבים פה שיקולים אחרים כמו לאפשר קיום לארגון שמתבסס על תשתית קיימת כדי להמשיך עם מטרת העל שהם הציבו לעצמם שהיא חשובה ובפני המציאות, כדי להגן מפני עוני. בכל אופן התקשורת בישראל צריכה לחזור על הטענות שנשמעו כחלק מהמעבר הדמוקרטי לשקיפות, כי אחרי מלחמות תהליכי בהירות וזיכוך חייבים להתקיים, אחרת ״העם השלם״ לא יוכל להתגלות. ומי שהפסיק להאמין, זה גם בסדר.

קרדיטים

  1. Photo: הקופסה הכחולה, מסמליה המובהקים של הקק"ל (White Balanced) by ארכיון הצילומים קקל, פנינה לבני (CC BY 2.5).
  2. Report: Investigation completed: allegations on UNRWA staff participation in the 7 October attacks (05 August 2024)

דברים שלא ניתנים בחינם

ללא השביעי לאוקטובר איך הייתה מופיעה תקומתנו? ללא הזִקְנָה איך הפעוטים שבאו לעולמנו ביום שאחריו היו מצייצים בבכי על אשר אירע? ללא שהיינו פוקחים את עינינו, איך שהיינו מתבגרים? וככל שאנחנו מתבגרים, בעל כורחנו אנחנו אוספים את הסבל, זה שלנו, מתוך התחינה שתהיה מועדת להתמוססות, ואם זו מתקיימת אז גם נסבלת, ואת הסבל של אלה שנמצאים סביבנו. מי שעוד לא הבין, זה ממש מעבר לכוחנו, ובכמיהתנו מבקשים להתאחד עם אותם אלה ששותפים עתה לסבלנו, מעתה אהובנו. אנחנו אוספים כמו אולי רכיבי פאזל שלעולם לא ימצאו את החיבור, אולי מתרוקנים סביב אותה השאלה. אנשים שנאספים לתוך ידיעה שאנחנו בסך הכל אוסף של עצמות, יש שיראו בהם הרכב כימי של מלחי סידן‑פוספט וקולגן, אך בבדידותם, כחלקי פאזל לא שלמים, זה תמיד מעבר לאלה, שבאיזה אירוע שהוא גדול מהבינה, מעניקה לנו את האפשרות לחיים. זהו קסם בחוסר-ידיעה. אבל מה הם החיים באמת? זו לא שאלה פילוסופית שמופיעה כאשר הזִקְנָה מתבררת בשיא הדרה. ככל שאנחנו גדלים אנחנו מבינים שמשקל האושר קטן מזה של הסבל, אם ובתנאי ונתעקש לשים אותם על אותו ציר הצדק-ואוחזת-החרב שתמיד הייתה ותמיד תתקיים, לעולמים בַּאמֶת ותמיד עושה דברו. אם הסבל הוא קצר מועד, כך גם החיים. אילו ידעתי לאהוב, הייתי אוחז בה ולעולם לא עוזב, כי מה אני בלעדיה? גוף של עצמות שמועדות לסבל, אך אם היא תבקש שאאחוז בחרב, אעשה את דברה, כי הצדק עימה. להם יש את האלוהים שלהם, לי יש את שלי. הכסף לא שווה דבר אם הוא לא נועד כדי לעזור לזולת כדי להפחית את אותו דבר שלעולם לא יעזוב, לעזור לו להתמוסס על אותם גלים שנקראים ״צחוקם של ילדים״.  

קרדיטים

  1. Video: Dune: Part Two Soundtrack | Kiss the Ring – Hans Zimmer | WaterTower @YouTube.

הזר, המנהיג והתשתית

לא אמת, לא משהו שאני עצמי רואה בו אמת, דיונים בכל מה שלא קשור לעולם הרוח הם צרים כולל הדיון הזה, הכוונה היא גדולה יותר: הרצון שיהיה טוב לכולם. 

קיומו של ארגון או חברה שמתבססת על מוצר אחד, יכולה לקום וליפול על התרבות שבה השתקעה בה. אפשר תמיד לדבר על הרעיון של חופש הבחירה, אשים את זה בצד בשלב זה. תחילה אני כן אומר שהארה היא דבר אמיתי, ויש בה דרגות, ומטבע החיים אינה דבר קבוע, אך מעצם הידיעה שלי אותה אדרוש שמנהיגות מאפשרת לתרבות לצאת מתוך הגבולות שלה שיכולה להוליך את עצמה שולל דרך החוקיות שהפרטים בה או האינדיבידואלים בה קובעים לעצמם באופן דינמי. מתוך חמלה: ואם יש חולי פסיכולוגי, או סבל דחוק, אז זו בעיה. אם האמונה שהאדם הוא רע ביסודו הוא בסיס ההתנהלות, אז כמו בזירת אגרוף שבו יש מנצח וישנו מפסיד, בעולם שכזה לא מן הנמנע שמלחמות ידחפו את הדם שבעורקיה לנוע. כי: לצאת משיווי משקל, הוא משהו שיש לשים אליו לב. דוגמה לצאת משיווי משקל: האם יש שם לאגרות החוב הפַּח מ-2007-8? קבוצה של אנשים שחשבו שהם יכולים עד אינסוף לעמוד על גב הציבור הרחב.

אם נתלה שלטי אזהרה פיזיים, נכניס עובדים לתאים דיגיטליים שבו מודדים כמה מיושרים הם עם עקרונות החברה עם ״האסור״, של ״הרע״, כהערה: בואו נכניס גם את מושג ״השטן״, כי זה שאדם לא מאמין באלוהים זה לא אומר שהוא לא מאמין באופן מודע ולא מודע בכוח החיצוני שנקרא ״שטן״, החזרתיות הזאת, שמופיעה שוב ושוב, מובנת כך: יש להכפיף ולהסתיר את ההתנהלות הזאת מהעולם החיצוני, באמצעות הסתמכות על התרבות הפנימית עצמה, שזו גם יכולה להתפרק מהמשאבים שמחזיקים אותה שלמה, ומתוך מתן גיבוי חוקי ב-, ומ-כנסת ישראל. זו אחת הסיבות למה צריך דמוקרטיה חופשית, חייבים שקיפות גם כדי להימנע מהרוע שהוזכר, שהוא בכלל אמונה, מלהתפשט, אבל לא את הדיון הזה אני רוצה לפתוח כאן.

האדם הוא טוב ביסודו, נשאר רק לבחור בו, וזה מה שייצב את הbrand. כלומר אנחנו כבר בתהליך הזה בעולם, חברת נייקי נבחנת מהיכן ההנהלה מייבאת את חומרי הגלם שלה, מה תנאי הייצור וכדומה, במקרה של בחירה באדם הטוב מיסודו אין אפילו צורך לדבר על דמוקרטיה חופשית. וגם לא באתי לדבר עליה, באתי לדבר על משהו אחר.

כאשר אדם שמודד ביצועים תרבותיים של ארגון, הוא או היא יכולים בקלות להחליף לתרבות ארגונית אחרת, להחליף לחברה אחרת, עם הנהלה אחרת, עם מערכת ערכים שלמרות שהשפה העברית כוללת את כולנו בה, אדם יכול למלא חללים של סיפוק שנובעים מאושר שלא התבטא בקודמת. חוויה שונה ומהפנטת.

יש הרבה מאוד זוויות להסתכל על זה ואני אתמקד על הכללות, הכללות שבה העובד אינו נמדד על הביצועים שלו, או אם נקח צעד אחורה, על היכולות בפוטנציה שלו, אלא על כל השאר. ״תרבות״ זה דבר טוב, תרבות גם יכולה מתוך עיוורון ליפול להכללות של האופן שבו הוא מתבטא, מתלבש, היכן הוא גר, השאיפות שלו, האמונות שלו, עם מי הוא בוחר לדבר, על מה הוא שם את הדגשים בחיים ועל מה הוא לא, היכן הוא מבלה, והיכן לא, אפשר להכניס אותם תחת הקטגוריות של קנאה, גזענות וכדומה. אני אכניס אותם תחת הקטגוריה של בלבול. לאנשים יש את הזכות לפחד, לאנשים יש את הזכות להסיק מסקנות, נכון? הרי זה בסדר, הרי לכי לך ולך לך תצאו לתרבות אחרת, ברוך השם זה עולם של שפע.

ואם בכל זאת נרצה פה בישראל? אז יש לי חשש, שהגבול מאוד ברור. בגדול אני חלק מהמערכת, או עם היכולת לראות אותה, ובמלחמה הזאת אפשר לשים לב שאם אנשים לא יוותרו על האני לא פראייר, המערכת יכולה לקרוס. אפילו ברמה של התור בסופרמרקט, ואלה שנמצאים בתור שהיה, יהיו עיוורים לתהליך שיביא את הקופות להשבתה; חסרים אנשים כי הם יצאו למלחמה, אז ישנם מספר ענפים חסרים שיתחזקו את ״הסדר״. מושג האחדות, גם הוא לא מגיע בחינם, וצריך להתאמץ ולעבוד עליו ברמה האישית ממש כמו שעובדים על הסבל האישי. בדבר אחד אני בטוח: השיוך אינו כלכלי, ״טיפּשוּת״ יש בכל רמות החברה. בהנחה שאתם מאמינים שהייחוד שלנו הוא… אחדות. וללא מנהיגים, פתרונות בדמות הגבלת זכויות בזמן חירום שהוא הלכה למעשה מראשית קיומה של המדינה היהודית יוצעו, והן יהיו חמורות יותר. ״צו השעה״ לנצח נצחים, באדמה שהדם בה לא מפסיק להישפך, נכון? נהפוך לסופר-ספרטה. 

אני יציע את הדבר הבא: תרבות דמוקרטית מאפשרת תרבויות ארגוניות שונות, לא קול אחד שמיושר לקול של הממשל, או ארגונים פוליטיים שמטבעם הראייה בהם היא צרה ואי-אפשר לעשות דרך נקודת המבט שלהם עסקים, לי זה לא משנה בכלל אם הבן אדם או המכרים שלו מחבבים את ישראל, אם הבן אדם רוצה לעשות טוב בעולם, בו נעבוד ביחד. השלטון הדמוקרטי בישראל דווקא הוא צריך לאפשר תנועה, שיווין זכויות, זכויות אזרחיות, שקיפות וכדומה. והוא לא אמור להשלים, את מה שמנקודת מבט מאוד מסוימת ניתן להתייחס אליה כך, את ״הגזענות הארגונית״ שארגון יכול ליפול אליו. לאפשר תנועה לאנשים שאחד מעמודי התווך שלו זה לימודי שפה זרה ולא באוניברסיטה, אלא כמו בווייטנאם, עם ילדים קטנים! לפני שאלה נופלים לתוך מה ששלוש הדורות האחרונים מורישים להם בגלל שהם לא ידעו לשים לב אליו ו/או להתנגד אליו: לגנבי אנרגיה.

פגשתי אותה בלילה, ואז את היהדות שלנו

פגשתי אותה בלילה

ואז שאלתי אותה: ואיך גילת על ישראל?
היא: בבית הספר קראו לי יהודייה מסריחה
כך גילתה על היהדות שלה, שוחחה עם אימה וכך עלתה לישראל

ואז הבנתי, שהיהדות שהייתה כה מרוחקת מהעולם שלי, של אלה שהם סביי וסבותיי, מהמעטפת שלהם, זה שניתן לראותה במפות העתיקות של רומא העתיקה, נושאת עימה את השנאה ליהודים. את האנטישמיות. כאשר שרפו את המסכתות, תרומות, טהרות, בכורות, נזיקין, קרעו מעל פניהם וילדיהם את הכּתוּבּות כאילו אין אלוהים, סיפרו שערבבו את המצות בדם, בדם של ילדים, כפי שהשלטון הרומאי האשים את הדת החדשה שפרצה לה לעולם. לקחו להם את האדמות, את השורשים, באמצעות אותו חוק. אבל היהודים הללו לא נועדו להילחם, אז זה נשאר בחומר האפל במעבה הקירות שאני נכנסתי אליהם כאשר חלפתי על פני אותן קירות ברחוב אלנבי, באוניברסיטת תל-אביב, בקיבוצים אשר בדרום, באולם בית המשפט ברמלה כאשר ראיתי איך מוסדות כלכליים כפו דברים על אזרחים שהם אפילו לא ביקשו, החתימו אותם על מסמכים שהמוסדות לא מצאו דרך אחרת מאשר זאת כדי לצאת מהבְּרוֹךְ, הקירות נבנו על בסיס הרעיון הארכיטקטוני של מצבות אשר נותצו, הזיכרון פג, תרבות כמעט שאבדה לתוך דפי ההיסטוריה של ילדים בעולם מקביל שיִתְוַדְּעוּ לה כאשר ישיגו להם את מושג השלום הפנימי. הקירות של היישוב היהודי, ואז מדינת ישראל, מספרת סיפור אחר לגמרי מזה של אלה שחוו את החומות שהקיפו את הבית היחיד שלנו. אולי זה מה שמחבר אותי אלכם, בית-האלוהים. אולי זאת הגאולה הנכונה, "לנתץ" את הסיפור שלא שייך לנו, זה של השנאה, כפי שאב-האומה עשה, כדי לראות כמה שהקירות חלולים הן, או במילים אחרות לראות את החלל שבנינו.

החומר הבלתי-נראה למכשירים שהמצאנו מרכיב 95% מהיקום, וזו התהייה שלי.

עכשיו לנושא הבא:

ישנה בקשה יהודית אחת שכולם אומרים אותה, שהיא מאוד משמעותית באותה יהדות שלנו. שהקדוש ברוך הוא לעולם לא יוכל לקיים אותה, הוא יכול להגשים את כל משאלות ליבכם מלבד זאת: האם אתם יכולים להעלות בזיכרונכם איזו ברכה היא כזב? ״שלא תדעו עוד צער״. אני מניח שהברכה הזאת מדברת על האושר שיבוא, ועל אחדות קהילתית. אחדות קהילתית בין הקירות שנשברה לי מבחינתי, אך אני אוחז למענכם עוד ברסיסים שלה.

 

קרדיטים

  1. Video: Hans Zimmer – Time (Inception – Live in Prague) @YouTube.

הזמן שלה /// האנושי והחברתי

סָחה איתי. רכנה מעט והוסיפה. ונחפזה ליציאה. ״אל תלכי״, ברכות קראתי לעברה כאשר טיפסה על המדרגות. מה שקרה, אחד השותפים שלנו התבטא כך: ״אני רואה שאת מתחילה עם כל הגברים כאן״. כאן רציתי להפסיק, אני מרגיש שצריך לאזן את המילים שיצרו משמעות לחלק-של-מציאות, אז אוסיף: גם לה יש דרך, וגם לה יש את הזכות לקבל חיבה שאני הייתי מוכן להעניק לה. שוב, אני לא׳מבקר, אני משתדל בכל אופן, המציאות, מסיבה מטיבה, מורכבת יותר. אין כאן טוב ורע, פשוט… עם הזמן כאשר הביקורת העצמית שלי התחילה להתפוגג, כאשר ראיתי אותה, שוחחתי איתה, נתתי לה לנוע לעבר קולות-הים, התחלתי לראות שישנם גברים מכל הגוונים שמצאו את הדרך להיות נחמדים עם הנשים… למרות ש… וזה לא מה שתיארו לי והשלכתי עלי -באמצעות טקסט, שיעורים בכיתה, כתבות בערוצים השונים, בדרמות כאלו ואחרות. ארחיב: לא השכנים שלהם הבחינו בהם, לא המורים באוניברסיטה היו או רצו להיות מודעים אליהם, לא אלה שראו אותם שולפים את בקבוק הטחינה המלאה מהמדף בסופרמרקט, ולא אלה שמשיגים כל כך הרבה, לא אלה שחשים שהפסידו, לא הבנות שדחו אותם תחת חישובים מתמטיים חברתיים כאלה ואחרים, לגיטימי בישראל, לא פרשנים פוליטיים עם אמירה חברתית של צד אחד, לא אלה שבעד הנדסה חברתית, ולא אלה שנגד חיסונים, לא אלה שיצאו למחאות ולא אלה שצפו לצידם במשחקים של מכבי או הפועל, לא אלה ולא אלה: נכון שזה די חד-מימדי, או בעצם קולע בדיוק למטרה חח? ואני אומר את זה בחיוך. ואותו אדם נמצא גם בך – כי אתה אנושי. והזמן שלה בחיי היה בו משמעות, במזרח יש שיאמרו לכם שהמפגש הזה התחולל בחיים אחרים. אז מה היינו זה לזו? בזמן שלה. זמן. אילו רק היה לנו הזמן לבקש סליחה.

קרדיטים

  1. Video: A1 – Caught In The Middle @YouTube.

חזקה כאש, לתומי הנחתי את חלוקי הנחל מסביב כדי לשמור על הסביבה היקרה שלה שזו תתפתח ותשרה את חומה המרפא; התערבות.

גנבת-אנרגיה נכנסה לתמונה. כולם בוחרים להיכנס לתפקיד הזה לפעמים. לפעמים בלהט הרגע, לפעמים בגלל בלבול, לפעמים בגלל מפגש כזה או אחר שהזכיר נשכחות, לפעמים בגלל כאבים פיזיים, לפעמים בגלל שהבנק לוחץ, לפעמים כי מקום העבודה לא יכול לספק לכם תשובות, לפעמים כך ולפעמים כך. לפעמים פוגשים איש ואישה שבחרו בתפקיד הזה, שחלקם נושאים את השם ״נוכלים״, וזה לא עושה להם דבר. וחלק אחר נושא תפקידים בעלי השפעה חברתית, והמערכת פשוט מגינה עליהם, ולא ניתן לעשות הרבה קודם כי הדמוקרטיה אינה שקופה ואז לא ניתן להוכיח שישנה בעיה. אבל לא באתי לדבר על הדמוקרטיה ובטח לא על נוכלים אלא על גנבת-האנרגיה הרגילה, של אותו רגע ספציפי. ואותה גנבת-אנרגיה של אותו רגע התלהמה בביקורת כלפי המערכת שמספקת לה את השירות, וזאת העמידה אותה במקום. אנחנו חיים בחברה שאת.ה צריך להחזיק את מצפן הצדק האישי שלך ולא להישמע לייסורי המצפון של מי שנמצא מולך, וזאת כדי שלא תכנסו לכלא הפרטי שלו. לקח לי שנים רבות להבין את זאת… ואותה זאת נראתה לי נסערת. אז עליה באתי לדבר: נראתה לי לא מיושבת בדעתה. גם שידעה לשמור זאת מאחורי חזית תפקידה. כאילו גנבת-האנרגיה השאירה אותה ״במתנתה״, את החותם, הזכירה לה אותה. השאירה אותה בפציעתה. ואכן נשאה פצע מן העבר. ביחס להגדרת הכבוד בחברה הישראלית, זה לא משהו רציני, כולם שקועים בזה, כולם? המון. המון? רבים. ישראלים פצועים. הייתי יכול לומר לעצמי שאותה זאת, תתגבר על זה, שזה החיים, שהיא תלמד, תלמד להיות אנוכית יותר, או שתיקח את דרך החמלה; נראה לי שהחיים שאנחנו מתייחסים אליהם בדברינו, בתיאורנו השונים, בכתבות המדיה וכולי, אלה חיים מאוד ספציפיים, החיים המודרניים, מביטים בתוכניות טבע על הישרדות בג’ונגל, או בין שיברי הקרחונים שנמצאים שם כל שנה קצת מוקדם מידי מהשנה שקדמה לה, שבורים מידי ורבים מידי. ובדרכם אלינו. ומכוח תפקידה יכלה לעצור אותה. וטוב שגנבת-האנרגיה עצרה את הסחף שהתעורר בה ובלעה את לשונה, גם כי יָפה שתיקה לַחכָמים קַל וָחומֶר לטיפשים, גם כי יש אנשים שתלויים בה, אנשים שרוצים בה, ואנשים שאוהבים אותה. בעולם שתיארתי, לפעמים זה נראה שהדבר היחידי שקושר אנשים אחד לשני אלה חוקים. והמחויבויות האנושיות יותר, כלפי הנשמות השונות, בין תמונות שמעלות איזו תחזית עתיקה, של איזה נביא-אמת אחד מהעולם של החולות…אילו רק… מיקוד-הדואר באמת לא משנה, בין אדם לחברו, אם באיזה מבנה, באיזה רחוב, באיזו שכונה, בצפונה של תל-אביב, או במרכזה של העיר לוד, ואם בתוך שותפות כלכלית שמפגישה את חלקנו בתוך מסגרות… בין אם בלימודי אומנות, ובין אם בלימודי כלכלה, בין אם הם בעלי הישגים רחבי יריעה, ובין אם כל מה שנותר להם זה מסך הטלוויזיה, איך הם קוראים לזה? … כן… הניסיון החברתי. מספרים על הניסיון החברתי ומעתה לדיראון עולם שאותו למדו להכיל, שותקים. מצאו את ההגדרה שלהם למילים להניח, לשחרר, גם מתוך עייפות חברתית בתרבות של הניסיון החברתי. במידה רבה אולי כך נוצרים נוכלים, או נוכלויות קטנות כאלו של חוסר חמלה… אל תטעו לחשוב שיש לי ביקורת על כך, זו בסך הכל תמונה אחת, תלות כלפי הדברים הלא-נכונים, התמונה השנייה זה הסבל. בכל אופן אחזור אליה…. והיא, הזאת, אינה קשורה לאף אחד מהם. היא קשורה לרוח הקודש. ובגלל שכך, ולמרות הדיסטנס שהיה אמור להתקיים ביני לבינה, מסרתי לה בקול שרק שנינו נשמע: ״אנחנו גאים בך״. מאותו רגע חשה נינוחה יותר, כך נדמה לי. המעטתי במילים, למרות שרצתה ביותר, או אני, מי יודע, החיבור שלהן מדהים אותי… ולכן כאשר אפגוש אותה בשנית אקרא לה בשם גיבורה, ובמידה והרגע יאפשר ובתנאי שתרשה לי, אקרא לה ילדה-גיבורה. אולי זה כל מה שהייתי צריך בחיים כדי להיות מאושר -אחות.

קרדיטים

  1. Photo: Woman Holding Eagle on Arm by Los Muertos Crew @Pexels.

וַיֶּאֱהָבֶהָ – סביב ציר כדור-הארץ.

מחשבה חופשית, לא אמת, לא שקר, חיפוש.

07:40 am

האם לאינטימיות יש שני קצוות כמו לומר אהבה ושנאה? כמו להבדיל בין שני קצוות לאורכו של כוכב-האדם, ים-המלח, וזו שבפסגת ההימליה? או כמו הספר חיים עם משמעות שאת הופעתו ניתן גם לראות לאורכה של התרבות, בין זאת של המצאת האל-הכל-יכול ביד האדם, הדימוי, הַ-י׳ה׳, לזאת של תשומת-הלב לקיום שמעבר לאותו אֵל אשר מילָא את החלל, הַ-ריקות, החיבור של הכל? ואולי זה בעצם הכל אותו הדבר – והשאלה היא זו: איפה נמצא הבית. או למעשה: מהוא. ואם זה כך, אז יישוב של המערכת הסולרית, המחשבה שאנחנו נבנה בית במאדים, ועוד על כוכב מבודד, הנה תשוקה שלעולם לא תמצא מענה; הידיעה, או המשקל שאותו הם נושאים, שהתרבות הורסת את מה שהיא עצמה הקימה, והאינדיבידואל צריך למצוא את הסדר לעשות סדר בבלגן הפוליטי, חברתי, להתרושש מהזיוף שהיא תוצר של האמת שיש לגלות אותה מחדש, ולכן המסע, אל הארץ אשר אראך. והאהבה שלנו, המילה הראשונה, מופיעה לא כאשר אדם וחוה מתגלים זו לזה, לא כאשר רואה נוח את משפחתו ניצלת, לא כאשר העולם נברא, אלא בעקדה. ברגע אינטימי של האבא הראשון שלנו עם יחידו, שבהמשך מתגלה בניהם גם השבר כאשר עזב היחיד לארץ הנגב, קצת המסע למאדים שכזה. אז מה סיבת הסיבות לחיפוש במקומות חשוכי אל, אין שם תרבות אז איפה יש שם אל? למה האסטרונאוט הראשון למסע למאדים יטוס למסע רווי בדידות, יטוס, אלא אם בא עם שאלה שמפנים לתוכה של באר, מתוך התשוקה האם ימצא את האישה אשר בלבו? ללא אדם כמו אברם, לא הייתה הארץ שלנו כה יפה וכה מובחנת. הממציא של אלוהים. שלא תטעו, את האור זכיתי לראות. השאלה שלי נוגעת לאיך הנפילה (התרבותית) הגדולה שמצריכה נסיעה למאדים נוגעת במרחב של האינטימיות. מי שיכעס על מה שאני יאמר עכשיו, יכול וימצא את הדרך הנכונה, ומי שכבר מבין, אולי כבר יודע שאנחנו היום בני פחות שבועיים לקראת היעד המושבע שהאניש אותו הגדול-מאיתנו על היצור שקראו לו אדם (וחווה). אינטימיות נחוות ומפורשת בצורות שונות בין תרבות לתרבות, גם באותה תרבות ישנם הבדלים לאורך הדורות. בהכללה, אינטימיות ישראלית מתבטאת בצורה די מובחנת/אגרסיבית כהשלכה הגדולה של הרוע על המיניות. בקטע של השפלות חברתיות, (וזה לא היה כך, זה הובנה בין אם במודע ובין אם שלא במודע), לא זה שנכתב בדפי ההיסטוריה הדתית אלא זו שהופיעה ככותרות. נסיעה לארץ רחוקה כמו לכוכב האדום הוא מענה מסוים, אהבת-האדם הוא מענה ראוי בהחלט, לא צריך הרבה – וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס. אני לא מעוניין כרגע לספק את הכותרות הגדולות, מישהם יחבר אותם לאורך השנים, היסטוריון. ובשונה מהיסטוריוגרף(ים) "ששולטים" ביד רמה בשוק, מתוך כאב מובן, זה קצת בעייתי לנסות לבנות את ההיסטוריה מחדש מתוך ציניות, שיש דבר כזה הפרדות, או להכפיף את המחשבה החופשית, מהתרבות העשירה שבני האנוש קיבלו בהורשה, לְעֵבֶר מגדל העשוי קלפים. ולהחזיר את המעמדות שאיבדנו/היטשטשו באמצעות המערכת הדמוקרטית והמערכת הסוציאליסטית. להחזיר את האנשים לסדנאות יזע שמוכרות באנגלית בשם Sweatshops. ואם רוצים להחזיר אותנו לסדנאות היזע אז אולי זו סיבה ראויה בהחלט לנסוע למאדים כדי למצוא את זאת שאוהב. על המשבצת אשר בה נוכחת ישראל, כבר שתיארתי, יש כאלה שמבקשים למצוא את ההבדל בין הישראלי ליהודי, הנה הבדל אחד. אני לא מבקש תשובות, אני לומד להניח לכאב ששרוי בתפיסה הזאת, המקורות והסיבות שלה, הנכונים, ההיסטוריוגרפיים, והלא נכונים. ובגלל שאני משתדל שלא לראות בדברים שלי אמת, או האמת, עכשיו אספר לכם על הקצה השני של האינטימיות: שובך יונים על חלוני, לא זה שמעץ, את המקום סיפקתי, את החיבה הם מצאו. מי זה שמצא בית? אני או שהם? זוג היונים שמגיע כל יום בבוקר, פועה, מלטף אחד את השנייה, ולקראת ערב פורסים כנף לדרכם. מהמקום הגבוה ביותר לנמוך ביותר סביב ציר כדור-הארץ שיצר את מה שמכונה האדם (והאישה ביופיה, סיבת הסיבות).

קרדיטים

  1. Video: Starship Mission to Mars by SpaceX @YouTube.

סותמת הפיות

פרידה מתחילה בתהליך שבו ישנה דמות מלוכלכת שמבקשת רחמים שזו לא תבוא. סותמת הפיות אני קורא לה. כאדם חי אתה מתבקש להוביל אותה למיזוג עם הצליל שאחרי הזעקה האיומה שמבקשת לאגור את כל מה שאספת בחיים, שהפכו לרכוש, שאתה הפכת לרכוש יחד איתה בארמון הזיכרונות. זה המקום האמתי בשבילה, גידלת שושנים ריחניים, בהם התבשמה. נישאת לדמות הזאת, או שהיא נישאה אליך, ועתה עליך להוביל אותה לעפר. האם בכוחנו באמת לשכוח? האם ישנה מצבה היכן ששכן לו הארמון שבו ניתן לחזור על אותה קינה? היא זקוקה לי! אני דולה מהאפר עד שזו תחייה מחדש, תחיית המתים. אני המשיח שלה, שכל מה שאני באמת זה אדם פשוט שיודע, ושיודע את טעם האהבה. לדלות… האם נוכל להתחמק מכך שפגענו באנשים בזה שנפרדנו מהם? האם באמת יש שדה כזה ששרוי לו עד לאופק שמתרוצצים להם שם יצורי כנף זעירים ויצורי כנף קטנים שלוגמים מהצוף שבו כל הסיבות מובנות? או שבכוחי לתקן את האבל באמצעות החזרה לחיים, וזו תתגשם כבת שלי, כאחותי או כאויבת מרה אשר תשלח בי את חרבה? כך או כך, לכל אדם יש קול, קול כנגדו, לא קול של אלוהים, לא של ישויות נשגבות שמצאו את הדרך אלינו, וכל קול שכזה יודע. אצלי זו קולה של האישה, אישה שיודעת. כמה שחכמה היא האישה, האישה הזאת. ללא המילים, לה אני יעניק את המילים. השאלה היא האם ממשיך אני לדלות מהאפר שמונח לצד המצבה-ללא-שם בעולם שבו רק שנינו יכולים לחיות? משיח.

  1. תוסף 1 – אנא ממכם, היו זהירים עם האנשים שאתם בוחרים כבנות זוג, כבני זוג, פרידה יכולה להיות פגיעה ממושכת. אם אתם בוחרים בזוגיות ולא תחת מערכת סדורה של 3 מפגשים והחלטה, תזינו לתוכה רוחניות. רוחניות, תפרשו זאת בדרך שלך.
  2. תוסף 2 – ״האם באמת יש שדה כזה ששרוי לו עד לאופק שמתרוצצים להם שם יצורי כנף זעירים ויצורי כנף קטנים שלוגמים מהצוף שבו כל הסיבות מובנות?״ כן, יש. באמצעות מדיטציה. נדבר על כך בפעם אחרת.
  3. תוסף 3 – מי שירצה למצוא פגמים, ימצא את הפגמים שלו עצמו. מי שירצה לסתום פיות, שידע שקארמה איז א בי*. 

קרדיטים

  1. Photo: a woman holding a rose by Fred Johnson @Unsplash.
  2. Photo: woman lying on grass field by Diane Serik @Unsplash.

אימא אני מוזרה?

"אימא אני מוזרה?״

"אני מוזרה כי הגבות שלי מחוברות"

וסוכריית-הגומי בטעם אבטיח-מלון הזאת המשיכה לשחק.

לילדים ישנן דרכים יוצאות דופן מאיתנו להביע כאב. השמתם לב לזה? בדרך הזאת הם הופכים אותנו להיות מורי-דרך. מְחֻוָּטים כך (hardwired) או שבכלל מזכירים הם לנו משהו על עצמנו, על האושר שלפני חווית הפרידה שנקבעה לה כבר התוקף, אחד מהשלבים הראשונים לקראת הצעידה לסוף שהיא האמת שלא ניתנת לערעור… לפני שקראתי לזאת צעידה, חלקכם ימצא לנכון לקרוא לזו חיבְרוּת, והחיברות בכל דור או כמה דורות, הגבולות שלו, הפיקים של מה שאנחנו מגדירים כמטיב וכמסקל, נעים יחד עם הלוחות הטקטוניים שמתחת לרגלינו שאיתם אנו צועדים… בשלב זה אתייחס אליהם, באופן יחסי לאושר שאני חווה, כטראומות בגודל של נקודה, בעלות חשיבות באיך שנתפסים החיים, וכך מגדירים לנו את שפתנו ומשפטנו. הניסיון שלי הוא להיות הצייר, להעניק פיגורציה ולאו דווקא להיות פסיכולוג או להיכנס למונחים עם שורשים בזרם מדעי כזה או אחר. והרי בזה החברה הישראלית מצטיינת. מי זה/זאת שיצליחו להתעלות על פעולות של הפרדה ולא באמצעות פעולה של כעס, תלות, פחד, כאילו מישהו או מישהי חייבים לי משהו, מי? לדחוף בחזרה את מי שדוחף אותי, ישנן פעולות אלטרנטיביות שנוגעות בחמלה. האֵם בכוח-הרגע יכולה להיות הנמען שמכיל את המשפט הזה שנאמר סוף-סוף לראשונה, וזהו רגע משמעותי.

לא יודע בדיוק למה, אני מעניק תוקף לחוכמת הרגע/רגש לדבר הזה שאומר לי שבכדי לפתור זאת, אם תרצו בכך, כי נראה לי שזה נגיש לרוב האנשים: הֱיוּ סבלניים עם אנשים מבוגרים מאוד וכך יתפנה לך הזמן לדברים המיוחדים הללו שנקראים ״הילדים שלי״. יש אנשים שיש להם חלום שיהיה להם יותר מ-24 שעות ביממה, הנה הבאתי לך דרך אחת. העיסוקים הרשמיים, החששות, החוב הגדול, הבעיות מבית, הבעיות מהגרעין המשפחתי, ההשפעות של הקהילה הפוליטית, העלות שעל בובות הראווה, ואלה של השעווה, עליית המחירים, הכיוון של הסוף, החלומות שלא-יתגשמו, ואלה שנתקלים במחסומים, הביקורת מבית, והביקורת מחוץ, הטלפון שבים, האיומים המערכתיים, והאיומים של השכנים, המכתשים שבלב, ואלה שבמרחק של שנות אור מאיתנו, כל אלו לא יהיו יותר צד מכביד על החיים של הרגע. סבלנות היא פעולה מדיטטיבית, זה לא מצריך איזה מסע לאיזו מערה בהרים, למשך כשבוע, כמספר חודשים או לכמה שנים, זו פעולה בכאן ועכשיו שיש בה תוצר שהיא טובה לכל אישה ואיש.

מוצא החיים.

קרדיטים

  1. Video: 【milet「Anytime Anywhere」MUSIC VIDEO (TV Anime「Frieren: Beyond Journey's End」Ending theme song) @YouTube. 
  2. English Version: 【mew】 "Anytime Anywhere" milet ║ Frieren ED ║ Full ENGLISH Cover & Lyrics @YouTube.