לעגה של פֶּרְסֵפוֹנֵה

שימו לב זה משחק במודעות עצמית, או בקשר שלך עם המציאות הסובבות, לא יותר מזה.

מכוחות הטבע ← אל האֵם הגדולה ← אל האלילים ← אל המלך ← אל בעל השליטה

מהמבול ← אל אֵם האלים ← אל המונותאיזם ← אל המלוכה ← אל בעל השליטה

מנֹחַ ← אל האשרה ← אל אברהם ← אל פרעה (מצרים) /לוּגָאל (מסופוטמיה) ← אל חסר-השם

זהו תרגיל. האם תצליחו לדייק את זה, לתקן את הטעויות במרחב הזמן, לאיזו רזולוציה תוכלו לרדת, האם תצליחו לתאם בין השורה הראשונה שאתם הרכבתם לשורה האחרונה? ואולי תגלו שהתפיסה קודמת למחקר? אולי תגלו שהתפיסה קודמת להגיון? אולי תגלו שהתפיסה כותבת את ההיסטוריה? אולי תגלו שבמציאות הזאת הקשר בין גבולות להפרדה הוא מקרי? שהיחסים בין הדברים קשורים יותר ליצירתיות? אולי?

ואולי תהיו מסופקים משרשרת האירועים ששרבטתם על הקנבס, ותיקפת אותן עם עובדות מהשטח, אולי? אבל מה עם תתי-המודע-ים של אותו איש או אישה שהחתימו את חותמם בשרשרת האירועים, זה שלא נאמר, זה שלא משורטט, זה שלא ידוע אף לא לו, אף לא לה? ומי אמר שיש רק תת-מודע אחד פר אדם? ואולי תצליחו? אולי.

אוקיי בואו נראה את הדבר הבא:

בואו נניח לרגע על המושגים של האם הגדולה, את התפיסה של אלוהים, ונעשה shift

מאפרודיטה ← לפסיכה ← לסינדרלה ← לאנה (אנסטסיה סטיל)

תקציר: פסיכה גילתה בתחבולה, בהוראת אחיותיה, שהמפלצת שאליו נישאה בעל כורחה הוא למעשה אמור (קופידון). ובכך הפרה הבטחה. אמור ברח לאימו ונוס (אפרודיטה). מתוך האובדן שנוצר, יצאה לכיוונו, כדי להחזיר את מי שעתה נגלה אליה בשיא תפארתו. אימו הקנאית הציבה מכשולים, משימות, ועסקה בתככים כדי שתחזור לעולמה עם ידיים ריקות. אך בזכות כנות ליבה, טוב ליבה, אומץ ליבה, חוכמת ליבה, מצאה חברים שיעזרו לה, אחד מהם הוא זאוס. ובקיצור הקיצורים: היא ירדה לשאול, ויצאה ממנו.

ממשקפיים של תרבות, ובראייה גסה, הַאִם פסיכה של היום איבדה את הדרך שלה? את ההתמדה? את הקסם שנמצא בדרך, ובתוצר? אני אומר את זה בזהירות, כלומר קחו את זה בערבון מוגבל שבמוגבל, זהו משחק של תפיסה, אנה סטיל אינה ״חושפת״ את הגבר האמיתי. אני מכיר גברים שלא יפנו לנשים גם אם יש שם משהו אמיתי, אמיתי הכוונה רוחני מצידם, בגלל החשש שיפגעו בעתיד שלהם. 

ומה הוא העתיד? הכלכלה.

אפילו מערות אי אפשר לקנות בישראל בלי להתחייב לאנשים מסוכנים שיהפכו את הילדים שלהם לעבדים במידה ו.

מערכות היחסים של בני האדם עם עצמם, ועם אחרים, נשברו, או… שנמצאים תחת בחירה.

מערכת היחסים בשרשרת האירועים אל החוק, שהזדקק כמו ויסקי משובח והמשקה היחיד שמוצע לציבור הרחב, בטעם אחד, ״תשתמשו בו בלבד״, וההוא מנוצל לרעה. להכניס לשפה ואז להשתמש בו כדי לחבר את מערכת היחסים הנוכחית. 

אני זוכר, לפני כמה שנים, תיעדו קהילת קופים, קבוצה, איך שבא לכם, בעלי תפיסה אנימיסטית.

מעניין איך האהבה, או לכאורה בגלגולה, יחסי שליט-נשלט, קשורים לתחושה האנימיסטית שלנו עם היקום הסובב אותנו? אומר לכם מתוך הבנה ראשונה שזה לא קשור להתפתחות תרבותית על רצף הזמן, אלא לתפיסת עולם, לאותה תפיסה שדיברתי אותה בפוסט הקודם…

תרבות יכולה גם להתפרק.

ואולי אין חדש תחת השמש (זה שהעולם עובר משברים, זה קל ערך למי שלא מתקיים בהיסטוריה המפורסמת ומוצא אושר, אושר שנמצא לרוב מחוץ לספרי ההיסטוריה, או לחילופין: מחוץ להנדסה החברתית)

תרבות גם יכולה בצורה היסטוריוגרפית להילחם על פֶּרְסֵפוֹנֵי, כאשר בבסיס הנתונים של התרבות, לא קיים מידע, או מתעלמים ממנו, של כוחות כמו ״חזרה בתשובה״, של אינדיבידואליזם שנוגע לשלמות עם הצדדים השונים שלנו, של קבלת האחר, שלה, את הפראי. זו זכותה או עיוורונה, של התרבות. למעשה הם נמצאים במעגל כשפים שממנו, כרגע, בשלב זה, הם לא מסוגלים להיות מודעים אליו, או מסוגלים לבחור בטוב, או מסוגלים לרצות בטוב. אני משתדל לא לומר את זה בביקורת, (גם כי לא נכנסתי בעובי הקורה… אך האם זה באמת אפשרי?) כי אני גם מסתכל על עצמי, וגם אני בוחר, מחוסר ברירה, משיירים של אמונה באבדון, כלומר שאנשים יכולים להוביל את עצמם ״לכישלון״, גם כי בשלב זה אני חושש מהתגובות שלהם… ואני אראה לכם את הדרך, דרך אחת, דרך החוצה, בפרק ב׳. את הדרך שאני מצאתי דווקא בגלל החיפוש אחרי משמעות, בעולם שרבים הפעמים הם, שהפסקתי לספור, שבהם לא שמים ז* על המשמעות שלך.

משמעות יוצרת כסף, ומי שאיבד את זה אחרי שעשה את הכסף, יאבד את הערך שלו, ויתמקד בנקוב. ואז לכל דבר יש ערך… נקוב. ואיך אתם חושבים שזה משפיע על תחושת האהבה האנושית?

בטח יש ענף שלם בפסיכולוגיה שמשוחח בדיוק על זה. אני, תחת השפה שלי, הופך את זה לסיפור, שאני מקווה שיעזור לכם להביט על העולם בצורה רחבה וחמלתית יותר ויותר, בעצם זה הולך ביחד.

לכל הפחות, להיות האדם הכי טוב שאנחנו יכולים להיות, זו דרך. עכשיו אנחנו נכנסים לתחום שנקרא קארמה. 

שוברת לבבות קטנה, אני שבור ללא תקנה, וזו סיבה מספיק טובה.

קרדיטים

  1. Video + Last Sentence: יצחק קלפטר, שם טוב לוי ושלמה יידוב – צליל מכוון @Youtube.

במזל דגים – דרך אגב, נקודת מבט חמלתית | פרק א׳

אני מספר לכם את הדבר הבא כדי לנסות ״לתקוף״ את מושג הרוע. קהל היעד הוא ישראלי. אני זוכר שבאתי לבית הכנסת בפורים, כרגיל ישבתי במקום הקבוע לי ולמשפחה שלי, והחזן קורא במגילה. בין לבין ישנן הפוגות שבהם האנשים שאני מכיר מדברים אחד עם השני, דודים ודודות אני קורא להם. אבל היה רגע שבו פקחתי את עיניי ושמתי לב למשהו שלא ראיתי אותו לפני. הוא תמיד היה שם, אך חייתי את חיי לתקופה ממושכת בעיוורון. ראיתי הורים שמחבקים את הילדים שלהם. בשבילכם הקוראים.והקוראות זו אולי נורמה, אצלי זו היתה התגלות. מה הגבול שאותו עברתי, אני לא יודע להסביר אותו, למה באותו רגע, אני לא יודע. מהו מהלך האירועים שהובילו לכך, אני לא זוכר. אותה מציאות, שתי נקודות מבט שונות שמה שמבדיל ביניהן זו נקודה בזמן-מרחב. מלאכים? מי יודע, אני באופן אישי לא פגשתי אותם. עכשיו, היום, בנקודת הזמן הזאת ברור שאני מוצא אנשים שהם תקיפים, תקיפים בהפרדה. אני… פשוט כל הזמן לומד למלא את החלל שלי באנשים שהם בקטע של חיבור, או לכל הפחות ברגעים הטובים שלהם כאשר אני-הוא, אני-היא, שני אינדיבידואלים נפגשים. המגנוט שהרבה משוחחרים עליו ביו-טיוב, או לפני כן, בספרי ההדרכה שמשנות ה-70, 00, זה באמת, בנוסחת החיים של המגנוט, זה עניין של נקודת מבט, משקפיים, ובחירה, ואתה מתחיל לחבר בנוסחת החיים שלך את הטוב או את הרע… כלומר העולם לא בנוי על מושגים של טוב ורע, כמו ששינוי מזג האוויר, זה לא שכדור-הארץ משתנה לרעה, זה פשוט הפעולות שלנו כאנושות בעניין שימור כדור הארץ, זה בעצם הנוחות בתנאי המחייה, נכון? לא שזה משנה משהו לכדור הארץ. הרי אין לו לכאורה נשמה משל עצמו? הוא לא יישות. חח. או שתגידו לי שיש דבר כזה מלאכים, או שכדור הארץ שטוח ויש איזה אל גדול מימדים שמחזיק על כתפיו את העול שבמשקל כדור הארץ, זה היווני. בכל אופן, זה מוזר לי שמדברים איתי בצורה מאוד חדה על מפלגות, כאשר בחיים הנורמליים הם.הן שומרים על נורמטיביות, או רשמיות. ואז השיחה הזאת, שבה הייתי נוכח, של מי שבאמת אוהבת את ישראל, מברזיל, עם עובדת חדשה, סטודנטית, שלקחתי ממנה את ההזדמנות לבחור מדבקה של סטיצ׳, שהנחתי אותה דרך אגב על גב הטלפון שלי. אחת הדמוקרטים, השניה ביבי… שהיא צריכה להבין שיש רוע בין אנשים פה, שינסו להפיל אותה… אני מתחיל להבין מתוך נקודת מבט אחרת איך פוליטיקה זו הזדמנות להבדיל בין רע לטוב, או אם נדייק ונאמר, איך הרוע מתקיים כדמות במרקם, במארג של החוויה הישראלית. אני לא מכיר את כל העולם, ויכול להיות שאולי אני, או עיוור, או ממגנט, בסביבות של דיונים בחו״ל, שוויץ, נורבגיה, איסלנד, וייטנאם, האחרון הוא מיוחד בעיניי, ואולי הוא נפוץ יותר בתרבויות המזרח-הרחוק, אני לא חוויתי ״רוע״, לא בדיונים, ולא בשיחות שאני יכול להגדיר כפילוסופיות על כלכלה ועל ישראל בפרט. כמובן שאת ״הרוע״ בעולם אני יכול לראות בטלוויזיה הישראלית. מה את, מה אתה חושבים? בכל אופן, אני רואה שיש מקום שלא עוזרים לי, עדיין, להקל עלי להיות, (פחות מ-) מעולה במקום העבודה שלי, בעניין טכני, אבל, אני לא רואה בזה רוע. אני פשוט יכול לשנות את מקום העבודה שלי, וזה בסדר.

דגים מסוגלים לשחות בחצי הכוס המלאה, דגי סולומון לקפץ, דולפינים לשוחח. בחצי הכוס המלאה החיים נמצאים.

קרדיטים

  1. Photo: Common and Golden Carp (1935) by Ohara Koson @rawpixel.

השלטון בארץ דמוקרטית

מפלגת פועלי ארץ-ישראל
מאמינה כי
השלטון בארץ דמוקרטית
בא מן העם, קיים למען העם, חוזר אל העם
ונמסר תמיד מחדש כ פ ק ד ו ן
בידי אלה שהוכיחו כי הם ראויים לו.

בהקמת המדינה, קליטת עולים,
ביצורה ופיתוחה –
הוכחנו זאת תמיד מחדש!

בחר א

00:00 am | זכרון מעברה של תל-אביב-יפו או חלום של חולמת מהמאה העשרים אחת? מלפני מספר שעות.

בחזרה לדרך

תולדה של דברים

בחיים אחרים לבטח הייתה היא מתקנת אותי, ואף על כן, זהו סיפור לגלגול חיים אחר, זה עם ההזדמנות השניה.

ישנן נשים שתוהות במרחבי הכוכבים למה אני זה שמעניק להן קדימות במקום שעל פי חוק מחייב להיות שוויוני, ככל הניתן, זה חשוב, קל וחומר לדובר, לא כי החוק קיים כחומר. ישנם חוקים שהם נשגבים מבינתי וישנם חוקים שקשורים ללב. ושום דבר לא ישבר מזה שאני מקדם אותן. הרי זה בדיוק להיות ישראלי, למצוא כל דרך אפשרית להגיע ראשון לתור, גם אם זה אומר בפועל ובחשיבה ארוכת טווח, שהראשון היום, יהיה אחרון מעתה והלאה. הן לא יודעות את הסיבה, אך בעיניי היא ראויה: הן פשוט דומות לה.

אם יש משהו שלמדתי עד עתה בדרכי לזקנתי, שלפעמים ישנה רק הזדמנות אחת בחיים. וזהו. יש דברים שאי אפשר לתקן. שאי אפשר להבהיר יותר בפני האחר. מקסימום אולי לבקש סליחה. עם זאת ישנם שני יצורים בעולם שיכולים להעניק סליחה בחינם וכל פעם מחדש: האם, והאלוהים. הם בעצם ישויות.

זה הדהים אותי איך אנשים אחרי שהחזיקו בספר התורה באותו בוקר של יום שבת באו לביתו של אדם והשפילו אותו לעיניי משפחתו. רְאוּ עם-ישראל-חי כי ״הדהים״ נאמר בלשון עבר, היום, זה כבר שלא מפתיע. אנשים סובלים, אבל זה לא אני… הרי כך מלמדים אותנו ״הישראלים״ להתמודד, ״זה לא אני, זה הם,״ נכון? זה לא רק ״ביבי,״ וזה לא רק ״השמאל,״ זה האלוהים, יוצר האור והחושך, זה שנמצא בחיבור למעננו, המפריד בין מים למים, בין שמיים לארץ, בין חיה לאדם, בין היצר להרע, לבין הבחירה בחיים. ולכן הפסקתי להאמין בבית הכנסת של יום הכיפורים. למותג ״החילוני״ אין אחריות כלפיי לאורך השנים שיבואו, והתפוח המתוק שאני קוטף בישראל הוא אותו תפוח מתוק שאני קוטף בשאר המרחבים של אסיה, אני לא מרגיש שאני נזקק לכשרות שלהם.

בחיים אחרים לבטח הייתה מתקנת אותי, ואם הייתה מבקשת, למענה הייתי הולך לבית-הכנסת, שומע את אדם קורא ״אשפוך״, ואם הייתם שומעים איך שהוא קורא את תפילת ה-״אשפוך״, הייתם בטח מרגישים כמוני איך אותו עם שכמעט ונכחד מביתו, למול עיניו של העד מבחין לראשונה בלהבות, שבית-המקדש, עם המים הזכים מכל, עולה בהן.

הם מחפשים את ארון הברית, אני מחפש את הכרובים שהמתינו עליו.

הגיע הזמן להמשיך הלאה.

הערה: שוב, אני יוצר פה סיפור, לא אמת.

קרדיטים

  1. Video: On the Road Again – The Petersens (LIVE) @Youtube.

רוח, ציפורים, אופק

אילו הייתם תוהים באוויר או עוסקים בדברים שברומו של עולם, או בכלל של העולם הזה, כמו חרישת האדמה, או מביטים על ההשתקפויות שעל חלון הראווה, והייתה פונה אליך ילדה שהייתה מספרת לך שיום אחד היא תהפוך להיות האמא שלך. לאיזו מסקנה הייתם מגיעים? איך הייתם מגיבים? אני, הייתי תוהה כמה מהחיים עוד נשארו לי לחיות… מדמיין איך שיום אחד היא תגיעה עם אהוב ליבה לבית-הוריה ותגלה להם שהוא זה שאהבה נפשה, שבו היא מוצאת חן, שהם מבקשים בברכתם להתחתן תחת גרמי השמיים… אז נגיד עוד חמש עשרה עד עשרים שנים? מה אתם הייתם עושים אם הייתם מגלים שמודעות אינה נעלמת מהמציאות, ושיש רק סוג מטבע אחד שאותו תוכלו להעביר לחיים הבאים/לשומר-שבסף? למי ששוב פעם מחפש בעיות: ״אין לי זמן לכלכלת חיי-הנצח שלך״.

אילו הייתם תוהים באוויר או עוסקים בדברים שברומו של עולם, או בכלל של העולם הזה, כמו חרישת האדמה, או מביטים על ההשתקפויות שעל חלון הראווה, והיה פונה אלייך ילד שהיה מספר לך שיום אחד יהפוך הוא להיות לאביך.

קרדיטים

  1. Video: לולה – ימים של שקט @Youtube.

במרחב של ילדה מכשפה

פגשתי במכשפה קטנה בווייטנאם, היא רק רואה אותי, קוראת בשם שלי, רצה לעברי, לעבר הידיים שלי, ובאופן אוטומטי שנינו רואים אותה גבוה באוויר הפתוח! הרגע שהיא מחייכת בחיוך הרחב ביותר שמתאים רק למכשפות קטנות ושובבות כאלה, עם הכובע המחודד, בנקודה הגבוהה ביותר, כאילו נעצרת מלכת. כאילו זהו פריים אחד מתוך סרט שמתארך לו בזמן של המודעות ה(כמעט) שלמה. זה הרגע שלה, שהסיכום שלו ״זו מכשפה מאושרת״… וזה עושה לי כל כך טוב. אני מניח שאנחנו כתרבות-ישראל הנוכחית עם כל האתגרים פסיכולוגיים, הנאמרים ולא נאמרים, שהתקבלו כנורמה, וכאלה שנאמרים בדמעות בחדרי חדרים, אלה שחשופים בתקשורת, ואלה שנמצאים מאחרי הקלעים באחד ממשרדי שילטון החוק … למרות שהאחרון, האתגרים, אם אני חושב על זה, זה מוזר לי לראות איך הורים בישראל אפילו דוחפים את הילדים שלהם לפגוע באחרים כדי שהם ילמדו איך לא להיות פראיירים. ואני לא יודע כמה רחבה התופעה הזאת. ואיך בדיוק מגדירים אותה שם. ומי שפראייר, לא רק מול נוכלים ברחוב, אלא בנוכחות נוכלים במערכת, והם מאוד אמיתיים, והם מאוד רציניים, יכולים לאבד את כל הבית. שהמקור של זה רק מהיותם ״שקטים״ ללא חוב, וללא מחויבויות. יכולים ועוד איך יכולים. אני מבין, אני מבין, אני מבין את חלקם: חייל שהשתחרר מהצבא, יש לו אהובה, שהוא ממש בקטע להגשים לה משאלות, רומנטיקה מתבטאת בכל מיני צורות מיוחדות-ייחודיות, הוא היה בקרבי, לא אפרט עוד, אמר לי שהוא יראה לילדים העתידיים שלו מה דאעש עשו לאנשים, [צנזורה], כדי שילמדו שיש רוע בעולם. אני מבין אותו, אני מבין, אני ניסתי לומר לו שזה מחולל של טראומות, שהוא לא יודע איך זה ישפיע על הילד, אף אחד לא יודע, … אני מקווה שהוא יתאושש ממה שהוא עבר. אם רק היה לי יותר זמן אתו, אם רק היה לי את כוחות הנפש, את המודעות העצמית, וכולי. עכשיו נחזור למכשפה הקטנה מווייטנאם: אנחנו באמת צריכים לתת לילדים שלנו את מרחב הפעולה שלהם בטבע הנפש הרחב כל-כך הזה, שמי שעושה מדיטציה, או מתמקד ברוחניות, או זוכר-ת את הילד-ה שבתוכך, חש במרחבים הללו. מרחבים של ילדים. זה אומר גם לקשקש על הקירות. זה לא אומר לא לשים גבולות. זה אומר שאנשים צריכים לשחרר. כי אני יגיד לכם את הדבר המצער הבא, שזו פרשנות: סינואר לא היה יכול היה לפגוע ״ביהודים״, הוא ידע את זה. הוא ידע משהו נוסף: שהוא כן היה מוכן לפגוע בהיסטוריה של ובמוסד העברי. האם הוא הצליח? האם אני טועה? אתם תגידו. זו רק השערה. הוא הבין את ההפרדה בתפיסה היהודית-ישראלית הנוכחית, זאת שמתרחשת בלוע הר-הגעש. את השורשים שאנשים נלחמים עליו כדי לקטוע, את העיוות שהיה, שעדיין, יש לאנשים בנוגע לקשרים אנושיים (אני חושב שעם הזמן נצליח להחזיק בטוב שהתגלה מאז שהתחילה המלחמה הקדושה שלהם), קשה נכון? מי שממוקד ברוחניות יש להן.ם כלים רגשיים מאוד ״יעילים״ להתמודד עם מה שהפך לפגיעה פסיכולוגית אצל אחרים. אתם יכולים לקבל את זה ואתם יכולים גם לא, לדון, לדבר… כדי לעזור לעם שיושב בארצו צריך את הביחד. יש לזה מילה אחרת בעברית שהיא התיקון -אחדות. ויש מילה אחרת למכשפה הקטנה – שדונת. יש ילדים שהם כאלה שדונים חחח. איך זה מתורגם אצל הקורא, אני לא יודע, ואין זה מענייני מלבד הבקשה שלי שתשאפו לטוב של כולם שאני יודע שאצל רבים יש את השאלה מאיפה למצוא את הזמן. את הטוב בכל העולם.

 

יד מושטת – גבר כותב אישה

חלק א׳

מניח את מצח ראשי בין הבוהן לאצבע המורה, עיניי עצומות… ואילו יד הייתה מושטת לגבִּי, שהייתה מספרת לי: שמתתי?

״זה לא הסוף,״ הייתי אומר לה. שיש לי עוד 3 תפקידים בעולם הזה, ולא בעולם הבא: להביא אושר לאנשים בווייטנאם, לתקן את העולם היהודי, וללמוד ממגע ידה של האהבה. באחרון יש בחירה בסבל. בסבל של האישה. כמה שזה מופלא זה לנו הגברים שאנחנו יכולים לתת מחצי המלכות ועד כולה למי שהיא לא היפה בנשים, לא המודעת ביותר לעצמה, לא עם השיער המלא ביותר, לא עם העיניים הירוקות ביותר, לאישה רגילה, עם עיניים בצבע רגיל, עם שיער לצד הדליל ובאורך רגיל, עם משפחה ממוצעת שההורים שלה לא יודעים לתקשר את שפת האהבה -אך מהיכן היא למדה אם לא מהם? יש מצב שהם אפילו לא אוכלים אוכל כשר, לא עושים קידוש. שאפילו לא למדה באוניברסיטה, לא שזה באמת אומר לי משהו. ורק בגלל שבחרה לצאת, דווקא איתי, להפסקות… פעם הייתי צועד לבד על רחוב מנחם בגין, מבחין איך צמרות-העצים משתנות לאורך העונה, לצד בתים היסטוריים, של אנשים שגם אם הבעתי כוונה, לא ידעתי להתנהג אחרת מלבד להתהלך בחופשיות כזר. וטוב הדבר. זה היה מרגוע, איתה הכאב הזה התחיל, והכאב הזה מתוק מיין, או מקוקה קולה במקרה שלי -כי גם אני, רק אדם רגיל. יין… ושלא כשמן-זית, בעל גושים. זוהי אינה בדידות של נזירים, זהו יֵצֶר שבזמן שהוא מעוור אותי, תוך אחיזה באמונות האחרונות שעוד נותרו בי, הוא גם מזקק את צעדיי, הופך אותם לברורים. היא שאוחזת במבט לזריחה ובמבט לשקיעה, ואין יָפֶה מזה בכל עולמי. מביט עתה למראה שממולי, ולימיני האנוי. ולשמאלי דלת מוצלת -סמל למלחמה שבבית. ומאחורי הבחירה. ועל ראשי שכינת אל. בשם אדוני אלוהי ישראל.

חלק ב׳

ואולי בעצם זה קרה?

חלק ג׳

ממשיכים

חלק ד׳

אסקפיזם?

קרדיטים

  1. Video: גזוז – היא לא תדע (HQ/1979) | Alternative @Youtube.

חלק ה׳

מי שרוצה להגיד שהכותב הזה… לא מבין נשים בתיאורים שלו, ובבלבולי השכל שלו… 😄. אני אגיד לכם את הדבר הבא: ממתי אנשים בוחרים בני זוג על בסיס תיאורים? מה שהם באמת רוצים, זה שאני אהיה כמוהם, זה פשוט… הם קוראים לזה אינדבילואליות, אז כזה. וזהו. 

קרדיטים

  1. Video: Freebot, Aneth, Cuvan – Tus Besos (Besos) @Youtube.

חלק ו׳

מַה־יָּפ֧וּ פְעָמַ֛יִךְ בַּנְּעָלִ֖ים

סוג אחד של אינטימיות

בשעה אחת שלפני חצות פניתי לאדם שאני מכיר, והצגתי לו מעטפה, ״תמסור לה את זה.״ הוא סירב. הוא אמר לי שהוא אדם שאי אפשר לסמוך עליו… אבל אני כן סומך עליו וכבר שחודשיים מנסה לומר לה כמה שהיא מיוחדת בעיניי. והוא יודע את זה. הוא הקשר הכמעט בלבדי שלי אליה ללא שאערער יותר מידי בתפיסת האינטימיות שלה, ושלי. אבל זה לא יוצא. היא עובדת אצל אחד מהשותפים שלנו. הוא המציא לי המצאות, התחיל לשאול מה כתבתי לה…. זה לא משנה…. אני אגיד לכם, אני נושא עוד כמה זיכרונות כואבים מהעבר, עוד לא הצלחתי לשחרר אותם, כי אם אשחרר אותם, לא רק ״שאשחרר אתכם לחופשי,״ אשחרר את החוט שמקשר אותי למושג האהבה, הנצחית, זאת של המזרח…. זה של שיר השירים, … היום האנשים של וייאטנם גרמו לי לקנות מספר קבוע, הם פשוט לקחו ממני את הפספורט, אני חלק מהמערכת שלהם, ועכשיו, לפחות במספרים, אני שייך להם, חחח… זה עלה לי 35$, פה הם סופרים במיליונים, אצלנו בשקלים….. הגעתי על טיסה IZ595 וחצי שעה לפני שהמראתי אמרתי לו בטקסט שיש אנשים שמזמינים אותו אליהם, ושהוא צריך רק להסכים…. הוא סתם תוקע מקל בגלגלי הגאולה, הוא מפספס את האחדות, ואם הוא מפספס אז אני מפספס, ואם אנוכי מפספס, כולנו מפספסים; יש לנו קשר עמוק כעם, וכעם אנחנו כולם תקועים באותו חריץ של הדלת, כמות העושר או כמות ההכרה החברתית של כל אחד מאיתנו זה לא משנה כלל ועיקר. יש לנו מילה אחת שהתקדשנו בה, והיא החירות…. אני אגיד לכם מה, אני פשוט אכנס לאיזו מסיבה לרקוד עם אלה שנתנו לי מספר.

קרדיטים

  1. Video: Wildfires by SAULT @Youtube. 

קלסתר-פניו

כאשר מביטים בה, גברים יכולים להתבלבל, לא האמיצים שמוכנים לשאת אותה לאישה, ויכול להיות רק אחד שכזה. לא כי אני אומר את זה, להן הכתר, להן החכמה, הבינה, החסד, הגבורה, התפארת, הנצח, ההוד, היסוד, ולי… המלכות. לא כי אני אומר את זה, אלא כי הן אפשרו את זה. וכך זה היה: גם אם הראִיה שלה אינה חדה והוודאות שלה בעצמה, האיש שבו תבחר יהיה המאושר שבאדם. תחת חסותן של חברותיה שמסרו את האישור כבד-המשקל לפעול בתחום הווייתה, בתחום האהבה, ו-oh boy, כמה שהייתי יכול להירתע מכך. ואכן מעדתי בזמן, כי לבְּנוֹת-הירח הידיעה שההוא יום-ביומו משנה את קלסתר-פניו. וללא הזמן הראוי, מְשֻׁוּוֹת הן לרוחות שבו לאדם לעולם לא תהיה גישה לאישה, ועל הארץ התברכנו, שנינו; החופה היא שלהן, מזמינות ומוזמנות, הן מעולם-הרוחות, ואני מארץ-החול, כמה עצי תמר, כמה עצי זית וים-גדול יום-ביומו. סביב המעגל ניתנת הזדמנות אחת, לעיתים נוספות. פישלתי. לא הספקתי להעניק לה את מה שהייתי צריך, את טיפות הגשם כאשר אנחנו אוחזים זה בידה של זו. אותה מעולם הרוחות, ואותי מעולם החולות: שנינו מאסנו בחומות שלתוכן נולדנו בעל-כורחנו. אך מה הייתי יכול לעשות?! כאשר התפקיד שלי לשמור לאורך כל הדרך על חזות של רשמיות, למרות שתחת חסותן היא ידעה? אמונה, זה מה שהייתי צריך, להאמין, מאתה והלאה.

קרדיטים

  1. Video: The Script – Hall of Fame (Official Video) ft. will.i.am @YouTube.