תולדה של דברים
בחיים אחרים לבטח הייתה היא מתקנת אותי, ואף על כן, זהו סיפור לגלגול חיים אחר, זה עם ההזדמנות השניה.
ישנן נשים שתוהות במרחבי הכוכבים למה אני זה שמעניק להן קדימות במקום שעל פי חוק מחייב להיות שוויוני, ככל הניתן, זה חשוב, קל וחומר לדובר, לא כי החוק קיים כחומר. ישנם חוקים שהם נשגבים מבינתי וישנם חוקים שקשורים ללב. ושום דבר לא ישבר מזה שאני מקדם אותן. הרי זה בדיוק להיות ישראלי, למצוא כל דרך אפשרית להגיע ראשון לתור, גם אם זה אומר בפועל ובחשיבה ארוכת טווח, שהראשון היום, יהיה אחרון מעתה והלאה. הן לא יודעות את הסיבה, אך בעיניי היא ראויה: הן פשוט דומות לה.
אם יש משהו שלמדתי עד עתה בדרכי לזקנתי, שלפעמים ישנה רק הזדמנות אחת בחיים. וזהו. יש דברים שאי אפשר לתקן. שאי אפשר להבהיר יותר בפני האחר. מקסימום אולי לבקש סליחה. עם זאת ישנם שני יצורים בעולם שיכולים להעניק סליחה בחינם וכל פעם מחדש: האם, והאלוהים. הם בעצם ישויות.
זה הדהים אותי איך אנשים אחרי שהחזיקו בספר התורה באותו בוקר של יום שבת באו לביתו של אדם והשפילו אותו לעיניי משפחתו. רְאוּ עם-ישראל-חי כי ״הדהים״ נאמר בלשון עבר, היום, זה כבר שלא מפתיע. אנשים סובלים, אבל זה לא אני… הרי כך מלמדים אותנו ״הישראלים״ להתמודד, ״זה לא אני, זה הם,״ נכון? זה לא רק ״ביבי,״ וזה לא רק ״השמאל,״ זה האלוהים, יוצר האור והחושך, זה שנמצא בחיבור למעננו, המפריד בין מים למים, בין שמיים לארץ, בין חיה לאדם, בין היצר להרע, לבין הבחירה בחיים. ולכן הפסקתי להאמין בבית הכנסת של יום הכיפורים. למותג ״החילוני״ אין אחריות כלפיי לאורך השנים שיבואו, והתפוח המתוק שאני קוטף בישראל הוא אותו תפוח מתוק שאני קוטף בשאר המרחבים של אסיה, אני לא מרגיש שאני נזקק לכשרות שלהם.
בחיים אחרים לבטח הייתה מתקנת אותי, ואם הייתה מבקשת, למענה הייתי הולך לבית-הכנסת, שומע את אדם קורא ״אשפוך״, ואם הייתם שומעים איך שהוא קורא את תפילת ה-״אשפוך״, הייתם בטח מרגישים כמוני איך אותו עם שכמעט ונכחד מביתו, למול עיניו של העד מבחין לראשונה בלהבות, שבית-המקדש, עם המים הזכים מכל, עולה בהן.
הם מחפשים את ארון הברית, אני מחפש את הכרובים שהמתינו עליו.
הגיע הזמן להמשיך הלאה.
הערה: שוב, אני יוצר פה סיפור, לא אמת.
קרדיטים
- Video: On the Road Again – The Petersens (LIVE) @Youtube.
