אירוע ששמעתי אתמול מאדם שהרוסי-וּת הוא חלק בלתי נפרד מהפעילות היומיומית שלו, השיחות שלו איתנו, בדרך שבא הוא אומר: זה טוב, וזה רע. לא הצלחתי להחליט אם זו בדיחה סובייטית או רוחניות כזאת או אחרת. אז זה הולך כך:
אדם עני מן המניין מצא תפוח, תפוח מלוכלך, שנראה כזה רקוב, שאף אחד לא רצה לגעת בו. הוא הרים אותו וניקה אותו טוב טוב עם מטלית, שטף, קרצף עד שיצא לו תפוח מושלם, זוהר ביופיו. הוא החליט למכור אותו. עליו הוא קיבל סכום של כסף שאפשר לו לקנות שני תפוחים מלוכלכים. אותו אדם רגיל, עני ומן המניין, וניקה אותם טוב טוב עם מטלית. שטף, קרצף אותם עד שיצאו לו שני תפוחים מושלמים, זוהרים ביופיים. מכר גם אותם. איתם קנה שלוש תפוחים… והתהליך חזר על עצמו, ארבע תפוחים, חמש תפוחים עד שקנה לו חנות ירקות משלו. יום אחד קיבל מכתב מאמריקה שדודה שלו באה בימים ונפטרה והוא ירש סכום כסף וכך הוא נהייה עשיר.
וזהו.
נכון שזה מרגיש כמו מוסר השכל סובייטי? קראתי כמה סיפורים מאותה התקופה וזה הרגיש לי כאילו ילדים שם באמת אוכלים שם גיר כי אין להם אוכל, אז אמרתי את זה לאישה יקרה שעלתה מאותו הגוש, מאוקראינה. וכשסיפרתי לה את זה אמרתי את זה בקצת הומר שנושאת איתה פליאה ושאלה פתוחה שמחפשת מענה, ואז היא העלתה לי זיכרונות, במבטא רוסי עם רצינות קומוניסטית שמאפיינת הרבה עולים מהאזור ששם, שהיא זוכרת שגם היא אכלה גיר כשיצאה החוצה לשחק. אולי זה הגיר שהביא להם את הסיפורים הנהדרים אשר משם.
נו… אז מה אתם אומרים, אפשר לראות בבדיחה למעלה רוחניות שם, נכון? חחח. הבדיחות שלו ממש מצחיקות אותי, אבל בעקבות זאת, אצלי, הוא הכניס ממד נוסף, עמוק יותר, מהעולם שממנו הגיע על איך בחלק אחר של העולם אנשים שונים תופסים את המציאות.
הערה: מחשבות בלבד, לא אמת, דיון פנימי למען התפתחות. כולנו חכמים, כולנו נבונים.
אם נסתכל על זה כמו מערכת היררכית של שלושה גופים, השמש זה האור הרוחני, והכוכב שעליו משרה את חומו זה כוכב הצדק The Justice Planet, בו הוא מתקיים לו עם לוחות של מוסר, שיוצרות להן מבני שלטון, שמשתלבים לצורות של סדר ושוויון. בתי משפט, בשביל ליישב סכסוכים. ובראש ההר מצפה כוכבים, כדי לראות שם מעבר. עוד מעט נחזור אליו. בכוכב הצדק האלוהים נוכח, דרך ארץ קדמו ללוחות -כך הם הוגים. הם מחוברים לטבע, אם צריך מקום לבית, אז כנגדו הם שותלים את אותם מספר של עצים שנכרתו כדי לבנות אותו. מלבד בתי השכינה, מבני השלטון שלהם מפוארים. עכשיו אם נלך לאורכו של השביל המרכזי באותה עיר-בני-האנוש, בסופו נגיע לרמה אשר ממנה הארץ עלתה השמיימה כדי לקרב את בני המקום, לדברי השמש. המדע הוא חלק מהווייתם היומיומית, כמו הצורך לשרוד, הם בנו להם שם מצפה. כאשר נטפס על מתקן ההרמה נראה אנשים משונים שצועדים לראשו של ההר, הם נקראים תלמידי הנבואה, או הנבואים. הם צופים בכוכב שביט שבעזרת תלמידי-המדע הגיעו למסקנה שהוא בדרכו אלינו, וגם לעולם לא יגיע, כי היקום מתפשט באותו מקדם שבו הוא נע יחסית אליהם, והוא תמיד יאיר באותה העוצמה. עומד הוא במקומו עף אינסוף, ראה הוא את תחילתם, ורואה הוא את סופם. באמצעותו ובאמצעות הירח האהובה והמתווכת הבינו: שהכל קשור זה בזה, זה בזו, זו בזה, זו בזו. גם בשפתם יש גוף לכל שם ועצם ופעולה. בנות/בני הירח פנו לאומנות ובעזרתם קראו לתופעה ״קארמה״, באמצעות קארמה הם מתחברים לאלוקות אשר בכל. אלה שמגיעים לכאן, כמונו מתמודדים עם פרדוקסים פנימיים, וכאשר מגיעים לשלווה, שלום פנימי, מחברים בין הסוף של חייהם האינדיבידואליים, לאינסוף, שאליו בני מינם המדענים הגיעו עם התובנה שהמספר מייצג אותו. הם נקראים השמאנים, האורָקֶלים, הנביאים. האחרון מופיע.ה כל כמה דורות, אך בשונה מהנביאים שבעולם שלנו, הנביאים שלהם משוחחים איתם על מעמקי הייקום, כי את אבני המוסר הם כבר שחצבו בראשית התהוותם.
יכול להיות שכמונו את הרצח הראשון גם הם שחוו, מושג האחדות נוכח תחת מושג הצדק. ללא הפרדה הצדק לא היה מתקיים, ללא הרצח, הצדק לא היה מופיע. ללא אותה מדיטציה הנביאים לא היו מופיעים, ללא פרדוקסים פנימיים, הנביאים לא היו-מבינים. ובין לבין, כאשר השבירות של האחדות כה גלויה, התלות שלה בפרטים גדול מידי, בזמן שמספר קטן מידי של אנשים מחזיקים במרב כלים הפיננסיים שאוחזים בה, זה מסוכן מידי עד שהציוויליזציה יכולה לאבד את מה שהשיגה בדרכה לכוכב-הצדק, השמש היא האור הרוחני, הירח היא הנשיות אשר על פני האדמה.
למה אני מדסקס על זה? כי סיפרו לי בטלוויזיה שלאדם אחד יש את החופש לנוע בעולם בגלל ההיאחזות של הדת במדינה. אז שאלתי את עצמי, לאן יעזבו, ליפן הבאמת נפלאה? לאיזה חופש הם מתכוונים בדיוק? ליפנים יש את הדרך שלהם להכיר תודה, אותו דבר בסקנדינביה, אותו דבר באמריקה הצפונית, החופש היחידי שנשאר לגעת בו זה במבצר על ראש ההר.
לאנשים שחיים דורות רבים בצפון הרחוק של כדור הארץ, במה שנקרא היום קנדה, ישנן מילים רבות למילה אחת שאנחנו קוראים לה שלג, או קור או קרח. ופה בישראל לחופש… אולי גם לו צריך להעניק מילים מקבילות, תזאורוס למילה ״חופש״. כי חופש ניתן להגדיר גם כפרטיות באותו מבנה על ראשו של ההר כאשר נמצאים בתחושה של סכנה. אני באופן אישי מאמין שכמו שלכל אחד יש את הזכות לנוע, אז את הזכות הזאת אני נותן גם לעצמי, ולכל אחד אחר. שאלה: אם חס ושלום, המצב היה הפוך, והמובילים של המדינה היהודית בשנות העשרים של המאה העשרים ואחת היו חותמים על מסמך וויתור עצמאות, חוזה הפסד, האם האחדות, כפי שהיא מתקיימת ומובנת היום, שקיימנו כאן, הייתה עובדת?
במחשבה-של-בדיעבד, אחת הדרכים היחידות לעזור לתרבות להשתמר אם גם, במידה, ולמרות, והמסגרת שלה תתפרק, זה באמצעות השקעה בדורות הבאים. כמו אותם בני-כוכב-הצדק שאנחנו יכולים להגיע לרמה שלהם אם ״נשכח״ את הסבטוחה הפסיכולוגית, נדלג עליה באמצעות סליחה שהיא סוג של שכחה, או הזיכרון למשהו הרבה יותר עמוק… יכול להיות שהמודעות לכך כבר מסתתרת מאחורי המושג העתיק ״תרומה״, למבנה שמחבר את כל קצוות היקום היהודי. אולי המבנה טבוע בדי.אן.איי שלנו. אולי. התרומה זה הדבר אולי הכי פרקטי שמחבר את בני-האנוש כאשר למרחק יש משמעות לא רק בזיכרון, אלא במהלך שנקרא האושר.
אם כמה דקות לפני ההפסד, הדת היהודית הייתה נמחית תחת הרצון של קבוצת אנשי-הדעה שלא מעוניינת ״בעול של שמירת השבת״, שהתוספת שלה זו ״האשמה״, האם הם היו מגלים אמפתיה כאשר הגופות היו נערמות? האם היו מסייעים בקבורה? האם מחברים למענם טקסים של אובדן? אם כן, אז אנחנו באחדות, אנחנו בשלמות, ההפסד אינו חשוב, וזאת אינה הדת עיקר וכלל. ואם לא, לערך של השלום הפנימי יש עתה משמעות. כאשר הצדק מאבד מערכו תחת מכבסה של מילים, שגם אם הרבה אנשים לא מבינים אותם, מתחת לפני הקרקע הם חשים, וזה מצטבר. השקר לא יכול להוביל כאשר האמת תמיד חושפת אותו.
אבל ״למציאות״ אין ערכים של אחדות, או שלום פנימי: אלה ערכים של בני אדם, שאני אספר לכם בסוד, הם ערכים שהתגלו להם בשעת משבר, ונדירים הם האנשים ההם על פני הכוכב היפה שלנו. אין דבר אחר מהטוב. הטוב הוא המציאות של בני-האדם. וכשאדם תורם לאחדות, הוא תורם מתוך השלום הפנימי שלו עצמו, וזה קיים בכל אדם.
ללא השביעי לאוקטובר איך הייתה מופיעה תקומתנו? ללא הזִקְנָה איך הפעוטים שבאו לעולמנו ביום שאחריו היו מצייצים בבכי על אשר אירע? ללא שהיינו פוקחים את עינינו, איך שהיינו מתבגרים? וככל שאנחנו מתבגרים, בעל כורחנו אנחנו אוספים את הסבל, זה שלנו, מתוך התחינה שתהיה מועדת להתמוססות, ואם זו מתקיימת אז גם נסבלת, ואת הסבל של אלה שנמצאים סביבנו. מי שעוד לא הבין, זה ממש מעבר לכוחנו, ובכמיהתנו מבקשים להתאחד עם אותם אלה ששותפים עתה לסבלנו, מעתה אהובנו. אנחנו אוספים כמו אולי רכיבי פאזל שלעולם לא ימצאו את החיבור, אולי מתרוקנים סביב אותה השאלה. אנשים שנאספים לתוך ידיעה שאנחנו בסך הכל אוסף של עצמות, יש שיראו בהם הרכב כימי של מלחי סידן‑פוספט וקולגן, אך בבדידותם, כחלקי פאזל לא שלמים, זה תמיד מעבר לאלה, שבאיזה אירוע שהוא גדול מהבינה, מעניקה לנו את האפשרות לחיים. זהו קסם בחוסר-ידיעה. אבל מה הם החיים באמת? זו לא שאלה פילוסופית שמופיעה כאשר הזִקְנָה מתבררת בשיא הדרה. ככל שאנחנו גדלים אנחנו מבינים שמשקל האושר קטן מזה של הסבל, אם ובתנאי ונתעקש לשים אותם על אותו ציר הצדק-ואוחזת-החרב שתמיד הייתה ותמיד תתקיים, לעולמים בַּאמֶת ותמיד עושה דברו. אם הסבל הוא קצר מועד, כך גם החיים. אילו ידעתי לאהוב, הייתי אוחז בה ולעולם לא עוזב, כי מה אני בלעדיה? גוף של עצמות שמועדות לסבל, אך אם היא תבקש שאאחוז בחרב, אעשה את דברה, כי הצדק עימה. להם יש את האלוהים שלהם, לי יש את שלי. הכסף לא שווה דבר אם הוא לא נועד כדי לעזור לזולת כדי להפחית את אותו דבר שלעולם לא יעזוב, לעזור לו להתמוסס על אותם גלים שנקראים ״צחוקם של ילדים״.
הערה: דעה, נקודת מבט, לא ״אמת״, ישנן עוד אפשרויות שניתן לומר אותן במידה שווה. אני כן מנסה לברר מתוך תפיסה של… איך אקרא לזה? הדרמה הישראלית מתוך נקודה אחת מהעיר לוד. הלוואי וכפי שהתפילות מבקשות וכולם יזכו לחוות באושר.
העולם הוא כאוטי, ומי שמאמין שבראש הדברים הסדר שיוצרת המערכת הינו האמת המציאותית ביותר, שזו טביעת הרגל היחידה שיכולה להתקיים על האדמה, ישתמש בהנדסה חברתית, לא כי הוא שלם עם עצמו, אלא כי הנעלם מפחיד אותו. רגשות שמהם מנסים להתחמק. הנדסה חברתית אחת מתגשמת כך: למנוע אחדות שורות בין המחנות השונים ע״י הידוק ההגדרה של שני מחנות שונים. לפעמים אני מסתכל על פעולה מסוימת שהאדם בקרבי בוחר לעשות, הניסיון החברתי מלמד אותי שלא לסמוך על האדם הזה: כי מה לעשות הוא מדבר, מגשש, ומוציא לפועל כמו מהמר, רק הגבולות מונעים ממנו לממש את חזונו להפוך לנוכל המושלם, להביא את המכה, הוא מכור באמצעות השפה שהוא עיוור אליה: קצת קשה לומר זאת, גם כלפי אותו אדם, גם זה שאני סותר מעט מהאור שהתגלה לפניי. זה מצריך זמן, משמע סבלנות, משמע להבין, משמע לחנך. זמן שלאנשים במערכת כפי שהיא בנויה, באופן כאוטי, כתגובה לכאוטיות, לחיבורים או קשרים פנים-מערכתיים שאין בהן הרמוניה, שבישראל בסיסה בטראומות של מלחמה, ולאורך השנים, אין. המערכת לא יכולה להביא לאחדות השורות בעצמה, זו החברה שלנו, החברה הישראלית, יש לה אחריות לכך. האלימות בחברה הישראלית שמתגבשת למשהו יותר קונקרטי, שהמערכת לא יכולה להביא לשחרורה, כי היא בעצמה כבולה בשלשלות שהיא כבלה את עצמה בה: מי שצריך לממש את הזכויות הסוציאליות שלו שבישראל התברכנו בהן, יש להן עקב אכילס, והברכה מתגשמת כקללה: הבן אדם, וכל משפחתו נדרשים להצהיר על זה שהם מסכנים. בתקופת הקורונה לא בקשתי השלמת הכנסה גם כאשר היא לא הועברה לי כאשר העבירו אותם באופן אוטומטי לאזרחי ישראל, ומניסיון קודם: כאשר סיימתי את השירות, באתי לחתום בלשכה, האדם שהיה בתפקיד הפקיד נתן לי להרגיש שהם עושים לי טובה ושאני מבזבז להם את החשבונות. אף פעם לא חשבתי על אנשים בצורה כזאת, אבל הוא חלק מתהליך מאוד קצר שהשריש בי את הטראומה הישראלית שלא ידעתי באמת עליה, רגשית, בתחושות, שירשתי אותה לזמן מוגבל, לתקופה מסוימת, ולא מהאנשים שאותם אני אוהב. נכון שצריך להיות אגרסיבי רגשית כדי לממש זכויות? מי בחר בו? אילו תהליכים הביאו אותו לומר את זה? ויש פה גם את העניין של הגזענות, כי גם אם הוא פגש לא מעט אנשים שניסו לבזבז למערכת את הכסף, הוא החליט להכליל… גם אני חוזר בזמן ורואה את עצמי ושואל, איך פקיד הסתכל על בן אדם שבא מתפיסת עולם כל כך תמימה,… האם הם בחרו בעד כדי כך אדם ״טיפש״ לתפקיד הזה? האם בבסיסה המערכת סדיסטית, פסיבית-אגרסיבית… כפועל יוצא לתופעות של ההחלטות שלה? כי בסופו של יום אנחנו מדברים על אנשים שמחליטים החלטות. כי מה זה ״מערכת״ שאני מעלה כאן לדיון. שקיפות ברמה שנוכל לראות מי הם האנשים שמחליטים את ההחלטות. הם צריכים לתת את הדין וחשבון לבחירות שלהם ולא בפני איזו וועדה פנימית, שסוגר לעצמו את הפינות, אלא בפני מסגרת הרבה יותר גדולה, גוף רביעי שידרוש את השקיפות הזאת. למה גוף רביעי שכולו שקיפות חשוב לנו הישראלים? כדי לוודא ששלושת הגופים במשולש שהתמכרו לדרמה של בלאגן כמו מערכת יחסים שלא ניתן לצאת ממנה, שלא יראו בעצמם קדושים, שתתברר שהיא לא שווה כל כך הרבה כאשר אסונות פתאומיים או תהליכים הרבה יותר ארוכים יתרחשו, כמו כניסת המדבר למרכז הארץ. אוקיי, בואו נחזור מהתחזיות הכלליות, לעכשיו, לימים אלו של מדינת ישראל, לנושא שאליו התכנסנו בבלוג הזה, בפוסט הספציפי שמופיע על המסך שלעיניכם: איך מונעים אחדות שורות? זה קורה בזה הרגע, אנשים, חשבונות משתמשים, מפיקים בתחומים שונים, וכדומה, איש.ה נלחמים על נתח השוק של אותן הקבוצות, שהן לא מייצגים אותן, ולא כי הם מאמינים בהן, אלא לשם המטרה שאותה תיארתי. הפרדה. באמצעות דוגמאות מהיומיום, דרך נקודת מבט מאוד מסוימת, שאתם.ן אם הייתם פוגשים באותן דוגמאות שמעלות את כרטיס הקולנוע לסרט שנקרא: מוּסָר, באותם מקרים, בוודאי הייתם מתארים אותן אחרת. אני רוצה להזכיר לכם שאני לא מדבר על הסכסוך של הפלסטינים עם העם בישראל, אלא העם בישראל עם עצמו, זה שאנחנו פוגשים ביומיום, זה שמושפע מהחלטות כמו אי-בנייה של מערכת תחבורה מהירה לצפון הרחוק. את זה אני אומר מתוך ההנחה שהקוראים בבלוג הזה עובדים על המודעות העצמית שלהם, ועל הקשר שלכם למציאות. הם מאמינים שאתם המוצרים שלהם, כי גם הם סוחבים משקל על הגב, שמה שמבדיל אותם ממני, זה פשוט… התפקיד. התפקיד שבקלות יכולים הם לאבד אותו ועוד, כאשר כל המערכת תתעצב סביב הרעיון של השקיפות. אני רוצה לאזן את זה במשפט הבא: זה לא קשור לאנשים עשירים דווקא, דווקא אינדיבידואלים ״עשירים״ מנסים להראות לכם את זה, שרעשים יש לסנן, להיות ממוקד במטרה, חלום, המשפחה, וכדומה. אנחנו רק צריכים את האנשים הטובים במערכת, ובזכות אחת כזאת שפגשתי לאחרונה, זכיתי. לא בגלל שהיא יודעת להמר, אלא כי יודעת להקשיב למי שרוצה ללכת בדרך הטוב. אבל היא לא יכולה לעשות את זה לכולם, היא כן תוכל לעצב מדיניות שלמה. המנהיגים הנכונים, ומתוך המקרה שלי: המנהיגה הנכונה.
הבעיה המרכזית במערכת בישראל, חוט שמחבר את כל המשרדים השונים שדרכו המשרדים גם משוחחים: הם מעוניינים בממוצעים, באדם ממוצע. אם תקראו את החוזה שבין הממשל לאזרחים שחתמו עליה מנהיגי היישוב, מגילת העצמאות, אתם יכולים לראות פערים תהומיים בין ״המסגרת הפילוסופית״, לעובדות בשטח, ויש לי הרגשה שזה קשור לרעיון שהשתרש לפחות בעשרים השנים האחרונות מכל מיני סיבות ברורות ושלא ברורות לי, של האדם הוא רע ביסודו. לא קשור מאיזו דת את.ה הקורא.ת אתם משייכים את עצמכם אליו. למעשה המשרדים בשטח חותרים תחת החוזה הזה. החוזה שמבטיח את הזכות שהממשל קיבל פה מהאזרחים, ולא הפוך. אני לא מאשים אף אחד מהאנשים, אני די בטוח שהם פשוט התעייפו. עכשיו, גוף רביעי, שיוודא שקיפות, ולא אחר, שאתם תקבעו מהו, האזרחים, הוא זה שיוודא שיש תוקף לחוזה הזה. ומה שיקרה במערכת שקופה יותר, שהיא לגמרי גם התפתחות טכנולוגית, המעטים נלחמים בה מאחורי הקלעים, בצורה זו או אחרת, אנשים מסוימים יצטרכו לברוח מהמדינה שבחרה לממש את החוזה. (מתוך תפיסה של אחדות) זה עלול לקרות מהר יותר כאשר ״הימין הרגיל״ יבין, ״שהשמאל הרגיל״ יוצא לרחובות לא כי הוא יודע בדיוק מה הסבל האישי שלו, (אלא) כי הוא ״מבולבל״, כי המערכת מנוונת… פוליטיקה שטחית לא אמורה להפריע בצורה כזאת עמוקה על החיים של האנשים. נכון, אני בטוח שמי שנמצא במערכת למד באוניברסיטה, ובא מתוך כוונה טובה אם לעצמו ומשפחתו או אם לאחרים, אותו אחד יודע שאין לו גמישות כאשר הוא צריך לספק תשובות על האנושיות, על האזרחות, מגילת זכויות אדם וכדומה, כי המערכת מקולקלת מיסודה. אלפי הסברים קיימים, החברה הישראלית מתנוונת, מספיק אפילו לראות את האנשים בנצרת, או לשמוע על הפוטנציאל של העם הפרסי, או לראות איך ילדים במדינות מתפתחות מדברים אנגלית ברמה שלי ויותר. נכון שזה נשמע לא רגיל? מי שאין לו תחושות כלפי מה שאני כותב, אולי מבחינתו אין דבר כזה משמעויות, מלבד הביטחון הארצי שלו, הקיום שלו, בקיצור -אולי ילד שממשיך להכות אחרים ולא התפתח, להבין שלילדים אחרים יש חלומות, כאבים, אנשים שתלויים בו, שאנחנו קהילה אחת שמה שמחברת אותנו זה לזו, זו לזה, זה לזה, זו לזו, זו החמלה. עד לשלב זה בזבזתי את הזמן שלי כי לא ידעתי להגיד ״לא״ למערכת, ויותר מזה ״לא״ לגנבי אנרגיה. אני כרגע לא יעשה עם זה שום דבר, אני כן אומר, שכאשר תגיע מערכת שקופה, עם גוף רביעי שמוודא שקיפות ומאזן את כל האחרות, עם דיונים שפתוחים לציבור, יש לי בקשה אחת: תתנו את ההזדמנות לאנשים להגיד לכם ״טעינו״, ותעניקו להם: חנינה. גם אם המערכת אינה העניקה חנינה לאנשים שאותם אני אוהב יותר מכל. הם ינסו לחפש חולשות ולפגוע, העניין הוא שזה לא אני האדם ← התשתית הטכנולוגית, הגילויים השונים בחלל, חברות עשירות מאוד שלקחו את הכל ופיתחו כלים על בסיס אותה טכנולוגיה השיתופית הזאת, היא זאת שמביעה את הרעיונות הללו. זה קורה בין אם אני אומר את זה או לא, ועדיף לכולנו שזה יקרה מתוך מודעות ושיתוף פעולה. ובישראל: ביחד עם חוזה המדינה.
הריקנות (בשונה ממושג הריקות) עוד נגלית לי. איך אתאר לכם את זה ספרותית? כמו יד שאוחזת בחרב, מוצאת את דרכה דרך בד הקנבס שהיא המציאות שעליה אנחנו מתהלכים, מצביעה על עצמים אשר השלכנו עליה משמעות. מניחה את הלהב ולא עושה דבר. ולא קמה ולא זָעה ממנו. משמעות שהיא המופע האחרון בשרשרת המשמעויות שקדמו לה. במקביל לזה המקום של האנושות שבי, כי כולנו מחוברים, מי שיוצא למסעות בעולם יכול להבין את זה: ביחד בנינו בית ובתוך הבית להבה של נר ששמונה וחצי מיליארד שש מיליארד אישואישה, ילדהוילד אוחזים בה זה עכשיו, כולנו מבינים אותה… מהמקום של האנושות, החרב מספרת לי שהעצם מרוקנת ממשמעות משלה. כרגע זו תחושה של אובדן, או אובדנים קטנים. לא מאוד ״כואבים״, אובדן של משמעות הוא סבל שמקיף את הכל, לא כאן, כי הכלים הרוחניים והמנטליים להימצא בכל רגע ורגע באנושות, ברשותי. זה סוג של אחיזה, מפני אחיזת העיניים של המציאות שלנו, של הצבעים והמשיכות על בד-הקנבס. זהו שלב אחד לפני הבנה מעמיקה יותר: אני יודע זאת ממספר סיבות, על אחת ברורה סיפרתי לכם, נר-האלוהים, או נר-הכל, איך שבא לכם לקרוא לזה. הוא גדול יותר מאותה יד שמצביעה לי. וקדמה לה בעידנים. יש כאלה שיראו ביד מחוברת לדמות של מלאך החיים, ויש של עושה השררה. אני לא מתייחס לזה יותר מידי, אני לא שואל, כי השאלה הזאת אינה מעניינת ולא רלוונטית. הדמות מעברה השנייה כאילו לוחשת את סודם, שאל לאדם להכיר בשלב כה מוקדם. אני אסביר על העצמים: למשל, אני רואה ילדים קטנים שמביטים אל קוביית המשחק שלפניהם ומנסים לבחון אותה, חשים בה, את המרקם של המציאות שלה, שלו אתה, שלו עם עצמו, הריח, אפילו הריח של אמא שלו, אנחנו מתחילים בשלב זה לטעון את העצם במשמעות. והמשמעות גדולה יותר כאשר ילדה באה ומצטרפת למשחק של העצם עם המרקם-של-המציאות המעניין הזה. באמצעות עצמים נוצרת תקשורת, שפה משותפת, חיבור, נאמנות, ואף שנאה או חוסר הסיפוק, לא שהשנאה קיימת, זה שהעצם כבר אינו ברשותי. כאשר השנאה מתרוקנת עם השנים, או ההתנסויות, אחרי שפגעו בנו, השפילו, דנו אותנו לכף חובה בתוך מסגרות שהיו אמורות להגן, כאשר אתה רואה שהמצב שונה כאשר המראה מתהפכת בחזרה ״לפוגע״, זה מאוד לא פשוט ללכת בדרך המודעות-עצמית… אנשים פוגעים בנו ואנחנו נפרדים מעצמים בעל כורחנו, אנשים נפטרים, ואנחנו שוב נפרדים ממה שמייצג שרשרת של עצמים, את תחילתם, חלק ממנו, ואז ממלאים בדבר אחר, אולי בזה שהפכנו להורים, מחליפים את מושג ההורות בזה שלנו. נדמה לי שבתרבות הנוכחית אם אשתמש במושג חלל תבינו את זה יותר, חלל שהוא ללא קול, וניתן לאבוד בו באמת, ואנחנו בכדור הכחול הזה נמצאים באותו חלל מרוחק שיכול גם לבלוע את הכל לדבר שהוא לא נתפס במוח האנושי, כן באופן מתמטי, אך לא במסגרת ההבנה של העצם שיש בו משמעות. זהב, למרות שאין לו בגדול שימוש פרקטי מלבד באלקטרוניקה שאנחנו בכלל לא רואים, בתוך קופסאות קטנות שיודעות גם לשחרר חום, השימוש שלנו הוא חזותי, הוא אומנותי בלבד, אומנותי גם כאשר הם מוצגים בצורה מאורכת בערוץ בלומברג, או CNBC. אנחנו מעניקים לו ערך רב, מעבר להיצע וביקוש. וגם פוליטי, את זה אתם כבר יודעים. התפתחות של ילד זה דבר מרתק, שזו בעצם התפתחותה של משמעות דרך עצמים. איך מלמדים ילד להבחין? להעניק לאחת את הזהב, לא כי הוא משמעותי בעיניי, כי הוא משמעותי בעינייה, וזה הכל.
קרדיטים
Photo: Back View of a Woman Holding a Flower by Pavel Danilyuk @Pexels.
לא כל גבר שהוא נאמן, יודע הוא להתחבר. לא כל אישה שהחיבור חשוב לה, יודעת לתת את הדעת לנאמנות. זה שם אותי בפרדוקס. החלוקה המזדמנת הזאת, התשובה עליה, שאני מצאתי לרגע זה, היא שתיים: ההכרה שבאנושיות שלנו. שזה אומר המון. זה מתייחס למטוטלת הפנימית של התלות-עצמאיות: ביני, לזאת שאותה אני אוהב (או רוצה לאהוב). החקירה העצמית הזאת, זה לא משהו שמעניין את האנשים ברגיל. אוקיי, הממד השני הוא זה של הפילוסופיה הרוחנית: יין-יאנג. חיבור ונאמנות זה כאילו יין ויאנג, אדם ללא החיבור הוא אדם נאמן ללא קשר. בימנו ישימו אותו לצחוק. אישה ללא הנאמנות תתקשה להניח את עצמה על הסלע, שהוא המקור לבית. אדם עם סלע בלבד הוא אדם בודד. כמובן שניתן להיאחז בגורמים חיצונים שיספרו לזו ולזה על האינדיבידואליות שהיא מקור עוצמתם… זו אחיזת עיניים, כי האמירה היא מקור פרנסתם בין אם כלכלי, ובין אם רגשי בשביל להוכיח את המזוודה הנישאת על הגב הכאוב: פרשן פוליטי למשל יספר לכם את כל מה שהוא רואה. זה כל עולמו, אבל זה לא כל העולם שלי, ולא של האנשים שאיתם אני משוחח… אי הכרה בכך היא סגירת דלתות בפני האחרים והשונים… ההכרה באנושיות זו עבודה בפני עצמה. ואפילו הרעיון של ינג ויאנג, בחיבור והנאמנות, גם הוא רק רעיון, כמו פוליטיקה, שהוא גם לא שלם, ותפקידו להתפוגג כמו טיפה של תה באוקיינוס כה יפה, כי מה עם הצד השני של כל אחד ממכן.ם: הניסיונות עם אנשים, התשוקות, הכאבים, התלות בחושים, האדם השני, וכולי וכולי, ייתכן שבאמצעותו תוכלו אולי להתחיל לחוש, לזהות, לאהוב ולבנות, לאהוב. היא כזאת יקרה לי.
קרדיטים
Photo: Man and Woman Kissing Each Other by Alena Beliaeva @Pexels.
האם לאינטימיות יש שני קצוות כמו לומר אהבה ושנאה? כמו להבדיל בין שני קצוות לאורכו של כוכב-האדם, ים-המלח, וזו שבפסגת ההימליה? או כמו הספר חיים עם משמעות שאת הופעתו ניתן גם לראות לאורכה של התרבות, בין זאת של המצאת האל-הכל-יכול ביד האדם, הדימוי, הַ-י׳ה׳, לזאת של תשומת-הלב לקיום שמעבר לאותו אֵל אשר מילָא את החלל, הַ-ריקות, החיבור של הכל? ואולי זה בעצם הכל אותו הדבר – והשאלה היא זו: איפה נמצא הבית. או למעשה: מהוא. ואם זה כך, אז יישוב של המערכת הסולרית, המחשבה שאנחנו נבנה בית במאדים, ועוד על כוכב מבודד, הנה תשוקה שלעולם לא תמצא מענה; הידיעה, או המשקל שאותו הם נושאים, שהתרבות הורסת את מה שהיא עצמה הקימה, והאינדיבידואל צריך למצוא את הסדר לעשות סדר בבלגן הפוליטי, חברתי, להתרושש מהזיוף שהיא תוצר של האמת שיש לגלות אותה מחדש, ולכן המסע, אל הארץ אשר אראך. והאהבה שלנו, המילה הראשונה, מופיעה לא כאשר אדם וחוה מתגלים זו לזה, לא כאשר רואה נוח את משפחתו ניצלת, לא כאשר העולם נברא, אלא בעקדה. ברגע אינטימי של האבא הראשון שלנו עם יחידו, שבהמשך מתגלה בניהם גם השבר כאשר עזב היחיד לארץ הנגב, קצת המסע למאדים שכזה. אז מה סיבת הסיבות לחיפוש במקומות חשוכי אל, אין שם תרבות אז איפה יש שם אל? למה האסטרונאוט הראשון למסע למאדים יטוס למסע רווי בדידות, יטוס, אלא אם בא עם שאלה שמפנים לתוכה של באר, מתוך התשוקה האם ימצא את האישה אשר בלבו? ללא אדם כמו אברם, לא הייתה הארץ שלנו כה יפה וכה מובחנת. הממציא של אלוהים. שלא תטעו, את האור זכיתי לראות. השאלה שלי נוגעת לאיך הנפילה (התרבותית) הגדולה שמצריכה נסיעה למאדים נוגעת במרחב של האינטימיות. מי שיכעס על מה שאני יאמר עכשיו, יכול וימצא את הדרך הנכונה, ומי שכבר מבין, אולי כבר יודע שאנחנו היום בני פחות שבועיים לקראת היעד המושבע שהאניש אותו הגדול-מאיתנו על היצור שקראו לו אדם (וחווה). אינטימיות נחוות ומפורשת בצורות שונות בין תרבות לתרבות, גם באותה תרבות ישנם הבדלים לאורך הדורות. בהכללה, אינטימיות ישראלית מתבטאת בצורה די מובחנת/אגרסיבית כהשלכה הגדולה של הרוע על המיניות. בקטע של השפלות חברתיות, (וזה לא היה כך, זה הובנה בין אם במודע ובין אם שלא במודע), לא זה שנכתב בדפי ההיסטוריה הדתית אלא זו שהופיעה ככותרות. נסיעה לארץ רחוקה כמו לכוכב האדום הוא מענה מסוים, אהבת-האדם הוא מענה ראוי בהחלט, לא צריך הרבה – וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס. אני לא מעוניין כרגע לספק את הכותרות הגדולות, מישהם יחבר אותם לאורך השנים, היסטוריון. ובשונה מהיסטוריוגרף(ים) "ששולטים" ביד רמה בשוק, מתוך כאב מובן, זה קצת בעייתי לנסות לבנות את ההיסטוריה מחדש מתוך ציניות, שיש דבר כזה הפרדות, או להכפיף את המחשבה החופשית, מהתרבות העשירה שבני האנוש קיבלו בהורשה, לְעֵבֶר מגדל העשוי קלפים. ולהחזיר את המעמדות שאיבדנו/היטשטשו באמצעות המערכת הדמוקרטית והמערכת הסוציאליסטית. להחזיר את האנשים לסדנאות יזע שמוכרות באנגלית בשם Sweatshops. ואם רוצים להחזיר אותנו לסדנאות היזע אז אולי זו סיבה ראויה בהחלט לנסוע למאדים כדי למצוא את זאת שאוהב. על המשבצת אשר בה נוכחת ישראל, כבר שתיארתי, יש כאלה שמבקשים למצוא את ההבדל בין הישראלי ליהודי, הנה הבדל אחד. אני לא מבקש תשובות, אני לומד להניח לכאב ששרוי בתפיסה הזאת, המקורות והסיבות שלה, הנכונים, ההיסטוריוגרפיים, והלא נכונים. ובגלל שאני משתדל שלא לראות בדברים שלי אמת, או האמת, עכשיו אספר לכם על הקצה השני של האינטימיות: שובך יונים על חלוני, לא זה שמעץ, את המקום סיפקתי, את החיבה הם מצאו. מי זה שמצא בית? אני או שהם? זוג היונים שמגיע כל יום בבוקר, פועה, מלטף אחד את השנייה, ולקראת ערב פורסים כנף לדרכם. מהמקום הגבוה ביותר לנמוך ביותר סביב ציר כדור-הארץ שיצר את מה שמכונה האדם (והאישה ביופיה, סיבת הסיבות).
זה לא שהיא צריכה לגשר על הפערים איתי, זה אני שצריך לגשר על הפערים אליה. החוכמה הארכאית שלה חוצה כל הפרדה בין יבשת לים, בין המדבר לאואזיס, בין הצָמָא שמחלק שמחלקת את חלקי גופי לפריטים נפרדים, ולעונג הבלתי נדלה בנגיסת בשרם של התמרים. איילים, אות למַלְכוּת, מַלְכוּת אינה יכולה להעלם כך סתם לתוך דפים ישנים-נושנים אצל עַם ישן-נושן. "משיח" בטח קוראים לזה. המלכות היא בנינו, איילי זהב שחגו להם לא רחוק מכאן, לא הרחק מהעיר לוד, שם בגבעות, מזרחה, שראיתי… בימים אלו, חגים להם בדמיוני, מכריזים בשמה, ואז קולה. קוראת בשמי. ודבר אין צריכה היא להוסיף. לא את השפה שלי היא צריכה להכיר, אני זה שאמור להעניק לה ממתנותיי וממנחותיי. בחיים הללו היא יודעת את זה, ולכן היא מונעת זאת ממני… לכם: כל אישה היא מלכות, הלוואי וכעם נוכל לראות זאת. העובדה שהעולם ללא קשר, הוא נטול משמעות… עולם ללא שורשים, האם החיים היו משתובבים להם על הארץ ללא אותו סיפור בריאתנו שם בפרק א' באותו ספר ישן-נושן, של עם ישן-נושן, של חכמים שאספו ונשאו את ציוני הדרך מראשית החיים? בין יישובי-האדם השונים. עץ פרי הדעת… האדם בחר באישה על פני האלוהים, התוכלו להאשימו? איך יכל הוא לסבול בדידות, ללא ידיעה? אם יצא לחופשי בין הפרת לחידקל, הבין שהדרכים לאופק אינם נושאים פרי, לא ניתן להגיע אליו, לאלוהים. הבין זאת. הביט בטח אל הכוכבים, מסביב למדורה וידע. בדורות רבים אחריו קמו מוארים, הוא לא ראה הארה. הוא רק "ידע". הוא הבין את הפיצול, ואת התקווה, שהופיעה בדמות. זה שבחר בה, אומר שהאלוהים המושלם נעלם לאזורי הנצח. לאהוב משמעו לסבול. את כל זאת אנחנו יודעים מול אותה מדורה. הסיפור הוא אותו הסיפור והרוח ניתנה לאישה, כיוצרת בחייו. תוכלו לראות זאת שהיא-היא גישרה בין הנסתר לגלוי. מדברת בשפתם של האלוהים. ועלי ספציפית: בין אם תהיה בחיי ובין אם לאו, להגן עליה זה המוסר שלי, להגן על העולם זה המוסר שלה, ולזה שואף מספר הסיפורים.
בזוגיות יש קשיים, זה ברור, זה יכול להיות אפילו קשה מנשוא, אני אגיד לכם מה, אתן לכם דרך נוספת, במקביל תעשו משהו טוב, שלאו דווקא קשור למערכת, משמעותי, גם אם נתפס בעיני הרבים כיומיומי, תזריעו טוב באדמה, אפילו ליטרלית, זה יכול לקחת זמן, הברכה שלה תגיע.
צעירות, צעירים, חיילים, חלקם חסרי ניסיון בחיים, אחרים עם הורים שקפאו תחת הנטל, שצריכים עוד להתמודד עם "רוע" של היות אזרח, יקבלו סיכות מלחמה, מי בכלל רצה לקבל סיכות מלחמה? לאבא שלי יש שתי סיכות כאלו, שוכנות להן שם במחסן באיזו מגירת מתכת ישנה.
בעולם שבו הטוב הפך לרע, והרע הפך לטוב, באדמה שעוד לחה מהדם, נושאת את קולם של אהוביה, היכן שהשפה התגלתה בעירומה, בשקרה, היה ניתן לפגוע בה. ההיסטוריוגרפיה הוצגה כהיסטוריה. שכבות על שכבות של שקרים, שכבות של נוצות שכל מה שהיה צריך זה לנשוף עליהן, אנשים פשוט חששו שיאבדו את הבית, וגם כך קשה פה כלכלית, אחד שלא היה תלוי בהם אמר לשרוף.
כדי לתקן את זה, בואו נדבר בשפה שלנו, מבחירה, כפי שאנחנו מבינים את מושג ה-"שלום", שאמור להיאמר מנקודת המבט שלנו, שאמורה להיות הדרכה בלבד. בואו נוותר על ההיסטוריוגרפיה, נחפור פנימה, בלי לברוח, להתמודד, ונשתול עצים והמון, נייצא טכנולוגיות לטובת אלה שמעוניינים בתיאורים פילוסופיים של פריחה.
איך אנשים שהכלכלה שלהם מובנית על המושג אינדיבידואליזם יודו שיש יד מכוונת? אלה כבר לא מבוססים על נימוקים של אדמה ושמיים, של חוויות, של אושר, של סבל {-אין למסור תיאורים, עדויות, למי שלא יודע עוד להכיל, גיבורי מלחמה לא הצליחו לשאת זאת}. כמו שהמטבע מבוסס על חוב, ולא על זהב, רגע לפני פשיטת רגל, מושגים שדם הקיום שלהם זו הפגיעה בעם שיושב בישראל, במה שהוא מייצג, לא במי "שאנחנו-באמת". לא חסרים אנשים בעולם שאוהבים אתכם, שגם יכולים ללמד אותנו על המושג "אחד", ו-"סליחה", בואו נשתף איתם פעולה. אני אוהב גלובליזציה גם אם נראה לכאורה שהעולם הולך לכיוון של צמצום/חזרה לגבולות הלאומיים. יש דבר כזה טוב, וזה הדבר היחידי שיש למרות שגם לי לא קל לבטא זאת בצורה מלאה עכשיו.
אני מצטער, אני לא סומך על אף גוף ממלכתי שייתן לנו דו"ח "נקי", ועדת חקירה, על האירועים שקדמו למלחמת התקומה. אני רוצה לסמוך, הדיווחים והמלחמות הפנימיות, האמירות שהתגלו עקב סכסוכים פנימיים, בטעות, ממקור של תחרות, לא כי יש כאן חופש ביטוי, אני רוצה כאן גוף דמוקרטי רביעי "שילחם" על שקיפות. למה "להילחם"? מוזר, יש אנשים שעוד חושבים שחלקנו החיילים שלהם בתמורה לשכר מינימום, ותוסיפו לזה שהאמונה שהאדם הוא רע ביסודו וטיפש ללא חלומות חשובים, היא רווחת, אמונה.
