זהו פוסט שהוא בחלקו פילוסופי, בחלקו כתיבה חופשית, תרגישו חופשי לסיים את הקריאה לאחר הפיסקה הראשונה ←
אם היה מפץ גדול, אז היה גם קול ראשון. מה הוא היה אותו קול ראשון? ההודים מספרים שהוא מתבטא כך: אום ॐ. אני כן יודע שקול לא עובר בחלל של ריק. כן נבראו גזים של יסודות, זה אומר עננים בחלל, ובעננים של חלל ישנה צפיפות ותנועה. ואם, הקול הראשון, הוא הרגע שבו האלוה התפצל? קול מהשלמוּת. ברגע שהקול הופיע, המודעות החלה להתגבש; אין מודעות בשלמות, אין קול בשלמות. הקול, התפצל, המודעות החלה. כך האלוהים הופיע. באמצעות שפה… כך זה מתחיל. בתחילתו של הפיצול.
היקום התפצל בדרך אשר הגופים שבו, כדורי הגז, כדורי המגמה, הסלעיים, כולל אלה שדוחסים את הכל למארג בסיס שבו ניתן אולי ״לראות״ בצורה מרחבית את החומר שמגביל אותנו ב-״מהירות האור״… בדרך אשר הגופים שבו מחוברים זה לזו באמצעות תעלות של מימן
כוס התה שמונחת לפניי… אני רואה את אותם ענני אדים שמתפצלים להם מהיחידה השלמה בצורה מגובשת, כמו שערות סבתא שמתנתקות להן מהמערבל, ממציאות אחת למציאות אחרת, והרי לא שערות הסבתא ולא האדים אובדים מתוך המציאות שלנו.
מה זאת אומרת לא אובדים?
אם נביט על כל נקודת זמן כקלף בחפיסה, וזו חפיסת קלפים שנוגעת לאותו רגע ספציפי של כוס התה, אם כל קלף מתאר לי את הרגע שלפניו, ניתן יהיה להסתכל על החפיסה כשרשרת-אירועים שהובילה אל הסוף,
איזה קלף יופיע בראש החבילה?
המפץ הגדול. ומה יעטוף אותו בתוך הפיצול המרחבי החדש שנוצר כמו לחמנייה רכה ואוורירית בטבון, כמו גרעין תירס אחד ויחיד במיקרוגל? קול.
מה גרם לאלוהים ״לאבד״ את יחידת הקול שלו מהשלמות האינסופית שלתוכה הוא היה ״דחוס״ עד לאינקץ, אין אני יודע? אולי בגלל שאנחנו תמיד היינו קיימים על רצף הזמן (מרחב) שלו, אולי אנחנו ״הבעיה״ הכי גדולה שלו.
במדיטציה, ניתן לראות בקו המחשבות, כמו לרעות צאן, מאפשרת למודעות ״להתרחק״ מרצף הזמן, מהמחשבה על עבר, עתיד, ולהתמקד במרחב של האלוה, של הצאן שמרכיב את הכלכלה של חייך. של הכאן ועכשיו.
לאחר שכתבתי את הפוסט נתקלתי במאמר הבא: המוסר של רועי הצאן מאת יורם חזרוני.
מניסיון אישי, ישנו רגע, שבו המציאות של קו המחשבה מתעלה על עצמה, והעולם באמת ״נראה מואר יותר״, פיזית ורגשית. זהו רגע שאני הבנתי שלמרות שלכאורה אין קשר ביני לעצים שמסביבי, עד לרגע זה נשאתי רגשות כלפיהם, דעות, מחשבות… סתם, יצא לי בנורבגיה לדבר על זה עם נזיר שפגשתי במקרה… הוא נתן לי לשים לב לדבר הבא: היאחזות.
אני באותו הרגע שפקחתי את עיני נסתי להיאחז בו, ברגע הזה של המציאות ״הגבוהה יותר״, ברגע הניסיון המציאות הגבוהה הזאת החלה להתפוגג כאילו לא הייתה, ממש כמו באותן אגדות שמתוארת אוחזת במטה קסמים שהתירה מההשפעה של הקסם כאשר התנאים הסתיימו: סינדרלה חזרה לעוניה, לבגדים המרוּפָּטים, לבית אחיותיה החורגות… אני מניח שנשים תופסות את האיחוד בצורה שונה מאיתנו הגברים, והן גדולות ממני. אנחנו כבני האדם, התפצלנו מהן. אני רוצה לומר לכם משהו שאני מנסה לומר למישהי שאמרה לי שהיא לא בקו המחשבה של להתחתן…. הסיכוי לפיצולים נוספים אצל אנשים שאינם מוצאים מחויבויות עם האיש.אישה האהוב והאוהב, הראשון או מהראשונים יכולה להוביל למעידה שהיא אינה גורלית, אך בכוחה להיות ממאירה.
…. זה דבר מורכב מאוד, מערכות יחסים, אנחנו כרגע לא בתרבות שבה חבורת-הגברים, מעגל-הנשים, המנהיגות והמנהיגים באותם תת רכיבים בחברה, מעגל האנשים באותה יחידת דיור משותף למשל, נמצאים כדי ״לחנך״ על איך מכילים, איך אוהבים, איך מבינים, איך מטפחים, איך ואיך ואיך, אלא דווקא החינוך לרוב מתמקד בסגירות, לעיתים גם באינדבידואליזם שבו האחר מתגבש תחת קטגוריות גזעניות של פוליטיקת-האדם. ולפעמים זה אחרת.
זוהי תרבות שבורה, ומפוצלת.
אם האדם שבור ״בבית״, אז הוא עדיין באותו מרחב, הוא ״שבור״ גם במקום שמספק לו תמורה כלכלית.
זהו מעגל קסמים אפוף בערפל שמצריך קול חיצוני, יש כאלה שאולי יקראו לקול הזה ״משיח״, בתרבויות אחרות אלת החמלה. הדור כ-דור של ההורים שלנו נכשל בזה, אולי כי הלאומיות הייתה יותר מידי חשובה להם כאשר הם אכלו אחד את השני מבפנים, אולי כי כוחות שוק גדולים מידי השפיעו על מושג המשפחה, אולי, אולי ואולי… בכל אופן תמיד יש לנו הזדמנות שניה במרחב האישי, ילדים הם המתנות הכי גדולות שלנו לתקן את הפיצולים האישיים שלנו, הם התזכורת שלי למשהו מהותי, לא לקול הגדול המופשט/פילוסופי הזה שתיארתי מקודם, אלא למשהו מהותי בנו כחיים. להזכיר לנו שהחיים שלנו אינם נצחיים, שאנחנו בשלב כלשהו נעזוב, נתפצל מאלה שאמורים להיות לנו הבאים בתור.
קרדיטים
- Photo: imagination, fairy, tale, creativity. by CDD20 @Pixabay.
- Video: Searching the Deepest Corners of Space | How the Universe Works | Science Channel
@Youtube.
