אירוע ששמעתי אתמול מאדם שהרוסי-וּת הוא חלק בלתי נפרד מהפעילות היומיומית שלו, השיחות שלו איתנו, בדרך שבא הוא אומר: זה טוב, וזה רע. לא הצלחתי להחליט אם זו בדיחה סובייטית או רוחניות כזאת או אחרת. אז זה הולך כך:
אדם עני מן המניין מצא תפוח, תפוח מלוכלך, שנראה כזה רקוב, שאף אחד לא רצה לגעת בו. הוא הרים אותו וניקה אותו טוב טוב עם מטלית, שטף, קרצף עד שיצא לו תפוח מושלם, זוהר ביופיו. הוא החליט למכור אותו. עליו הוא קיבל סכום של כסף שאפשר לו לקנות שני תפוחים מלוכלכים. אותו אדם רגיל, עני ומן המניין, וניקה אותם טוב טוב עם מטלית. שטף, קרצף אותם עד שיצאו לו שני תפוחים מושלמים, זוהרים ביופיים. מכר גם אותם. איתם קנה שלוש תפוחים… והתהליך חזר על עצמו, ארבע תפוחים, חמש תפוחים עד שקנה לו חנות ירקות משלו. יום אחד קיבל מכתב מאמריקה שדודה שלו באה בימים ונפטרה והוא ירש סכום כסף וכך הוא נהייה עשיר.
וזהו.
נכון שזה מרגיש כמו מוסר השכל סובייטי? קראתי כמה סיפורים מאותה התקופה וזה הרגיש לי כאילו ילדים שם באמת אוכלים שם גיר כי אין להם אוכל, אז אמרתי את זה לאישה יקרה שעלתה מאותו הגוש, מאוקראינה. וכשסיפרתי לה את זה אמרתי את זה בקצת הומר שנושאת איתה פליאה ושאלה פתוחה שמחפשת מענה, ואז היא העלתה לי זיכרונות, במבטא רוסי עם רצינות קומוניסטית שמאפיינת הרבה עולים מהאזור ששם, שהיא זוכרת שגם היא אכלה גיר כשיצאה החוצה לשחק. אולי זה הגיר שהביא להם את הסיפורים הנהדרים אשר משם.
נו… אז מה אתם אומרים, אפשר לראות בבדיחה למעלה רוחניות שם, נכון? חחח. הבדיחות שלו ממש מצחיקות אותי, אבל בעקבות זאת, אצלי, הוא הכניס ממד נוסף, עמוק יותר, מהעולם שממנו הגיע על איך בחלק אחר של העולם אנשים שונים תופסים את המציאות.
הערה: מחשבות בלבד, לא אמת, דיון פנימי למען התפתחות. כולנו חכמים, כולנו נבונים.
אם נסתכל על זה כמו מערכת היררכית של שלושה גופים, השמש זה האור הרוחני, והכוכב שעליו משרה את חומו זה כוכב הצדק The Justice Planet, בו הוא מתקיים לו עם לוחות של מוסר, שיוצרות להן מבני שלטון, שמשתלבים לצורות של סדר ושוויון. בתי משפט, בשביל ליישב סכסוכים. ובראש ההר מצפה כוכבים, כדי לראות שם מעבר. עוד מעט נחזור אליו. בכוכב הצדק האלוהים נוכח, דרך ארץ קדמו ללוחות -כך הם הוגים. הם מחוברים לטבע, אם צריך מקום לבית, אז כנגדו הם שותלים את אותם מספר של עצים שנכרתו כדי לבנות אותו. מלבד בתי השכינה, מבני השלטון שלהם מפוארים. עכשיו אם נלך לאורכו של השביל המרכזי באותה עיר-בני-האנוש, בסופו נגיע לרמה אשר ממנה הארץ עלתה השמיימה כדי לקרב את בני המקום, לדברי השמש. המדע הוא חלק מהווייתם היומיומית, כמו הצורך לשרוד, הם בנו להם שם מצפה. כאשר נטפס על מתקן ההרמה נראה אנשים משונים שצועדים לראשו של ההר, הם נקראים תלמידי הנבואה, או הנבואים. הם צופים בכוכב שביט שבעזרת תלמידי-המדע הגיעו למסקנה שהוא בדרכו אלינו, וגם לעולם לא יגיע, כי היקום מתפשט באותו מקדם שבו הוא נע יחסית אליהם, והוא תמיד יאיר באותה העוצמה. עומד הוא במקומו עף אינסוף, ראה הוא את תחילתם, ורואה הוא את סופם. באמצעותו ובאמצעות הירח האהובה והמתווכת הבינו: שהכל קשור זה בזה, זה בזו, זו בזה, זו בזו. גם בשפתם יש גוף לכל שם ועצם ופעולה. בנות/בני הירח פנו לאומנות ובעזרתם קראו לתופעה ״קארמה״, באמצעות קארמה הם מתחברים לאלוקות אשר בכל. אלה שמגיעים לכאן, כמונו מתמודדים עם פרדוקסים פנימיים, וכאשר מגיעים לשלווה, שלום פנימי, מחברים בין הסוף של חייהם האינדיבידואליים, לאינסוף, שאליו בני מינם המדענים הגיעו עם התובנה שהמספר מייצג אותו. הם נקראים השמאנים, האורָקֶלים, הנביאים. האחרון מופיע.ה כל כמה דורות, אך בשונה מהנביאים שבעולם שלנו, הנביאים שלהם משוחחים איתם על מעמקי הייקום, כי את אבני המוסר הם כבר שחצבו בראשית התהוותם.
יכול להיות שכמונו את הרצח הראשון גם הם שחוו, מושג האחדות נוכח תחת מושג הצדק. ללא הפרדה הצדק לא היה מתקיים, ללא הרצח, הצדק לא היה מופיע. ללא אותה מדיטציה הנביאים לא היו מופיעים, ללא פרדוקסים פנימיים, הנביאים לא היו-מבינים. ובין לבין, כאשר השבירות של האחדות כה גלויה, התלות שלה בפרטים גדול מידי, בזמן שמספר קטן מידי של אנשים מחזיקים במרב כלים הפיננסיים שאוחזים בה, זה מסוכן מידי עד שהציוויליזציה יכולה לאבד את מה שהשיגה בדרכה לכוכב-הצדק, השמש היא האור הרוחני, הירח היא הנשיות אשר על פני האדמה.
למה אני מדסקס על זה? כי סיפרו לי בטלוויזיה שלאדם אחד יש את החופש לנוע בעולם בגלל ההיאחזות של הדת במדינה. אז שאלתי את עצמי, לאן יעזבו, ליפן הבאמת נפלאה? לאיזה חופש הם מתכוונים בדיוק? ליפנים יש את הדרך שלהם להכיר תודה, אותו דבר בסקנדינביה, אותו דבר באמריקה הצפונית, החופש היחידי שנשאר לגעת בו זה במבצר על ראש ההר.
לאנשים שחיים דורות רבים בצפון הרחוק של כדור הארץ, במה שנקרא היום קנדה, ישנן מילים רבות למילה אחת שאנחנו קוראים לה שלג, או קור או קרח. ופה בישראל לחופש… אולי גם לו צריך להעניק מילים מקבילות, תזאורוס למילה ״חופש״. כי חופש ניתן להגדיר גם כפרטיות באותו מבנה על ראשו של ההר כאשר נמצאים בתחושה של סכנה. אני באופן אישי מאמין שכמו שלכל אחד יש את הזכות לנוע, אז את הזכות הזאת אני נותן גם לעצמי, ולכל אחד אחר. שאלה: אם חס ושלום, המצב היה הפוך, והמובילים של המדינה היהודית בשנות העשרים של המאה העשרים ואחת היו חותמים על מסמך וויתור עצמאות, חוזה הפסד, האם האחדות, כפי שהיא מתקיימת ומובנת היום, שקיימנו כאן, הייתה עובדת?
במחשבה-של-בדיעבד, אחת הדרכים היחידות לעזור לתרבות להשתמר אם גם, במידה, ולמרות, והמסגרת שלה תתפרק, זה באמצעות השקעה בדורות הבאים. כמו אותם בני-כוכב-הצדק שאנחנו יכולים להגיע לרמה שלהם אם ״נשכח״ את הסבטוחה הפסיכולוגית, נדלג עליה באמצעות סליחה שהיא סוג של שכחה, או הזיכרון למשהו הרבה יותר עמוק… יכול להיות שהמודעות לכך כבר מסתתרת מאחורי המושג העתיק ״תרומה״, למבנה שמחבר את כל קצוות היקום היהודי. אולי המבנה טבוע בדי.אן.איי שלנו. אולי. התרומה זה הדבר אולי הכי פרקטי שמחבר את בני-האנוש כאשר למרחק יש משמעות לא רק בזיכרון, אלא במהלך שנקרא האושר.
אם כמה דקות לפני ההפסד, הדת היהודית הייתה נמחית תחת הרצון של קבוצת אנשי-הדעה שלא מעוניינת ״בעול של שמירת השבת״, שהתוספת שלה זו ״האשמה״, האם הם היו מגלים אמפתיה כאשר הגופות היו נערמות? האם היו מסייעים בקבורה? האם מחברים למענם טקסים של אובדן? אם כן, אז אנחנו באחדות, אנחנו בשלמות, ההפסד אינו חשוב, וזאת אינה הדת עיקר וכלל. ואם לא, לערך של השלום הפנימי יש עתה משמעות. כאשר הצדק מאבד מערכו תחת מכבסה של מילים, שגם אם הרבה אנשים לא מבינים אותם, מתחת לפני הקרקע הם חשים, וזה מצטבר. השקר לא יכול להוביל כאשר האמת תמיד חושפת אותו.
אבל ״למציאות״ אין ערכים של אחדות, או שלום פנימי: אלה ערכים של בני אדם, שאני אספר לכם בסוד, הם ערכים שהתגלו להם בשעת משבר, ונדירים הם האנשים ההם על פני הכוכב היפה שלנו. אין דבר אחר מהטוב. הטוב הוא המציאות של בני-האדם. וכשאדם תורם לאחדות, הוא תורם מתוך השלום הפנימי שלו עצמו, וזה קיים בכל אדם.
הקדמה: פאזת-החיים בפוסט הבא יכולה להשתנות כאשר אנחנו נצא מהסטטוס של השרידות, ולמרות השרידות הנוכחית, ניתן למצוא את האור, בואו נאחז בו יחד למען הטוב האמיתי בלב באנושות כולה. בואו נלמד גם אם המדריך המרכזי עוד לא ברשותנו ולא נמצא בדורנו.
זה לא שאנשים מסביבכם שמו לב למבט המחבר שלכם: שלך איתה, שלה איתך. והשכנים בקהילה, המכרים באים זה להורי זה ומתחילים לדבר זה בזכות זה ואז המפגש הראשון הוא היכרות למען אהבה אחת, חפת (פרה-) טראומות מיניות, למען חיי הנישואין. אנחנו חיים במסגרת של קינאה, ואז ביום עתידי אחד מלא בחרטה, מישהם יבואו ויביעו את צערם, שהמשמעות הדרמתית שלה היא להכות על חטא כי זו נגעה באהבה טהורה שלך. זה יהיה כבר מאוחר מידי. הטראומות הועברו כבר לשני אינדיבידואלים שונים שכבר אינם זה ברשות זו, וזו ברשות זה. כבר שזמן רב מידי, (הם) שני אינדיבידואלים נפרדים, בדיוק כמו הפילוסופיה. בשעת המשבר-האישי בטח יודו שזה לא אתה באופן אישי, אלה העלבונות שהם היו צריכים לשאת לאורך השנים בגלל חוסר שקיפות במערכת, ה- ״אני לא פראייר״, שהוא אינו דבר טבעי בעולם, ובטח לא בהיסטוריה היהודית, החוסר יכולת להוריש המשכיות כלכלית לילדים שלהם עצמם שבחרו בדרך מאוד מסוימת. זה שהעבירו להם מחוסר מודעות את אותה מסורת של פגיעה. ואז… תגיד כמוני… שכולם טובים בליבם.
וזה נכון. אם תתעמקו בזה תוכלו לגלות שהרבה מאוד סבל נובע משרשרת של בחירות קודמות. כמות הסבל של אדם ״נחשל״ בעיר לוד, היא אותה כמות סבל של אותו אדם שכבר קיבל הכרה בין לאומית וסָתַם את ההתקדמות של אותו אדם ״מתרבות נחשלת״ מהעיר לוד -זה לא קשור לכלכלה, או מעמד חברתי.
כשזה נוגע לאהבה, יפה היא השתיקה.
השיחה הזאת אתם לא יודעים באיזה הקשר זה, אז עמכן ועמכם הסליחה.
נושא נוסף: אני אוהב לטייל, ויש לי יעדים קרובים ורחוקים להגיע אליהם, אזורים מיוחדים לנו שהאנושות בכוחה להשתאות מגודל ייחודה ללב, לתנועת גרמי השמיים, ולדורות שיבואו אחרינו. אבל יש יעד שאני מפחד להגיע אליו, וזה בארה״ב. כי יש שם דובים. אני מפחד מדובי גריזלי שירוצו אלי וכל מה שאני יכול לעשות זה לשלוף איזה מיכל של אבקה שמשפריץ לאורך כמה מטרים לפני. קטע עם עצמי שאני צריך לפתור עם עצמי. אז כמו הפחד הזה אני שם לב ליותר אנשים, אם נכנסים איתם לשיחות אישיות, צעירים ויותר, שמעוניינים לסיים את המלחמה הזאת… כי אני אמרתי להם, שהשביעי לאוקטובר לא יכול לחזור על עצמו, שמישהו תכנן לשים ברמת הגולן הסורי מיליון איש, שהוא הצביע על המפלצות שמעברו, מוסד סדיסטי שצמד המילים ״עולם חופשי״, עָצָב (nerve) של רגישות תרבותית, מקבלת משמעות בלקסיקון אשר בדרכון שבו הם מודיעים שהוא אינו תקף לשימוש בישראל, במילים כאלו ואחרות. זה מעבר לכל קשר עסקי שנוצר, שבכוחו למוסס את אותה הפרדה, זו הכנה לחיסול של עם שלם. כעובדה. אם אשתמש במילים אחרות שמבחינתי הן תקפות: זו הכנה לייצר סבל נוסף באמצעות סבל נוראי שאנחנו לא מכירים במושגים של קשת-הנורמה. זה לא ״האדם הלבן״ שאליו יש להתנגד, ע״פ פילוסופיות מסוימות. אלה פילוסופיות, ותו לא. שהמלחמה הזאת לימדה אותי שמעט אנשים עם מגפון כולל באירופה ובארה״ב שמתכוונים לשלילת הזכות-לחיים של מי שבעיניהם מייצג את ״האדם הלבן״. הם המעטים-עם-המגפון, הם למעשה מכינים את הקרקע לעבדות הבאה שאני מקווה שהיא לא תגיע. וזה יכול להגיע לשם. הם לא מציעים פתרון. המקום שבו יושב ישראל הוא, היא ״השמורה האינדיאנית״ שבו אנחנו יכולים להגן זה על זו, זו על זה. בשלב זה באמצעים מזוינים, בשלב הבא באמצעות אחדות, ובשלב אחריו שתהיה בעיני רבים שלב הגאולה: ע״י נתינה ״לגוי הגדול״ שמעברנו. אני מדבר על מסה קריטית, אם יהיו מספיק אנשים שיפעלו למען אחדות, תהיה אחדות, כי סבל לא ניתן לעצור. ההקדמה הגדולה הזאת היא בשביל להסביר שאני מבין אותם עכשיו.
אנחנו משלמים מיסים, ישנם המון מגבלות שעומדות בדרכו של האדם הפשוט כדי לעשות כסף, המון פחדים שהוא חייב להתגבר עליהם, ועדיין למצוא שלווה אישית שהוא יוכל להעניק, רק שהכלכלה של אותם אנשים שרק השתחררו מהצבא ומעבר, לא יכולה להישאר על מושגים לאומיים שלא מגובים בכלכלה.
זה צריך להיות אוטומטי, שלא מצריך מילוי טפסים ונוכחות פיזית. אני רוצה שיהיו עם אורך רוח, שתלמדו לספוג למרות הכאב, כי זה עדיף על המצב שבו מתאספים מיליון איש, בואו נגיד מאה אלף איש מחוץ לגבול שרק מחכים ליום פקודה כדי לנסות להרוס את מה שבנינו. כשלמעשה הם יגלו שהמשפחות של התוקפים יפסידו אותם, לצערי הרב. לצערי הרב, כי את מקום הקודש הפיזי, או הרוחני, לא ניתן להקים כאשר הידיים מגואלות בדם, וזה לא משנה אם כדי להגן על עצמנו. זו ההורשה שנמסרה בטקסט. הפתרון ניתן באותה הדרכה העתיקה שיש לנו: להסתכל פנימה. אם אשתמש במושגים מהמזרח, בשינוי משקל מסוים, אקרא לזה קארמה. ועם קארמה (שלילית) ניתן להתמודד באמצעות חמלה. דבר שזה לא קל, זה יוצר פרדוקסים בין אם פילוסופיים, ובין אם בסליחה לאנשים שפגעו בנו……. אני יודע שזה קשה, כמה שהפילוסופיה הזאת קשה מנשוא. זה להסתכל על האני מעבר לאני. אנחנו צריכים מדריכים לעולם הרוח, אולי חלקכם לא מבין למה אני מתכוון, אני כן יודע שאת התפילות שאנחנו משתמשים בהם וקוראים אותם לפחות פעם בשנה, יש כאלה שלוש פעמים ביום, יש כאלה בבקרי יום שישי בכניסה לסופרמרקט, מבקשים את זאת גם אם שכחתם (שכחנו) שנאמרו בשפתנו.
הפער הגדול ביותר שאין לי כרגע מענה ראוי לו זה אותם מקרים של כאבים קשים מנשוא, מלבד זה שמחובתנו לתמוך בהם.
״השמורה האינדיאנית״ של היהודים במזרח התיכון היא מושג מהרצאה שחבר הראה לי לפני כשנה בהקשרים של כלכלה, ושאני לא זוכר את שמו של המרצה.
לפני שנים בן-דוד שלי אמר לי שאתה לא מתחתן רק עם האישה, אתה מתחתן גם עם המשפחה שלה. זה נאמר כי הוא רצה לאותת לי את מה שהיה מקודד מתחת לפני השטח: שהמשפחה שלה, האחיות שלה, התעללו בה. וכולם בקהילה קיבלו את זה כנורמה. לא התעללות קשה, אלא התעללות נפשית, מתמשכת, לקחו לה כסף, גם הכו אותה לפעמים. כך סיפרה לי. היא חיה חיים נורמליים, יצאה לשירות לאומי, לאחר מכן עבדה, למדה וכולי. איך אנחנו מבינים התעללות, זו שאלה אחת. האם המצפן של מערכת המשפט מכוילת, זו שאלה נוספת. שאלות שקשה מאוד לענות עליהן: אך יש תקווה, כי תוצאת המלחמה הזאת פתחה איזו דלת. הצדק על פי התפיסה היהודית מצריך תחילה אחדות. מה היא התפיסה היהודית אתם שואלים? שבה הדמות הגדולה מהבינה האנושית, תקשיב לבכייה של אם גם אם היא טועה. זהו רק פתח, אנחנו עדיין לא שם ואין בכוחי לעשות דבר מלבד במפגשים האישיים שלי עם הנשמות השונות. אמא שלה, שהקשר בניהן נותק, הייתה מדברת בגסות, מקללת כל פעם שמשהו לא מצא חן בעיניה. כדי לאזן את זה אומר שדמויות רעות לחלוטין הן נדירות, עשתה גם היא כמו כל אדם נורמלי מעשים שהם מיטיבים לסביבה. יכול להיות שחלק מכם יגידו שזה נורמטיבי לדבר מילים גסות ככה כאשר מגיעים לאיזו סמטה זרה, פינה חשוכה, חדר מדרגות, או עם אנשים באותה רמה של רגישות. רק שבעולם שלי, לא חוויתי דברים כאלה. האהבה שלבלבה בשדות אין-קץ של פרחים… סלחה לכל זה. כי אפשר לסלוח כאשר רואים את הטוב, נכון? ואני רואה יותר ויותר אנשים שמרגישים מחויבות לפרוק את מה שרקוב שם בפנים ויכולים רק להצביע החוצה, כי זו המשמעות של להיות אינדיבידואל בתרבות המערב. שאני רוצה רגע להבדיל מהתרבות של העולם החופשי: תרבות המערב יש לה מסורת, והיא יפה בפני עצמה, כולנו שותפים לסרטים מסוימים למשל, פשוט המסקנה שצריך להצביע על אחרים זו מסקנה של חוסר מודעות לסבלו של האחר, שנובעת מתוך פילוסופיות במערב, 1+1 שיכול להוביל גם לעיוורון, לא שאני מושלם, או שלם עם עצמי. אבל מה כבר אפשר לעשות אם אין מי שיקשיב? חלקנו יודעים לפתוח את הדלת. ההצבעה אינה מסתיימת באדם שמצביעים עליו, אלא ברצון להשפיע על אושרם של ילדים שנולדו לעולמם, אלה של השכנים שלהם. והכל… את זה מאפשר החוק. ללא אחדות, אי אפשר למצוא לזה פתרון, זהו מעגל סיזיפי שנפלנו אליו מתוך גל ההגיון-ות ״הבריאים״, מילים על גבי מילים שמרכיבות טראומות, שנבעו מטראומות שלא מצאו מנוחה. וקטונתי מלשפוט, קטונתי. סבל הוא דבר קשה. וכל המערכת שיכלה הייתה לתת כיוון או קרקע יציבה לילדים איבדה את המצפן שלה. סיפורים נוראיים יותר וסיפורים נוראיים פחות על ההשפעה הישירה והעקיפה של המערכת על הילדים זה… חבל.
ההתעללות הפסיכולוגית כלפי ילדים כדי למנוע את ההתקדמות שלהם: היא נוכחת, ומתוך כוונה תחילה, שמעלה אצלי שאלה מאוד עמוקה ומאוד פרקטית כאשר אני נתקל באדם, או בקבוצה של אנשים שבחרו בדרך הזאת. לשאלה שנוגעת לשרידות: האם לשים לו גבול, או האם לחמול. ״להישאר על פני השטח״, עם הרגליים על הקרקע, של מי שהתעמק על הסכנות שבחיים, זו עבודה עצמית שהתוצאה שלה זו שתיקה, או מרווחים של שתיקה, שהמתיקות שלהן בקשרים האנושיים מתגלה לאורך זמן, מאפשרת מעתה לצופה את מרחב הפעולה היצירתי בתוך השתיקה שהוצגה בפניו: גם הוא יכול להרשות ברגע זה לעצמו. אני לא ארחיב על זה יותר כי זו הייתה קדמה למשפט הבא: אתה לא מתחתן רק עם המשפחה של אותה אישה שתמיד תהיה חכמה ממך, אתה מתחתן עם מעגל החברות שלה, שזו יצירה מופלאה בפני עצמה. ואני כבר שספרתי לכם על אחד כזה, שתקתי יותר מידי. אם אפגוש את האחת, אוהב בדרכי שלי, ואוציא את שנינו מההיגיון הבריא. אתמוסס אל מול התגובות שלה. מה זו אהבה? אני לא יודע להסביר אותה במילים, אני כן יודע מה אחת מהתוצאות שלה, מערכת הרגשות שלה יהיה חלק משלי, וחומר המחשבה שלה יהיה החומר החשוב ביותר שבחיי, ואני אשתנה, לא כי זה בכוחי להיות האינדיבידואל. זה מופלא בעיניי. ישנה חשיבות עצומה למשפחה שלה ולמעגל החברות שלה. כמובן! שכל אדם יתאר אחרת את תפיסת העולם שלו בנוגע לאהבת אמת: מגלה ארצות, חייל בשטח האויב, מספר הסיפורים, אסטרונאוט שצופה בתנועת גרמי הכוכב הכחול מהשמיים, וכלכלן בתנועה של התושבים עליו, אדם שצופה בכל יום ברמה המיקרובית בזרם הדם, ואדם אחר ברמה הקוונטית, מי שנפל למשכב קשה ויצא ממנו, ומי שמגיע כל פעם שני לקו-הגמר, וכולם ככולם מופלאים.
לא אמת, לא משהו שאני עצמי רואה בו אמת, דיונים בכל מה שלא קשור לעולם הרוח הם צרים כולל הדיון הזה, הכוונה היא גדולה יותר: הרצון שיהיה טוב לכולם.
קיומו של ארגון או חברה שמתבססת על מוצר אחד, יכולה לקום וליפול על התרבות שבה השתקעה בה. אפשר תמיד לדבר על הרעיון של חופש הבחירה, אשים את זה בצד בשלב זה. תחילה אני כן אומר שהארה היא דבר אמיתי, ויש בה דרגות, ומטבע החיים אינה דבר קבוע, אך מעצם הידיעה שלי אותה אדרוש שמנהיגות מאפשרת לתרבות לצאת מתוך הגבולות שלה שיכולה להוליך את עצמה שולל דרך החוקיות שהפרטים בה או האינדיבידואלים בה קובעים לעצמם באופן דינמי. מתוך חמלה:ואם יש חולי פסיכולוגי, או סבל דחוק, אז זו בעיה. אם האמונה שהאדם הוא רע ביסודו הוא בסיס ההתנהלות, אז כמו בזירת אגרוף שבו יש מנצח וישנו מפסיד, בעולם שכזה לא מן הנמנע שמלחמות ידחפו את הדם שבעורקיה לנוע. כי: לצאת משיווי משקל, הוא משהו שיש לשים אליו לב. דוגמה לצאת משיווי משקל: האם יש שם לאגרות החוב הפַּח מ-2007-8? קבוצה של אנשים שחשבו שהם יכולים עד אינסוף לעמוד על גב הציבור הרחב.
אם נתלה שלטי אזהרה פיזיים, נכניס עובדים לתאים דיגיטליים שבו מודדים כמה מיושרים הם עם עקרונות החברה עם ״האסור״, של ״הרע״, כהערה: בואו נכניס גם את מושג ״השטן״, כי זה שאדם לא מאמין באלוהים זה לא אומר שהוא לא מאמין באופן מודע ולא מודע בכוח החיצוני שנקרא ״שטן״,החזרתיות הזאת, שמופיעה שוב ושוב, מובנת כך: יש להכפיף ולהסתיר את ההתנהלות הזאת מהעולם החיצוני, באמצעות הסתמכות על התרבות הפנימית עצמה, שזו גם יכולה להתפרק מהמשאבים שמחזיקים אותה שלמה, ומתוך מתן גיבוי חוקי ב-, ומ-כנסת ישראל. זו אחת הסיבות למה צריך דמוקרטיה חופשית, חייבים שקיפות גם כדי להימנע מהרוע שהוזכר, שהוא בכלל אמונה, מלהתפשט, אבל לא את הדיון הזה אני רוצה לפתוח כאן.
האדם הוא טוב ביסודו, נשאר רק לבחור בו, וזה מה שייצב את הbrand. כלומר אנחנו כבר בתהליך הזה בעולם, חברת נייקי נבחנת מהיכן ההנהלה מייבאת את חומרי הגלם שלה, מה תנאי הייצור וכדומה, במקרה של בחירה באדם הטוב מיסודו אין אפילו צורך לדבר על דמוקרטיה חופשית. וגם לא באתי לדבר עליה, באתי לדבר על משהו אחר.
כאשר אדם שמודד ביצועים תרבותיים של ארגון, הוא או היא יכולים בקלות להחליף לתרבות ארגונית אחרת, להחליף לחברה אחרת, עם הנהלה אחרת, עם מערכת ערכים שלמרות שהשפה העברית כוללת את כולנו בה, אדם יכול למלא חללים של סיפוק שנובעים מאושר שלא התבטא בקודמת. חוויה שונה ומהפנטת.
יש הרבה מאוד זוויות להסתכל על זה ואני אתמקד על הכללות, הכללות שבה העובד אינו נמדד על הביצועים שלו, או אם נקח צעד אחורה, על היכולות בפוטנציה שלו, אלא על כל השאר. ״תרבות״ זה דבר טוב, תרבות גם יכולה מתוך עיוורון ליפול להכללות של האופן שבו הוא מתבטא, מתלבש, היכן הוא גר, השאיפות שלו, האמונות שלו, עם מי הוא בוחר לדבר, על מה הוא שם את הדגשים בחיים ועל מה הוא לא, היכן הוא מבלה, והיכן לא, אפשר להכניס אותם תחת הקטגוריות של קנאה, גזענות וכדומה. אני אכניס אותם תחת הקטגוריה של בלבול. לאנשים יש את הזכות לפחד, לאנשים יש את הזכות להסיק מסקנות, נכון? הרי זה בסדר, הרי לכי לך ולך לך תצאו לתרבות אחרת, ברוך השם זה עולם של שפע.
ואם בכל זאת נרצה פה בישראל? אז יש לי חשש, שהגבול מאוד ברור. בגדול אני חלק מהמערכת, או עם היכולת לראות אותה, ובמלחמה הזאת אפשר לשים לב שאם אנשים לא יוותרו על האני לא פראייר, המערכת יכולה לקרוס. אפילו ברמה של התור בסופרמרקט, ואלה שנמצאים בתור שהיה, יהיו עיוורים לתהליך שיביא את הקופות להשבתה; חסרים אנשים כי הם יצאו למלחמה, אז ישנם מספר ענפים חסרים שיתחזקו את ״הסדר״. מושג האחדות, גם הוא לא מגיע בחינם, וצריך להתאמץ ולעבוד עליו ברמה האישית ממש כמו שעובדים על הסבל האישי. בדבר אחד אני בטוח: השיוך אינו כלכלי, ״טיפּשוּת״ יש בכל רמות החברה. בהנחה שאתם מאמינים שהייחוד שלנו הוא… אחדות. וללא מנהיגים, פתרונות בדמות הגבלת זכויות בזמן חירום שהוא הלכה למעשה מראשית קיומה של המדינה היהודית יוצעו, והן יהיו חמורות יותר. ״צו השעה״ לנצח נצחים, באדמה שהדם בה לא מפסיק להישפך, נכון? נהפוך לסופר-ספרטה.
אני יציע את הדבר הבא: תרבות דמוקרטית מאפשרת תרבויות ארגוניות שונות, לא קול אחד שמיושר לקול של הממשל, או ארגונים פוליטיים שמטבעם הראייה בהם היא צרה ואי-אפשר לעשות דרך נקודת המבט שלהם עסקים, לי זה לא משנה בכלל אם הבן אדם או המכרים שלו מחבבים את ישראל, אם הבן אדם רוצה לעשות טוב בעולם, בו נעבוד ביחד. השלטון הדמוקרטי בישראל דווקא הוא צריך לאפשר תנועה, שיווין זכויות, זכויות אזרחיות, שקיפות וכדומה. והוא לא אמור להשלים, את מה שמנקודת מבט מאוד מסוימת ניתן להתייחס אליה כך, את ״הגזענות הארגונית״ שארגון יכול ליפול אליו. לאפשר תנועה לאנשים שאחד מעמודי התווך שלו זה לימודי שפה זרה ולא באוניברסיטה, אלא כמו בווייטנאם, עם ילדים קטנים! לפני שאלה נופלים לתוך מה ששלוש הדורות האחרונים מורישים להם בגלל שהם לא ידעו לשים לב אליו ו/או להתנגד אליו: לגנבי אנרגיה.
העירייה פרסמה קריאה לציבור לחלוקת מזרונים למקלטים ובתנאי שאַחרַאי יחתום להחזיר אותם בסיומה של המשהו הזה שאנחנו נמצאים בו שאולי התחיל בשביעי לאוקטובר ונמצא בשלבים של סיום. איזה אַחרַאי טיפש ייקח אחריות שכזאת שיכולה להביא אותו למצב של סנקציות כלכליות, לחולי חס ושלום בגלל לחצים של אובדן בית, ובגלל מה? בגלל מזרונים שעולים 100 שקל. אמרתי לכם, אני יכול להוכיח לכם את זה, כמה אגרסיבית היא המדינה (שמקימיה לא חתמו על העצמאות שתראה כך) כאשר מדובר בכלכלה של הקבוצה הקטנה פיצית והצרה שלה שמונעים הלכה למעשה התפתחות של ילדים ברמת השיחה באנגלית, מרכבים אוטונומיים להופיע על הכבישים מיום הופעתם ברחבי ארה״ב של אמריקה, פתיחה של השוק העסקי דווקא למי שחושב מחוץ לקופסה, אבל בטח לכם יש כבר את הדוגמאות שלכם… תראו אני אוהב את האנשים כאן, אבל המערכת מבחינתי איבדה את המצפן שלה: אז אני והאנשים שאני אוהב או שנביא מזרנים במחיר כפול או שלוש או שנסתדר בלי! אולי התכוונו לזה או לא, אותם מדריכים מהמזרח שקוראים להם מוארים: יש להפחית מחויבויות לא נחוצות, למינימום האפשרי. כמה שזה פוליטי כבר מבחינתי, בגלל הדבר הזה שנקרא הפוליטיקה של הכלכלה שאנשים יכולים לאבד את הכל: זו מערכת יחסים שלא אני יצרתי אותה, וזו מערכת יחסים מאוד ספציפית. אם בכל זאת בחרת בדרך הזו, זה חייב להתקיים ביחס למטרה מפוקסת שנוגעת לעולם הרוח הפנימי, בעזרה לזולת, או שניהם יחד. השאלה הגדולה שלכם זה איך בונים פה בית. בכל אופן דעתי, אם אין לשלטון המקומי את המשאבים והאמונה ליצור שינוי תרבותי ומעשי כמו לצבוע את קירות המקלטים ביחד למשל, שיחלקו את המזרנים בחינם.
הבעיה המרכזית במערכת בישראל, חוט שמחבר את כל המשרדים השונים שדרכו המשרדים גם משוחחים: הם מעוניינים בממוצעים, באדם ממוצע. אם תקראו את החוזה שבין הממשל לאזרחים שחתמו עליה מנהיגי היישוב, מגילת העצמאות, אתם יכולים לראות פערים תהומיים בין ״המסגרת הפילוסופית״, לעובדות בשטח, ויש לי הרגשה שזה קשור לרעיון שהשתרש לפחות בעשרים השנים האחרונות מכל מיני סיבות ברורות ושלא ברורות לי, של האדם הוא רע ביסודו. לא קשור מאיזו דת את.ה הקורא.ת אתם משייכים את עצמכם אליו. למעשה המשרדים בשטח חותרים תחת החוזה הזה. החוזה שמבטיח את הזכות שהממשל קיבל פה מהאזרחים, ולא הפוך. אני לא מאשים אף אחד מהאנשים, אני די בטוח שהם פשוט התעייפו. עכשיו, גוף רביעי, שיוודא שקיפות, ולא אחר, שאתם תקבעו מהו, האזרחים, הוא זה שיוודא שיש תוקף לחוזה הזה. ומה שיקרה במערכת שקופה יותר, שהיא לגמרי גם התפתחות טכנולוגית, המעטים נלחמים בה מאחורי הקלעים, בצורה זו או אחרת, אנשים מסוימים יצטרכו לברוח מהמדינה שבחרה לממש את החוזה. (מתוך תפיסה של אחדות) זה עלול לקרות מהר יותר כאשר ״הימין הרגיל״ יבין, ״שהשמאל הרגיל״ יוצא לרחובות לא כי הוא יודע בדיוק מה הסבל האישי שלו, (אלא) כי הוא ״מבולבל״, כי המערכת מנוונת… פוליטיקה שטחית לא אמורה להפריע בצורה כזאת עמוקה על החיים של האנשים. נכון, אני בטוח שמי שנמצא במערכת למד באוניברסיטה, ובא מתוך כוונה טובה אם לעצמו ומשפחתו או אם לאחרים, אותו אחד יודע שאין לו גמישות כאשר הוא צריך לספק תשובות על האנושיות, על האזרחות, מגילת זכויות אדם וכדומה, כי המערכת מקולקלת מיסודה. אלפי הסברים קיימים, החברה הישראלית מתנוונת, מספיק אפילו לראות את האנשים בנצרת, או לשמוע על הפוטנציאל של העם הפרסי, או לראות איך ילדים במדינות מתפתחות מדברים אנגלית ברמה שלי ויותר. נכון שזה נשמע לא רגיל? מי שאין לו תחושות כלפי מה שאני כותב, אולי מבחינתו אין דבר כזה משמעויות, מלבד הביטחון הארצי שלו, הקיום שלו, בקיצור -אולי ילד שממשיך להכות אחרים ולא התפתח, להבין שלילדים אחרים יש חלומות, כאבים, אנשים שתלויים בו, שאנחנו קהילה אחת שמה שמחברת אותנו זה לזו, זו לזה, זה לזה, זו לזו, זו החמלה. עד לשלב זה בזבזתי את הזמן שלי כי לא ידעתי להגיד ״לא״ למערכת, ויותר מזה ״לא״ לגנבי אנרגיה. אני כרגע לא יעשה עם זה שום דבר, אני כן אומר, שכאשר תגיע מערכת שקופה, עם גוף רביעי שמוודא שקיפות ומאזן את כל האחרות, עם דיונים שפתוחים לציבור, יש לי בקשה אחת: תתנו את ההזדמנות לאנשים להגיד לכם ״טעינו״, ותעניקו להם: חנינה. גם אם המערכת אינה העניקה חנינה לאנשים שאותם אני אוהב יותר מכל. הם ינסו לחפש חולשות ולפגוע, העניין הוא שזה לא אני האדם ← התשתית הטכנולוגית, הגילויים השונים בחלל, חברות עשירות מאוד שלקחו את הכל ופיתחו כלים על בסיס אותה טכנולוגיה השיתופית הזאת, היא זאת שמביעה את הרעיונות הללו. זה קורה בין אם אני אומר את זה או לא, ועדיף לכולנו שזה יקרה מתוך מודעות ושיתוף פעולה. ובישראל: ביחד עם חוזה המדינה.
לקראת חצות נמל תל אביב ריק מאדם, בדיוק הסתיימה מסיבת סילבסטר (או פרה-סילבסטר) ופרסונות שונות, זוגות זוגות ובקבוצות יצאו, שובל של אור בצבעי סגול וורוד נמשכים עם המוזיקה שהמשיכה להתנגן. הגיע היה הזמן לנסות את מעיל הערב מצמר שאני לובש לראשונה, שמתאים יותר לאזור ירושלים בשיא החורף, או לאזור מוסקבה באזור ספטמבר, מאשר לנמל תל אביב. המִדְבר פשוט נכנס אלינו, וזו כבר עובדה שבעולם של מטה עליה אין כבר עוררין… בעצם אולי יספרו לי שזו מתקפת חייזרים, או היהודים שמשנים את פני העולם באמצעות התמרה של מזג האוויר העולמי. כבר אמרתי לכם שאין לי זמן לשמוע על שדים ורוחות? אין יום שאנשים סביבי לא מכניסים כל מיני צורות של מפלצות כאלו ואחרות. בכל אופן לקראת חצות נמל תל אביב היה ריק מאדם, מלבד אדם אחד שקיפל את הבסטה שלו, סחלב דווקא מתאים לי עכשיו… ריק מאדם, ואני חושב עוד עליה לפעמים. ראינו קבוצה של תושבי-חוץ מהודו או בנגלדש משתעשעים. מי שמכיר את התרבות הזאת יכול גם לשאול את עצמו האם שולחים הם כסף למשפחות אשר שם? שאלתי את עצמי, אך העדפתי להניח לדברים להתרחש גם כי יש דבר ברומו של עולם שאני מדבר ברגע הזה עליו עם חבר שלי. אני פחות או יותר הפסקתי לדבר עליה בפניהם, גם שאנחנו גברים ללא נשים, כמו הספר. בתוך הרכב אמרתי לו שבא לי מכונה שמייבשת בקירור אוכל… כי מי שמכיר את האוכל המיובש הזה שמוכרים בחנויות למסעות יודע שזה ממש לא אוכל של בית, ובמסעות שאני מתכנן לעצמי, בא לי אוכל של בית, עם כל הדברים הטובים בתרבות בת אלפי השנים שנמצאת בצלחת ביתי לפחות פעם בשבוע. אז הרכב הזה, עם אוכל של בית, (באנגלית יותר מכירים את המושג אוכל מנחם) כי יש, כאשר אני אומר לה שעכשיו אני לוקח אותה לרמת הגולן, ואין סיבה שלא. מסופקת או שלא, מהספונטניות או מההקשבה, תצטרף אלי במושב שלידי ותירדם. כל הדרך לצידי, וביחד. מושלם! ככה תיארתי לו, בעצם אמרתי לו ״איזה אושר״. שני גברים ללא נשים שמדמיינים סיפור על האישה האחת, ועל כמה נהיה מאושרים. הוא אמר לי שזה לא רציני, כי נשים היום לא מוכנות למסעות מהסוג הזה, הדבר היחידי שמעניין אותן זה כסף. לא ניסתי לסתור אותו ואמרתי לו שאני אפילו לא מאשים אותן בשום צורה, כי איפה יחיו, בעוני? רק שזה תעתוע, כמה גברים, זוגות עשו את החשבון שגם אם יחסכו במשך 4-6 שנים 5000 ש״ח בכל חודש, לא יורישו לאחריו חוב לילדים שלהם? זה נורא. רק האגו נשאר להם, והאושר של הילדים. מישהו עשה את החשבון הזה, תאמינו לי, מי הטיפש? לחזור לבית ולדעת שאתה מחזיר כסף בהחזר חודשי יחסית נוח, לאנשים שבהזדמנות השנייה אתה יודע שיכרתו לך את הידיים והרגליים, והמורשת נגמרה, ומה שתישאר זו המורשת הישראלית של ימנו. אז מי ממכם חי איזו מציאות? איזה סיפור את או אתה מעדיפים? תקופת חגים שמחה לכולם.
גנבת-אנרגיה נכנסה לתמונה. כולם בוחרים להיכנס לתפקיד הזה לפעמים. לפעמים בלהט הרגע, לפעמים בגלל בלבול, לפעמים בגלל מפגש כזה או אחר שהזכיר נשכחות, לפעמים בגלל כאבים פיזיים, לפעמים בגלל שהבנק לוחץ, לפעמים כי מקום העבודה לא יכול לספק לכם תשובות, לפעמים כך ולפעמים כך. לפעמים פוגשים איש ואישה שבחרו בתפקיד הזה, שחלקם נושאים את השם ״נוכלים״, וזה לא עושה להם דבר. וחלק אחר נושא תפקידים בעלי השפעה חברתית, והמערכת פשוט מגינה עליהם, ולא ניתן לעשות הרבה קודם כי הדמוקרטיה אינה שקופה ואז לא ניתן להוכיח שישנה בעיה. אבל לא באתי לדבר על הדמוקרטיה ובטח לא על נוכלים אלא על גנבת-האנרגיה הרגילה, של אותו רגע ספציפי. ואותה גנבת-אנרגיה של אותו רגע התלהמה בביקורת כלפי המערכת שמספקת לה את השירות, וזאת העמידה אותה במקום. אנחנו חיים בחברה שאת.ה צריך להחזיק את מצפן הצדק האישי שלך ולא להישמע לייסורי המצפון של מי שנמצא מולך, וזאת כדי שלא תכנסו לכלא הפרטי שלו. לקח לי שנים רבות להבין את זאת… ואותה זאת נראתה לי נסערת. אז עליה באתי לדבר: נראתה לי לא מיושבת בדעתה. גם שידעה לשמור זאת מאחורי חזית תפקידה. כאילו גנבת-האנרגיה השאירה אותה ״במתנתה״, את החותם, הזכירה לה אותה. השאירה אותה בפציעתה. ואכן נשאה פצע מן העבר. ביחס להגדרת הכבוד בחברה הישראלית, זה לא משהו רציני, כולם שקועים בזה, כולם? המון. המון? רבים. ישראלים פצועים. הייתי יכול לומר לעצמי שאותה זאת, תתגבר על זה, שזה החיים, שהיא תלמד, תלמד להיות אנוכית יותר, או שתיקח את דרך החמלה; נראה לי שהחיים שאנחנו מתייחסים אליהם בדברינו, בתיאורנו השונים, בכתבות המדיה וכולי, אלה חיים מאוד ספציפיים, החיים המודרניים, מביטים בתוכניות טבע על הישרדות בג’ונגל, או בין שיברי הקרחונים שנמצאים שם כל שנה קצת מוקדם מידי מהשנה שקדמה לה, שבורים מידי ורבים מידי. ובדרכם אלינו. ומכוח תפקידה יכלה לעצור אותה. וטוב שגנבת-האנרגיה עצרה את הסחף שהתעורר בה ובלעה את לשונה, גם כי יָפה שתיקה לַחכָמים קַל וָחומֶר לטיפשים, גם כי יש אנשים שתלויים בה, אנשים שרוצים בה, ואנשים שאוהבים אותה. בעולם שתיארתי, לפעמים זה נראה שהדבר היחידי שקושר אנשים אחד לשני אלה חוקים. והמחויבויות האנושיות יותר, כלפי הנשמות השונות, בין תמונות שמעלות איזו תחזית עתיקה, של איזה נביא-אמת אחד מהעולם של החולות…אילו רק… מיקוד-הדואר באמת לא משנה, בין אדם לחברו, אם באיזה מבנה, באיזה רחוב, באיזו שכונה, בצפונה של תל-אביב, או במרכזה של העיר לוד, ואם בתוך שותפות כלכלית שמפגישה את חלקנו בתוך מסגרות… בין אם בלימודי אומנות, ובין אם בלימודי כלכלה, בין אם הם בעלי הישגים רחבי יריעה, ובין אם כל מה שנותר להם זה מסך הטלוויזיה, איך הם קוראים לזה? … כן… הניסיון החברתי. מספרים על הניסיון החברתי ומעתה לדיראון עולם שאותו למדו להכיל, שותקים. מצאו את ההגדרה שלהם למילים להניח, לשחרר, גם מתוך עייפות חברתית בתרבות של הניסיון החברתי. במידה רבה אולי כך נוצרים נוכלים, או נוכלויות קטנות כאלו של חוסר חמלה… אל תטעו לחשוב שיש לי ביקורת על כך, זו בסך הכל תמונה אחת, תלות כלפי הדברים הלא-נכונים, התמונה השנייה זה הסבל. בכל אופן אחזור אליה…. והיא, הזאת, אינה קשורה לאף אחד מהם. היא קשורה לרוח הקודש. ובגלל שכך, ולמרות הדיסטנס שהיה אמור להתקיים ביני לבינה, מסרתי לה בקול שרק שנינו נשמע: ״אנחנו גאים בך״. מאותו רגע חשה נינוחה יותר, כך נדמה לי. המעטתי במילים, למרות שרצתה ביותר, או אני, מי יודע, החיבור שלהן מדהים אותי… ולכן כאשר אפגוש אותה בשנית אקרא לה בשם גיבורה, ובמידה והרגע יאפשר ובתנאי שתרשה לי, אקרא לה ילדה-גיבורה. אולי זה כל מה שהייתי צריך בחיים כדי להיות מאושר -אחות.
החיבור הזה כל כך חשוב להן. פגשתי נשים אשר המנהיגוּת שבהן הוא מצב יומיומי. זה לא עבודה, זו לא מחויבות לאיזה ספר הספרים התרבותי או זה הדתי, זה ההיגיון ששרוי בשמי התכלת שבראשן, והרכב האדמה שעליהן מניחות את כפות רגליהן וצועדות, חוות את הסיפור של החיים. וזה גם תוצר שרשרת של אהבה אשר הופנתה כלפיהן, האםוהאב יחד, או האב, האם לחוד. לחלופין מהחכמה העתיקה בתת-המודע הקולקטיבי, שהעולם המודרני מתוך ההיגיון הפנימי שלו, ומעשים של יחידים, החליטו לנסות לבזוז מהן (אפשר כמובן לנסות לתאר זאת בדרך אחרת אם תבחרו). כאשר אינדיבידואל, או אינדיבידואלית מנסים לבזוז את המתנה הזאת מהן, אני מֵקֵל בכבודם, בדרכי שלי, כי הוא לא היה גם קיים שם, ועושה עכשיו ככל שעולה על רוחי ובכוחי כדי להגן על שלומן.
כדי לתת לזה מקום כל התרבות הארגונית צריכה להשתנות. או לחלופין שהגיבורים עם האמת היסודית יפתחו להן את הדלת באמצעות פרגון, נתינה, חיבור, קבלת הכישלונות הזמניים שיבואו עם צירוף שכזה. בכל מקרה התוצר ארוך הטווח יהיה ״איזון״. מה זה איזון ברמה הארגונית? זו שאלה שכמנכ"ל-מנהיג הוא דן עליה, עם עצמו ועם הסובבים; ללא מחשבה פילוסופית, אדם צריך לשרוד. ללא זמן למחשבה עמוקה על הדרך הנכונה, אדם צריך לשרוד.
הייתי מגדיר את הגבולות, דן עם אחרים, שותפים, הנשים שבחיי שיודעות להביע את עצמן מולי, כי זה משהו חדש שמצריך להעלות את ההורות שבתוכנו. (ו)במצב הנוכחי… התמה או הסיפור של ״שילוב נשים״… זה כוחני, ממשיך את רצף האגרסיביות שלכאורה ניסו להימנע ממנה, רצוף חומות, שייך לקבוצות קטנות מידי. למען האמת מלוד זה נראה לקבוצה אחת בלבד, וייחודית מידי, שצריכה להתמודד עם ההשלכות של ה-7 לאוקטובר שיכול לשבש להם גם את היסטוריה שהם כתבו לעצמם, שענייני התרבות שאין לנו באמת גישה אליה, מתנהלת בשפה עברית אחת, שמי שיודע לדבר אותה גם יודע להתלבש בצורה מאוד מסוימת, למרות הכוונות הטובות, כי איך אפשר להכניס מישהו שונה כל כך לחיים? אני בהחלט מבין, הפחד מאנשים זרים בעלי ״אינטרסים״ שונים בתכלית… צריך לפתח רגישות ל-״אמת״, זו התשובה… לפני זה, אם זה בכלל אפשרי לפתח רגישות כזאת: ומי שלא מדברת באותה השפה? שלא למדה להסתיר את הרצון שלה בשיווין עם אנשים שאותם אוהבת, שמדברים בשפה של ארץ ישראל השנייה? זה מאיים. והיא בכלל לא שייכת, נכון? היא לא מגיעה מהמיקוד הנכון, ולא ממכתבי ההמלצה הנכונים, לא שהיא גם יודעת לבנות אותם, אין מי שילמד אותה, אז אני רוכש את הידע הזה מכוח המשיכה של כדור-הארץ ומלמד אותן. בגלל זה יש תרבויות אחרות כבר מבוססות שהגישה אליהן היא באנגלית למשל, ולכן אנגלית צריכה להיות השפה הרשמית שחובה על ילדי שנות ה-70 והלאה לדבר אותה, הדיבור המחייב באנגלית מניע, ולא הפטור מאנגלית באוניברסיטה.
זה היה ידוע מראש. ואנחנו שוב נכנסים לעניין ההפרדות, הגזענות הלא נאמרת, … אני בשלב זה של הכתיבה חס וחלילה לא בא מתוך כוונה לביקורת, זה תשאירו להיסטוריה, כי לכל אחד יש את הזכות לקבוע מה טוב לו, פשוט… תחשבו על זה, מחוג ״האמת״ שעליה מבוססת מדינת היהודים יצא מסנכרון, וכך הזכות להיות, כך חוזרים לשאלה מי יהודי… אבל גם זה דיון אחר לגמרי שאני גם לא מעוניין להיכנס אליו, בפוסט קרוב אספר דוגמה למה.
עכשיו בואו נאזן את זה וניקח את הדברים בפרופורציות כדי שזה לא יגלוש לרגשות צבורים ולא נכונים על חוסר שוויון: איפה מוצאים מנהיגים שנמצאים בכאן ועכשיו, שהם קיימים, ומשמשים השראה לכולנו:
לפני כעשר שנים כזה ראיתי ראיון של איזה מנכ"ל למכשור רפואי שקיבל מישהי שפיתחה יחד אתו מכונות לגילוי של סרטן מסוג מסוים שהמשפחה שלה סובלת ממנו, ושבאה מתחום לא קשור, לפחות בזמנו, פיזיקה גרעינית. הם, הוא, היא, כולם בצוות, חוללו מהפכה. אני רואה בכל אחד מהם מנהיגות. אוקיי, עכשיו אלי, מאיפה אני עצמי הבאתי את זה. בעברי הכרתי שתי נשים, שתיהן שונות. ובשתיהן שרויה האמת שכה התחלתי להיות מוקסם ממנה מהשנה האחרונה, הייתי צריך להתמודד עם בחירה שלא רציתי לעמוד בה…. החיים מורכבים יותר מכל טקסט שאביא לכם. אנא שמרו על יקירות לבכם מכל רע. הלוואי ואמצא את המנהיגה עם האמת של החיבור המיוחד כל כך הזה שתדריך אותי.
