קטגוריה: Social Science

התעוררות עברית

Amir Pri-gal

סיפור שאני מעלה מהעבר

שני גברים שמחוץ למגרש, במשחק הקודם קיבלו ממני כרטיס צהוב כי הם תמכו בקבוצה היריבה, אפשר להגיד שהם העדיפו לתמוך בקבוצה היריבה כדי להימנע מקונפליקטים, בלי להבין את ההשלכה שזה אומר שידלגו עליהם. אז הפעם היריבות חזרה למגרש, שלושה שחקנים, שתי קבוצות: בקבוצה הראשונה הנהג, מזרחי, הצעדים שלו מאוד אגרסיביים, אליו מצורפת אינדיבידואלית בפני עצמה, עם הבעיות שלה, למי אין בעיות בעצם, שהכרתי לראשונה באותו בוקר, אשכנזייה, שהלכה לוויפאסנה בהודו, פעמיים. בקבוצה השנייה, אני. על מה היריבות או על מה המתח? אמרתי להם ״אחד למען כולם, כולם למען אחד״, והתגובה הנחרצת מצידה עלתה: האשימה אותי שאני מפחית מהתרבות הישראלית, ושגם בהודו הם לא יודעים לעמוד בזמנים. כמה דקות לפני, במסגרת השיחה הראשונה שלי איתה אמרתי לה שרוב השפות בהודו הם יותר עדינות מהעברית. כמובן שלתאר את הכל בהיכרות כל כך ראשונית יכולה להעלות להרבה מאוד זמן את הגבות של השומעים. פשוט ניסיון מקומי, באמת מקומי. עכשיו לספר לה איך שאני שמתי לב שאני מדבר בצורה כל כך ישירה בווייטנאם, ואיך כשאני משוחח באנגלית אני משתדל להשתמש במילה Please או ב- bonjour, ולבקש סליחה בטקט כזה יפה, הומוריסטי, על הבדלי התרבויות, עם האורחים או הלקוחות שלנו, על שאנחנו פונים אליהם בצורה כל כך ישירה, כאילו זה צבא. חחח. זה מצריך בדר״כ היכרות ארוכה יותר. היא כעסה כי היא רצתה להגיע בזמן, והנהג חושב שמשחקי אגו איתי עובד כמו עם קהל הלקוחות שהוא מכיר. ת׳אמת, כולנו באותה סירה, ולכן ״אחד למען כולם, כולם למען אחד״, וזה בסך הכל… אנשים רוצים להגיע למערות הבטוחות והמושקעות שלהם, אז למה הקבוצה השלטת לא שמה S* עליהם ומדלגים עליהם? התווכחנו. אמרתי לו שאם ימשיך בזה אני יתלונן. התווכחנו כמו ״ישראלים תרבותיים״. ישראליים תרבותיים זה לא בדיוק מתחרז עם שפה עדינה, ואני בתוך זה. ביקשתי שיסתכל על הכביש ושנסכים לא להסכים. והיא תיארה איך בהודו אין דבר כזה זמנים, כי אמרתי לה משהו שישראלים לא עומדים בזמנים, לא זוכר שאמרתי את זה במילים הללו, אבל רגע על זה עוד מעט. הוא סיפר שלפעמים אחרי זה יש לו נסיעה לאנשים עם מוגבלויות, ילדים שאם הוא לא מגיע בזמן הם יכולים לרוץ לכביש בלי להבין. והיא פשוט מבוגרת, אני גם מסתכל על אבא שלי. מבוגרים הם יותר קצרים, אבל הם חייבים לעבוד. אנחנו חייבים שהמבוגרים שלנו כולם יעבדו כל עוד כוחם בגופם, כל עוד כוחן בגופן. המחשבה על האובדן, אני רגיש אליה קצת… שיש דבר כזה סוף, סוף במבט. שהאדם לא יתקיים יותר בחיי. בכל אופן נשמע שהיא איפשהו לאורך הדרך הפסיקה להאמין באחדות של האדם, והתחילה להאמין באינטרסים האנוכיים שבין אדם לחברו, שבין איש לאיש, בין אישה לאישה, בין יהודי ליהודי. רק פרשנות מהמרווחים שבין המילים, לא אמת, בדיוק כמו שלהגיד ״מזרחי״, ״אגרסיבי״, ״אשכנזייה״, כל ההגדרות הללו לא אמיתיות. נכון? מה שכן אמיתי בעולם הווירטואלי שלנו זה ״סיר הלחץ״, שמי שבאמת התחיל לשחרר אותו בשיחה זה הנהג. לפתע הבנתי שבקול שלו יש לו משהו מכיל, שלמרות שיש לו קהל מאוד מסוים, שהוא העם בישראל, הוא יודע לאהוב את אלה שבאו לעולמנו עם מוגבלויות שונות. והיא, אני בטוח שגם היא בתוך תוכה רוצה אחדות. אז תוך כדי הוויכוח אמרתי להם ש-״למרות הכל אני אוהב אתכם״. מישהו צריך לעשות סוף לסבל, או רגע… נשתמש במילים קצת אחרות ״להפסיק את מעגל הסבל״, נכון? אמרתי לה שהיא תרגמה אותי לא נכון, הבנתי שהיא מעניקה (יותר מידי) ״כבוד״ לשפה, והוספתי ששיר השירים זו שירת האהבה הכי יפה ששמעתי מאודי. וכך נפרדנו לשלום בתחילת השנה החדשה.

אני רוצה להוסיף פה דוגמאות נוספות על אנשים שהתלוננו תוך כדי קבלת השירות מנותני שירות במקומות שונים והתגובה האטומה ודווקא האנושית שלהם… אני חושב שאין צורך להוסיף היום מלבד את הדבר הבא: אנשים, כולל אני, לא יכולים להכיל את כולם כל הזמן את אלה שממולם, במיוחד כאשר קשה להם. זה לא קל בכלל. פגשתי אנשים שממש אפשר להרגיש שיש להם יכולת להכיל, והם עוסקים בתחום הטיפול, סטודנטים, זה ממש מתאים להם, של רפואת הנפש או רפואת הגוף. אולי אנשים נולדים כאלה, זה מדהים. בכל אופן התמקדות ברוחניות משחררת הרבה מאוד דברים. והיא פוטנציאל ממשי להכלה אינסופית כמו שאם אוהבת את ילדיה. לא שהגעתי לזה. ואני מבין למה הנהג יש לו את השפה שלו, אני עדיין חושב שאנחנו דור שיש לו מיוחדות אחרת שהיא תולדה של השמיים הפתוחים, חשיבה בינלאומית כתוצר של מפגשים בין-תרבותיים, הרצון להכיר אחד את השני למרות שהשפה היחידה שניתן לתקשר בה זו האנגלית הטכנית, המתורגמת, ולא המדוברת של המדינות הדוברות שפה אנגלית. ולהימנע מדרכי חשיבה אגרסיביים שבכוחם לגלוש גם לחיים.

למה רטוריקה אין לה תשובה בוויכוח, כי מי שישתמש במילה ״אני אוהב אתכם״ ללא כוונה, לא יסיים את מה שאנחנו חווים פה יותר מידי שנים. ומכאן אומר לכם שלמרות שהמלחמה עם מי שרואה בנו אויב לא הסתיימה, אנחנו חזקים יותר, וכאשר נצליח לממש את הסיפורים ההרואיים בִּפְנִים, נהפוך לאור שמאיר את כל היצורים החיים. וזה כבר קורה, גם אם זה עדיין לא נראה. ״שנה טובה״.

 

10.09.2026 | 22:37

קרדיטים

  1. Video: Comptine d'un Autre Été – Yann Tiersen – TheChiefEmperor @Youtube.

האמת שמחוץ למגדל הקלפים ומה הקשר לסבון נוזלי

Amir Pri-gal

האם בעיניך דילול של סבון נוזלי באמצעות 80-90% מי-ברז לתוך המיכל נחשב לנורמלי? אני מכיר זוג מבוגרים שעושה את זה, ולא שחסרים להם המשאבים. אני תוהה אם זה לא עומד תחת אותה סימטריה עם אנשים שמפעילים מניפולציות באמצעות השפה ותחת ההכרות את החוק והגבולות שלו, יותר מאדם רגיל, כדי להגיע לתכלית שבה מימוש הזכויות היתר הוא מעל למצופה. החיים כמשחק פוקר. אין טוב בפוקר, מושגים של טוב ורע הם מחוץ לשולחן המשחקים. אבל יש בזה בעיה, לראות את העולם דרך משחק הקלפים, הם התמכרו, ואז יש עולם שבו יש הגיון לרחוץ את הידיים עם 90% סבון מדולל והחברים היחידים שלהם זה מי שמשחק איתם בקלפים, מי שמדלל סבון ב-90% של מים, בזמן שהעולם הוא הרבה יותר רחב ועמוק. סבלנות. אל תטעו לחשוב שידע כמו אקדמי, או ידיעת משחק הפוקר, ״הנסיך״, אומנות המלחמה, חשיבה של עוני (מי שעני לא בהכרח עני, יבוא היום שנספק לעניים בעולם גם ביטוח בריאות כמו בישראל), יש להם את הכוח לבנות מושבות על כוכבים רחוקים. זה שזה נורמלי, זה לא אומר שזה נורמטיבי. איך תדעו את זה, אתם שואלים? לא שיש לי תשובה אבל אני אספק לכם שאלה שתשאלו: האם הבחירה שלי עושה טוב. טוב הוא מושג מאוד רחב שההבנה שלו מזדקקת כאשר מתמקדים ברוחניות עמוקה: מדיטציה היא דרך אחת, באמצעות מדיטציה, ואני לא מדבר על הארה, אני מדבר על פשוטה, לאורך זמן, כאשר מתמודדים עם רעש/כאב, חושפת את האמת שמחוץ למגדל הקלפים. אנחנו בדרך לבנות דמוקרטיה חופשית כדי להימנע מלהכניס בעל כורחם ילדים לדפוסי המחשבה הללו לכשיתבגרו. סבל הוא דבר אמיתי, גם אם הוא מוסתר או מובנה בתוך מערכת התִקשורות התרבותית.

דקוּת תרבותית – דקוּת אחת

Amir Pri-gal

בארץ סין, המשמעות, ולא המושג, של אח-אחות, מוצאים פחות תוקף. לא שהייתי שם, רק מסיק מקריאה. המרחב הזה מתרוקן. אולי התנועה שלו מתקיימת איפשהו בערפלית שבתת-המודע הקולקטיבי, בגלל שבני-האנוש הם במהותם תרבות שמספרת סיפורים מסביב למדורת השבט. יש סיפור על חטיפת נשים מווייטנאם לתוך המערכת המשפחתית הסינית. אני לא זוכר איפה ראיתי את זה, אני חושב בנשיונל ג׳אוגרפיק, הדוקומנטריסטית/חוקרת-התרבויות באותו רגע מסכם תיארה את זה כהשתקה: השלטונות משני הצדדים משתיקים. עכשיו בגלל החוויה האישית שלי בווייטנאם, החברים שהכרתי, הקשרים שאני יוצר, זה נראה לי שיש פה יותר חלק של ביישנות תרבותית מאשר השתקה. (כמובן שהעובדה שהציגה היא בעיה). 

הדקויות במערכות יחסים התערערו גם במדינת ישראל. הדקויות שונות… כפי שזו טעות לעשות משפט על התרבות הווייטנאמית-סינית מתוך משקפיים מערביות, תהליך התרגום מפספס את הנקודה ולכאורה כופה מערכת מושגים על הצופים, אפשר לקרוא לזה הנדסה חברתית, אני רואה בזה פשוט נקודת מבט שלה מתוך עולם התפיסות וההרגלים שלה, והחופש שלה לבחור כמובן, וגם לטעות, בימנו חשוב לזכור שלאנשים את הזכות לטעות, לא כאילו אנחנו בוחרים במפלגה דרכה, נכון? אני מאוד נהנתי מהסידרה שלה. הדקויות השונות… ניתן לראות דקות אחת ממנה גם במדינת ישראל ולא ניתן בקלות לראותן, או לפרש אותן ממשקפים אחרות: המושגים של החבר הכי טוב של האישה לאורך חייה, שהוא למעשה אח-נפש, והחברה הכי טובה של הגבר לאורך חייו, שהיא למעשה אחות-נפש, מתפוגגים לצד צמד המילים שלום וסובלנות… פה אני כן ישתמש במילה הנדסה חברתית. אנשים במודעות, חצי-מודעות, או חוסר מודעות, בצורה ישירה או כתוצר של ההתעסקות שלהם ״ברוע״, המופנה מתוך טראומה אישית, ו/או נפלו שולל לפילוסופיות של ״רוע״ שעוסקות בחיבורים מתמטיים של אחד ועוד אחד, של להכניס אינדיבידואלים לתוך מושגים שדוחפים אנשים חופשיים לסגמנטציה שנמצא בקשר אמיץ עם הפחד בחוסר הוודאות על מחשבותיו של האחר. זה תהליך ״לא טבעי״ שמתרחש לפחות בעשרים השנים האחרונות ויכול להיות שהוא קשור לגזענות שבין התרבויות הרבות בישראל, שמצליחה להסתתר בינתיים כי הדמוקרטיה אינה חופשית, או נכון יותר לומר כרגע: אינה שקופה. אני אגיד לכם, תפיסת העולם שלי התהפכה מאז ההתגלות, המוות הוא וודאי, אני יכול לראות את השם שלי חקוק על סלע כזה או אחר, עמיר בן אמא ואבא. ואני מתקשה לצאת לבחירות הבאות כי אני לא יכול להצביע למי שמוליך שולל ילדים, לאו דווקא חברי הכנסת וראש הממשלה העתידיים אלא למי שנמצא מאחרי הקלעים והפשיט מושגים תרבותיים-רוחניים של מערכות יחסים בין אח לאחות. אתם כמובן יכולים לערער את הכיוון הזה, אני… באתי מתרבות המזרח, ופגשתי בה שוב בווייטנאם, וזה בסדר שיש לי אחיות גם אם לא בקשר של דם. יש לי עוד מה לומר לכם בנושא, בפעם אחרת.

כאשר אומרים זאת יפה, וזאת יפה, זאת מבוגרת, וזו בוגדת, אני לא מבין את השפה הזאת ואז אני צריך להתאמץ כדי לרדת לקרקע של תרבות השיחה. כאשר אני חושב -עליה-, והיא לא באה מתרבות המזרח, היא העברייה היפה ביותר, היחידה בעצם, אין מושג אחר, אני רואה את הכוכב הזוהר שבשמיים שמכוון אותי צפונה בדרך הנכונה, והדרך היחידה אליה היא זאת שעלי לקבל את עצמי כפי שאני, לתת לכבלים של ההנדסה-החברתית והתלות החברתית להשתחרר מעליי, משם משפחה, ומשם ישראל, "אל הארץ אשר אראך". זו כוחה של האישה בחיי.

קרדיטים

  1. Video: 96 Songs| Kaathalae Kaathalae Song | Vijay Sethupathi, Trisha | Govind Vasantha | C. Prem Kumar @Youtube.

חצי הכוס המלאה מחוץ למקדש ווייטנאמי

Amir Pri-gal

היה ערב אחד שהאמא של הילדה ליוותה את המכשפה הקטנה הזאת לדירה שבה אני מתגורר, את הצעדים שמעתי מן החדר השני. בתחילת היום אמרה לי שתביא אותה, שתביא -לי- אותה. קוראים לזה בייביסיטר. שנינו חייכנו. בייביסיטר ״ואיזה-כיף לי״. הפכנו גושי פלסטלינה לממתקים בצבעים וצורות, לימדתי אותה קרטה מהסרטים, הזמנתי לנו אוכל, לי פאניר, ולה, היא בחרה בעוגייה שהתברר שהיא גם מתוקה מידי בשבילה, הטעם הווייטנאמי הוא פחות בקטע של מתוק בממתקים, הפירות שלהם מתוקים מידי לטעמי, ואני גם מאוד אוהב את ה-Hot Pot שלהם שזה בסך הכל מרק זך, נודלס, הירוקים שלהם, נבטים טריים, טופו, לוטוס, טעים לי, אוכל לנשמה, אני יכול לאכול את זה כל יום -זה אכלתי כאשר יצאתי. דרך אגב מתוך החוויה האישית שלי בתוך תמונה עסקית קצת יותר רחבה שהיא לאוו דווקא מדוייקת או נכונה, אני לא ממליץ להשתמש באופן בלבדי באפליקציית המשלוחים המובילה בווייטנאם גראב, מהסיבות שהן יותר נפוצות מחוץ לישראל, שנוגעות למניפולציות של איך מגדירים משלוחים, זיכויים וכדומה, במקום למצוא דרכים חדשות להתרחב. אפליקציה טובה בסה״כ שהתלות בה הופכת את הוצאות המחייה לאחר תקופת זמן מאוד קצרה ליותר ויותר קרובים למחירים בישראל… קטע, לא כל המסעדות שרשומות באפליקציה מופיעות לך, חלקן מופיעות אחרי רכישות או התנהגות מסוימת, ישנה מניעה לרכוש שוב מאותה מסעדה, אם אתם מתעקשים קצת יותר אז תוכלו לחזור אליה. פשוט מתחברים לי לדברים אחרים בישראל שחשבתי שאולי אדבר איתכם בהמשך, אתם יודעים מה אומר לכם עכשיו בקצרה:

לפני שהרשויות דורשות מהאזרחים להיות שקופים על השקל, זה צריך להיות הדדי. ללא הדדיות אין אמון, ללא אמון אין הסתמכות, ללא הסתמכות נצטרך יותר רובוטים כדי לשמור על הגבולות, כי הגבולות דורשים שורשים והיסטוריה, שורשים לא צומחים סתם באוויר, צריך לתחזק אותם, וזה, הרובוטים, זה כיוון אפשרי.

לפני אתם מסתכלים על חצי הכוס הריקה, אוטוטו חצי הכוס המלאה. נמשיך?

לפני שמדברים על רגולציה צריך שקיפות, ובמקום רגולציה לאפשר תחרות, לעשות הפרדת כוחות. זו האפליקציה היחידה שאני יכולתי להוריד מהחנות הישראלית. בקיצור, בפעם הבאה לארוחות ערב אצא יותר, אקנה בסופרמרקט, אכין בבית, אולי אפילו אמצא לי שותפה, וזה יהיה נחמד, נעשה תורות של הכנת אוכל. Preparing למשפחה. בכל אופן כשהמשלוח הגיע עלה לי הפחד ממה שהתקשורת בישראל שמה עליו את הדגש וזה המקרים המצערים של שכיחת תינוקות ברכבים. זה קורה, וליבי להורים שאיבדו את הרכים שהיו לרגע בתקופת החיים שלנו. אז כשהיא הסתכלה עלי אחרי שאמרתי לה שאני מביא את האוכל, שתמתין, במבט הזה, היא מאוד שמחה שהרמתי אותה על הכתפיים שלי, ירדנו ביחד במעלית, שרנו ביחד, השליח היה קצת מופתע, אולי היא הבת שלי? חחח הלוואי, אני חושב שאני אהיה אבא טוב. בימנו אולי נכון להגיד את זה שלא כולם רוצים להיות הורים, אני מתחיל כבר שלקבל את זה, לא לכולם מתאים, גברים ונשים כאחד, מי שמבקש בילדים, משפחה זו אחריות, ויש בזה קדושה. תגידו מה ש׳אתם רוצים, ילדים זו אחריות מאוד גדולה, לא רק כלכלית, גם נפשית, רגשית, זו נתינה שנובעת מאהבה, הם צעד נוסף לעולם טוב יותר. הבנתי שהניסוי הקיבוצי בנוגע לחיי משפחה לא צלח, לא ע״פ תפיסות אושר משפחתי. אז… מישהי אמריקאית, יהודייה, אמרה לי אתמול בהקשר לישראל ״תשמרו על עצמכם״. עניתי לה ״צריך גם את הביחד״, אז היא אמרה לי משהו שהראה לי את העיוורון שלי באותו רגע ״אנחנו (אני ואתה) בביחד״. זה היה הערב, הלילה לפני שהיא נסעה לדודים שלה באזור אחר של ווייטנאם… האמא סיפרה לי בימים שלפני, שיצאה לטיול מרחבי שכזה כך גם בשנה שעברה. ובכל תקופת השלוש שבועות שנסעה אליהם, הבת שלה דיברה איתה רק קצת כזה, כל כמה ימים. זה באמת מיוחד מעולמות גבולות היקום שיש ילדים שנולדים עם אופיים שונים. ואת הילדה העצמאית הזאת אני יכול לראות בכל אישה שהיא. ויש את המקבילה של הבן, עם אותו חיוך רחב ושובב שהוא מלא באוויר העולם, שאני יכול לראות גם בתוכי ובכל גבר אחר שאני פוגש. הכאבים, האכזבות, ״הצרות״, יכולים להיות משמעותיים שמשפיעים על מהלך ההתפתחות שלנו, אבל השביל לאושר הילדי תמיד נמצא באדם ואני בכל יום פוגש בו כאשר אני מדבר אל אנשים.

היפנים חווים בדידות, הם מכירים בזה.

התרבות המערבית.מודרנית חווה בדידות, מדברים על זה.

הישראלים חווים בדידות עמוקה, כי אני מכיר אותה, המערכת לא יכולה להכיר בה כי אז תצטרך לשמוע דברים שהיא לא מוכנה לקבל, כמו שאותם אלה שמובילים את האומות המאוחדות לא מוכנים לקבל העובדה שהם השתתפו במלחמה. מאותן הסיבות, יש לזה השלכות. אז אני מדבר על זה. הפתרון שלי אליכם זו אהבת האדם. אהבת האדם זה לא מושג מופשט, זו עבודה של חירות עצמית, על הדרך לחוות גם הפסדים. הרי בכל דבר שתעשו תחוו הפסדים, לא תוכלו להימנע מכך, עדיף להתמקד בכלכלה של תקופת חיים אחת, מהלידה למוות, מאשר בכלכלה של חיי-הנצח. בווייטנאם, החברה שלי סיפרה לי על המקדש שאני רואה מעבר לכביש, מקדש עטוף בזהב, זה לא מקדש לאלילים, לא מקדש בודהיסטי, לא למלך או אלה, זה זוג שלפני שסיים את תפקידם בחייהם הם בנו את זה לציבור הרחב כדי שיוכלו לבקש הצלחה בעסקים. הם גם באו לשם, אולי אפילו הדליקו קטורת, ושמעו מזמורים, ואולי גם דיברו בינם לבין עצמם על סבל.

קרדיטים

  1. Video: BẮC BLING (BẮC NINH) | OFFICIAL MV | HOÀ MINZY ft NS XUÂN HINH x MASEW x TUẤN CRY | Hòa Minzy @Youtube.

מעגלים, דמוקרטיה חופשית

Amir Pri-gal

מחשבה אשר מתמקדת בנושא אחד בלבד, לא יותר, כדי לדון על מודעות עצמית ברמה האישית וברמה החברתית.

מעגלים, מטבע היחסים האנושיים שטבועים בהם, (הם) מסננים. תרשו לי לחתוך ישר לנקודה: לתרץ סינון של אנשים ברמת המאקרו כמעגלים הוא לא הגיוני כאשר מה שקורה בפועל זה טיהור. טיהור תרבותי, טיהור של תפיסת עולם, מלא טיהורים שלמעשה הם טיהורים אתניים. אני מרשה לעצמי לשים את ״הטיהור העכשווי״ והטיהור האתני, ללא שנכליל כאן את מימד האלימות הפיזית מלבד אולי את השלב או הסממן שמוביל אליו, כמעט על אותו משקל כי לעניות דעתי ישנו נעלם-חדש שהצטרף למשוואה מאז ההגדרה של ״האדם הלבן״ שהתייחס לפיזיות של ה-dna, וזה האלטרנטיבה של ה-dna והוא הסייבר-ספייס. אני יוסיף לכם את המרכיב על הצלחת כדי לחשוב עליו אם יש משהו בזה: ב-2018, 2019 כאשר המטבעות הקריפטוגרפים נכנסו לשוק, הרבה מאוד אנשים שיש להם את הכוח הפוליטי להניע חוקים בין אם ברשות המחוקקת ו/או השופטת, נבהלו. פער. אמצעי התקשורת התחילו להחדיר את האפל שבמטבעות, את השחור, זה בעצם ״השחור החדש״. ״השחור החדש״, טבוע בווירטואלי. זה נוראי, הם מנעו הלכה למעשה את החופש של אנשים להניע את הכסף שלהם במסגרת דמוקרטית, בין דמוקרטיות, למשהו שהמערכות הכלכליות בעולם לא היו מוכנות ״להגדיר״ אותו ולכן הוא נשאר כמשחק. והשימוש במשחק נמנע. אנשים שלא היו אמיצים מספיק פלוס עם ידע מספק, נשארו מאחור, וב-2026 אפילו אפשר להגיד שאתה לא יודע עד איפה בור-החוב מסתיים, איפה הסוף שלו. עכשיו עזבו, מי שמתמקד בחיובי כדרך חיים יודע שהזדמנויות יש לפחות ככמות האנשים בעולם. רעיונות להניע אנשים. הרי זו כלכלה, הנעה של אנשים. אנחנו פשוט התרגלנו שהיא נעה מהר יותר ביחס למאות הקודמות ששם הייתה תלויה במהירות של הסוס ובכוחה של האדמה להצמיח… עכשיו האינטליגנציה המלכותית LLM. הטיהור האתני הזה, שאולי בעתיד הקרוב איזה חוקר.ת מתחום מדעי החברה, החיים או הרוח יגדירו אותו ויתקבל כמושג סטנדרטי, הוא אמיתי, והוא מתחיל בחוסר מודעות. הרי בעברה של גרמניה הוא התחיל בחוסר מודעות, עד אשר התגלו הזוועות, זה חלק בפוליטיקה של הרע, או הרוע. בשלב זה אני לא ארחיב יותר מזה אני כן אציע לכם פתרון. כדי להתמודד עם חוסר מודעות שכזה, תוכלו ליצור שיתופי פעולה, פותחים את השוק לכולם, יהיו לכם יותר סטודנטים שירצו לחתור אחרי ידע ולא רק חיילים שנראה שרובם יצטרכו להתמודד עם העוני עם הטמפרטורות הגבוהות שבחוץ רק עם כלי אחד שיאפשר להם לאחוז במטרה והיא הדת. הדת היא תוספת לחיים, היא אמורה להוביל ״לדרך״ של היוצר או של הריקות, זה אותו הדבר, זו האמת.

קרדיטים

  1. Diagram: The seven liberal arts by Herrad von Landsberg @Wikimedia.

הימנעות, ישויות חיצוניות

Amir Pri-gal

ואז אתה גם מבין שיש אנשים שרואים בך חלק במשוואה הפונקציונאלית שלהם, שכל התפקיד של הישות שלי בעולמם זה פונקציונאליות. או במילים אחרות כל התפקיד שלך בעיניהם זה לספק שירות. אולי אם לא הייתה מניעה חוקית אז היו אפילו קוראים לי ״כושי״, או ״צבעוני״, לך תדע…. אתם חושבים שאכפת לי? ממש לא, כלומר כן אכפת לי, שיהיה לאותו איש או אישה רק טוב. והדרכים אולי בנינו מצטלבות, אבל… אולי זה קטע של החיים…. זה לא אומר שאני חייב ללכת בעקבותם גם אם הם מגדירים את עצמם ״הישראלים״. f* לרשמיות המוחלטת (במיוחד היום אחרי השביעי לאוקטובר ובזמנה של מלחמת התקומה) שהיא בסך הכל כלי בידם לנסות להניע את אותם אלה שנמצאים בנעלמים של אותה משוואה, לשמור על המעמד של האגו, שמניסיון אישי וכואב, יכול להעלם לו בבת אחת. מי שנבחר, אינו נפסח. כלומר החיים אולי לא מאפשרים פעולות ללא אותו מכשיר שמפעיל את קולו דרך השפתיים הנעות שלנו, באמצעות המָנוּאֵלָה שלו, הוא נמצא בחריצים של התקליט, בתבניות, וכך ניתן לזהותו, הוא מוגבל… אולי מוות של האגו לא יכול להתרחש (במלואו), אלא שהפעם הוא לא חי בגפו. אלא לצדה של יד שאוחזת בחרב שמצביעה על האמת, ואין לו מילה במקומה, אין לו. השאלה הגדולה, האנשים שנמצאים בסטטוס של ראיית עולם פונקציונלית, איך הם בדיוק עושים אהבה? איך הם מתמוססים אליה?

לחלק הפילוסופי: 

וישנה גרסה קצת שונה: יש המחזיקים את ספר הספרים ביד האחת, ואת הנסיך בשנייה. אם נכנסים לראש שלהם, מנקודת מבטם, אולי אין אפילו התנגשות בין הדברים: 

העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך.

אפשר להגיע למסקנה שהעולם חי במצב קטטוני של הישרדות. לפני שאתה מתפלל קודם כל אתה צריך ולפני הכל לחיות, פיזית. תתחרה על המקום שלך. תבסס את המעמד. אתה צריך להאכיל את הגוף הפיזי שנמצא על סף הטראומות. ״מה זה כבר אלוהים?״, זה גוף רוחני כזה, שאולי אפילו נמצא במרכז היקום מעבר לשביל החלב, ולא בכל. מה זה רגשות? אוטומציה של רגשות? הייתכן אוטומציה? …הימנעות מכאב יותר נכון לומר. אתה לא חושב, אתה לא מודע, וכך האנשים נראים בעינייך. 

אבל הקב״ה ביקש שנטפח את המודעות העצמית: הבחירה היא מהלך הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו רוצים להאמין בו. זה תמיד היה כך. הכותב ידע את זאת. הבחירה בחיים זה לא למען הישרדות, הוא שָׂם קהילה שלמה, תרבויות עצומות מסביב לאותו אדם. יש שיראו בך אויב, אל פחד! ״האויב״ (מצב קיצוני) לא תמיד מודע לעצמו, תבחרו בחיים, תבחרו בטוב. 

באמצעות הבחירה בטוב, ניחן שהאדם יכול לתפוס את החיים מעבר לטוב ולרע. לכו תקשיבו לא לגדולי הדור, בטח שלא לי, אלא לגדולי הדורות. 

אני מניח שמי שהביט על המשפט הזה, שם בעבר הרחוק בהיסטוריה של הדת, ראה רִיק. כי אם הכל זה רק טוב, אז מה הקשר ״לרע״, איך זה שה-״רע״ מתקיים. אני חושב שהוא ענה על כך באמצעות מגשר, ״המשיח״. אני אתרגם את זה טיפה אחרת: המשיח תמיד נמצא בך. 

אני לא אהפוך את זה למורכב יותר, גם כי זה לא אומר שזו האמת, אז זהו עם זה אסיים.

נושא אחר: אני ממתין לפרק הבא 💃🕺

קרדיטים

  1. Video: Better Alone by Melanie C @YouTube.
  2. Video: Michael Jackson – BAD 4K Remastered (Full Short Film) | Alternative @YouTube.

תפיסה סובייטית, מעשה באדם עני מן המניין

Amir Pri-gal

אירוע ששמעתי אתמול מאדם שהרוסי-וּת הוא חלק בלתי נפרד מהפעילות היומיומית שלו, השיחות שלו איתנו, בדרך שבא הוא אומר: זה טוב, וזה רע. לא הצלחתי להחליט אם זו בדיחה סובייטית או רוחניות כזאת או אחרת. אז זה הולך כך:

אדם עני מן המניין מצא תפוח, תפוח מלוכלך, שנראה כזה רקוב, שאף אחד לא רצה לגעת בו. הוא הרים אותו וניקה אותו טוב טוב עם מטלית, שטף, קרצף עד שיצא לו תפוח מושלם, זוהר ביופיו. הוא החליט למכור אותו. עליו הוא קיבל סכום של כסף שאפשר לו לקנות שני תפוחים מלוכלכים. אותו אדם רגיל, עני ומן המניין, וניקה אותם טוב טוב עם מטלית. שטף, קרצף אותם עד שיצאו לו שני תפוחים מושלמים, זוהרים ביופיים. מכר גם אותם. איתם קנה שלוש תפוחים… והתהליך חזר על עצמו, ארבע תפוחים, חמש תפוחים עד שקנה לו חנות ירקות משלו. יום אחד קיבל מכתב מאמריקה שדודה שלו באה בימים ונפטרה והוא ירש סכום כסף וכך הוא נהייה עשיר.

וזהו.

נכון שזה מרגיש כמו מוסר השכל סובייטי? קראתי כמה סיפורים מאותה התקופה וזה הרגיש לי כאילו ילדים שם באמת אוכלים שם גיר כי אין להם אוכל, אז אמרתי את זה לאישה יקרה שעלתה מאותו הגוש, מאוקראינה. וכשסיפרתי לה את זה אמרתי את זה בקצת הומר שנושאת איתה פליאה ושאלה פתוחה שמחפשת מענה, ואז היא העלתה לי זיכרונות, במבטא רוסי עם רצינות קומוניסטית שמאפיינת הרבה עולים מהאזור ששם, שהיא זוכרת שגם היא אכלה גיר כשיצאה החוצה לשחק. אולי זה הגיר שהביא להם את הסיפורים הנהדרים אשר משם.

נו… אז מה אתם אומרים, אפשר לראות בבדיחה למעלה רוחניות שם, נכון? חחח. הבדיחות שלו ממש מצחיקות אותי, אבל בעקבות זאת, אצלי, הוא הכניס ממד נוסף, עמוק יותר, מהעולם שממנו הגיע על איך בחלק אחר של העולם אנשים שונים תופסים את המציאות.

קרדיטים

  1. Photo: A Soviet sailor poses with a security guard at the San Diego Zoo. Three ships of the Soviet Pacific Fleet are in San Diego for a five-day goodwill visit by PH3 James Davis @GetArchive.

אחדות תחת לחץ – בני כוכב הצדק

Amir Pri-gal

הערה: מחשבות בלבד, לא אמת, דיון פנימי למען התפתחות. כולנו חכמים, כולנו נבונים.

אם נסתכל על זה כמו מערכת היררכית של שלושה גופים, השמש זה האור הרוחני, והכוכב שעליו משרה את חומו זה כוכב הצדק The Justice Planet, בו הוא מתקיים לו עם לוחות של מוסר, שיוצרות להן מבני שלטון, שמשתלבים לצורות של סדר ושוויון. בתי משפט, בשביל ליישב סכסוכים. ובראש ההר מצפה כוכבים, כדי לראות שם מעבר. עוד מעט נחזור אליו. בכוכב הצדק האלוהים נוכח, דרך ארץ קדמו ללוחות -כך הם הוגים. הם מחוברים לטבע, אם צריך מקום לבית, אז כנגדו הם שותלים את אותם מספר של עצים שנכרתו כדי לבנות אותו. מלבד בתי השכינה, מבני השלטון שלהם מפוארים. עכשיו אם נלך לאורכו של השביל המרכזי באותה עיר-בני-האנוש, בסופו נגיע לרמה אשר ממנה הארץ עלתה השמיימה כדי לקרב את בני המקום, לדברי השמש. המדע הוא חלק מהווייתם היומיומית, כמו הצורך לשרוד, הם בנו להם שם מצפה. כאשר נטפס על מתקן ההרמה נראה אנשים משונים שצועדים לראשו של ההר, הם נקראים תלמידי הנבואה, או הנבואים. הם צופים בכוכב שביט שבעזרת תלמידי-המדע הגיעו למסקנה שהוא בדרכו אלינו, וגם לעולם לא יגיע, כי היקום מתפשט באותו מקדם שבו הוא נע יחסית אליהם, והוא תמיד יאיר באותה העוצמה. עומד הוא במקומו עף אינסוף, ראה הוא את תחילתם, ורואה הוא את סופם. באמצעותו ובאמצעות הירח האהובה והמתווכת הבינו: שהכל קשור זה בזה, זה בזו, זו בזה, זו בזו. גם בשפתם יש גוף לכל שם ועצם ופעולה. בנות/בני הירח פנו לאומנות ובעזרתם קראו לתופעה ״קארמה״, באמצעות קארמה הם מתחברים לאלוקות אשר בכל. אלה שמגיעים לכאן, כמונו מתמודדים עם פרדוקסים פנימיים, וכאשר מגיעים לשלווה, שלום פנימי, מחברים בין הסוף של חייהם האינדיבידואליים, לאינסוף, שאליו בני מינם המדענים הגיעו עם התובנה שהמספר מייצג אותו. הם נקראים השמאנים, האורָקֶלים, הנביאים. האחרון מופיע.ה כל כמה דורות, אך בשונה מהנביאים שבעולם שלנו, הנביאים שלהם משוחחים איתם על מעמקי הייקום, כי את אבני המוסר הם כבר שחצבו בראשית התהוותם.

יכול להיות שכמונו את הרצח הראשון גם הם שחוו, מושג האחדות נוכח תחת מושג הצדק. ללא הפרדה הצדק לא היה מתקיים, ללא הרצח, הצדק לא היה מופיע. ללא אותה מדיטציה הנביאים לא היו מופיעים, ללא פרדוקסים פנימיים, הנביאים לא היו-מבינים. ובין לבין, כאשר השבירות של האחדות כה גלויה, התלות שלה בפרטים גדול מידי, בזמן שמספר קטן מידי של אנשים מחזיקים במרב כלים הפיננסיים שאוחזים בה, זה מסוכן מידי עד שהציוויליזציה יכולה לאבד את מה שהשיגה בדרכה לכוכב-הצדק, השמש היא האור הרוחני, הירח היא הנשיות אשר על פני האדמה.

למה אני מדסקס על זה? כי סיפרו לי בטלוויזיה שלאדם אחד יש את החופש לנוע בעולם בגלל ההיאחזות של הדת במדינה. אז שאלתי את עצמי, לאן יעזבו, ליפן הבאמת נפלאה? לאיזה חופש הם מתכוונים בדיוק? ליפנים יש את הדרך שלהם להכיר תודה, אותו דבר בסקנדינביה, אותו דבר באמריקה הצפונית, החופש היחידי שנשאר לגעת בו זה במבצר על ראש ההר.

לאנשים שחיים דורות רבים בצפון הרחוק של כדור הארץ, במה שנקרא היום קנדה, ישנן מילים רבות למילה אחת שאנחנו קוראים לה שלג, או קור או קרח. ופה בישראל לחופש… אולי גם לו צריך להעניק מילים מקבילות, תזאורוס למילה ״חופש״. כי חופש ניתן להגדיר גם כפרטיות באותו מבנה על ראשו של ההר כאשר נמצאים בתחושה של סכנה. אני באופן אישי מאמין שכמו שלכל אחד יש את הזכות לנוע, אז את הזכות הזאת אני נותן גם לעצמי, ולכל אחד אחר. שאלה: אם חס ושלום, המצב היה הפוך, והמובילים של המדינה היהודית בשנות העשרים של המאה העשרים ואחת היו חותמים על מסמך וויתור עצמאות, חוזה הפסד, האם האחדות, כפי שהיא מתקיימת ומובנת היום, שקיימנו כאן, הייתה עובדת?

במחשבה-של-בדיעבד, אחת הדרכים היחידות לעזור לתרבות להשתמר אם גם, במידה, ולמרות, והמסגרת שלה תתפרק, זה באמצעות השקעה בדורות הבאים. כמו אותם בני-כוכב-הצדק שאנחנו יכולים להגיע לרמה שלהם אם ״נשכח״ את הסבטוחה הפסיכולוגית, נדלג עליה באמצעות סליחה שהיא סוג של שכחה, או הזיכרון למשהו הרבה יותר עמוק… יכול להיות שהמודעות לכך כבר מסתתרת מאחורי המושג העתיק ״תרומה״, למבנה שמחבר את כל קצוות היקום היהודי. אולי המבנה טבוע בדי.אן.איי שלנו. אולי. התרומה זה הדבר אולי הכי פרקטי שמחבר את בני-האנוש כאשר למרחק יש משמעות לא רק בזיכרון, אלא במהלך שנקרא האושר.

אם כמה דקות לפני ההפסד, הדת היהודית הייתה נמחית תחת הרצון של קבוצת אנשי-הדעה שלא מעוניינת ״בעול של שמירת השבת״, שהתוספת שלה זו ״האשמה״, האם הם היו מגלים אמפתיה כאשר הגופות היו נערמות? האם היו מסייעים בקבורה? האם מחברים למענם טקסים של אובדן? אם כן, אז אנחנו באחדות, אנחנו בשלמות, ההפסד אינו חשוב, וזאת אינה הדת עיקר וכלל. ואם לא, לערך של השלום הפנימי יש עתה משמעות. כאשר הצדק מאבד מערכו תחת מכבסה של מילים, שגם אם הרבה אנשים לא מבינים אותם, מתחת לפני הקרקע הם חשים, וזה מצטבר. השקר לא יכול להוביל כאשר האמת תמיד חושפת אותו. 

אבל ״למציאות״ אין ערכים של אחדות, או שלום פנימי: אלה ערכים של בני אדם, שאני אספר לכם בסוד, הם ערכים שהתגלו להם בשעת משבר, ונדירים הם האנשים ההם על פני הכוכב היפה שלנו. אין דבר אחר מהטוב. הטוב הוא המציאות של בני-האדם. וכשאדם תורם לאחדות, הוא תורם מתוך השלום הפנימי שלו עצמו, וזה קיים בכל אדם.

 

קרדיטים

  1. Video: Mohe Rang Do Laal – Official Video Song | Deepika Padukone | Bajirao Mastani | Shreya Ghoshal @YouTube.

עתיר באהבה, נאמר בשפתנו

Amir Pri-gal

הקדמה: פאזת-החיים בפוסט הבא יכולה להשתנות כאשר אנחנו נצא מהסטטוס של השרידות, ולמרות השרידות הנוכחית, ניתן למצוא את האור, בואו נאחז בו יחד למען הטוב האמיתי בלב באנושות כולה. בואו נלמד גם אם המדריך המרכזי עוד לא ברשותנו ולא נמצא בדורנו.

זה לא שאנשים מסביבכם שמו לב למבט המחבר שלכם: שלך איתה, שלה איתך. והשכנים בקהילה, המכרים באים זה להורי זה ומתחילים לדבר זה בזכות זה ואז המפגש הראשון הוא היכרות למען אהבה אחת, חפת (פרה-) טראומות מיניות, למען חיי הנישואין. אנחנו חיים במסגרת של קינאה, ואז ביום עתידי אחד מלא בחרטה, מישהם יבואו ויביעו את צערם, שהמשמעות הדרמתית שלה היא להכות על חטא כי זו נגעה באהבה טהורה שלך. זה יהיה כבר מאוחר מידי. הטראומות הועברו כבר לשני אינדיבידואלים שונים שכבר אינם זה ברשות זו, וזו ברשות זה. כבר שזמן רב מידי, (הם) שני אינדיבידואלים נפרדים, בדיוק כמו הפילוסופיה. בשעת המשבר-האישי בטח יודו שזה לא אתה באופן אישי, אלה העלבונות שהם היו צריכים לשאת לאורך השנים בגלל חוסר שקיפות במערכת, ה- ״אני לא פראייר״, שהוא אינו דבר טבעי בעולם, ובטח לא בהיסטוריה היהודית, החוסר יכולת להוריש המשכיות כלכלית לילדים שלהם עצמם שבחרו בדרך מאוד מסוימת. זה שהעבירו להם מחוסר מודעות את אותה מסורת של פגיעה. ואז… תגיד כמוני… שכולם טובים בליבם.

וזה נכון. אם תתעמקו בזה תוכלו לגלות שהרבה מאוד סבל נובע משרשרת של בחירות קודמות. כמות הסבל של אדם ״נחשל״ בעיר לוד, היא אותה כמות סבל של אותו אדם שכבר קיבל הכרה בין לאומית וסָתַם את ההתקדמות של אותו אדם ״מתרבות נחשלת״ מהעיר לוד -זה לא קשור לכלכלה, או מעמד חברתי.

כשזה נוגע לאהבה, יפה היא השתיקה.

השיחה הזאת אתם לא יודעים באיזה הקשר זה, אז עמכן ועמכם הסליחה.

נושא נוסף: אני אוהב לטייל, ויש לי יעדים קרובים ורחוקים להגיע אליהם, אזורים מיוחדים לנו שהאנושות בכוחה להשתאות מגודל ייחודה ללב, לתנועת גרמי השמיים, ולדורות שיבואו אחרינו. אבל יש יעד שאני מפחד להגיע אליו, וזה בארה״ב. כי יש שם דובים. אני מפחד מדובי גריזלי שירוצו אלי וכל מה שאני יכול לעשות זה לשלוף איזה מיכל של אבקה שמשפריץ לאורך כמה מטרים לפני. קטע עם עצמי שאני צריך לפתור עם עצמי. אז כמו הפחד הזה אני שם לב ליותר אנשים, אם נכנסים איתם לשיחות אישיות, צעירים ויותר, שמעוניינים לסיים את המלחמה הזאת… כי אני אמרתי להם, שהשביעי לאוקטובר לא יכול לחזור על עצמו, שמישהו תכנן לשים ברמת הגולן הסורי מיליון איש, שהוא הצביע על המפלצות שמעברו, מוסד סדיסטי שצמד המילים ״עולם חופשי״, עָצָב (nerve) של רגישות תרבותית, מקבלת משמעות בלקסיקון אשר בדרכון שבו הם מודיעים שהוא אינו תקף לשימוש בישראל, במילים כאלו ואחרות. זה מעבר לכל קשר עסקי שנוצר, שבכוחו למוסס את אותה הפרדה, זו הכנה לחיסול של עם שלם. כעובדה. אם אשתמש במילים אחרות שמבחינתי הן תקפות: זו הכנה לייצר סבל נוסף באמצעות סבל נוראי שאנחנו לא מכירים במושגים של קשת-הנורמה. זה לא ״האדם הלבן״ שאליו יש להתנגד, ע״פ פילוסופיות מסוימות. אלה פילוסופיות, ותו לא. שהמלחמה הזאת לימדה אותי שמעט אנשים עם מגפון כולל באירופה ובארה״ב שמתכוונים לשלילת הזכות-לחיים של מי שבעיניהם מייצג את ״האדם הלבן״. הם המעטים-עם-המגפון, הם למעשה מכינים את הקרקע לעבדות הבאה שאני מקווה שהיא לא תגיע. וזה יכול להגיע לשם. הם לא מציעים פתרון. המקום שבו יושב ישראל הוא, היא ״השמורה האינדיאנית״ שבו אנחנו יכולים להגן זה על זו, זו על זה. בשלב זה באמצעים מזוינים, בשלב הבא באמצעות אחדות, ובשלב אחריו שתהיה בעיני רבים שלב הגאולה: ע״י נתינה ״לגוי הגדול״ שמעברנו. אני מדבר על מסה קריטית, אם יהיו מספיק אנשים שיפעלו למען אחדות, תהיה אחדות, כי סבל לא ניתן לעצור. ההקדמה הגדולה הזאת היא בשביל להסביר שאני מבין אותם עכשיו.

אנחנו משלמים מיסים, ישנם המון מגבלות שעומדות בדרכו של האדם הפשוט כדי לעשות כסף, המון פחדים שהוא חייב להתגבר עליהם, ועדיין למצוא שלווה אישית שהוא יוכל להעניק, רק שהכלכלה של אותם אנשים שרק השתחררו מהצבא ומעבר, לא יכולה להישאר על מושגים לאומיים שלא מגובים בכלכלה.

זה צריך להיות אוטומטי, שלא מצריך מילוי טפסים ונוכחות פיזית. אני רוצה שיהיו עם אורך רוח, שתלמדו לספוג למרות הכאב, כי זה עדיף על המצב שבו מתאספים מיליון איש, בואו נגיד מאה אלף איש מחוץ לגבול שרק מחכים ליום פקודה כדי לנסות להרוס את מה שבנינו. כשלמעשה הם יגלו שהמשפחות של התוקפים יפסידו אותם, לצערי הרב. לצערי הרב, כי את מקום הקודש הפיזי, או הרוחני, לא ניתן להקים כאשר הידיים מגואלות בדם, וזה לא משנה אם כדי להגן על עצמנו. זו ההורשה שנמסרה בטקסט. הפתרון ניתן באותה הדרכה העתיקה שיש לנו: להסתכל פנימה. אם אשתמש במושגים מהמזרח, בשינוי משקל מסוים, אקרא לזה קארמה. ועם קארמה (שלילית) ניתן להתמודד באמצעות חמלה. דבר שזה לא קל, זה יוצר פרדוקסים בין אם פילוסופיים, ובין אם בסליחה לאנשים שפגעו בנו……. אני יודע שזה קשה, כמה שהפילוסופיה הזאת קשה מנשוא. זה להסתכל על האני מעבר לאני. אנחנו צריכים מדריכים לעולם הרוח, אולי חלקכם לא מבין למה אני מתכוון, אני כן יודע שאת התפילות שאנחנו משתמשים בהם וקוראים אותם לפחות פעם בשנה, יש כאלה שלוש פעמים ביום, יש כאלה בבקרי יום שישי בכניסה לסופרמרקט, מבקשים את זאת גם אם שכחתם (שכחנו) שנאמרו בשפתנו.

  • הפער הגדול ביותר שאין לי כרגע מענה ראוי לו זה אותם מקרים של כאבים קשים מנשוא, מלבד זה שמחובתנו לתמוך בהם.
  • ״השמורה האינדיאנית״ של היהודים במזרח התיכון היא מושג מהרצאה שחבר הראה לי לפני כשנה בהקשרים של כלכלה, ושאני לא זוכר את שמו של המרצה.

זו לא תמונה מושלמת ועדיין גילתי מכנה משותף.

Amir Pri-gal

לפני שנים בן-דוד שלי אמר לי שאתה לא מתחתן רק עם האישה, אתה מתחתן גם עם המשפחה שלה. זה נאמר כי הוא רצה לאותת לי את מה שהיה מקודד מתחת לפני השטח: שהמשפחה שלה, האחיות שלה, התעללו בה. וכולם בקהילה קיבלו את זה כנורמה. לא התעללות קשה, אלא התעללות נפשית, מתמשכת, לקחו לה כסף, גם הכו אותה לפעמים. כך סיפרה לי. היא חיה חיים נורמליים, יצאה לשירות לאומי, לאחר מכן עבדה, למדה וכולי. איך אנחנו מבינים התעללות, זו שאלה אחת. האם המצפן של מערכת המשפט מכוילת, זו שאלה נוספת. שאלות שקשה מאוד לענות עליהן: אך יש תקווה, כי תוצאת המלחמה הזאת פתחה איזו דלת. הצדק על פי התפיסה היהודית מצריך תחילה אחדות. מה היא התפיסה היהודית אתם שואלים? שבה הדמות הגדולה מהבינה האנושית, תקשיב לבכייה של אם גם אם היא טועה. זהו רק פתח, אנחנו עדיין לא שם ואין בכוחי לעשות דבר מלבד במפגשים האישיים שלי עם הנשמות השונות. אמא שלה, שהקשר בניהן נותק, הייתה מדברת בגסות, מקללת כל פעם שמשהו לא מצא חן בעיניה. כדי לאזן את זה אומר שדמויות רעות לחלוטין הן נדירות, עשתה גם היא כמו כל אדם נורמלי מעשים שהם מיטיבים לסביבה. יכול להיות שחלק מכם יגידו שזה נורמטיבי לדבר מילים גסות ככה כאשר מגיעים לאיזו סמטה זרה, פינה חשוכה, חדר מדרגות, או עם אנשים באותה רמה של רגישות. רק שבעולם שלי, לא חוויתי דברים כאלה. האהבה שלבלבה בשדות אין-קץ של פרחים… סלחה לכל זה. כי אפשר לסלוח כאשר רואים את הטוב, נכון? ואני רואה יותר ויותר אנשים שמרגישים מחויבות לפרוק את מה שרקוב שם בפנים ויכולים רק להצביע החוצה, כי זו המשמעות של להיות אינדיבידואל בתרבות המערב. שאני רוצה רגע להבדיל מהתרבות של העולם החופשי: תרבות המערב יש לה מסורת, והיא יפה בפני עצמה, כולנו שותפים לסרטים מסוימים למשל, פשוט המסקנה שצריך להצביע על אחרים זו מסקנה של חוסר מודעות לסבלו של האחר, שנובעת מתוך פילוסופיות במערב, 1+1 שיכול להוביל גם לעיוורון, לא שאני מושלם, או שלם עם עצמי. אבל מה כבר אפשר לעשות אם אין מי שיקשיב? חלקנו יודעים לפתוח את הדלת. ההצבעה אינה מסתיימת באדם שמצביעים עליו, אלא ברצון להשפיע על אושרם של ילדים שנולדו לעולמם, אלה של השכנים שלהם. והכל… את זה מאפשר החוק. ללא אחדות, אי אפשר למצוא לזה פתרון, זהו מעגל סיזיפי שנפלנו אליו מתוך גל ההגיון-ות ״הבריאים״, מילים על גבי מילים שמרכיבות טראומות, שנבעו מטראומות שלא מצאו מנוחה. וקטונתי מלשפוט, קטונתי. סבל הוא דבר קשה. וכל המערכת שיכלה הייתה לתת כיוון או קרקע יציבה לילדים איבדה את המצפן שלה. סיפורים נוראיים יותר וסיפורים נוראיים פחות על ההשפעה הישירה והעקיפה של המערכת על הילדים זה… חבל. 

ההתעללות הפסיכולוגית כלפי ילדים כדי למנוע את ההתקדמות שלהם: היא נוכחת, ומתוך כוונה תחילה, שמעלה אצלי שאלה מאוד עמוקה ומאוד פרקטית כאשר אני נתקל באדם, או בקבוצה של אנשים שבחרו בדרך הזאת. לשאלה שנוגעת לשרידות: האם לשים לו גבול, או האם לחמול. ״להישאר על פני השטח״, עם הרגליים על הקרקע, של מי שהתעמק על הסכנות שבחיים, זו עבודה עצמית שהתוצאה שלה זו שתיקה, או מרווחים של שתיקה, שהמתיקות שלהן בקשרים האנושיים מתגלה לאורך זמן, מאפשרת מעתה לצופה את מרחב הפעולה היצירתי בתוך השתיקה שהוצגה בפניו: גם הוא יכול להרשות ברגע זה לעצמו. אני לא ארחיב על זה יותר כי זו הייתה קדמה למשפט הבא: אתה לא מתחתן רק עם המשפחה של אותה אישה שתמיד תהיה חכמה ממך, אתה מתחתן עם מעגל החברות שלה, שזו יצירה מופלאה בפני עצמה. ואני כבר שספרתי לכם על אחד כזה, שתקתי יותר מידי. אם אפגוש את האחת, אוהב בדרכי שלי, ואוציא את שנינו מההיגיון הבריא. אתמוסס אל מול התגובות שלה. מה זו אהבה? אני לא יודע להסביר אותה במילים, אני כן יודע מה אחת מהתוצאות שלה, מערכת הרגשות שלה יהיה חלק משלי, וחומר המחשבה שלה יהיה החומר החשוב ביותר שבחיי, ואני אשתנה, לא כי זה בכוחי להיות האינדיבידואל. זה מופלא בעיניי. ישנה חשיבות עצומה למשפחה שלה ולמעגל החברות שלה. כמובן! שכל אדם יתאר אחרת את תפיסת העולם שלו בנוגע לאהבת אמת: מגלה ארצות, חייל בשטח האויב, מספר הסיפורים, אסטרונאוט שצופה בתנועת גרמי הכוכב הכחול מהשמיים, וכלכלן בתנועה של התושבים עליו, אדם שצופה בכל יום ברמה המיקרובית בזרם הדם, ואדם אחר ברמה הקוונטית, מי שנפל למשכב קשה ויצא ממנו, ומי שמגיע כל פעם שני לקו-הגמר, וכולם ככולם מופלאים.