קטגוריה: Weltanschauung

חזקה כאש, לתומי הנחתי את חלוקי הנחל מסביב כדי לשמור על הסביבה היקרה שלה שזו תתפתח ותשרה את חומה המרפא; התערבות.

Amir Pri-gal

גנבת-אנרגיה נכנסה לתמונה. כולם בוחרים להיכנס לתפקיד הזה לפעמים. לפעמים בלהט הרגע, לפעמים בגלל בלבול, לפעמים בגלל מפגש כזה או אחר שהזכיר נשכחות, לפעמים בגלל כאבים פיזיים, לפעמים בגלל שהבנק לוחץ, לפעמים כי מקום העבודה לא יכול לספק לכם תשובות, לפעמים כך ולפעמים כך. לפעמים פוגשים איש ואישה שבחרו בתפקיד הזה, שחלקם נושאים את השם ״נוכלים״, וזה לא עושה להם דבר. וחלק אחר נושא תפקידים בעלי השפעה חברתית, והמערכת פשוט מגינה עליהם, ולא ניתן לעשות הרבה קודם כי הדמוקרטיה אינה שקופה ואז לא ניתן להוכיח שישנה בעיה. אבל לא באתי לדבר על הדמוקרטיה ובטח לא על נוכלים אלא על גנבת-האנרגיה הרגילה, של אותו רגע ספציפי. ואותה גנבת-אנרגיה של אותו רגע התלהמה בביקורת כלפי המערכת שמספקת לה את השירות, וזאת העמידה אותה במקום. אנחנו חיים בחברה שאת.ה צריך להחזיק את מצפן הצדק האישי שלך ולא להישמע לייסורי המצפון של מי שנמצא מולך, וזאת כדי שלא תכנסו לכלא הפרטי שלו. לקח לי שנים רבות להבין את זאת… ואותה זאת נראתה לי נסערת. אז עליה באתי לדבר: נראתה לי לא מיושבת בדעתה. גם שידעה לשמור זאת מאחורי חזית תפקידה. כאילו גנבת-האנרגיה השאירה אותה ״במתנתה״, את החותם, הזכירה לה אותה. השאירה אותה בפציעתה. ואכן נשאה פצע מן העבר. ביחס להגדרת הכבוד בחברה הישראלית, זה לא משהו רציני, כולם שקועים בזה, כולם? המון. המון? רבים. ישראלים פצועים. הייתי יכול לומר לעצמי שאותה זאת, תתגבר על זה, שזה החיים, שהיא תלמד, תלמד להיות אנוכית יותר, או שתיקח את דרך החמלה; נראה לי שהחיים שאנחנו מתייחסים אליהם בדברינו, בתיאורנו השונים, בכתבות המדיה וכולי, אלה חיים מאוד ספציפיים, החיים המודרניים, מביטים בתוכניות טבע על הישרדות בג’ונגל, או בין שיברי הקרחונים שנמצאים שם כל שנה קצת מוקדם מידי מהשנה שקדמה לה, שבורים מידי ורבים מידי. ובדרכם אלינו. ומכוח תפקידה יכלה לעצור אותה. וטוב שגנבת-האנרגיה עצרה את הסחף שהתעורר בה ובלעה את לשונה, גם כי יָפה שתיקה לַחכָמים קַל וָחומֶר לטיפשים, גם כי יש אנשים שתלויים בה, אנשים שרוצים בה, ואנשים שאוהבים אותה. בעולם שתיארתי, לפעמים זה נראה שהדבר היחידי שקושר אנשים אחד לשני אלה חוקים. והמחויבויות האנושיות יותר, כלפי הנשמות השונות, בין תמונות שמעלות איזו תחזית עתיקה, של איזה נביא-אמת אחד מהעולם של החולות…אילו רק… מיקוד-הדואר באמת לא משנה, בין אדם לחברו, אם באיזה מבנה, באיזה רחוב, באיזו שכונה, בצפונה של תל-אביב, או במרכזה של העיר לוד, ואם בתוך שותפות כלכלית שמפגישה את חלקנו בתוך מסגרות… בין אם בלימודי אומנות, ובין אם בלימודי כלכלה, בין אם הם בעלי הישגים רחבי יריעה, ובין אם כל מה שנותר להם זה מסך הטלוויזיה, איך הם קוראים לזה? … כן… הניסיון החברתי. מספרים על הניסיון החברתי ומעתה לדיראון עולם שאותו למדו להכיל, שותקים. מצאו את ההגדרה שלהם למילים להניח, לשחרר, גם מתוך עייפות חברתית בתרבות של הניסיון החברתי. במידה רבה אולי כך נוצרים נוכלים, או נוכלויות קטנות כאלו של חוסר חמלה… אל תטעו לחשוב שיש לי ביקורת על כך, זו בסך הכל תמונה אחת, תלות כלפי הדברים הלא-נכונים, התמונה השנייה זה הסבל. בכל אופן אחזור אליה…. והיא, הזאת, אינה קשורה לאף אחד מהם. היא קשורה לרוח הקודש. ובגלל שכך, ולמרות הדיסטנס שהיה אמור להתקיים ביני לבינה, מסרתי לה בקול שרק שנינו נשמע: ״אנחנו גאים בך״. מאותו רגע חשה נינוחה יותר, כך נדמה לי. המעטתי במילים, למרות שרצתה ביותר, או אני, מי יודע, החיבור שלהן מדהים אותי… ולכן כאשר אפגוש אותה בשנית אקרא לה בשם גיבורה, ובמידה והרגע יאפשר ובתנאי שתרשה לי, אקרא לה ילדה-גיבורה. אולי זה כל מה שהייתי צריך בחיים כדי להיות מאושר -אחות.

קרדיטים

  1. Photo: Woman Holding Eagle on Arm by Los Muertos Crew @Pexels.

על חיבור ונאמנות

Amir Pri-gal

מחשבה חופשית, לא אמת, לא שקר, חיפוש.

לא כל גבר שהוא נאמן, יודע הוא להתחבר. לא כל אישה שהחיבור חשוב לה, יודעת לתת את הדעת לנאמנות. זה שם אותי בפרדוקס. החלוקה המזדמנת הזאת, התשובה עליה, שאני מצאתי לרגע זה, היא שתיים: ההכרה שבאנושיות שלנו. שזה אומר המון. זה מתייחס למטוטלת הפנימית של התלות-עצמאיות: ביני, לזאת שאותה אני אוהב (או רוצה לאהוב). החקירה העצמית הזאת, זה לא משהו שמעניין את האנשים ברגיל. אוקיי, הממד השני הוא זה של הפילוסופיה הרוחנית: יין-יאנג. חיבור ונאמנות זה כאילו יין ויאנג, אדם ללא החיבור הוא אדם נאמן ללא קשר. בימנו ישימו אותו לצחוק. אישה ללא הנאמנות תתקשה להניח את עצמה על הסלע, שהוא המקור לבית. אדם עם סלע בלבד הוא אדם בודד. כמובן שניתן להיאחז בגורמים חיצונים שיספרו לזו ולזה על האינדיבידואליות שהיא מקור עוצמתם… זו אחיזת עיניים, כי האמירה היא מקור פרנסתם בין אם כלכלי, ובין אם רגשי בשביל להוכיח את המזוודה הנישאת על הגב הכאוב: פרשן פוליטי למשל יספר לכם את כל מה שהוא רואה. זה כל עולמו, אבל זה לא כל העולם שלי, ולא של האנשים שאיתם אני משוחח… אי הכרה בכך היא סגירת דלתות בפני האחרים והשונים… ההכרה באנושיות זו עבודה בפני עצמה. ואפילו הרעיון של ינג ויאנג, בחיבור והנאמנות, גם הוא רק רעיון, כמו פוליטיקה, שהוא גם לא שלם, ותפקידו להתפוגג כמו טיפה של תה באוקיינוס כה יפה, כי מה עם הצד השני של כל אחד ממכן.ם: הניסיונות עם אנשים, התשוקות, הכאבים, התלות בחושים, האדם השני, וכולי וכולי, ייתכן שבאמצעותו תוכלו אולי להתחיל לחוש, לזהות, לאהוב ולבנות, לאהוב. היא כזאת יקרה לי.

קרדיטים

  1. Photo: Man and Woman Kissing Each Other by Alena Beliaeva @Pexels.

על החיבור שלהן וכמה שאני מוקסם מכך – על התרבות הארגונית ואיך זה בעצם נוגע אליי

Amir Pri-gal

05:57

החיבור הזה כל כך חשוב להן. פגשתי נשים אשר המנהיגוּת שבהן הוא מצב יומיומי. זה לא עבודה, זו לא מחויבות לאיזה ספר הספרים התרבותי או זה הדתי, זה ההיגיון ששרוי בשמי התכלת שבראשן, והרכב האדמה שעליהן מניחות את כפות רגליהן וצועדות, חוות את הסיפור של החיים. וזה גם תוצר שרשרת של אהבה אשר הופנתה כלפיהן, האםוהאב יחד, או האב, האם לחוד. לחלופין מהחכמה העתיקה בתת-המודע הקולקטיבי, שהעולם המודרני מתוך ההיגיון הפנימי שלו, ומעשים של יחידים, החליטו לנסות לבזוז מהן (אפשר כמובן לנסות לתאר זאת בדרך אחרת אם תבחרו). כאשר אינדיבידואל, או אינדיבידואלית מנסים לבזוז את המתנה הזאת מהן, אני מֵקֵל בכבודם, בדרכי שלי, כי הוא לא היה גם קיים שם, ועושה עכשיו ככל שעולה על רוחי ובכוחי כדי להגן על שלומן.

כדי לתת לזה מקום כל התרבות הארגונית צריכה להשתנות. או לחלופין שהגיבורים עם האמת היסודית יפתחו להן את הדלת באמצעות פרגון, נתינה, חיבור, קבלת הכישלונות הזמניים שיבואו עם צירוף שכזה. בכל מקרה התוצר ארוך הטווח יהיה ״איזון״. מה זה איזון ברמה הארגונית? זו שאלה שכמנכ"ל-מנהיג הוא דן עליה, עם עצמו ועם הסובבים; ללא מחשבה פילוסופית, אדם צריך לשרוד. ללא זמן למחשבה עמוקה על הדרך הנכונה, אדם צריך לשרוד.

הייתי מגדיר את הגבולות, דן עם אחרים, שותפים, הנשים שבחיי שיודעות להביע את עצמן מולי, כי זה משהו חדש שמצריך להעלות את ההורות שבתוכנו. (ו)במצב הנוכחי… התמה או הסיפור של ״שילוב נשים״… זה כוחני, ממשיך את רצף האגרסיביות שלכאורה ניסו להימנע ממנה, רצוף חומות, שייך לקבוצות קטנות מידי. למען האמת מלוד זה נראה לקבוצה אחת בלבד, וייחודית מידי, שצריכה להתמודד עם ההשלכות של ה-7 לאוקטובר שיכול לשבש להם גם את היסטוריה שהם כתבו לעצמם, שענייני התרבות שאין לנו באמת גישה אליה, מתנהלת בשפה עברית אחת, שמי שיודע לדבר אותה גם יודע להתלבש בצורה מאוד מסוימת, למרות הכוונות הטובות, כי איך אפשר להכניס מישהו שונה כל כך לחיים? אני בהחלט מבין, הפחד מאנשים זרים בעלי ״אינטרסים״ שונים בתכלית… צריך לפתח רגישות ל-״אמת״, זו התשובה… לפני זה, אם זה בכלל אפשרי לפתח רגישות כזאת: ומי שלא מדברת באותה השפה? שלא למדה להסתיר את הרצון שלה בשיווין עם אנשים שאותם אוהבת, שמדברים בשפה של ארץ ישראל השנייה? זה מאיים. והיא בכלל לא שייכת, נכון? היא לא מגיעה מהמיקוד הנכון, ולא ממכתבי ההמלצה הנכונים, לא שהיא גם יודעת לבנות אותם, אין מי שילמד אותה, אז אני רוכש את הידע הזה מכוח המשיכה של כדור-הארץ ומלמד אותן. בגלל זה יש תרבויות אחרות כבר מבוססות שהגישה אליהן היא באנגלית למשל, ולכן אנגלית צריכה להיות השפה הרשמית שחובה על ילדי שנות ה-70 והלאה לדבר אותה, הדיבור המחייב באנגלית מניע, ולא הפטור מאנגלית באוניברסיטה.

זה היה ידוע מראש. ואנחנו שוב נכנסים לעניין ההפרדות, הגזענות הלא נאמרת, … אני בשלב זה של הכתיבה חס וחלילה לא בא מתוך כוונה לביקורת, זה תשאירו להיסטוריה, כי לכל אחד יש את הזכות לקבוע מה טוב לו, פשוט… תחשבו על זה, מחוג ״האמת״ שעליה מבוססת מדינת היהודים יצא מסנכרון, וכך הזכות להיות, כך חוזרים לשאלה מי יהודי… אבל גם זה דיון אחר לגמרי שאני גם לא מעוניין להיכנס אליו, בפוסט קרוב אספר דוגמה למה.

עכשיו בואו נאזן את זה וניקח את הדברים בפרופורציות כדי שזה לא יגלוש לרגשות צבורים ולא נכונים על חוסר שוויון: איפה מוצאים מנהיגים שנמצאים בכאן ועכשיו, שהם קיימים, ומשמשים השראה לכולנו:

לפני כעשר שנים כזה ראיתי ראיון של איזה מנכ"ל למכשור רפואי שקיבל מישהי שפיתחה יחד אתו מכונות לגילוי של סרטן מסוג מסוים שהמשפחה שלה סובלת ממנו, ושבאה מתחום לא קשור, לפחות בזמנו, פיזיקה גרעינית. הם, הוא, היא, כולם בצוות, חוללו מהפכה. אני רואה בכל אחד מהם מנהיגות. אוקיי, עכשיו אלי, מאיפה אני עצמי הבאתי את זה. בעברי הכרתי שתי נשים, שתיהן שונות. ובשתיהן שרויה האמת שכה התחלתי להיות מוקסם ממנה מהשנה האחרונה, הייתי צריך להתמודד עם בחירה שלא רציתי לעמוד בה…. החיים מורכבים יותר מכל טקסט שאביא לכם. אנא שמרו על יקירות לבכם מכל רע. הלוואי ואמצא את המנהיגה עם האמת של החיבור המיוחד כל כך הזה שתדריך אותי.

קרדיטים

  1. Video: Janet Jackson – Together Again @YouTube.

״גורמי פשיעה״ מערכתיים או פירמידה סגורה מידי, יותר מידי, שייכת מידי, בדמוקרטיה שמספרים לי שהיא שלנו

Amir Pri-gal

16:30

גם אם הייתי עושה מאה חמישים שקל לשעה הדבר הכואב הבא עדיין היה ממשיך להתקיים: להיות מחויב לאנשים שאני לא מעוניין להיות מחויב אליהם כאשר אני יודע שהם יודעים שאני ועוד רבים אחרים יורישו באמצעותם חוב לילדים שלנו. זה מצב שלא יתקיים, וזוהי עובדה מבחינתי.

לא לגרום לאזרחים לחשוב כך או למסך את ההגיון הזה בערפל הפחדים…. זה שההיסטוריה לא נאמרת, זה לא אומר שהיא לא קיימת.

בתוך המניפולציה הגדולה הזאת, ישנו שימוש בשפה כדי ליצור אמונה שהתוצר של התופעה הזאת נובעת כך: כי לא השקעתם את הכספים בנכסים פיזיים, נכסים פיננסיים, מתכות יקרות, נכסים דיגיטליים, נכסים ראליים, נכסים נזילים, דרך מכשירים פיננסיים מורכבים ועוד. הדברים לא קשורים זה בזה, יש מי שמעוניין להפוך את זה לטבע הדברים וזאת בתנאי שתאמינו שאין עוד ארץ אחרת, כאשר כל כדור הארץ, היבשות הדינמיות והגלויות שבה, הן ארץ אחת מתמשכת ויפה. מי שיחזור על הטענה שהיא בכלל אמונה שרבים רואים בה מציאות חד-משמעית, או עיוור או שקרן.

כזכות דמוקרטית אומר:  bullet train ו/או טיסות במחיר מפוקח מראש הגולן לאילת, דמוקרטיה חופשית לכולם.

קרדיטים

  1. Photo: Together Couple Love Train Station by brenkee @Pixabay.

וַיֶּאֱהָבֶהָ – סביב ציר כדור-הארץ.

Amir Pri-gal

מחשבה חופשית, לא אמת, לא שקר, חיפוש.

07:40 am

האם לאינטימיות יש שני קצוות כמו לומר אהבה ושנאה? כמו להבדיל בין שני קצוות לאורכו של כוכב-האדם, ים-המלח, וזו שבפסגת ההימליה? או כמו הספר חיים עם משמעות שאת הופעתו ניתן גם לראות לאורכה של התרבות, בין זאת של המצאת האל-הכל-יכול ביד האדם, הדימוי, הַ-י׳ה׳, לזאת של תשומת-הלב לקיום שמעבר לאותו אֵל אשר מילָא את החלל, הַ-ריקות, החיבור של הכל? ואולי זה בעצם הכל אותו הדבר – והשאלה היא זו: איפה נמצא הבית. או למעשה: מהוא. ואם זה כך, אז יישוב של המערכת הסולרית, המחשבה שאנחנו נבנה בית במאדים, ועוד על כוכב מבודד, הנה תשוקה שלעולם לא תמצא מענה; הידיעה, או המשקל שאותו הם נושאים, שהתרבות הורסת את מה שהיא עצמה הקימה, והאינדיבידואל צריך למצוא את הסדר לעשות סדר בבלגן הפוליטי, חברתי, להתרושש מהזיוף שהיא תוצר של האמת שיש לגלות אותה מחדש, ולכן המסע, אל הארץ אשר אראך. והאהבה שלנו, המילה הראשונה, מופיעה לא כאשר אדם וחוה מתגלים זו לזה, לא כאשר רואה נוח את משפחתו ניצלת, לא כאשר העולם נברא, אלא בעקדה. ברגע אינטימי של האבא הראשון שלנו עם יחידו, שבהמשך מתגלה בניהם גם השבר כאשר עזב היחיד לארץ הנגב, קצת המסע למאדים שכזה. אז מה סיבת הסיבות לחיפוש במקומות חשוכי אל, אין שם תרבות אז איפה יש שם אל? למה האסטרונאוט הראשון למסע למאדים יטוס למסע רווי בדידות, יטוס, אלא אם בא עם שאלה שמפנים לתוכה של באר, מתוך התשוקה האם ימצא את האישה אשר בלבו? ללא אדם כמו אברם, לא הייתה הארץ שלנו כה יפה וכה מובחנת. הממציא של אלוהים. שלא תטעו, את האור זכיתי לראות. השאלה שלי נוגעת לאיך הנפילה (התרבותית) הגדולה שמצריכה נסיעה למאדים נוגעת במרחב של האינטימיות. מי שיכעס על מה שאני יאמר עכשיו, יכול וימצא את הדרך הנכונה, ומי שכבר מבין, אולי כבר יודע שאנחנו היום בני פחות שבועיים לקראת היעד המושבע שהאניש אותו הגדול-מאיתנו על היצור שקראו לו אדם (וחווה). אינטימיות נחוות ומפורשת בצורות שונות בין תרבות לתרבות, גם באותה תרבות ישנם הבדלים לאורך הדורות. בהכללה, אינטימיות ישראלית מתבטאת בצורה די מובחנת/אגרסיבית כהשלכה הגדולה של הרוע על המיניות. בקטע של השפלות חברתיות, (וזה לא היה כך, זה הובנה בין אם במודע ובין אם שלא במודע), לא זה שנכתב בדפי ההיסטוריה הדתית אלא זו שהופיעה ככותרות. נסיעה לארץ רחוקה כמו לכוכב האדום הוא מענה מסוים, אהבת-האדם הוא מענה ראוי בהחלט, לא צריך הרבה – וַתִּקַּח הַצָּעִיף, וַתִּתְכָּס. אני לא מעוניין כרגע לספק את הכותרות הגדולות, מישהם יחבר אותם לאורך השנים, היסטוריון. ובשונה מהיסטוריוגרף(ים) "ששולטים" ביד רמה בשוק, מתוך כאב מובן, זה קצת בעייתי לנסות לבנות את ההיסטוריה מחדש מתוך ציניות, שיש דבר כזה הפרדות, או להכפיף את המחשבה החופשית, מהתרבות העשירה שבני האנוש קיבלו בהורשה, לְעֵבֶר מגדל העשוי קלפים. ולהחזיר את המעמדות שאיבדנו/היטשטשו באמצעות המערכת הדמוקרטית והמערכת הסוציאליסטית. להחזיר את האנשים לסדנאות יזע שמוכרות באנגלית בשם Sweatshops. ואם רוצים להחזיר אותנו לסדנאות היזע אז אולי זו סיבה ראויה בהחלט לנסוע למאדים כדי למצוא את זאת שאוהב. על המשבצת אשר בה נוכחת ישראל, כבר שתיארתי, יש כאלה שמבקשים למצוא את ההבדל בין הישראלי ליהודי, הנה הבדל אחד. אני לא מבקש תשובות, אני לומד להניח לכאב ששרוי בתפיסה הזאת, המקורות והסיבות שלה, הנכונים, ההיסטוריוגרפיים, והלא נכונים. ובגלל שאני משתדל שלא לראות בדברים שלי אמת, או האמת, עכשיו אספר לכם על הקצה השני של האינטימיות: שובך יונים על חלוני, לא זה שמעץ, את המקום סיפקתי, את החיבה הם מצאו. מי זה שמצא בית? אני או שהם? זוג היונים שמגיע כל יום בבוקר, פועה, מלטף אחד את השנייה, ולקראת ערב פורסים כנף לדרכם. מהמקום הגבוה ביותר לנמוך ביותר סביב ציר כדור-הארץ שיצר את מה שמכונה האדם (והאישה ביופיה, סיבת הסיבות).

קרדיטים

  1. Video: Starship Mission to Mars by SpaceX @YouTube.

כולנו כגויים, יש לזכור זאת, החיים שלנו הם רשות – קצת על להקרין אור, דרך נוספת

Amir Pri-gal

אם תביטו על האטלס ומישהם תצבע עליו גבולות מדיניים של אמונות, אז יהיה אחד קטן כזה שצבוע בטורקיז או בכחול בהיר עם מגן-דוד עליו. הוא זה שנמצא באמצע המזרח התיכון, צפונית לתות אנך אמון, דרומית לגלדיאטורים, מזרחית לאמריקות, לפלפלים ולעגבניות, ומערבית ליערות הבמבוק ושדות האורז, על דרך המשי. הפִּיצִקָלֶה שָׁם עם המגן דוד, זה אנחנו. ובאנחנו העכשווי יש בו קצת שיגעון. להיות ישראלי זה קצת שיגעון -מערכת ערכים מערבית או מודרנית (וטראומטית גם צריך לציין, הילדים מצליחים לשחרר אותה מעט אך הם גם נתקלים במערכת מוסדית מאוד סגורה, וזה בסדר גמור, הם צריכים ללמוד לשחרר) עם החריפות של המוזיקה הים תיכונית, של היאסו (Γειά σου), החומוס והצפיפות. את הצפיפות והמִדבר חייבים לציין, ועוד מנסים לייבא לפה את מישלן. האם יש כוכב מישלן במִדבר? זה ועוד זה ועוד זה, זה שווה שיגעון, לא חושבים כך? טוב, אז כדי להסביר אפתח עם האמריקאים. האמריקאים אוהבים להתחיל בתואר, לומר מזכיר המדינה של ארצות הברית לשעבר מייק פומפאו. מייק פומפאו הגיע לאחד הבסיסים שבקרבת עזה והתחיל לרקוד. את הריקוד שלנו, שכולנו אימצנו אותו. הכנסנו אותו לצפיפות שלנו. זה פשוט נהדר. אתם נהדרים. נדמה לי שזה שם נמצא תחת החזון של הרבי נחמן מברסלב, להעלות את השמחה לפני השטח. גם כך בחסידות כאשר רואים את הרבי ב-weejio-ים מניע את החסידים שלו לשיר ביחד, בלי קשר להפרדה, או פגיעה, אנרגיות שהתעבו, שנדחסו, לצפיפות בפוליטיקה שבין אדם לחברו, שמלא אנשים קיבלו על עצמם ליומיום, כמו בתפילה. חיוביות כזאת מקרבת אותך לשם יתברך, לרוח הקודש, לחיבור של הכל, ובכבישי ישראל. החסידים בשליחות שלהם בעולם, פתחו דלת, כך אני הכרתי אותם. באחד השבתות בשדרות הרב של בית חב"ד הבהיל את אשתו לבית החולים כדי להביא לעולם את הנשמה הטהורה הנוספת שהצטרפה לה. ואני שם עם הסבא והילדים ועוד מספר מצומצם של אורחים/אורחות, שרתי להם את שירי השבת שחלקכם מכירים. ובסגנון מאוד מסוים. ובקצב של ארץ הנופים המנוגדים. כשברקע חיי-הזמרה, הסיטאר, שמשמש מַצָע לתוף ולחליל שמתלווים אליו. אף פעם לא ניסיתי, תריצו weejio של סיטאר ביוטיוב, ותיכנסו עם גיטרה, או פסנתר אם אתם בקטע, מעניין מה ייצא? זה קצב מאוד שונה. ומאוד מיוחד. בנוגע למייק פומפאו, מה אומר לכם? מי שירצה למצוא הפרדות, ימצא. האחריות כלפי התמימות מבקשת להניח לתפיסות שלא נוגעות אליך. פשטות. ולעבוד על השקר העצמי, חשוב, חשוב, חשוב. אוקיי, עכשיו העיקר, החסידות והרבי נחמן מברסלב התמקדו במה שאני אתרגם ל- ”יישוב היהודי”. שזה גם אומר מה שקורה לנו, הוא התוצר של המעשים שלנו: זה דיון לפוסט אחר, לזמן אחר, דיון שיכול למתוח את בסיס האמונות שלך בנוגע לדת היהודית, וזה יקח אותך למערכת השורשים שבה האמונה היא בעלת אחיזה, או חוסר-אחיזה, אוניברסלית, אנשי קבלה יתארו זאת בטח הרבה יותר טוב ממני. אז אם הם קראו לחיות בשמחה, כגילוי והפצתו ביישוב היהודי. אז אני אקרא לכם, תרגיל, למי שמרגיש שזו היא הדרך הנכונה, להפיץ את השמחה מהפנים החוצה. יש אנשים שתרבויות זה העניין אצלם, בשונה מהאחיזה בקרקע, או אם אפרש את זה לשני העשורים המודרניים האחרונים – תפיסת הגבולות. כי אנחנו חיים בזמנים אחרים גם מבחינה היסטורית וגם בכושר להגיע לקצוות העולם בתוך כחצי יממה, ובזול. לצאת לעולם, למצוא את השירים, למצוא רחבות, ולשמש השראה של אחדות ומנהיגות, של מוזיקה, לעשות את הדברים לא כהתנגדות, כי המטרה להפיץ את האור הפנימי, לא לשנות, לא להיות חלק מפילוסופיה כזאת או אחרת. אנחנו הגוי הגדול בארץ, וישנם תרבויות נהדרות בעולם. פילוסופיות מסוימות, פוליטיקות שונות, מתחמות בדיוק כמו הדת שאליה חלקם התנגדו והפכו לפופולריות (בלינגוויסטיקה: המילה, כל מילה, או רובן, גם מציינות את ההפכים שלהן. בפילוסופיה המזרחית, ולא רק, הידיעה משחררת), המוזיקה משחררת. וזה לא אני אמרתי את שתי המילים האחרונות, נכון? הריקוד העלה בי שמחה שלא קשורה במלחמה, החיוביות היא מעלה בפני עצמה, שניתן ללמוד אותה, לאמץ אותה, לגלות אותה, וכשזו הופכת לבסיס, התחלת לגלות את החיים ומחדש. התחלת להתקרב למה שקרה לי ביום בהיר אחר, ללא ידיעה, ללא הכוונה, ובריקנות גדולה. יש עוד הרבה מה לומר ולדון וכוליי, עד בלי סוף, עד שנמצא את הסיבות למה לא.

  • weejio – למי שאינן מכירות, מונח מפי הדמות דוד רוג׳ר לוידאו.

קרדיטים

  1. Video: שירת הניגון 'הושיעה את עמך' אצל הרבי מליובאוויטש @YouTube.

כשהעדינות נגמרת

Amir Pri-gal

רווק שרוצה בית, עם כל מה שאומרת קופסת הנעליים הזאת – משפחה, ילדים, ומה שמתלווה לדרך של האושר, המאמצים המשותפים להבין ולקבל. הוא מתוסכל ממספר נשים שאותן פגש לצרכי זוגיות, חשב שמצא את האישה הנכונה, או האחת, שחלקן גם עוסקות בתחומי טיפול שונים. אמרתי לו ש-״עדינות״ הוא אינו סממן לנחמדות כלפיו, כלפיו אישית. אני משתדל לא להכניס אנשים לתבניות, ובטח לא נשים שאותן אני אוהב יותר מכל, יותר אפילו מאלהים, שמתקיים בזכות עצמו. הוא אינו אל, והוא קשור בכל, ומדבר בשמכם, מודעות עצמית מובילה לרוח הקודש שגם מתקיימת מעבר לזמן שאין אנחנו יכולים לתפוס, בטח לא לתת לו צורה ותיאורים דתיים או פילוסופים, של דרך ושל החיים הרגילים, לא בשלב זה של הקיום שלנו, אם יש דבר כזה ״החיים שמעבר״. ועם זאת ניתן-ניתנת לתיאור, אני מכיר זאת. אחדות הכל, זו חוויה נהדרת שזכיתי רק מעט לתפוס אותה, בקצוות גלימת המציאות שלה. בכל אופן כל מה שאני כותב, אבקש גם שאת/ה תהיו מודעים לעצמכם. אנחנו נמצאים בתקופה לא קלה בעליל. כל כך הרבה עורכי דין, כל כך הרבה אנשים שעוסקים בסדר, איומים מוחשיים מצד המערכת כלפי משפחות תמימות, כל כך הרבה מרחבים מפוקחים, עוד מלפני המלחמה. ובטח זה לא הולך להפסיק, תוצאות של החלטות שהובילו לסבל, לעצב. והעצב הזה, זה הישראלי… רגע, אומר משהו עליו בפסקה הבאה. אדם, או במקרה הזה אותן נשים שאותן פגש, וחווה דרכן את החוויות הפרטיות שלו… זו מציאות שגם אם היא נושאת עדינות זה לא אומר שזה העולם היחידי שמתקיים באותה אחת שפגש. טראומות יכולות להכהות את ״המתנות״ שנולדנו איתן. זה אומר שהיא יודעת שיש לה את הזכות גם לפגוע בך… הנקודה של ״הכיעור״… זה מאוד מורכב כל הדבר הזה, שאני לא חושב שכל מה שאני כותב אפילו יש בו ״אמת״… הטראומות הקטנות, או יש שיקראו לזה חינוך, לא מן ההכרח לאדם שיחווה אותם באופן אישי, בלתי אמצעי, יכול שיחווה אותו דרך אותו ״חינוך״, מסכים (מדיה), תשומת לב יתרה לפעולות ״איבה״ (בהקשר לתרבות), סליחה על הקיצוניות שאולי באה היא כקונוטציה למילה הזאת, אנחנו נמצאים בדור לא שקול וכואב (ביום אחר אולי אומר אחרת), פעם הודעתי למספר אנשים שגם לי יש הורים, אז למה לתנהג ככה אלי. הנשים המסוימות שיצאו איתו… יש איזו הבנה אצל אנשים בארץ ובעולם שהבן אדם שאתה מדבר איתו יש לו אנשים שאוהבים אותו, גם אם הם לא מכירים אותם, זה מוסרי אפילו. אנשים התחנכו כך עשרות ודורות של שנים. ועכשיו העצב שהזכרתי:

בעבר היו כמה ימים שיצאתי ופגשתי המוני אנשים. ולרבים אמרתי ברוכים הבאים, ברוכות הבאות, חשבתי אתמול כמה שצמד המילים הזה כל כך יפה, תסתכלו על כל מילה בנפרד. ויש לא מעט רגעים שאתה מקבל תגובה שאתה לא מצפה לה, שלילית. ויש לא מעט רגעים שאנשים אומרים לך אפילו תודה ומקרינים לעולם שכולו טוב. פעם… פעם הייתי חושב שהתגובות השליליות הן נובעות ממני, זה נכנס לבועת האשמה, ויש רגע שאתה מבין שהבעיות שאותו אדם חווה, מכל מין שהוא… הוא מתמודד איתם פנימית עוד ברגע המפגש. הידיעה הזאת שמה אותך בנקודה אחרת במרחב-האנוש. אותה עדינות שדיברתי עליה מקודם אולי מתקיימת חברתית בישראל, או נפוצה יותר, או עמוקה יותר, בקהילות יותר סגורות, בין אם במדבר, ובין אם בהרים, בין אם בגולן ובין אם בערבה, בין אם על קו התפר ובין אם בקבוצת דירות במרכז תל אביב, ואצלך כמובן ויותר מכל. לכל אדם יש מטרה בחיים, מטרה פילוסופית כזאת, חלקכם יודעים זאת כבר מלפניי, המטרה הנוספת שאני רוצה שתקבלו על עצמכם, שתאמרו את זה בסוג של מנטרה שכזאת: כולנו חכמים, כולנו נבונים. במזרח הרחוק שיותר קרוב אלי, שמוכר לי ברמה התרבותית, יש שיטה מקבילה: לראות בכל אדם את האמא שלך. הצלחתם להבין? בכל אופן, שתי ״השיטות״ שהן מילים בלבד, נכון? שתי השיטות בכוחן לגעת בחמלה. זו מדיטציה, או תפילה, איך שתרצו. כשהעדינות נגמרת, האדם בכוחו לחזור כדי להביאה לחיים.

קרדיטים

  1. Video: גלי עטרי – דרך ארוכה @YouTube.

אלינור רוזוולט וקרישנה

Amir Pri-gal

(אלינור רוזוולט אינה מוזכרת בטקסט)

יצא לי לדבר אתמול עם קרישנה, עובד בתחום הבניה. יש לו שתי בנות והוא פוגש אותן פעם בשנה, בחמש השנים האחרונות. עובד חוץ, guest worker, או בשם הנפוץ יותר: עובד זר. סיפר לי שהוא הולך לשיעורי פילוסופיה פה בלוד אצל משפחה בת 10 ילדים. אמרתי לו שזה היה נפוץ יותר בעבר, ושאלתי אותו למה רק שתיים, שתי בנות, אמר Money. כמובן. לא כאילו לאנשים יש שטחים או רוצים שטחים לגידול חקלאי, או להיות חקלאיים. לאדמה יש את היכולת להעניק מפירות ביטנה, פשוט לקטוף. ואני מניח שהוא גם רוצה שהן יקבלו חינוך טוב, כסף זה נקודת פתיחה לחינוך טוב, אצלו זה אולי נוגע לחינוך היסודי, אצלנו לתארים מתקדמים, או שהן בכלל ירצו להיות אומניות, שאלות פתוחות שאולי אשאל אותו לכשנתקל שוב אחד בשני. בכל אופן, בימים האחרונים רציתי לומר לכם שאני קצת קורא כתבות במדיה הישראלית, קצת כזה, ואפשר להבחין בפילוסופיה שעומדת מאחרי הכותב/ת… כולנו חכמים, כולנו נבונים, ועוד בדמוקרטיה… דעות שונות, פילוסופיות שונות, זה שלישי בסולם הדרגות אצלי ;), השני זה זה מפגשים בין תרבויות, ומה הראשון? כבר אומר לכם שזה לא אלוהים. חה חה חה… והמלחמה הזאת… שאני חושב ״מלחמת התקומה״ היא שם טוב לנו, זה לא ״פרחים״, זה לא ״שואה״, שהיא מילה קשה בהחלט, יש כאן צליל של תקווה, ההיסטוריה הלאומית שלנו. כל עוד העולם חי ע״פ תפיסות של עמים נפרדים… מיקמה אנשים, את הרוב, דחפה אותנו לשיח שקרוב מאוד לאמונות הפרטיות שלנו. אולי זה מה שקורה בכל מצב קיצון… ואחת מהפילוסופיות שאני שם לב אליהם -הפילוסופיה שלא לכל האנשים בישראל יש זכויות שוות. אני קצת תוהה על המהפכה הצרפתית, בטח יש איזה משפט בצרפתית, רגע תנו לי לחפש… הנה מצאתי:

Les hommes naissent et demeurent libres et égaux en droits
"כל בני האדם נולדים ונשארים חופשיים ושווים בזכויות."

תרגומים נאמנים יותר למקור תוכלו למצוא בויקיפדיה: הצהרת זכויות האדם והאזרח.

אני עדיין חושב שתרבויות מתרגמות רעיונות בצורות שונות, ולא כל רעיון של חופש, משפט שמייצג חופש בתרבות אחת, יעניק חופש בתרבות האחרת. נקודה למחשבה עבור כולנו. רגישות תרבותית זה לא דבר של מה בכך. זו יצירתיות בפני עצמה, מי שלמד לגשר בין פערים. מתוך כבוד לזולת. בכל אופן זו הצהרה במגילת הזכויות הצרפתית שנוגעת לתרבות זו הפנימית, הצרפתית, ומתוך כוונה לאונברסליות אני מניח. אצלנו ישתמשו אולי במילה אחדות. אם תצא מגילת זכויות שכזאת, במבנה הממשלות/מדינות כפי שאנחנו מכירים אותו היום.

אפשר לתרגם את הפילוסופיה של אותם כותבים כך: "אנחנו לא מאמינים שאנשים שנכנסו למעגל העוני יצליחו להתעלות על עצמם." זה רק תרגום אחד.

אָלֶף, העוני בישראל הוא זניח, יש לנו פה ברוך השם מערכת בריאות סוציאלית, גם שהיא בעלת הרבה שברים cracks, התרבות גורמת לה לפרוח: התקופה הראשונה של הקורונה והחיסונים הראשונים היא דוגמה למופת, לעניות דעתי.

בֵּית, אנשים סובלים. הסבל הוא חלק מהמציאות, וזה קל יותר להכניס אנשים לקופסאות, וגם לי זה קורה. כמה שקשה לי לפעמים לבקש בטובתו של אחר, למרות שאני כבר לא יכול לסמוך עליהם, אני משתדל רגשית להוציא אותם מהגבולות שאני שם אותם בתוך תמונת האמונות שלי, אולי יום אחד אתן לזה איזה שם. זה לוקח זמן. עבודה עצמית.

כשקראתי את זה כך, כפילוסופיה, חשבתי: מגילת ״זכויות אזרח״ לא יעניקו לנו, כזה אמיתי, שקוף לכולם, ועם זאת אנחנו מתקיימים בדמוקרטיה. אז במקום לא להאמין באזורים ״העניים״ בישראל, במקום להתאמץ ולפתוח להם דלתות, חצי צעד, בואו נעשה פה שפה רשמית שלישית בישראל, שהיא בינלאומית רשמית וחייבים גם לדבר אותה כשפת אם -האנגלית. זה הצליח במקומות אחרים. מישהו רוצה להביא את הדוגמאות המודרניות?

ואז כשפגשתי את קרישנה, חשבתי לעצמי, למה לא לפתוח לכל הישראלים את האפשרות להיות ״עובדים אורחים״, עובדי חוץ, עובדים זרים בחו״ל? הם יעשו יותר כסף למשפחות שלהם, ויצליחו לממן השקעות בעסקים הפרטיים שלהם, של הילדים היקרים שלהם, בצורה הרבה יותר פשוטה, למי שיהיה מוכן לקבל את המשמעות של המרחק. למה לריב על העוגה הכלכלית, למה להכניס אגרסיביות שהיא הפכה לחלק מהגרעין המשפחתי הישראלי… אני זוכר שאישה אחת אמרה לאדם אחד שהיא תרעיל את כל החתולים שהוא מאכיל אם הוא לא יפסיק, והיא גם תאמר למשטרה. ליד כולם, כאשר המשפחה שלה מקיפה אותה, וזו משפחה יציבה. בטח הדברים השתנו אצלהם, המלחמה מאז החלה. 

הפתרונות הללו יכולים להכניס אנשים, אנשי תרבות, אושיות כלכלה, מחוקקים, מנהלי סניפים וכוליי לפרדוקס. כמובן שדמוקרטיה או כל האזרחות היא אינה דבר קוהרנטי, אז תחשבו איזה מהפך פילוסופים בכלכלה עברו עם עצמם כאשר תיארו לעולם את השוק החופשי שאנחנו מתגאים בו כל כך. תמונה.

קרדיטים

  1. Photo: Eleanor Roosevelt, First Lady of the United States by Underwood & Underwood @Wikimedia.

סוף עידן השמש

Amir Pri-gal

מספרים שגם אם האנושות תשרוד את סוף עידן השמש, ותמצא היא דרך להפוך כוכבים לפונדקאים עם עלווה ירוקה, עם עונות שנה, עם עננים שעליהם ניתן לספר על גיבורים כמו איקרוס, שפָּרַס לו כנפיים. ואולי ימצאו גם ירח לבן ובוהק שעליו ניתן להניח את מקורותינו, שם יתארו להם את הנסיכה קאגויה (かぐや姫) שנאלצה לבחור בין שני עולמות כה שונים. ואז הפונדקאים יהפכו לבית. גם אם המסע ההוראי שלנו בחלל יסתיים, ואנחנו נִשָּׁכַח, המלחמות ישכחו, אז, ולמרות כל המאמצים לחוות את החיים, הכוכבים אחד אחרי השני יכבו. האם יזנחו את הכתב? האם החלומות יפסקו? האם האהבה תִּשָּׁכַח? לאחרונה אני נתקל באנשים טהורים שמזכירים לי כמה ההווה שלהם חשוב… לחוות אותם, את הסלט הפרטי, זה כמו להביט בשמיים ולראות כוכב אחד אחרי השני כבה לו, ואני חושב שזה מערער לי את היסוד של זה של האישה שאותה אני אוהב. וזה לא מערער, כי בסופו של דבר לכל פעולה יש משמעות, משמעות בהווה זה אומר שאני לא רק מסיק מסקנות, אני גם פועל. כי להעניק לילדים את שמיכת הכוכבים שאני רואה, זו הברכה שאני מתפלל שאתם מעניקים לילדים שלכם. המציאות כפי שהיא, היא חסרת משמעות… מה שהופך אותה לעולם שלכם, אלה הם המון חלומות קטנים שנקשרים זה בזו. אפילו העץ חסר משמעות אצל בן האדם ללא ״החלום״ של העץ. לתאר את זה, זה להיכנס לשיח אקדמי בלי לגעת בדבר עצמו. לכן הכנסתי לכם את הסיפור של מה שמתארים לנו בסוף הזמן של היקום: יהיו נקודות אדומות בשמיים, שיעלמו, גרמי השמיים יתרחקו זה האחד, מזה השני. ״שורדי השבי״ יקבלו הרבה מאוד תמיכה, הם יצטרכו לחזור לחיים נורמליים, אני מניח שהחלק הגדול, יחזור לזה התעשייתי. הם יצטרכו לעמוד בתנאים מסוימים. אתם תעשו את הסטטיסטיקה העיונית, האם גם הם יצטרכו להתמודד עם מצב שבהם שוב, בעוצמות אחרות, מכבים להם את תאורת השמיים מתוך ידיעה של מה שעברו? תוך כמה זמן זה יקרה? שאלתי את עצמי כמה זמן יקח לשני זוגות המבוגרים, עולים חדשים, עם החיוך הרחב והבאמת נוצץ, להישאר עם החיוך הזה? 4 חודשים. אני לא מביא את זה כדי לבאס אתכם, אני רוצה לספר לכם שיש עולם גדול יותר ששוכן בתוכנו, שאם לא נשאיר את תאורת השמיים בו דולקת, עם מוסר, עם להקל על אנשים מהלחצים הכלכליים, פחות ביקורת, פחות הנדסה חברתית, לפזר לאורך כל החברה הישראלית את זכויות מימוש הפוטנציאל… יהיה להם יותר קל לחלום. תראו אני לא רואה הבדלים חד משמעיים בין מעמדות, לפחות לא בישראל, וכשמעמד אחד סובל, זה אומר שבמקביל מעמד אחר נסגר. למטבע של האושר יש שני צדדים. אולי זה ייחודי לעם בישראל, אולי.

קרדיטים

  1. Photo: Iga no Tsubone by Yoshitoshi Tsukioka @Rawpixel.

הרשמיות שמבקשת לעצמה אנושיות

Amir Pri-gal

להפסיק לרַצות אחרים, באנגלית אומרים להפסיק להיות nice. יש הבדלים של משמעויות בין המילים ובין השפות שאני מביא לדף הכתיבה הזה, אני ארצה לשאול אתכם מה כן דומה? רשמיות כתוצר היא אחת. (אז מה זה שנשאר?). מי יכול להקשיב כאשר מערכות היחסים הם רשמיות (אוסיף: יותר מידי, ומורגלת)? מרחבי ההקשבה הללו, שניתן למצוא אותן בקלות, יכולים להיות טובים, אפילו טובים מאוד, זה גם מערב מערכות יחסים רשמיות שנוגעות לכלכלה. אני לא ארחיב את הדיון החשוב הזה כרגע, אספר סיפור קצר: אני מוצא חברים בכל העולם ויש לי חבר במדינה במזרח אסיה, באיזה כפר מרוחק, ויצא לי לדבר איתו בשיחת וידאו, וזה בית של עץ, בלי חשמל, האוכל מחומם באמצעות חומר בעירה שהם מוצאים בסביבה הקרובה, ובתנור ממתכת. התחיל לרדת גשם. השכנים, שהבית שלו היה המקום הראשון למצוא בו מחסה, נכנסו פנימה למעגל חברתי. אין דלת, פשוט נכנסו. אתם חושבים שהחיוכים שלהם הסתירו דברים אחרים כמו שהרשמיות מבקשת לחשוף? מה נשאר ליותר מידי רשמיות מלבד לחשוף את ״השקר״? סיפור נוסף: לפני כשנתיים פגשתי לראשונה בחיי תלמידי חכמים של איזה רב גדול מניו-יורק, אחד מהם שאל אותי אם יש לי מגפיים במידה כזאת וכזאת, כמובן ששמחתי להשאיל לו. והם החזירו מה-nice אלי (ויש לי עוד הרבה סיפורים וממקומות שונים). אז מה, מערכות יחסים בישראל ומערכות יחסים בינלאומיות הן שני מושגים עם משמעויות שונות? יהודי יקר ופילוסופי (ולא רק) יספר לנו שהאחדות מופיעה בכל חג, אוסיף ואומר שיש מעגליות. לאן תקחו את זה מכאן, זה עניין שלכם עם עצמכם. (הערה: ישנן סיבות רגישות שבה אנשים נכנסים לסטטוס של רשמיות, אומר רק שיש להתחבר למקור האנושי של החיבור החיצוני כזה האינדבידואלי הפנימי למרות זאת, כי המשמעות של חיבור פנימי בלבד הוא גם נושא את המשקל של לבטל את האחר, להרחיק אותו מהמעגל החברתי, זה לא עניין של מה בכך. אני אמשיך לדון בזה עם עצמי. זו עבודה עצמית שהבלוג כאן הוא לא המקום שיכול להעניק, אני כן אשמח לשמוע אם שימש לך כשער).