אולי כאשר תקראו את ההמשך תוכלו לנחש באילו הקשרים, זה לא כזה קשה, זה לא כזה סוד עם כל הקשיים שישראל כעם עובר מאז שהחלה המלחמה, ובגדול גם מסתיימת, גם אם ללא הסכם, לא להכל צריך הסכמים. בכל אופן הטקסט הזה הוא יותר תרגיל שלי בהכרה עצמית, שלי, של הפחדים, של החיים, עם הפלפל של הדרמה האנושית כפי שהיא מוצגת בתקשורת ההמונים. פילוסופיה יצירתית.
קושיה היא אחת, דילמה מוּסֶפֶת אליה, וזו היא השנייה, האם להכיל את מי שמבקש ברעתו של חברי (או אויבי) כאשר הבחירה שלו היא סלקטיבית? יסוד הדברים הוא האמת, האמת, גם אם היא טומנת בחובה את ההכרה שהרוע נמצא בבחירה, במי שהפנה את האצבע המאשימה (״בי״). לא חסרים תרגילים של ההכרה, שישתמש בעט של השפה, זה עם הדיו, כמו זה שהבאתי לכם בפוסט הקודם, כדי להראות שההיגיון שלו, שלה, שלהם עצמם, אולי אפילו כקבוצה פילוסופית, בנויה על בסיס של העמדת פנים; שכבות על שכבות של ניגודים שאינם מתיישבים עם השפה שאותה בעצם הם מדברים, קונפליקטים. אולי אם יסתכלו פנימה יבחינו בחוסר הרמוניה, בזעזוע יומיומי, התפלגות מהרעיון של הטוב. וכמובן שרוחות השמיים ישימו את הטוב כ-רעיון אצל דוברי השפה, כך האדם בוחר. ואם הוא בוחר שהאדם הוא רע ביסודו אולי הגיע למסקנה שהדרך היחידה להפסיק את הרוע זה ע״י אלימינציה של האנושות עצמה, אולי. ואז (אצלו) יש הגיון לדבר על רצח-עם, (בדוגמה שלנו: שהיהודים מבצעים רצח עם בעזה) ואז ליצור רצח-עם (האם העולם יגלה את שואת היהודים השנייה? או השפלה, אם החוק יתיר), דילול אוכלוסיות (או הפחתה בערכם), שימוש בנשקים להשמדה המונית, (מה שלא נאמר בשלב זה בחוצות:) שימוש בטכנולוגיית ה-CRISPR (או אחרות) כדי ליצור הנדסה חברתית, לפאר סינטטיות על פני האדם. אין חדש תחת השמש: קוראים לזה ניהיליזם (גם ניהליזם יכול להסתתר, במודע או שלא במודע, ולכן אומר ״תרגישו״). תדברו איתם, תהיו קשובים, אולי אני טועה, כי מי זה שיספר לרבים על ראשית הבחירות שלו? אני, בעזרתכם, נבנה את עולם החיים שלנו מחדש, נצא מהשאול של השביעי לאוקטובר, ו-isis לפניו, שרשרת של ״בעיות״ שהן למעשה סמנטיות (שאחת מהן נובעת בחיבור ההיסטוריוגרפי עצמו, אחרת זו הגזענות, ועוד, בכל אופן לפחות השתיים הראשונות נוגעות בתלות ברגשות, ובתלות בזיכרון שלהן) בנוסף לזה שהעולם שרוי בו, או נוטה לו, (ונבחר אנו) ואנחנו בוחרים בטוב. לכו תצאו החוצה ותביטו בשמש, תביטו עם אם ואב שנושאים את ילדם, ותאמרו להם בצחוק שהם יכולים להשאיר אותה-ו איתכם, ואז… היא תתקרב אליך, תביט ביילוד ותאמר לך בחיבה עמוקה, ובאהבה עמוקה כלפיו-ה, שהיא עבדה עליו קשה מידי, שעכשיו הוא-היא שייכים לה. החיים שייכים לאישה, וזו האמת שלי.
ואם אשבר שוב לרסיסים? הלוואי והאמת הייתה נשענת לצידי, שָׁם, היכן שנמצא הלב.
קרדיטים
Photo: Mother Gently Holding her Newborn Baby by the Amritdev @Pixabay.
הוא בכה. ראש הממשלה שלנו. ומי שהחזיק אותו זה היה אייזנקוט, או מישהו שהיום קשור אליו. הסיפור הזה, אם התרחש במציאות או שהוא בכלל תמונה שבאמצעותה מכים בתופים, aka אגדה אורבנית, סופר לי לפני כשעתיים בידי אדם יקר שאח שלו לא מכבר נפטר. גם אח של אבא שלי נפטר שלא מכבר. הם בני אותו גיל פחות או יותר. אני חושב שהימים האחרונים היו יפים לשנינו, והתקרבנו. אמרתי כמה שזה יפה, שברגע הקשה ביותר שלנו הצלחנו לתמוך אחד בשני. מה קרה עוד היום, היום אמרו לי, שלא לומר זאת בקול, לומר בקול שאני אבחר רק אם חברים שלי יכריחו אותי. יש מצלמות, מקום רגיש. עניתי להם בחיוך ובאהבה שזו מדינה דמוקרטית. זה היופי במדינה דמוקרטית. לא הבנתי מאיפה הפחד שלהם צץ. מישהי סיפרה לי שלולה בברזיל נבחר, שהוא קנה קולות אצל העניים, שפתח קלפיות רק במקומות מסוימים. לה אמרתי שהוא נבחר, זו דמוקרטיה, וגם ש-אל עליה לצפות שכולם יאהבו אותנו, שיהיו לצידנו כאשר אנחנו צריכים. אני כבר מכיר את זה. אני לומד על זה בכאן ועכשיו, בסביבה שאני חווה אותה. מישהו אחר דרש שנבחר בבן-גביר, הנחתי יד על חבר ואמרתי ״אתה רואה את השניים שלפניך? ׳דמוקרטים׳״, צחקתי. באותו רכב מסרתי לאותו מספר הסיפורים שאני לא הכתובת לשוחח אתו על פוליטיקה, זה כמו לדבר איתי על הפילוג בדרום אפריקה. אני קצת מכיר את שלנו… אין לי אחיזה אליהם. שאמא שלי מתפללת לשלום כל המנהיגים בישראל. תפיסת העולם שלי היא אחרת, לכן חשבתי שזה כל כך יפה הסיפור שלו. אבל הוא מצידו אמר לי שלא: שביבי נשבר ושזה מלמד חולשה וכולי… אני באמת רואה בדיוק את ההפך. מסלולים התחברו והביאו אותו למקום הרבה יותר טוב, אנחנו חזקים יותר, אנשים מפחדים יותר לפגוע במדינת ישראל, וחבל מאוד שהפחד מניע אותם, בכל אופן זה לא העיסוק שלי, הפחד או העוצמה הצבאית. בשעות הבוקר של היום… הדברים הידרדרו. והייתי מחויב להשתתף בשיחה. הם היו חייבים להכיר אותי. לאחריו הגעתי לתובנה: התרבות הישראלית מתקשה עם רגישות, אדם שמתבלבל יכול להתפרש בישראלית כחייל או פחות ולא כמפקד שמסוגל להוביל תחילה כיתת לוחמים, ואז חברות. תרשו לעצמכם להתבלבל, להתפרש, לפעמים זה אומר שהחברה שבה אתם מועסקים חיה על פי אמונות. אני יכול לספר לכם עוד למה אני כל כך בטוח בזה, יש אלף דרכים לומר זאת. אלף עובדות שונות. אלף שירים, באלף שפות שונות שיספרו לכם למה דווקא בכוחכם לפתוח את הדלת למקום של תקווה -זה גם מופשט, על הבמה, מנסה לדבר אל כולם באמצעות אומנות של צלילים, בשונה מהתכלס של המילים. לחילופין תוכלו פשוט לשמוע את הסיפורים של היזמים על עצמם בערוץ BLOOMBERG או CNBC, במידה ואין לכם גישה לאותם אנשים שיאמרו לכם אחרת. האם אתם זוכרים בהקשר לדמוקרטיה חופשית שהיתרון בה זה שכל חברה בונה את התרבות הפנימית שלה? אוסיף שהתרבויות הללו יש לקבל אותן כפי שהן, אין צורך לפקח עליהן בחומרה, אפילו להימנע מכך, גם כי בשוק חופשי אדם יכול לנוע, גם כי זו זכותם לפעול במסגרת תרבותית מאוד מסוימת שהיא כמובן אינה נכונה במקומות אחרים ושאותם כבר שציינתי. אין צורך להילחם. כל חברה מממשת או בונה את התרבות הפנימית שלה. אתמול אמרתי להם… שכעסתי, ובדרך קיבלתי את זה כקארמה. לא כולם יאהבו אותי, לא כולם מבינים את ההשלכות של המעשים שלהם, לא כולם רוצים להבין, זה לא אומר שכולם יכולים, ובוודאי שאף אחד לא יודע ברמה מולקולרית, של תדרים, של כוחות המשיכה, של חומר אפל, וכוליי וכוליי, לכן במזרח, או הבודהה אמרו שאין לעסוק בשאלות מהסוג הזה. אומר לכם ממי תוכלו ללמוד איך אם תגידו מפלגה כזאת ומפלגה אחרת והקשר שהוא ברור לכם, הוא לא ברור שם. חיבור שיכול להראות בעינכם כזיוף כמו לומר שזהב ופחם הפוכים זה לזה. השָׁם זה: ילדים-ילדות.
כל בני-האנוש שווים, אין מעמדות, מחלוקות, אין גבולות של דת, גזע, מין, תרבות, שפה, הכנסה, מיקוד, חבר-מביא-חבר, לכולם הזדמנות שווה. כל בתי הספר מלמדים יזמות, כלכלה, שפות. הסבל הוא עדיין סבל, והוא בטבע החיים, השונות בין אדם לאדם היא נוכחת, אחד לאחד של מציאות בני-האנוש במרחב שמחוץ לסיפורת. ולכל אדם יש את הזכות והיכולת לשפוט מנקודת ראותו. במצב חיים שכזה מה מונע את הפיכת היוצרות כאשר פילוסופיות מודרניות המעניקות תוקף מוסרי להשתמש באמצעים אלימים, וחינוכיים, AKA הנדסה חברתית, כלפי מי שהם רואים בו כובש?
ההבדל היחידי בין המציאות שלנו למציאות המומצאת, היא העובדה שהמציאות המומצאת נולדה לשם קיומו של ספרי הפילוסופיות המודרניות שהופיעו. בגלל שבמציאות-המומצאת התורה לא התרחשה, לא הופיעו מלכים, לא נביאים, לא אב-ואם קדמוניים, הם לא נכתבו, נחבר יחד את הפילוסופיות המודרניות תחת הכותרת ספר-הספרים.
• סוג של דף-חלק משהו. טאבולה ראסה. • ההפרדה יכולה להתקיים כי הסבל האנושי הוא מציאות שבעינה עומדת.
בואו לרגע נעלה את הנקודה הבאה, ספר הספרים לא רואה את האינדיבידואליות בקבוצה המתחרה מלבד של אלה שדוגלים בה, ובלבד שיתקיימו באותה קבוצה בלבד. עיוורון מכוון. לא מבדיל בין צבע, מין ולאום. בין אלה שנולדו לתוך שדות מראה שופעים וירוקים לאלה שבקושי מצליחים להוציא קלח תירס אחד פר משפחה. בין אלה שנמצאים מאחורי חומות מבוצרות, לבין אלה שחיים על משכורת מינימום, לאלה שפעלו כדי ללוות את הילדים שלהם לבתי החולים כאשר הם הכי היו צריכים את זה ברגעים האנושיים הקשים. אני מזכיר שבעולם שלנו הייחוס בין זה-לזה, בין שחור-ללבן, הוא מפוברק יותר מאשר ניגוד מציאותי . ובתוך אותם הבדלים מתוך התפיסה ״האינדיבידואליסטית״, זה של הפירוק, שספר הספרים דוגל בו, ההבדלים מאפשרים לחלש שנפגע, נפגע ממי שראה בו ״כובש״, להשתמש באותה פילוסופיה, באותו ההיגיון, באותה סמנטיקה בדיוק, רק בכיוון ההפוך, רק שהגיבורים וכובשים התחלפו. כי בתוך (קבוצת ה)הכללה, מי שרואים בו קבוצה הומוגנית, מונוטונית, אין דבר כזה הכללה -זה פיקשן. פעולה לא בטווח של העשרות שנים, אלפי שנים, עשרות אלפי שנים קדימה, אלה בטווח של חודשים, ימים ואפילו שעות.
אותה הפילוסופיה, אותה הסמנטיקה, שימוש באותן מערכות-יחסים, תורה רק בלי העיסוק בחתירה אחרי החיים, בסיבת הסיבות, במוות כאירוע מכונן, בלידה כהזדמנות שניה.
אני אגיד לכם שבפילוסופיות הללו שאני מכיר, אין מענה לסבל האנושי, אין יעד של שלום פנימי וחיצוני, הדבר הברור ביותר זה ה-אין. וה-אין הוא שאין גבול לאלימות (שהתוצאה שלו זה סוף ללא חיים. מלחמות עד אין-קץ שהתוצאה שלהן זה סוף ללא חיים): הדרך למזור האינדיבידואליסטי, או זה שקשור לגזע המומצא, עובר דרך אלימות. אלימות פסיכולוגית, או פיזית, או תרבותית. וזה מה שקרה בפועל כאשר ארגונים פילוסופיים שחשבתי שהם עמוקים, למעשה העומקים הם בי, וכאשר העיסוק המרכזי באותו ספר-הספרים זה איך לשבור את עול השלשלאות שמכבידות על הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, ברגע הזה, גם על ידיו-יה של אלה שמשליכים-ות תמונה של עצם פסיבי ״שלשלאות״ על חי: בין אם של עכביש, של תמנון, של שחור, של כובש, שטן, אף, נוכלות מצדדים שלישיים, כישלונות-אישיים, מושגים של קנאה, היסטוריה שנכתבה בעולם אחר, בתרבות אחרת, בהקשרים אחרים, על ״יהודי.״
התוצר האיום של ספר-הספרים מתממש. וזה דורש אהבה שלא-תלויה בדבר, קירבה פיזית, במקרים רבים אף חיים שלמים, כדי לגשר על הפערים שנוצרו כתוצר של חוויות שליליות, ובחירה. בחירה… יותר קל להגיד אותה, מאשר לראותה בשעת מעשה. [האם תוכל-י לראות איך הורייך אהבוך למרות הקשיים שהציבו בפנייך?]
הגיבורים, והגיבורות שלנו (חשוב מאוד לציין), היו אמורים להגיע, הרימו אל מול החשיכה את חרבו של האור ומצאו דלת פתוחה לתקווה
כי מי זה-זאת שיקדישו חיים שלמים כדי לפתור את אלה שזועקים שלקחו להם את הבית? זה הרבה יותר קל לנצל אותם כדי לאשר ולממש את הרעיון שעומד מאחורי הפילוסופיות, לאשר את הטראומה.
עכשיו אני חוזר לשאלה: מה מונע מהפיכת היוצרות מלהתרחש? החוק. השפה.
אמונה בפסיביות, בחוסר דינמיות, במעמדות, וגם……. חוסר שקיפות.
(מה התשובה של המלחמות עד אין-קץ? לא כל מחשבה יצירתית מתכוונת ליצירתיות של האנושות, לעיתים הכוונה לתשובה בצורה של סינתטיות).
בהתחשב שיכול והיקום הוא יקום אינסופי, ולאדם קשרים סינפטיים לרבדים שהם מעבר להשגתנו, בשנת 1995 התרחשו אינסוף של דברים, התרחשות אחת התגלתה בכוכב הכחול ומלא החיים שלנו, עיר מרכזית בהודו שינתה את השם שלה למומביי.
הערות
אני מבין שיש כאן סתירות בכתוב, אולי לכאורה אפילו חוסר אמיתות, זה עניין גם של פרשנות, אני מרשה לעצמי לכתוב כי ״האמת״ נמצאת לא רק במה שנכתב באותו ספר-הספרים במציאות המומצאת, אלא זה מתפרש לאורך דורות באמצעות אנשים שלא מעוניינים לחשוב על המשמעות כאשר הם קוראים בקול מהירדן-לים. יש את הכתוב, ויש את המשאלות הנסתרות, שהן לאו דווקא מובנים, ברורים. האם אני צריך להזכיר לכם מי אישר את הזוועות של השביעי לאוקטובר אלפיים עשרים ושלוש למען השחרור שבו הםן דוגלים, מרחוק, פילוסופית? וואי כמה שזה חשוב דמוקרטיה חופשית כדי להשיל בעניינים שנוגעים בשרידות של הגוף-נפש שלנו, להשיל ככל שניתן את הפָסָדָה, חזית פני הבניין, כדי להגיע ״לאמת,״ להבין איך השתנתה פני התרבות (או החיים הנורמליים שלה,) והאנושות, לנסות ככל שניתן לייצב אותה.
אני מבין שיש חוסר מענה לדברים, כמו למשל העבדות, השואה, השפלה. הטקסט הזה הוא לא אמת, הוא לא מקיף, הוא בסך הכל מחשבה שצצה לה לשעה אחת, בשבילכםן, כדי אולי להשתחרר מהכבלים שהם לא שייכים לך, הם אף פעם לא היו שייכים לך, לעולם לא נכפו בין ידייך. עם כל הצער, ישנן ״חיות פצועות״ שאולי בסיבוב החיים הזה לא יצליחו לצאת מזה. אבקש שתבחר, אבקש שתבחרי בחיים, ובנתינה.
למרות שכתבתי את הטקסט הזה, אני לא מתייחס אליו כאבן דרך, לא מייחס לו חשיבות, אני מנסה כל פעם להכיר עולמות חדשים שהשימוש בטקסט הזה יכול להגביל אותך מלפתוח את הדלת אליהם.
אנשים שכותבים ומדברים את הפילוסופיות לעיתים למדו להסתתר מאחרי חומות, בבקשה תבינו אותםן מתוך חמלה. הכתיבה הזאת כאן אולי תאפשר לך לעשות הנדסה לאחור ולהבין בכוחות עצמך איך השפה משפיעה וכך לקחת שליטה בהגה שעל הכביש הסואן כרגע, למצוא את הדרך הנכונה לך.
האלוהים גרע מאיתנו את הכרונולוגיה שלו על עצמו, לצידו סופר-העֵד כותב לנו את הכרונולוגיה הבאה: אין סוף לחיים, אבל כן יש התחלה לקנאה: שמיים וארץ הופרדו, הגבולות הראשונים נוצרו, גם אם הם מעבר להשיג ידנו, ארבע נהרות. החוק הראשון, היחידי בעצם שנגע בכל רכיב של היקום הברוא, הפילוסופיה הגדולה: ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. הבדידות שחש, האישה העניקה לו משמעות, ותחת המשמעות הראשונה של האדם, תחת המיניות שמגולמת בזוג, שני כוחות טבע התנגשו זה בזה, שני פילוסופיות חיים שונות זו מזו, האחד ניצח… והאחר הפסיד. אחים. האלוהים והעד הביטו במעשה הרצח הראשון, לא מנעו אותו, האחד שפט, השני כתב לנו את ההיסטוריה, או במקרה הזה את תחילתה של הקנאה. בהמשך או במקום אחר ישנו חיבור נוסף שנמצא מחוץ למקורות שלנו, על רוחות-רפאים ועל החיים שאחרי המוות -בתרבות השמית הקדומה או המיתולוגיה המסופוטמית, והשאול, שהוא במקור בכלל מקום חשוך ואפל.
האם תוכלו למתוח חוט שהוא רצף של זמן-נשמה, שבו תוכלו לראות איך אדם ״שמלכלך עלי״ מאחורי גבי הוא תולדה של התנהגויות של אנשים שקדמו לפניו ועד לאותם אחים? לי אין את היכולת לראות את כל הרצף הזה של האירועים אני כן יכול לראות איך הדור החדש נולד לתוך מסגרת של שמיים-פתוחים, ואיך האדם הישן היה צריך להתמודד על המקום שלו כאשר הגבולות היו סגורים -והיית יכול ״להציל״ את עצמך במסגרת הכלכלה הקיימת רק אם היית ״מקורב״ של מישהו.
בכל אופן משהו חסר במחקר של תרבויות עתיקות ואיך שהן הגיעו עד אלינו להווה, החוויה של האור -האם היא מגולמת בכתב, האם היה ניתן לגלם אותה, האם הסופר-העד יכול היה להבין אותה, האם היא בכלל נאמרת, האם היא הייתה נגישה, או שרק בן מלכים יכול היה להוביל אליה ולבנות תחתיה תרבות תומכת? תרבות שלמה. הבודהה חווה אותה בגיל שלושים וחמש איפה שהוא בין המאה השישית לחמישית לפני הספירה, שבאזורנו זו גלות בבל, החזרה ובניית בית המקדש השני. לפני כעשר שנים הייתי בבית כנסת של הקהילה בעיר רמלה, יום אחד בחנוכה. והתפילה היא מסורת שונה ממה שרובכם מכירים, זו מסורת ירושלמית, והזמרה גם היא. זו אינה הפעם הראשונה שאני נוכח כך, אבל הפעם הם היו ברובם אנשים שאני זוכר רק מהימים שהם ליוו איש או אישה ביומם האחרון למקום מושבם האחרון. רגע לפני שצעדו השאולה, זקני הקהילה מהעיר הצמודה, והם זמרו כל כך לאט שאפילו אני לא עמדתי בקצב, לא ידעתי איך. וקרה משהו. בתפילה איתם חשת איזו התעלות רוחנית שהיא מתעלה על החיים ביומיום. אולי זה רק אני שאיבדתי את זה ביומיום שלי ואז גיליתי אותה מחדש, בכל אופן ההתעלות הזאת אולי היא צפונה בכתבים, האם באמת ניתן להעביר אותה? אז אומר לכם את הדבר הבא, קנאה, תחרות, זה של הגבולות הסגורים, לא מאפשרים לה לעבור, וחבל. מה שנשאר זה לעבוד על הטוב. כל יום מחדש. עדיף לכם, כי מי שחווה חוויות מהסוג הזה יוכל לומר לכם שישנו גבול שממנו לא תוכלו עוד לשנות דבר. עד להזדמנות הבאה. בהזדמנות הבאה יינתן לך שם חדש.
בחור דתי, כיפה סרוגה סטייל, ואם הוא לא מתיישב עירוני, אז הנוף שלו בטח נושק לגבעות יהודה. ושם נשמעים קולות בנות ירושלים… האם בילדותך יצא לך לרוץ יחד עם חברים תחת גפני-היין? היום, כאשר השמש אבדה לי, במבט לאחור ידעתי: השמש לצידי. השמש היא דמות-ילדות ושם הייתם קוראים למרחקים, ואז… יושבים על איזה סלע, boulder סטייל ומספרים על החתול שמצא לו בקרבת מקום פינה להיפטר מן העולם, שזהו גלגולו השביעי, כי את זאת השלישית כבר שהחבר ראה. של אותו חתול. היצא לך? האם בימנו ילדים מספרים את הסיפורים הללו אחד לשני תחת איזה עץ? זוהי אינה טעות וזוהי אינה כמיהה שלי לעבר. אותו בחור שלא נראה לי שהוא מאמין בניסים, לא בצורה שהר יזוז ימין ונהר לשמאל, מלאכים לצידם של ילדים, שאישה עקרה תביא ילדים ותקרא לו יצחק, הוא תיאר לי איך הוא רואה עשיית טוב: ״אם תשים 10 איש במעגל בחדר סגור, אם אתה רוצה טוב, אתה צריך לעשות טוב. זה היה בשיאה של התפנית במלחמה, אירן.
ומאז אמרתי להם שאם הם חושבים ״שדפקתי״ אותם, ככה היא קראה לזה, שיתלוננו אצל המעסיקים. ואליהם אבוא עם ידיים ריקות, כי סוגד אני לבית.
אחזתי בך בתומי בין כפות ידיי ותמיד זה היה כך: דמותך, דמות חול כוזבת, שמזגה את עצמה ממני, כמו תעתוע עירוני, על המשקל של תעתוע מדברי. פרצופך האמיתי, הייתכן? המארג שבהם תומיי-ליבך התקבצו בחיי, הישראלית היפה ביותר בכל גוש דן, היפה שאין שני לה בכל הרי יהודה, אף לא בארץ הנגב, ואכן גם לא למורד הרי החרמון. עולם שמתפרק לנגד עיניי, מערכת של גלגלי-שיניים שהתחברו למערכת יחסים של זרים זה לזה, ויפים זה לזה, ולא זה של השניים, אלה זה של העשר מיליון. זהו שקר-קדוש שאני מודע לו, בכאביי. כמו השקר הקדוש שאזרחי ישראל מתבססים עליו יום ביומו ומתבוססים לא בדם המלחמה, אלא ביזע שלעולם לא תהיה לה תשובה אם ימשיכו למשוך גיבורים בשמן, זה כל זה זמני, לא מַטבע לאלוהים הרבים, כי הם, נמצאים תחת קטגוריות של מעמדות. גיבורים זה על המשקל של אגדה, ועם זאת, אין תשובה אחרת מהטוב! והאישה בשירה לעולם תתקיים.
אומרים שציניקן מבחין בכישלונות, והוא-היא מאמינים שאנשים הם בעלי מהות של אינטרסנטיות, הם לא סומכים על אף אדם. ואולי בזכות אנשים בעלי זיקה כזאת נבנים כל ה-Dome-ים למיניהם: Iron Dome, Golden Dome, תפיסת עולם שכזאת הביאה אותנו למצב של כלכלת-אי. אי כמו island. אם נזרום אז אפילו denying. זה ברור לכלכלנים שקוראים את הבלוג הזה שהכיוון הוא כלכלה מרושתת, שהמרכיב המפקח שלו לא יכפה דברים, כי הסכנה היא הכלכלה שלנו כפי שהיא היום, אלא ככוח מאזן, פתיחת הדלתות לאנשים חדשים, רעיונות חדשים. המפקח יכול למשל למנוע ניסיונות לפתוח את מערכת הבריאות לשוק. אנשים יצטרכו למצוא לעשות כסף בדרכים אחרות. המפקח לא יכול להיות הישות היחידה, מתוך הרעיון שגם בתוך מסגרת של מפקח נבנית תרבות, AKA 😉 הפרקליטות-יות (כפי שהן מצטיירות היום). זה טבעי שזה יתפתח, כל היופי זו אותה התרבות המאוד מקומית, מאוד ספציפית, שמביאה את היצירתיות לאותו בעל-ת-עסק. כדי למנוע ציניות במערכת, גוף-רביעי של שקיפות, ידרוש את השקיפות הזאת. זוהי אינה רשות שופטת, אך היא תוכל להביא את העדים, ״ולהפשיט״ ככל הניתן את הפרשנות ואת ההיסטוריוגרפיה. הוא לא יהיה הכוח השופט, הוא יהיה הכוח שכותב את ספר ההיסטוריה. גוף אזרחי. מי שקורא בבלוג הזה, אני יודע, שהוא יודע, שהאמת היחידה היא זאת של עשיית הטוב. אז בעבודה שלי כאשר הגיע הרגע לתשאל אותי, הן כבר מכירות אותי, והעיניים שלהן קסומות, ולמרות שזה לא התפקיד שלי, לפעמים, במקרים המאוד יחידות שהתרחשו, לאורך התקופה המאוד ארוכה, הגנתי עליהן כאשר הדרמה של חוסר ההסכמה עלתה מצד מקבלי השירות. ואני אעשה זאת שוב, לא שהן זקוקות לי, יש להן מערכת שלמה שמגינה עליהן, טוב שיש נשמות שנמצאות בסביבה כדי לעזור להן למצוא מזור. כי זה שהן מוגנות חוקית, זה לא אומר שיש להן את אותה מערכת הגנה מפני טילים, את הDome-ים למיניהם שלציניקן יש. הן צריכות לנהל את המערכת, ויש להעניק להן את האיזון. החוכמה תבוא ממי שחכם ממני. התחלתי עם הציניקן לא כדי לספר על הבנות שאני בקושי מדבר איתן, אבל הן יקרות לליבי, אלא כדי ללכת לרעש הפוליטי שהתרחש בשבוע שעבר, שהוא גם חוצה מפלגות: נז״א. אני מראש אומר שאני לא ראיתי את הסרט, אבל בדמוקרטיה לאנשים יש זכות להביע את עצמם, בטח בדמוקרטיה חופשית. אני לא יודע אם עולה בי ציניות, אני כן רוצה להביא טוב. הציניות לכאורה נובעת מהרעיון שהפוליטי יספר לכם קודם כל מה שהוא רוצה שתדברו עליו, זו הכלכלה שלו. העולם הוא לא רק ״פוליטי״. ״הפוליטי״ הוא למעשה מאוד דל בחיים של אנשים. אז בפוליטי המשמעותי בישראל יש שני עניינים שלא מדברים עליו:
המערכת שבוחרת מי יקבל תקציב לסרט, אילו רעיונות.
והמערכת שבוחרת מי לעולם לא יקבל תקציבים, והם בוחרים בהם מראש, מאז שהם תינוקות, ולהם ניבנה מסלול ישירות לנותני התקציבים.
את הפרשנות או לומר אם יש משהו בדברים שלי או לא, ומה זה אומר, אני משאיר לכם. בכל מקרה, לא משנה מה הסטטוס שלך, אבקש שתבחרו ביעד של עשיית טוב, לאושר אין סטטוס בין אם אני אשנה את העולם, או רק חמישית ממנו, או אם זה מאוד מקומי, במקרה שלך, כמו הילדים של השכנים שלכם.
הגעת-ה לסטטוס גרוש-ה, האם אלה באמת חיים חדשים? האם, מעתה, אלה חיים מפוקחים, מהמשמעות ״לפקוח את העיניים״? ואם את-ה מעתה פיקח-ת, עם ניסיון, האם את-ה מספר-ת על האמיתות של בן-בת הזוג לאחרים לנוכח היותם זכר או נקבה? כך זה גבר, כך זו אישה? כך הם באמת מאחורי הקלעים? שזה טבוע בטבע הנקבי והזכרי שלהן-ם? האם את-ה זוכר-ת את מה שאני מספר לכם רבות שכך בונים תרבות? בונים תרבות, יוצרים תנאים של תעתוע, עד שזאת שאוחזת בחרב תופיע גם בחייך. האם תבקשו להתחתן שוב? האם הצד השני שאיתו-ה את-ה מתחתנים לא באים הם באותה ציפייה ראשונית למחויבות כבראשונה כפי שהוא-היא תיארו אותה לאורך המסע העצמאי של החלק הראשון בחייה-ו עד שאלה הגיעו לחייך, כפי שלך היה עד שהפרידה החלה להתרחש? בווייטנאם פנתה אלי מישהי בת שש-עשרה, היא ביקשה להכיר את העולם, כי זה נורמלי להכיר תרבויות שתחילתם בשוני, באנגלית, ונכנסנו לשיחה יותר עמוקה. שני זרים, אחת שכל חייה גדלה בווייטנאם והשני שאת חייו הנוקשים חי בישראל, שהכירו לראשונה ומדברים על החיים. ובתוך החיים שלה שני ההורים שלה התגרשו. הצטערתי. היא אמרה לי ש-אל עלי. הם ידידים טובים זה של זו. המצב יכול להיות יותר כואב ממה שהיא מכירה, עם זאת היא סיפרה לי משהו על חינוך בווייטנאם של הורים את הילדים. הנשמה הזאת שחלק מהקוראים-ות של הפוסט הזה קוראים-ות לה בת שש-עשרה, היא סקרנית. והסקרנות שלה בריאה. ואחת הסיבות לכך שאני רואה -לא הוליכו אותה שולל. האמון שלה בעצמה לא נשבר, לא התגרש, מערכות היחסים איתנות. אני אבקש שתהיי-ה חזק-ה, גם אם הוליכו אותך שולל, בגדו באמון שלך, שדדו את כל היקר לך, כך פועלים אותם גמדים באגדות, גנבי אנרגיה, מכשפות, נוכלים… שנספגים גם מתוך תרבות! אני לא מספיק עם הבנה תודעתית כדי לומר לך לאשורו שהידיעה את אותן דמויות תאפשר לכם-ן את המזור, אני כן יודע, לעיתים בדיעבד, שהם ההשתקפות של המחשבות שלנו, ולא אני מקור הבעיה שלהם. אני מפצח הקוד האניגמטי של עצמי. זו ידיעת האמביוולנטיות, וממקום כזה תוכל-י לתעל את מי שזר-ה לך, את השונה, את האדם החדש שמבקש להיכנס לחייך. להתחיל מחדש. הרי זה תפקידנו מהשביעי לאוקטובר הנורא, הם בגדו באותו האלוהים שלו הם מתפללים ובו הם מאמינים: גנבי האנרגיה (״היהודים״) לא היו האויב שלהם, הם האויב הכי גדול של עצמם. שחררו.
שני גברים שמחוץ למגרש, במשחק הקודם קיבלו ממני כרטיס צהוב כי הם תמכו בקבוצה היריבה, אפשר להגיד שהם העדיפו לתמוך בקבוצה היריבה כדי להימנע מקונפליקטים, בלי להבין את ההשלכה שזה אומר שידלגו עליהם. אז הפעם היריבות חזרה למגרש, שלושה שחקנים, שתי קבוצות: בקבוצה הראשונה הנהג, מזרחי, הצעדים שלו מאוד אגרסיביים, אליו מצורפת אינדיבידואלית בפני עצמה, עם הבעיות שלה, למי אין בעיות בעצם, שהכרתי לראשונה באותו בוקר, אשכנזייה, שהלכה לוויפאסנה בהודו, פעמיים. בקבוצה השנייה, אני. על מה היריבות או על מה המתח? אמרתי להם ״אחד למען כולם, כולם למען אחד״, והתגובה הנחרצת מצידה עלתה: האשימה אותי שאני מפחית מהתרבות הישראלית, ושגם בהודו הם לא יודעים לעמוד בזמנים. כמה דקות לפני, במסגרת השיחה הראשונה שלי איתה אמרתי לה שרוב השפות בהודו הם יותר עדינות מהעברית. כמובן שלתאר את הכל בהיכרות כל כך ראשונית יכולה להעלות להרבה מאוד זמן את הגבות של השומעים. פשוט ניסיון מקומי, באמת מקומי. עכשיו לספר לה איך שאני שמתי לב שאני מדבר בצורה כל כך ישירה בווייטנאם, ואיך כשאני משוחח באנגלית אני משתדל להשתמש במילה Please או ב- bonjour, ולבקש סליחה בטקט כזה יפה, הומוריסטי, על הבדלי התרבויות, עם האורחים או הלקוחות שלנו, על שאנחנו פונים אליהם בצורה כל כך ישירה, כאילו זה צבא. חחח. זה מצריך בדר״כ היכרות ארוכה יותר. היא כעסה כי היא רצתה להגיע בזמן, והנהג חושב שמשחקי אגו איתי עובד כמו עם קהל הלקוחות שהוא מכיר. ת׳אמת, כולנו באותה סירה, ולכן ״אחד למען כולם, כולם למען אחד״, וזה בסך הכל… אנשים רוצים להגיע למערות הבטוחות והמושקעות שלהם, אז למה הקבוצה השלטת לא שמה S* עליהם ומדלגים עליהם? התווכחנו. אמרתי לו שאם ימשיך בזה אני יתלונן. התווכחנו כמו ״ישראלים תרבותיים״. ישראליים תרבותיים זה לא בדיוק מתחרז עם שפה עדינה, ואני בתוך זה. ביקשתי שיסתכל על הכביש ושנסכים לא להסכים. והיא תיארה איך בהודו אין דבר כזה זמנים, כי אמרתי לה משהו שישראלים לא עומדים בזמנים, לא זוכר שאמרתי את זה במילים הללו, אבל רגע על זה עוד מעט. הוא סיפר שלפעמים אחרי זה יש לו נסיעה לאנשים עם מוגבלויות, ילדים שאם הוא לא מגיע בזמן הם יכולים לרוץ לכביש בלי להבין. והיא פשוט מבוגרת, אני גם מסתכל על אבא שלי. מבוגרים הם יותר קצרים, אבל הם חייבים לעבוד. אנחנו חייבים שהמבוגרים שלנו כולם יעבדו כל עוד כוחם בגופם, כל עוד כוחן בגופן. המחשבה על האובדן, אני רגיש אליה קצת… שיש דבר כזה סוף, סוף במבט. שהאדם לא יתקיים יותר בחיי. בכל אופן נשמע שהיא איפשהו לאורך הדרך הפסיקה להאמין באחדות של האדם, והתחילה להאמין באינטרסים האנוכיים שבין אדם לחברו, שבין איש לאיש, בין אישה לאישה, בין יהודי ליהודי. רק פרשנות מהמרווחים שבין המילים, לא אמת, בדיוק כמו שלהגיד ״מזרחי״, ״אגרסיבי״, ״אשכנזייה״, כל ההגדרות הללו לא אמיתיות. נכון? מה שכן אמיתי בעולם הווירטואלי שלנו זה ״סיר הלחץ״, שמי שבאמת התחיל לשחרר אותו בשיחה זה הנהג. לפתע הבנתי שבקול שלו יש לו משהו מכיל, שלמרות שיש לו קהל מאוד מסוים, שהוא העם בישראל, הוא יודע לאהוב את אלה שבאו לעולמנו עם מוגבלויות שונות. והיא, אני בטוח שגם היא בתוך תוכה רוצה אחדות. אז תוך כדי הוויכוח אמרתי להם ש-״למרות הכל אני אוהב אתכם״. מישהו צריך לעשות סוף לסבל, או רגע… נשתמש במילים קצת אחרות ״להפסיק את מעגל הסבל״, נכון? אמרתי לה שהיא תרגמה אותי לא נכון, הבנתי שהיא מעניקה (יותר מידי) ״כבוד״ לשפה, והוספתי ששיר השירים זו שירת האהבה הכי יפה ששמעתי מאודי. וכך נפרדנו לשלום בתחילת השנה החדשה.
אני רוצה להוסיף פה דוגמאות נוספות על אנשים שהתלוננו תוך כדי קבלת השירות מנותני שירות במקומות שונים והתגובה האטומה ודווקא האנושית שלהם… אני חושב שאין צורך להוסיף היום מלבד את הדבר הבא: אנשים, כולל אני, לא יכולים להכיל את כולם כל הזמן את אלה שממולם, במיוחד כאשר קשה להם. זה לא קל בכלל. פגשתי אנשים שממש אפשר להרגיש שיש להם יכולת להכיל, והם עוסקים בתחום הטיפול, סטודנטים, זה ממש מתאים להם, של רפואת הנפש או רפואת הגוף. אולי אנשים נולדים כאלה, זה מדהים. בכל אופן התמקדות ברוחניות משחררת הרבה מאוד דברים. והיא פוטנציאל ממשי להכלה אינסופית כמו שאם אוהבת את ילדיה. לא שהגעתי לזה. ואני מבין למה הנהג יש לו את השפה שלו, אני עדיין חושב שאנחנו דור שיש לו מיוחדות אחרת שהיא תולדה של השמיים הפתוחים, חשיבה בינלאומית כתוצר של מפגשים בין-תרבותיים, הרצון להכיר אחד את השני למרות שהשפה היחידה שניתן לתקשר בה זו האנגלית הטכנית, המתורגמת, ולא המדוברת של המדינות הדוברות שפה אנגלית. ולהימנע מדרכי חשיבה אגרסיביים שבכוחם לגלוש גם לחיים.
למה רטוריקה אין לה תשובה בוויכוח, כי מי שישתמש במילה ״אני אוהב אתכם״ ללא כוונה, לא יסיים את מה שאנחנו חווים פה יותר מידי שנים. ומכאן אומר לכם שלמרות שהמלחמה עם מי שרואה בנו אויב לא הסתיימה, אנחנו חזקים יותר, וכאשר נצליח לממש את הסיפורים ההרואיים בִּפְנִים, נהפוך לאור שמאיר את כל היצורים החיים. וזה כבר קורה, גם אם זה עדיין לא נראה. ״שנה טובה״.
השליטה באזורי המחלוקת צריכה להיות של האזרחים. פירוז ״כוחות השוק״. אני רוצה לראות פה שוק חופשי שבו אנשים יכולים להתבטא בצורה חופשית, לצרף את המשפחות שלהם, את החברים הקרובים שלהם, כדי לייצר מוצר אחד ייחודי. החסמים לא נועדו רק כדי לעמוד בתקנים בריאותיים… לא צריך להיות פה עדינים, חסמים רבים מידי נועדו כדי לחסום יצירה. לאורך השנים יותר מידי עובדים-ות מעלים את הרעיון שהדרישות במקומות עבודה נועדו גם כדי למנוע מאיתן-ם מלהתפתח. זה אקססיבי מידי. יצירתיות יכולה להופיע בכל זמן, ובכל גיל. לאקדמיה אין זכות קניין על יצירתיות, ולמעסיקים לא זכות ראשונים על חירותו של אדם רק כי הגבולות למזרח, לצפון, ולדרום סגורים. במערב הים; לא נבנו הגשרים הכלכליים לאדם הרגיל בישראל, מה שזה רגיל איפה שהגבולות הם כן פתוחים. אני לא מדבר על סוציאליזם, אני מדבר על חלוקה שווה של עושר, ובאמצעות איזון של הגוף הרביעי שיכול להפעיל סנקציות כלכליות וכוחות פיזיים על מי שנמנע מלהיות שקוף היכן שנדרש, כדי לתקן עוול כלכלי, לא עונש. לפחות החלק הראשון של המשפט האחרון וכל המשפט הראשון יש לו דוגמה מוחשית בעולם -נורבגיה -הלוויתן שלהם. יותר מידי אנשים התמכרו להגדרות המלָאכוּתִיות של הביטוח הלאומי, אם נפסיד חס וחלילה במלחמה, אם תתרחש פה רעידת אדמה רצינית, מה הם יעשו? אם יישארו בחיים, יתפוגגו. מאז שיצאתי לדרך בעולם, הבנתי שהאגרסיביות הישראלית תמיד מופנית כלפי החלש, זה לא טבעי, זה לא פייר, והחלש צריך להפנות את האגרסיביות הזאת על החלש ממנו, והחלש ממנו צריך להפנות את אותה אגרסיביות על העדין ביותר. והעדין ביותר לא יכול להציל אותם בכוחות עצמו, הוא חייב קודם כל ״להגן״ על עצמו מפני כוחות השוק שבבסיסה התפיסה היא שאי-אפשר לסמוך על אף אדם. אז למה אתם נותנים תוקף לאדם/מערכת שלא סומך על אף אדם מלבד עצמו? יש לי את התשובה: כי העולם הוא דינמי, הוא זורם, הוא לא קבוע, אין אדם קבוע, אין חיים קבועים, אין שוק קבוע, בואו נשחרר אותו. אתם באמת חושבים שהבחירות הקרובות יועילו לזה? הבחירות בקופסה מסבסדת רק את עצמה, שבה דנים רק על מה שרוצים לדון, שבה דנים את הדרמה הפנימית. האגרסיביות שדיברתי עליה מקודם, אני רואה בה פוטנציאל של יזמות, את המהפך של האגרסיביות, את הצד השני של המטבע. זה לא עניין של עשירים-עניים, מלא עשירים רק רוצים ללמד מי שמוכן ללמוד מהם, כי זה בטבע האנושי שנולד גם מתוך הסתכלות עמוקה על טבע המציאות. זה עניין של אותם יחידים שאם הם לא יפעלו בעניין, כאשר יגיעו לזקנתם-ן, זה שעומד בשער ישאל אותך ״מה עשית?״, לא חבל להגיע כך לסוף החיים, כל החיים מתרכזים במשמעות אחת שממנה הגוף מפריח את נשמתו. הוא יכול לומר לעצמו-ה שעשו זאת בשביל הילדים שלהם, כלומר פגעו ביצירתיות של המונים כי האמינו שהאדם הוא רע ביסודו. עם הטעם הזה, החיים יסתיימו. למרות שעל המוות דובר הרבה, הרגש ברגע המוות חסר בספרות של אהבת-האדם. אי אפשר באמת להעביר אותה כי ישנה חומה שאולי רק קבוצות מאוד רוחניות יכולות לגעת בה, שהגישה אליה בדר״כ מתאפשרת רק לאחר מבחנים רבים, או באמצעות יצירתיות. רק לאחר מסע בטבע החיים שכוללים בתוכו גם את המפלצות, שהנוחות מסוגלת רק להסתיר אותן, בתוך משבצת עירונית. החיים בתוך משבצת.
ברור לי שאני טועה בהבנה שלי את הדברים, בכל אופן אני מרשה לעצמי, כמו שלילדים יש את הזכות הטבועה בהם להתנסות ולגלות דברים חדשים וכמה שזה נפלא.
שאלו אותי ״מה המזל שלך,״ עניתי להן ״יש כל כך הרבה אנשים בעולם ורק שתיים-עשרה מזלות.״ עברו כמספר שעות, לא רבות, מעטות, אולי שתיים, אולי שלוש, אולי ארבע, מישהי נוספת, בשיחה איתה, שעולמות היצירה שלה מעניינים אותי, תיארה את הסיפור שאותו היא קוראת, מתרגמת אותו מגרמנית עם האסיסטנט של גוגל, אנטי-גיבור שמבצע עוול לנשמה שזקוקה לאהבה שלא תלויה בדבר. פשע מאוד ספציפי בגלל שדחו אותו בעברו. בעצם כל פשע הוא מאוד ספציפי, הנכון? ובואו נשאיר להזדמנות אחרת את הדיון של איך אנחנו מגדירים פשע. ותהיתי על: מה זה הרעיון של תרבות? או מה מייחד את התרבות המערבית? כמו שיש שתיים עשרה מזלות בתרבות המערבית, יש גם ״דרמות״ שנולדות בתרבות המערבית, סיפורים, ארכיטיפים תרבותיים, שנולדים בתרבות מסוימת, שדרכם מתרגמים אנשים. וכמו שסיכמנו, ״הם חושבים שאנחנו מביאים להם את התרופה, אבל מה שהם באמת מחפשים זה את המחלה״, זה שיבוש, קירוב, תרגום, פרשנות, אספקט אחד, של מה שאמר התלמיד של פרויד בשנת 1909 למורו על הספינה כאשר ברקע פסל החירות כאשר באו להציג לראשונה את הפסיכואנליזה. המתינו להם.
"Wir bringen ihnen die Pest und sie wissen es nicht"
מה שאני אומר שזה שבן אדם לא מאמין באלוהים זה לא אומר שהוא לא מאמין במפלצות. לא (אלה) הפסיכולוגיות, אלא אלה שנמצאים במֵעֵבֶר לבלתי נתפס. זה שבן אדם מאמין באלוהים זה לא אומר שהוא לא מאמין באלילים ״האפלים״ שאותם הוא דוחה: בתפיסה של יש ואין, של טוב ורע, בשונה מדואליות.
בעולם אחר יש טווח סיפורים אחר. וארכיטיפ, לאנשים קל יותר להדביק דמויות ארכיטיפיות על אחרים כאשר: א. יש ״יתרון״ אחד לאנשים שמבינים לוגיקה, הם לומדים בצורה אקטיבית ״להסתיר״ את ההשלכה (וגם לזה יש גבול, הגבול של החיים, השיער הלבן) ב. לכולם: הם מעדיפים לא לערב את הצד ההפוך של אותה דמות עתיקת-יומין שהיא רחוקה מכתבי ההיסטוריה, וההיגיון, כי על פני השטח הברורים אין קשר בין השתיים. אולי התיאורים הבאים יתנו לכם מושג יותר ברור: לכל מטבע יש שני צדדים. ין ויאנג. אקולוגיית-היער תלויה בכל המרכיבים שלה. של החיים והמתים, של התנועה באוויר ובקרקע, בקיומם של המַאֲבִיקים, ושל החיות שלוחצות על הקרקע, בנמלים, בנדידת הציפורים, ושל דגי הסלמון במעלה הנהרות, ברשת התקשורת הפנימית שהפטריות מתרגמות לעצים, בשווקים שלנו כפי שהם פועלים היום, וכולי.
הדמות הארכיטיפית בכל רבדיה מצריכה הקשבה, היכרות עם המפלצות הפנימיות, פריקה סיגמנטצית (הגדרה שהמצאתי תוך כדי כתיבה), אהבת האחר. שימו לב: היכרות אקדמית לא חלק מהעניין. לעומתה, הדרכה אכן כן.
בקיצור: אותה דמות מלאה לא נתפסת במסגרת של העולם התלת-ממדי, כי לכאורה אין הגיון בקשר ביניהם ובנוסף בעולם תלת-ממדי רק האני-האנוכי קיים. התאכלס, גם אם הוא כואב. הפרקטי. האני-האנוכי פשוט מפחד בחוסר הוודאות שגלגלי השיניים של הפסיכולוגיה האנושית ממלאים את החיים בסיפורים מומצאים, להטעין אותם על כל מי שהוא פוגש.
האם באמת ניתן לראות את המציאות כפי שהיא? אין לי תשובה לזה. המוארים אומרים שכן, אני פשוט לא יודע מה זה הדבר הזה המציאות כפי שהיא, עדיין. אני כן אומר לכם שיש אמת, והדרכים אליה הן רבות. בעולם שלנו אדם דתי יקרא לזה גורל, אדם שלא מאמין יכול לקרוא לזה סטטיסטיקה של מזל, אחרים סינכרוניזציה. בעולם האחר יקראו לזה קארמה.
ישנן פילוסופיות שמלמדות את המודעות לדבר, ואת קבלת האחר כתוצר של המודעות השלמה. בכל אופן יותר מידי אנשים מאמינים שהאדם רע ביסודו, ״מוצאים״ את הצד השלילי מה-״ארכיטיפ״ הפנימי שלהם, מתוך התכלס של הדרמות המאוד ספציפיות בחברה מאוד נתונה.
אני אסביר לכם, זו רק דוגמה אחת: כאשר מביטים רק על ״ביבי״, חוסר המודעות ליופי האנושי של ״ביבי״ חוזר-בתשובה על אותו אדם או אישה שהצביעו על ״ביבי״. לא כי אני אומר או רוצה, אלא כי ככה זה עובד. זה לא שכר-ועונש, אלא כי ככה זה עובד. לכן אני אוהב להשתמש במילה קארמה, היא לא גובלת בתחום של הטוב-ורע, היא מעניקה הזדמנות פעילה, להביט על המטבע בשלמותה. לאחדות יש כוח גם אם ההמשגה היהודית נעלמה מהכתבים שלנו.
התהליך הסגמנטי (סגמנטציה) נופל שולל, או מפיל בפח את מי שמכניסים אותם לשם. אין אמת של מזלות, אין אמת של גיבורי תרבות, יש אמת אחת והיא האמת של הטוב, שמה לעשות, צריך לעבוד עליה, כי אחרת מתמכרים לתפיסה, למפלצות, וזו דת לכל דבר. אם אדם מפחד מכל דבר, כי זה אותו דבר כמו לומר שהאדם רע ביסודו, אז מה נשאר? יכפו עליו.ה גבולות, לא כי אני מאמין בזה, אלא כי אותו אדם-אישה מאמינים בזה. מוצאים את הקשר?
דבר אחרון: במזרח יגידו שזה נקרא סבל ולרוב יניחו לכם, והמונים יתעדפו את הפשטות. אני אגיד בשפה שלנו ״אל תהיו טיפשים… זה לא שווה את זה… תניחו לדמויות… תעשו טוב״. תעשו טוב.
