קטגוריה: Weltanschauung

שני מקומות על כדור הארץ

Amir Pri-gal

ישנם שני מקומות על כדור הארץ שבהם ניתן לצפות בסהר הלילי: זה שעל פני המים שלכם, אם בימים, אם בנחלים, או אם בבריכות המלאכותיות שהאנושות בכוחה יצרה כדי לאגור, כדי לנקות, ואם בעיניה. ובכל אחת שאני פוגש חש אני בכמיהה לבת-הירח שמשתנה בעקבותיו, לא רק לאורכו של החודש, אלא גם בעקבות השנים שיבואו עליה בעל כורחה. אם בעקבות התנודות הזעירות ביותר של הלוחות תחת כפות רגלינו שנושאות אותנו בחיינו, שמערכות מדידה סיסמיות מסוגלות להראות, אך לא לְקַשֵּׁר לכוכב-הלילה שלי ובטח לא לליבן. אם בגלל תנועת האוקיינוסים שמשתנה במקום אחד, ומשפיעה, באמצעות היווצרות-נבדלת של לחות ועננות, על האילומינציה אשר על לילות-עורה. אם בגלל אותו צל שכדור-הים-הכחול מטיל על אותו כוכב נבדל, שלמעשה ריק-מחיים, אותו סהר שמשתקף בעיניה, בעיניה של זאת שאני פוגש עכשיו, וזאת שבאה אחריה, וזאת שבתורה מופיעה, לאחר שפָּנִינוּ לשמאלנו בלילה הקר, אני וחבר שאיתו אני נושא בשעות האחרונות את העצמאות הלאומית, מרחוב יפו, למחנה יהודה. ואין לאותן מייצגות-בעיניהן של הסהר משמעות בעיניי. המוני אנשים, קבוצות של אנשים שרוקדים לאורכו תחת מוזיקה אלקטרונית, 

אם שותים אלכוהול של שחרור לצד ארוחת בשר כזאת או אחרת, או לוגמים מרק כמונו בעלמא, ראיתי חייל אמריקאי עם נשק ארוך, גם שהניצחון עדיין אינו מוחלט מול אלה שראו בנו רוע מוחלט אם בעזה, ואם בנקודות שונות בטהרן וסביבותיה, שיספרו לעצמם את המציאות שלהם, שימשיכו להתמיד בשנאה שלהם, אם ירצו בכך, אנחנו ביחד, וזה מה שחשוב. ביחד הזה, מקרה זעיר של אאוריקה, אני לרגע נבהל, בהלה פתאומית של ערות שהובילה לחשש… למדתי להתהלך באמצעות החשש למקווה של סקרנות… הבהלה הזאת… אותה חרב שסיפרה לי שלעצם אין משמעות בפני עצמה, לעצם מנותק מכל מושג של חלום, הילה שאבדה מהבהירות של המותג -אם אשתמש במושגי שיווק של ימנו… חששתי שזו הופיעה שוב, שהיא לא רוצה לעזוב ולעולמים איתי, אותה יד מכוונת שהיא לא רעה או טובה, היא פשוט שם, מציאותית… מספרת לי את מה שאני לא רוצה לקבל. למזלי, היה לי אותו חבר לצידי להביע את זאת במילים. אמרתי לו שאני חושש שלנשים גם להן אין מקום בחיי יותר, לא את אותו מקום אגדתי, זה של ההילה, אבל… זה לא זה, הקול הוא אחר, אני פשוט לא מרגיש באופן אוטומטי חיבה וחיבור כלפי כל אישה שאני רואה, לפחות לא באותה רמה שחוויתי בתקופה השנייה של חיי. מתוך חמלה אני יודע שכל אחת נושאת את אורו של הירח, את כוחו, את מנהגו, אולי… פשוט אני זה שהשתנתי. הדרך הראשונה שמצאתי להסביר את זה לו או לעצמי, זה המעשה על אותן נשים שהנאמנות שלך אליהן היא כזאת חשובה, ההתגלות הזאת הפכה אותי נאמן אליהן, אל הדרך שלהן, וכל מה שאני מחפש אלה אותן הנשים להתחבר אליהן, באמצעות מילים, מעשים, זיכרונות, טראומות, סיפורים… אפשר להגיד שהחיבור שלי אליהן הפך לרגישות-מעשית, בשונה למהפכי-שילטון עצמי של האגו שנובע מיופיין. כל השאר הפכו למוצרים שעוקבים כרגע אחרי הדברים שלא מטפלים ב-״אמת״ הברורה ביותר של החיים, וזה לא לנשים באופן ספציפי, זה ליקום-האדם בכללותו. שאלה פתוחה שאני בטוח שרק אישה מיוחדת ואחת תוכל לענות לי עליה במלואה. מישהי שתקרא אותי בדרכה.

קרדיטים

  1. Video: Farruko – Pepas (Official Video) @YouTube.
  2. Video: “Golden” Official Lyric Video | KPop Demon Hunters | Sony Animation @YouTube.

אחדות תחת לחץ – בני כוכב הצדק

Amir Pri-gal

הערה: מחשבות בלבד, לא אמת, דיון פנימי למען התפתחות. כולנו חכמים, כולנו נבונים.

אם נסתכל על זה כמו מערכת היררכית של שלושה גופים, השמש זה האור הרוחני, והכוכב שעליו משרה את חומו זה כוכב הצדק The Justice Planet, בו הוא מתקיים לו עם לוחות של מוסר, שיוצרות להן מבני שלטון, שמשתלבים לצורות של סדר ושוויון. בתי משפט, בשביל ליישב סכסוכים. ובראש ההר מצפה כוכבים, כדי לראות שם מעבר. עוד מעט נחזור אליו. בכוכב הצדק האלוהים נוכח, דרך ארץ קדמו ללוחות -כך הם הוגים. הם מחוברים לטבע, אם צריך מקום לבית, אז כנגדו הם שותלים את אותם מספר של עצים שנכרתו כדי לבנות אותו. מלבד בתי השכינה, מבני השלטון שלהם מפוארים. עכשיו אם נלך לאורכו של השביל המרכזי באותה עיר-בני-האנוש, בסופו נגיע לרמה אשר ממנה הארץ עלתה השמיימה כדי לקרב את בני המקום, לדברי השמש. המדע הוא חלק מהווייתם היומיומית, כמו הצורך לשרוד, הם בנו להם שם מצפה. כאשר נטפס על מתקן ההרמה נראה אנשים משונים שצועדים לראשו של ההר, הם נקראים תלמידי הנבואה, או הנבואים. הם צופים בכוכב שביט שבעזרת תלמידי-המדע הגיעו למסקנה שהוא בדרכו אלינו, וגם לעולם לא יגיע, כי היקום מתפשט באותו מקדם שבו הוא נע יחסית אליהם, והוא תמיד יאיר באותה העוצמה. עומד הוא במקומו עף אינסוף, ראה הוא את תחילתם, ורואה הוא את סופם. באמצעותו ובאמצעות הירח האהובה והמתווכת הבינו: שהכל קשור זה בזה, זה בזו, זו בזה, זו בזו. גם בשפתם יש גוף לכל שם ועצם ופעולה. בנות/בני הירח פנו לאומנות ובעזרתם קראו לתופעה ״קארמה״, באמצעות קארמה הם מתחברים לאלוקות אשר בכל. אלה שמגיעים לכאן, כמונו מתמודדים עם פרדוקסים פנימיים, וכאשר מגיעים לשלווה, שלום פנימי, מחברים בין הסוף של חייהם האינדיבידואליים, לאינסוף, שאליו בני מינם המדענים הגיעו עם התובנה שהמספר מייצג אותו. הם נקראים השמאנים, האורָקֶלים, הנביאים. האחרון מופיע.ה כל כמה דורות, אך בשונה מהנביאים שבעולם שלנו, הנביאים שלהם משוחחים איתם על מעמקי הייקום, כי את אבני המוסר הם כבר שחצבו בראשית התהוותם.

יכול להיות שכמונו את הרצח הראשון גם הם שחוו, מושג האחדות נוכח תחת מושג הצדק. ללא הפרדה הצדק לא היה מתקיים, ללא הרצח, הצדק לא היה מופיע. ללא אותה מדיטציה הנביאים לא היו מופיעים, ללא פרדוקסים פנימיים, הנביאים לא היו-מבינים. ובין לבין, כאשר השבירות של האחדות כה גלויה, התלות שלה בפרטים גדול מידי, בזמן שמספר קטן מידי של אנשים מחזיקים במרב כלים הפיננסיים שאוחזים בה, זה מסוכן מידי עד שהציוויליזציה יכולה לאבד את מה שהשיגה בדרכה לכוכב-הצדק, השמש היא האור הרוחני, הירח היא הנשיות אשר על פני האדמה.

למה אני מדסקס על זה? כי סיפרו לי בטלוויזיה שלאדם אחד יש את החופש לנוע בעולם בגלל ההיאחזות של הדת במדינה. אז שאלתי את עצמי, לאן יעזבו, ליפן הבאמת נפלאה? לאיזה חופש הם מתכוונים בדיוק? ליפנים יש את הדרך שלהם להכיר תודה, אותו דבר בסקנדינביה, אותו דבר באמריקה הצפונית, החופש היחידי שנשאר לגעת בו זה במבצר על ראש ההר.

לאנשים שחיים דורות רבים בצפון הרחוק של כדור הארץ, במה שנקרא היום קנדה, ישנן מילים רבות למילה אחת שאנחנו קוראים לה שלג, או קור או קרח. ופה בישראל לחופש… אולי גם לו צריך להעניק מילים מקבילות, תזאורוס למילה ״חופש״. כי חופש ניתן להגדיר גם כפרטיות באותו מבנה על ראשו של ההר כאשר נמצאים בתחושה של סכנה. אני באופן אישי מאמין שכמו שלכל אחד יש את הזכות לנוע, אז את הזכות הזאת אני נותן גם לעצמי, ולכל אחד אחר. שאלה: אם חס ושלום, המצב היה הפוך, והמובילים של המדינה היהודית בשנות העשרים של המאה העשרים ואחת היו חותמים על מסמך וויתור עצמאות, חוזה הפסד, האם האחדות, כפי שהיא מתקיימת ומובנת היום, שקיימנו כאן, הייתה עובדת?

במחשבה-של-בדיעבד, אחת הדרכים היחידות לעזור לתרבות להשתמר אם גם, במידה, ולמרות, והמסגרת שלה תתפרק, זה באמצעות השקעה בדורות הבאים. כמו אותם בני-כוכב-הצדק שאנחנו יכולים להגיע לרמה שלהם אם ״נשכח״ את הסבטוחה הפסיכולוגית, נדלג עליה באמצעות סליחה שהיא סוג של שכחה, או הזיכרון למשהו הרבה יותר עמוק… יכול להיות שהמודעות לכך כבר מסתתרת מאחורי המושג העתיק ״תרומה״, למבנה שמחבר את כל קצוות היקום היהודי. אולי המבנה טבוע בדי.אן.איי שלנו. אולי. התרומה זה הדבר אולי הכי פרקטי שמחבר את בני-האנוש כאשר למרחק יש משמעות לא רק בזיכרון, אלא במהלך שנקרא האושר.

אם כמה דקות לפני ההפסד, הדת היהודית הייתה נמחית תחת הרצון של קבוצת אנשי-הדעה שלא מעוניינת ״בעול של שמירת השבת״, שהתוספת שלה זו ״האשמה״, האם הם היו מגלים אמפתיה כאשר הגופות היו נערמות? האם היו מסייעים בקבורה? האם מחברים למענם טקסים של אובדן? אם כן, אז אנחנו באחדות, אנחנו בשלמות, ההפסד אינו חשוב, וזאת אינה הדת עיקר וכלל. ואם לא, לערך של השלום הפנימי יש עתה משמעות. כאשר הצדק מאבד מערכו תחת מכבסה של מילים, שגם אם הרבה אנשים לא מבינים אותם, מתחת לפני הקרקע הם חשים, וזה מצטבר. השקר לא יכול להוביל כאשר האמת תמיד חושפת אותו. 

אבל ״למציאות״ אין ערכים של אחדות, או שלום פנימי: אלה ערכים של בני אדם, שאני אספר לכם בסוד, הם ערכים שהתגלו להם בשעת משבר, ונדירים הם האנשים ההם על פני הכוכב היפה שלנו. אין דבר אחר מהטוב. הטוב הוא המציאות של בני-האדם. וכשאדם תורם לאחדות, הוא תורם מתוך השלום הפנימי שלו עצמו, וזה קיים בכל אדם.

 

קרדיטים

  1. Video: Mohe Rang Do Laal – Official Video Song | Deepika Padukone | Bajirao Mastani | Shreya Ghoshal @YouTube.

עתיר באהבה, נאמר בשפתנו

Amir Pri-gal

הקדמה: פאזת-החיים בפוסט הבא יכולה להשתנות כאשר אנחנו נצא מהסטטוס של השרידות, ולמרות השרידות הנוכחית, ניתן למצוא את האור, בואו נאחז בו יחד למען הטוב האמיתי בלב באנושות כולה. בואו נלמד גם אם המדריך המרכזי עוד לא ברשותנו ולא נמצא בדורנו.

זה לא שאנשים מסביבכם שמו לב למבט המחבר שלכם: שלך איתה, שלה איתך. והשכנים בקהילה, המכרים באים זה להורי זה ומתחילים לדבר זה בזכות זה ואז המפגש הראשון הוא היכרות למען אהבה אחת, חפת (פרה-) טראומות מיניות, למען חיי הנישואין. אנחנו חיים במסגרת של קינאה, ואז ביום עתידי אחד מלא בחרטה, מישהם יבואו ויביעו את צערם, שהמשמעות הדרמתית שלה היא להכות על חטא כי זו נגעה באהבה טהורה שלך. זה יהיה כבר מאוחר מידי. הטראומות הועברו כבר לשני אינדיבידואלים שונים שכבר אינם זה ברשות זו, וזו ברשות זה. כבר שזמן רב מידי, (הם) שני אינדיבידואלים נפרדים, בדיוק כמו הפילוסופיה. בשעת המשבר-האישי בטח יודו שזה לא אתה באופן אישי, אלה העלבונות שהם היו צריכים לשאת לאורך השנים בגלל חוסר שקיפות במערכת, ה- ״אני לא פראייר״, שהוא אינו דבר טבעי בעולם, ובטח לא בהיסטוריה היהודית, החוסר יכולת להוריש המשכיות כלכלית לילדים שלהם עצמם שבחרו בדרך מאוד מסוימת. זה שהעבירו להם מחוסר מודעות את אותה מסורת של פגיעה. ואז… תגיד כמוני… שכולם טובים בליבם.

וזה נכון. אם תתעמקו בזה תוכלו לגלות שהרבה מאוד סבל נובע משרשרת של בחירות קודמות. כמות הסבל של אדם ״נחשל״ בעיר לוד, היא אותה כמות סבל של אותו אדם שכבר קיבל הכרה בין לאומית וסָתַם את ההתקדמות של אותו אדם ״מתרבות נחשלת״ מהעיר לוד -זה לא קשור לכלכלה, או מעמד חברתי.

כשזה נוגע לאהבה, יפה היא השתיקה.

השיחה הזאת אתם לא יודעים באיזה הקשר זה, אז עמכן ועמכם הסליחה.

נושא נוסף: אני אוהב לטייל, ויש לי יעדים קרובים ורחוקים להגיע אליהם, אזורים מיוחדים לנו שהאנושות בכוחה להשתאות מגודל ייחודה ללב, לתנועת גרמי השמיים, ולדורות שיבואו אחרינו. אבל יש יעד שאני מפחד להגיע אליו, וזה בארה״ב. כי יש שם דובים. אני מפחד מדובי גריזלי שירוצו אלי וכל מה שאני יכול לעשות זה לשלוף איזה מיכל של אבקה שמשפריץ לאורך כמה מטרים לפני. קטע עם עצמי שאני צריך לפתור עם עצמי. אז כמו הפחד הזה אני שם לב ליותר אנשים, אם נכנסים איתם לשיחות אישיות, צעירים ויותר, שמעוניינים לסיים את המלחמה הזאת… כי אני אמרתי להם, שהשביעי לאוקטובר לא יכול לחזור על עצמו, שמישהו תכנן לשים ברמת הגולן הסורי מיליון איש, שהוא הצביע על המפלצות שמעברו, מוסד סדיסטי שצמד המילים ״עולם חופשי״, עָצָב (nerve) של רגישות תרבותית, מקבלת משמעות בלקסיקון אשר בדרכון שבו הם מודיעים שהוא אינו תקף לשימוש בישראל, במילים כאלו ואחרות. זה מעבר לכל קשר עסקי שנוצר, שבכוחו למוסס את אותה הפרדה, זו הכנה לחיסול של עם שלם. כעובדה. אם אשתמש במילים אחרות שמבחינתי הן תקפות: זו הכנה לייצר סבל נוסף באמצעות סבל נוראי שאנחנו לא מכירים במושגים של קשת-הנורמה. זה לא ״האדם הלבן״ שאליו יש להתנגד, ע״פ פילוסופיות מסוימות. אלה פילוסופיות, ותו לא. שהמלחמה הזאת לימדה אותי שמעט אנשים עם מגפון כולל באירופה ובארה״ב שמתכוונים לשלילת הזכות-לחיים של מי שבעיניהם מייצג את ״האדם הלבן״. הם המעטים-עם-המגפון, הם למעשה מכינים את הקרקע לעבדות הבאה שאני מקווה שהיא לא תגיע. וזה יכול להגיע לשם. הם לא מציעים פתרון. המקום שבו יושב ישראל הוא, היא ״השמורה האינדיאנית״ שבו אנחנו יכולים להגן זה על זו, זו על זה. בשלב זה באמצעים מזוינים, בשלב הבא באמצעות אחדות, ובשלב אחריו שתהיה בעיני רבים שלב הגאולה: ע״י נתינה ״לגוי הגדול״ שמעברנו. אני מדבר על מסה קריטית, אם יהיו מספיק אנשים שיפעלו למען אחדות, תהיה אחדות, כי סבל לא ניתן לעצור. ההקדמה הגדולה הזאת היא בשביל להסביר שאני מבין אותם עכשיו.

אנחנו משלמים מיסים, ישנם המון מגבלות שעומדות בדרכו של האדם הפשוט כדי לעשות כסף, המון פחדים שהוא חייב להתגבר עליהם, ועדיין למצוא שלווה אישית שהוא יוכל להעניק, רק שהכלכלה של אותם אנשים שרק השתחררו מהצבא ומעבר, לא יכולה להישאר על מושגים לאומיים שלא מגובים בכלכלה.

זה צריך להיות אוטומטי, שלא מצריך מילוי טפסים ונוכחות פיזית. אני רוצה שיהיו עם אורך רוח, שתלמדו לספוג למרות הכאב, כי זה עדיף על המצב שבו מתאספים מיליון איש, בואו נגיד מאה אלף איש מחוץ לגבול שרק מחכים ליום פקודה כדי לנסות להרוס את מה שבנינו. כשלמעשה הם יגלו שהמשפחות של התוקפים יפסידו אותם, לצערי הרב. לצערי הרב, כי את מקום הקודש הפיזי, או הרוחני, לא ניתן להקים כאשר הידיים מגואלות בדם, וזה לא משנה אם כדי להגן על עצמנו. זו ההורשה שנמסרה בטקסט. הפתרון ניתן באותה הדרכה העתיקה שיש לנו: להסתכל פנימה. אם אשתמש במושגים מהמזרח, בשינוי משקל מסוים, אקרא לזה קארמה. ועם קארמה (שלילית) ניתן להתמודד באמצעות חמלה. דבר שזה לא קל, זה יוצר פרדוקסים בין אם פילוסופיים, ובין אם בסליחה לאנשים שפגעו בנו……. אני יודע שזה קשה, כמה שהפילוסופיה הזאת קשה מנשוא. זה להסתכל על האני מעבר לאני. אנחנו צריכים מדריכים לעולם הרוח, אולי חלקכם לא מבין למה אני מתכוון, אני כן יודע שאת התפילות שאנחנו משתמשים בהם וקוראים אותם לפחות פעם בשנה, יש כאלה שלוש פעמים ביום, יש כאלה בבקרי יום שישי בכניסה לסופרמרקט, מבקשים את זאת גם אם שכחתם (שכחנו) שנאמרו בשפתנו.

  • הפער הגדול ביותר שאין לי כרגע מענה ראוי לו זה אותם מקרים של כאבים קשים מנשוא, מלבד זה שמחובתנו לתמוך בהם.
  • ״השמורה האינדיאנית״ של היהודים במזרח התיכון היא מושג מהרצאה שחבר הראה לי לפני כשנה בהקשרים של כלכלה, ושאני לא זוכר את שמו של המרצה.

בן שבעים ומשהו ב-150 קמ״ש

Amir Pri-gal

שלושת-רבעי תורכיה, וכבר ארבע דורות בארץ. אז אמרתי לה שהיא עות'מנית והיא לא יודעת מה זה אומר. אולי היא חכמה מידי, בכל אופן אני קורא לה מצחיקולה כי היא מצחיקה אותי ברמה אחרת. מתל-אביב, כמעט שכנה׳שלי, והיום לראשונה פגשתי אותה. שאלה מה השעה, אז הפניתי אותה לשעון שממש ממולה. אבל היא לא יודעת לקרוא שעון מחוגים, רק השתחררה מהצבא, וזאת הנשמה השניה שאני פוגש השבוע שלא יודעת לקרוא שעון מחוגים. על זה סיפרתי להורי היקרים, ממש היום. הם הזכירו לי שגם אנחנו לא יודעים את לוח הכפל, את אותו לוח הכפל שהם ידעו מארץ מוצאם, עד 30 בע״פ, ושלא לדבר על החישובים של מספרים גדולים אף יותר כולל חלוקות. לנו היה את המחשבון. שלושים שסבתא תוך כדי ניקיון הבית הייתה דורשת לחזור שוב ושוב על אותו לוח הכפל אם והיו טועים בדרך — כן, מתמטיקה זה עניין רגיש לאנשים שמשם. והם סיפרו לי שסבתוש וכל הדור שלה ידעו גם בעשרוני. אולי ככה אנחנו צריכים להגדיר דור, ע״פ הכלים שלו לפתור בעיות. כלומר אנחנו פחות מחשבים, אני מניח, לא שעשיתי או קראתי על סטטיסטיקה רלוונטית בעניין. מצד שני נהיינו יותר מורכבים: הגילויים וההמצאות שהופיעו במשך הדורות, והיכולת שלנו לגשת אליהן… שה-caviat זה ה-downgrade ביכולת שלנו … אולי לדמיין בצורה כמותית? לדמיין בצורה כמותית הופך לנישה… אילו רק היו יודעים המורים שלי לפרגן לילדים שהם תופסים אותם "מתרבויות נחשלות״… אני קורא לזה באופן זמני ההידרדרות העיוורת במוסריות שלעולם לא יודו בה מתוך גאווה והפחד להפסיד, כי אני ירשתי תרבות אומנותית בת אלפי שנים, ודווקא אני הפכתי לנחשל התרבותי שלהם, שלמעשה שימשתי רק המראה…. הם לעולם לא יודו בזה, לא יבקשו סליחה, לא יבקשו מחילה, ולא יפרגנו על ההשראה, הנזק נגרם, אז תשמעו עם כל הסָמָטוֹחָה שעברתי עם האנשים הלא נכונים, כל הניסיון החברתי, עם הניסיון התרבותי, הניסיון האקדמי, העירוני, הלאומני, התעשייתי וזה של המפלגה הלאומית, שאני בהחלט לא שייך לאף אחד מהן, ולא לפילוסופיות כל כך נוקשות וצרות, ולא רציתי בהן, כמו דת, כמו דת, כמו כת, אז אמרתי לה שתחזור על המשפט הבא ש: ״כל יעד מתחיל עם רצף של כישלונות.״ כך התחלתי ללמד אותה על שעון המחוגים. וגם שתאמר לראש הצוות שלה ״אתה הראש, אתה אשם״. היא זאת שהשלימה את החלק השני של המשפט כמובן. חחחח. צחקנו. היא התלוננה בפניי שהוא לא מתחשב בה שהיא מגיעה עם נהג מסוכן, שהוא אינו מבין את הצורך שלה בביטחון עם הסכנות שעורבות להן בדרך מהמלחמה, הוא פשוט טס לו, בן שבעים ומשהו במאה חמישים קמ״ש.

קרדיטים

  1. Video: ABBA – Lay All Your Love On Me (Official Lyric Video) @YouTube.

זו לא תמונה מושלמת ועדיין גילתי מכנה משותף.

Amir Pri-gal

לפני שנים בן-דוד שלי אמר לי שאתה לא מתחתן רק עם האישה, אתה מתחתן גם עם המשפחה שלה. זה נאמר כי הוא רצה לאותת לי את מה שהיה מקודד מתחת לפני השטח: שהמשפחה שלה, האחיות שלה, התעללו בה. וכולם בקהילה קיבלו את זה כנורמה. לא התעללות קשה, אלא התעללות נפשית, מתמשכת, לקחו לה כסף, גם הכו אותה לפעמים. כך סיפרה לי. היא חיה חיים נורמליים, יצאה לשירות לאומי, לאחר מכן עבדה, למדה וכולי. איך אנחנו מבינים התעללות, זו שאלה אחת. האם המצפן של מערכת המשפט מכוילת, זו שאלה נוספת. שאלות שקשה מאוד לענות עליהן: אך יש תקווה, כי תוצאת המלחמה הזאת פתחה איזו דלת. הצדק על פי התפיסה היהודית מצריך תחילה אחדות. מה היא התפיסה היהודית אתם שואלים? שבה הדמות הגדולה מהבינה האנושית, תקשיב לבכייה של אם גם אם היא טועה. זהו רק פתח, אנחנו עדיין לא שם ואין בכוחי לעשות דבר מלבד במפגשים האישיים שלי עם הנשמות השונות. אמא שלה, שהקשר בניהן נותק, הייתה מדברת בגסות, מקללת כל פעם שמשהו לא מצא חן בעיניה. כדי לאזן את זה אומר שדמויות רעות לחלוטין הן נדירות, עשתה גם היא כמו כל אדם נורמלי מעשים שהם מיטיבים לסביבה. יכול להיות שחלק מכם יגידו שזה נורמטיבי לדבר מילים גסות ככה כאשר מגיעים לאיזו סמטה זרה, פינה חשוכה, חדר מדרגות, או עם אנשים באותה רמה של רגישות. רק שבעולם שלי, לא חוויתי דברים כאלה. האהבה שלבלבה בשדות אין-קץ של פרחים… סלחה לכל זה. כי אפשר לסלוח כאשר רואים את הטוב, נכון? ואני רואה יותר ויותר אנשים שמרגישים מחויבות לפרוק את מה שרקוב שם בפנים ויכולים רק להצביע החוצה, כי זו המשמעות של להיות אינדיבידואל בתרבות המערב. שאני רוצה רגע להבדיל מהתרבות של העולם החופשי: תרבות המערב יש לה מסורת, והיא יפה בפני עצמה, כולנו שותפים לסרטים מסוימים למשל, פשוט המסקנה שצריך להצביע על אחרים זו מסקנה של חוסר מודעות לסבלו של האחר, שנובעת מתוך פילוסופיות במערב, 1+1 שיכול להוביל גם לעיוורון, לא שאני מושלם, או שלם עם עצמי. אבל מה כבר אפשר לעשות אם אין מי שיקשיב? חלקנו יודעים לפתוח את הדלת. ההצבעה אינה מסתיימת באדם שמצביעים עליו, אלא ברצון להשפיע על אושרם של ילדים שנולדו לעולמם, אלה של השכנים שלהם. והכל… את זה מאפשר החוק. ללא אחדות, אי אפשר למצוא לזה פתרון, זהו מעגל סיזיפי שנפלנו אליו מתוך גל ההגיון-ות ״הבריאים״, מילים על גבי מילים שמרכיבות טראומות, שנבעו מטראומות שלא מצאו מנוחה. וקטונתי מלשפוט, קטונתי. סבל הוא דבר קשה. וכל המערכת שיכלה הייתה לתת כיוון או קרקע יציבה לילדים איבדה את המצפן שלה. סיפורים נוראיים יותר וסיפורים נוראיים פחות על ההשפעה הישירה והעקיפה של המערכת על הילדים זה… חבל. 

ההתעללות הפסיכולוגית כלפי ילדים כדי למנוע את ההתקדמות שלהם: היא נוכחת, ומתוך כוונה תחילה, שמעלה אצלי שאלה מאוד עמוקה ומאוד פרקטית כאשר אני נתקל באדם, או בקבוצה של אנשים שבחרו בדרך הזאת. לשאלה שנוגעת לשרידות: האם לשים לו גבול, או האם לחמול. ״להישאר על פני השטח״, עם הרגליים על הקרקע, של מי שהתעמק על הסכנות שבחיים, זו עבודה עצמית שהתוצאה שלה זו שתיקה, או מרווחים של שתיקה, שהמתיקות שלהן בקשרים האנושיים מתגלה לאורך זמן, מאפשרת מעתה לצופה את מרחב הפעולה היצירתי בתוך השתיקה שהוצגה בפניו: גם הוא יכול להרשות ברגע זה לעצמו. אני לא ארחיב על זה יותר כי זו הייתה קדמה למשפט הבא: אתה לא מתחתן רק עם המשפחה של אותה אישה שתמיד תהיה חכמה ממך, אתה מתחתן עם מעגל החברות שלה, שזו יצירה מופלאה בפני עצמה. ואני כבר שספרתי לכם על אחד כזה, שתקתי יותר מידי. אם אפגוש את האחת, אוהב בדרכי שלי, ואוציא את שנינו מההיגיון הבריא. אתמוסס אל מול התגובות שלה. מה זו אהבה? אני לא יודע להסביר אותה במילים, אני כן יודע מה אחת מהתוצאות שלה, מערכת הרגשות שלה יהיה חלק משלי, וחומר המחשבה שלה יהיה החומר החשוב ביותר שבחיי, ואני אשתנה, לא כי זה בכוחי להיות האינדיבידואל. זה מופלא בעיניי. ישנה חשיבות עצומה למשפחה שלה ולמעגל החברות שלה. כמובן! שכל אדם יתאר אחרת את תפיסת העולם שלו בנוגע לאהבת אמת: מגלה ארצות, חייל בשטח האויב, מספר הסיפורים, אסטרונאוט שצופה בתנועת גרמי הכוכב הכחול מהשמיים, וכלכלן בתנועה של התושבים עליו, אדם שצופה בכל יום ברמה המיקרובית בזרם הדם, ואדם אחר ברמה הקוונטית, מי שנפל למשכב קשה ויצא ממנו, ומי שמגיע כל פעם שני לקו-הגמר, וכולם ככולם מופלאים.

קונספירציות פוליטיות ועל חייזרים כאלה ואחרים

Amir Pri-gal

כאשר אני שומע על קונספירציות כמו אלה שמשדרים בערוץ ההיסטוריה ״סוד חוות העב״מים״ אני מסתכל על זה גם בהומור. אני מאוד אוהב Sci-fi אז זה גם מרתק משהו כי הם יוצרים לי שם דרמה כל החבורה הזאת עם הרחפנים וכל המכשור הטרמי המדויק, ויש גם ממד של רוחות רפאים וכאלה. ההורים שלי מאוד אוהבים את התוכנית הזאת, כשאני מוצא זמן אז אני צופה איתם, אבל תמיד אני מוצא את עצמי צוחק גם לפעמים. ויש את הקונספירציה של JFK, מי הרוצח? מי הרוצח?! (אם אזדהה לרגע עם פיבי Consuela בופה) חח, ויש גם את הקונספירציה שהיהודים, כלומר אנחנו, רוצים להשתלט על העולם. אנשים אוהבים קונספירציות פוליטיות משום מה, ואני לא מתעמק יותר מידי בסיבות לכך, שלפחות אחת מהן בישראל הובילה לזיכויו של אדם, אז בואו נביא להם שילוב כזה קונספירטיבי, וזה עדיין עניין מאוד רגיש לרבים בישראל: האדם שבחר להיות הצורר, בואו נקרא לו הצורר מעזה שנפל לתהום, הוא למעשה פעל כפקודה לא שלו עצמו ולא של אירן, אלא של דבר יותר גדול ממנו ומאירן, או איזה גוף אנרכיסטי שמסתתר לו מאחרי הקלעים. הוא פעל בשליחותו של סקיינט Skynet, סקיינט של טרמינטור. והשליח שלו משם פועל תחת מסווה כדי לאתר את המנהיג של האנושות שאמור על פי קו הזמן הנוכחי להוביל אותנו במלחמה שנקראת ״המלחמה נגד המכונות״ או בשמה המוכר יותר ה- "Judgment Day", והמנהיג של האנושות על פי קו-זמן זה מגיע מהאמא שחיה עוד במדינת ישראל.

אם כבר ה- Judgment Day, ומנהיגי האנושות בואו נתחבר לקו הזמן שלנו, אחרי הגיחוכים או הציניות או what ever, אספר לכם את הדבר הבא: אחד מהמכרים שלי הוא חרדי, והוא מחובר לקרקע של התרבות, והוא אמר לי שהוא לא חושב שהרעיון שלי לעזור לאנשים יצליח כי המשיח מגיע. אמרתי לו שאם הוא יגיע אז מימשנו את עצמנו, עד אז אני אתמקד בבחירה בטוב.

וזהו, מקווה שהיה לכם מעניין גם היום.

קרדיטים

  1. Video: Sam Sees the White Walkers Army – GOT S02E10 | Alternative @YouTube.

החלילן מטהרן

Amir Pri-gal

בפוסט הבא אני עומד לערבב מספר תחומים שונים: פסיכולוגיה צרכנית, פוליטיקה, פילוסופיות מהמזרח, אגדות עם, אני אבקש שתתייחסו לאחרון כמקור ההתייחסות, כי אין לי באמת אפשרות לדעת מה עובר על כל אדם באשר הוא, אני שואב גם אמונות מתוך אני עצמי, ומתוך מה שאני שואב מטלוזיה, סרטים, חוויות רחוקות וחוויות קרובות, ואולי כך נוכל ללמוד משהו על עצמנו. אני מרשה לעצמי להשאר עם הראש פתוח מחוץ לסיפור שיצרתי כאן.

התמכרות לסגמנטציה היא טעות. דרך סגמנטציה ניתן ליפול למלכודת של ״משפיענים״ שאינם יכולים להחזיק את המערכת, הם לא נועדו לכך, זה לא התפקיד שלהם, ולא מצפה מהם לכך. מנהיגים לאומתם משני צידי המתרס בכוחם למוטט את ״המותג״. כל ״החוויה״ לא מחזיקה בשעת המבחן, מדינה לא יכולה להישען על משפיענים, כלומר לא על סגמנטציה, אלא על חופש. ״משפיענים״ היא תרבות שמספרים לנו למה כך ולא אחרת. הרעיון של המיתוג אפילו לא מעניין מנהיגים, כל הכלכלה של המיתוג לא מעניינת אותם. מי שחי על רעיון הסגמנטציה מנסה באופן פעיל למצוא תשובות למרווחים שנוצרים מהפרדוקסים שהם עצמם יצרו על ידי אחיזה באוויר: ארגון שמאל קיצוני למשל, שקורא בצורה כזאת או אחרת לרצח עם לא מסוגל להבין את הקשר המסוים שהתגלה לו בין העם היהודי לעם הפרסי, והלוואי ונוכל לבנות ביחד גשרים.

בשביל מנהיגים, האחיזה באוויר, זה יותר מידיי אוויר; מסיכות עד אין-קץ, או במילים אחרות החיים בבדיה. לא שהם יצרו אותה, אך הבדיה הנוכחית הפכה את המושלמות שלה לכלכלה של מוצרים, והשתייכות פוליטית בצורת גזע: זה מריח כמו גזע, זה נראה כמו גזע, על קצות האצבעות זה מרגיש כמו גזע, אז זה גזע. וכאשר חברה שלמה מתבססת על בדיה, לא עובדים על הסבל האישי, ואז נכונים להופיע מנהיגים משני סוגים: המנהיג שבא לנצח בקרבות עקובות מדם, והמנהיג שמגיע כדי ליצור חיבור; לצערנו, לפלסטינים אין מנהיגים שמעודדים להתפתחות מלבד לדבר על הכיבוש. (התמכרות ל-) סגמנטציה מאפשרת ״לשקר״ להתקיים. סגמנטציה היא כלי שנועד לשפר את החיים, לנסות להבין, ואז לשחרר, כדי לתת לחיבור להתקיים בכוחו שלו, ולא כדי לנצח בקרבות. אענה לכם שאני בוחר במנהיג השני, אך לא אני זה שבוחר במי לבוא.

מאיך שמספרים אגדות שבהם אנחנו מצליחים לראות חיבור כאילו ששני קצוות שונים שאין בהם חוליה מחברת בין החיים, כן בשעת השינה, יש בו קסם… ישנו קוסם שמספר לנו על חמינאי אחד שחשב שמילות הכישוף של השקר באמצעות המטה שבו הוא צופה מרחוק איך תרבויות ייחודיות, מנקודת ראותו, הופכות לשלו, והכל באמצעות הכלי מדעי-חברתי, כשלט-רחוק, שהוא ההתפתחות האפקטיבית ביותר של תקשורת ההמונים -הסגמנט, הוא בעצמו נפל. נפל כי הוא חי על חווית המשפיענים, וההרים הפיזיים שלו התמוטטו, הקירות הדיגיטליים שבהם נאחז, התמוגגו. מה קרה לאדם שדיכא את הצל שלו עצמו? הילד שלו יכול להמשיך באותו קו, אבל העולם שלנו כבר מתפתח: לא ניתן לשנוא עד אין-קץ, החיבור הטכנולוגי של האדם עם עצמו ועם אחרים לא יאפשר לו את זה. אנחנו עוד מבררים את זה. זה גדול ממנו. כל מה שיוכל לעשות זה להסתתר, האם ימצא את ״הדרך״? לסגמנטציה יש גבול – (היא לא יודעת את ה-) האמת.

זה גם אומר שאותו תהליך פועל גם עלינו… ישנה יחסיות מעצם האנושיות שלנו, לכן הבחירה בטוב הכולל היא הבחירה העדיפה. גם כי אם אני טועה במה שכתבתי, עשיית הטוב מאפשרת לי לראות בצורה רחבה יותר. 

עכשיו… לדבר על אמת ושקר… זה קצת כמו לדבר על שחור ולבן… כמו לשמוע ״אתה הראש אתה אשם״ שהמונים בחרו להתעסק איתה… אז אספר לכם את הדבר הבא: פגשתי לראשונה אדם מאוד מבוגר שעובד בסביבת העבודה שלנו, ברמה שאתה לא מצפה לתשובה מלאה, לפחות לא באותו היום שבו פגשתי בו, כי הוא נמצא בתהליך אחר בחיים. ובשבילי, זו זכות שלמה להיות אתו, אתמול במיטתי בלילה הבנתי את זה! שהוא זה שבכוחו לשאת את המשאלות שלי לאותו אור שגדול ממני, ביום מן הימים, ביום הברכה. ויום אחד גם אני אגיע למקום זה. ולכן עד אז התפקיד שלי זה לאסוף את המשאלות של הילדים שאני פוגש, אורות של חיים שנפלו להם משמי הלילה והופיעו בחיינו שלנו כולנו. לחיים האנושיים יש רק פרק של זמן, התזכרו את זה?

קרדיטים

  1. Video: Warframe – Sleeping in the Cold Below (Gingertail Cover) by Alina Gingertail @YouTube.
  2. Video: Pippin's song (Edge of Night)/Faramir's charge [4K Ultra HD Remastered]| LotR-The Return of the King @YouTube.

הזר, המנהיג והתשתית

Amir Pri-gal

לא אמת, לא משהו שאני עצמי רואה בו אמת, דיונים בכל מה שלא קשור לעולם הרוח הם צרים כולל הדיון הזה, הכוונה היא גדולה יותר: הרצון שיהיה טוב לכולם. 

קיומו של ארגון או חברה שמתבססת על מוצר אחד, יכולה לקום וליפול על התרבות שבה השתקעה בה. אפשר תמיד לדבר על הרעיון של חופש הבחירה, אשים את זה בצד בשלב זה. תחילה אני כן אומר שהארה היא דבר אמיתי, ויש בה דרגות, ומטבע החיים אינה דבר קבוע, אך מעצם הידיעה שלי אותה אדרוש שמנהיגות מאפשרת לתרבות לצאת מתוך הגבולות שלה שיכולה להוליך את עצמה שולל דרך החוקיות שהפרטים בה או האינדיבידואלים בה קובעים לעצמם באופן דינמי. מתוך חמלה: ואם יש חולי פסיכולוגי, או סבל דחוק, אז זו בעיה. אם האמונה שהאדם הוא רע ביסודו הוא בסיס ההתנהלות, אז כמו בזירת אגרוף שבו יש מנצח וישנו מפסיד, בעולם שכזה לא מן הנמנע שמלחמות ידחפו את הדם שבעורקיה לנוע. כי: לצאת משיווי משקל, הוא משהו שיש לשים אליו לב. דוגמה לצאת משיווי משקל: האם יש שם לאגרות החוב הפַּח מ-2007-8? קבוצה של אנשים שחשבו שהם יכולים עד אינסוף לעמוד על גב הציבור הרחב.

אם נתלה שלטי אזהרה פיזיים, נכניס עובדים לתאים דיגיטליים שבו מודדים כמה מיושרים הם עם עקרונות החברה עם ״האסור״, של ״הרע״, כהערה: בואו נכניס גם את מושג ״השטן״, כי זה שאדם לא מאמין באלוהים זה לא אומר שהוא לא מאמין באופן מודע ולא מודע בכוח החיצוני שנקרא ״שטן״, החזרתיות הזאת, שמופיעה שוב ושוב, מובנת כך: יש להכפיף ולהסתיר את ההתנהלות הזאת מהעולם החיצוני, באמצעות הסתמכות על התרבות הפנימית עצמה, שזו גם יכולה להתפרק מהמשאבים שמחזיקים אותה שלמה, ומתוך מתן גיבוי חוקי ב-, ומ-כנסת ישראל. זו אחת הסיבות למה צריך דמוקרטיה חופשית, חייבים שקיפות גם כדי להימנע מהרוע שהוזכר, שהוא בכלל אמונה, מלהתפשט, אבל לא את הדיון הזה אני רוצה לפתוח כאן.

האדם הוא טוב ביסודו, נשאר רק לבחור בו, וזה מה שייצב את הbrand. כלומר אנחנו כבר בתהליך הזה בעולם, חברת נייקי נבחנת מהיכן ההנהלה מייבאת את חומרי הגלם שלה, מה תנאי הייצור וכדומה, במקרה של בחירה באדם הטוב מיסודו אין אפילו צורך לדבר על דמוקרטיה חופשית. וגם לא באתי לדבר עליה, באתי לדבר על משהו אחר.

כאשר אדם שמודד ביצועים תרבותיים של ארגון, הוא או היא יכולים בקלות להחליף לתרבות ארגונית אחרת, להחליף לחברה אחרת, עם הנהלה אחרת, עם מערכת ערכים שלמרות שהשפה העברית כוללת את כולנו בה, אדם יכול למלא חללים של סיפוק שנובעים מאושר שלא התבטא בקודמת. חוויה שונה ומהפנטת.

יש הרבה מאוד זוויות להסתכל על זה ואני אתמקד על הכללות, הכללות שבה העובד אינו נמדד על הביצועים שלו, או אם נקח צעד אחורה, על היכולות בפוטנציה שלו, אלא על כל השאר. ״תרבות״ זה דבר טוב, תרבות גם יכולה מתוך עיוורון ליפול להכללות של האופן שבו הוא מתבטא, מתלבש, היכן הוא גר, השאיפות שלו, האמונות שלו, עם מי הוא בוחר לדבר, על מה הוא שם את הדגשים בחיים ועל מה הוא לא, היכן הוא מבלה, והיכן לא, אפשר להכניס אותם תחת הקטגוריות של קנאה, גזענות וכדומה. אני אכניס אותם תחת הקטגוריה של בלבול. לאנשים יש את הזכות לפחד, לאנשים יש את הזכות להסיק מסקנות, נכון? הרי זה בסדר, הרי לכי לך ולך לך תצאו לתרבות אחרת, ברוך השם זה עולם של שפע.

ואם בכל זאת נרצה פה בישראל? אז יש לי חשש, שהגבול מאוד ברור. בגדול אני חלק מהמערכת, או עם היכולת לראות אותה, ובמלחמה הזאת אפשר לשים לב שאם אנשים לא יוותרו על האני לא פראייר, המערכת יכולה לקרוס. אפילו ברמה של התור בסופרמרקט, ואלה שנמצאים בתור שהיה, יהיו עיוורים לתהליך שיביא את הקופות להשבתה; חסרים אנשים כי הם יצאו למלחמה, אז ישנם מספר ענפים חסרים שיתחזקו את ״הסדר״. מושג האחדות, גם הוא לא מגיע בחינם, וצריך להתאמץ ולעבוד עליו ברמה האישית ממש כמו שעובדים על הסבל האישי. בדבר אחד אני בטוח: השיוך אינו כלכלי, ״טיפּשוּת״ יש בכל רמות החברה. בהנחה שאתם מאמינים שהייחוד שלנו הוא… אחדות. וללא מנהיגים, פתרונות בדמות הגבלת זכויות בזמן חירום שהוא הלכה למעשה מראשית קיומה של המדינה היהודית יוצעו, והן יהיו חמורות יותר. ״צו השעה״ לנצח נצחים, באדמה שהדם בה לא מפסיק להישפך, נכון? נהפוך לסופר-ספרטה. 

אני יציע את הדבר הבא: תרבות דמוקרטית מאפשרת תרבויות ארגוניות שונות, לא קול אחד שמיושר לקול של הממשל, או ארגונים פוליטיים שמטבעם הראייה בהם היא צרה ואי-אפשר לעשות דרך נקודת המבט שלהם עסקים, לי זה לא משנה בכלל אם הבן אדם או המכרים שלו מחבבים את ישראל, אם הבן אדם רוצה לעשות טוב בעולם, בו נעבוד ביחד. השלטון הדמוקרטי בישראל דווקא הוא צריך לאפשר תנועה, שיווין זכויות, זכויות אזרחיות, שקיפות וכדומה. והוא לא אמור להשלים, את מה שמנקודת מבט מאוד מסוימת ניתן להתייחס אליה כך, את ״הגזענות הארגונית״ שארגון יכול ליפול אליו. לאפשר תנועה לאנשים שאחד מעמודי התווך שלו זה לימודי שפה זרה ולא באוניברסיטה, אלא כמו בווייטנאם, עם ילדים קטנים! לפני שאלה נופלים לתוך מה ששלוש הדורות האחרונים מורישים להם בגלל שהם לא ידעו לשים לב אליו ו/או להתנגד אליו: לגנבי אנרגיה.

עם ישראל על הצוק, לפניו ים סוף, מאחוריו הצבא שחותר להשמידו

Amir Pri-gal

העירייה פרסמה קריאה לציבור לחלוקת מזרונים למקלטים ובתנאי שאַחרַאי יחתום להחזיר אותם בסיומה של המשהו הזה שאנחנו נמצאים בו שאולי התחיל בשביעי לאוקטובר ונמצא בשלבים של סיום. איזה אַחרַאי טיפש ייקח אחריות שכזאת שיכולה להביא אותו למצב של סנקציות כלכליות, לחולי חס ושלום בגלל לחצים של אובדן בית, ובגלל מה? בגלל מזרונים שעולים 100 שקל. אמרתי לכם, אני יכול להוכיח לכם את זה, כמה אגרסיבית היא המדינה (שמקימיה לא חתמו על העצמאות שתראה כך) כאשר מדובר בכלכלה של הקבוצה הקטנה פיצית והצרה שלה שמונעים הלכה למעשה התפתחות של ילדים ברמת השיחה באנגלית, מרכבים אוטונומיים להופיע על הכבישים מיום הופעתם ברחבי ארה״ב של אמריקה, פתיחה של השוק העסקי דווקא למי שחושב מחוץ לקופסה, אבל בטח לכם יש כבר את הדוגמאות שלכם… תראו אני אוהב את האנשים כאן, אבל המערכת מבחינתי איבדה את המצפן שלה: אז אני והאנשים שאני אוהב או שנביא מזרנים במחיר כפול או שלוש או שנסתדר בלי! אולי התכוונו לזה או לא, אותם מדריכים מהמזרח שקוראים להם מוארים: יש להפחית מחויבויות לא נחוצות, למינימום האפשרי. כמה שזה פוליטי כבר מבחינתי, בגלל הדבר הזה שנקרא הפוליטיקה של הכלכלה שאנשים יכולים לאבד את הכל: זו מערכת יחסים שלא אני יצרתי אותה, וזו מערכת יחסים מאוד ספציפית. אם בכל זאת בחרת בדרך הזו, זה חייב להתקיים ביחס למטרה מפוקסת שנוגעת לעולם הרוח הפנימי, בעזרה לזולת, או שניהם יחד. השאלה הגדולה שלכם זה איך בונים פה בית. בכל אופן דעתי, אם אין לשלטון המקומי את המשאבים והאמונה ליצור שינוי תרבותי ומעשי כמו לצבוע את קירות המקלטים ביחד למשל, שיחלקו את המזרנים בחינם. 

לנושא אחר: החתונה בדיזינגוף… התרגשתי.

קרדיטים

  1. Video: Sia – Little Black Sandals (Audio) @YouTube.

לעצב מדיניות שלמה

Amir Pri-gal

הערה: דעה, נקודת מבט, לא ״אמת״, ישנן עוד אפשרויות שניתן לומר אותן במידה שווה. אני כן מנסה לברר מתוך תפיסה של… איך אקרא לזה? הדרמה הישראלית מתוך נקודה אחת מהעיר לוד. הלוואי וכפי שהתפילות מבקשות וכולם יזכו לחוות באושר.

העולם הוא כאוטי, ומי שמאמין שבראש הדברים הסדר שיוצרת המערכת הינו האמת המציאותית ביותר, שזו טביעת הרגל היחידה שיכולה להתקיים על האדמה, ישתמש בהנדסה חברתית, לא כי הוא שלם עם עצמו, אלא כי הנעלם מפחיד אותו. רגשות שמהם מנסים להתחמק. הנדסה חברתית אחת מתגשמת כך: למנוע אחדות שורות בין המחנות השונים ע״י הידוק ההגדרה של שני מחנות שונים. לפעמים אני מסתכל על פעולה מסוימת שהאדם בקרבי בוחר לעשות, הניסיון החברתי מלמד אותי שלא לסמוך על האדם הזה: כי מה לעשות הוא מדבר, מגשש, ומוציא לפועל כמו מהמר, רק הגבולות מונעים ממנו לממש את חזונו להפוך לנוכל המושלם, להביא את המכה, הוא מכור באמצעות השפה שהוא עיוור אליה: קצת קשה לומר זאת, גם כלפי אותו אדם, גם זה שאני סותר מעט מהאור שהתגלה לפניי. זה מצריך זמן, משמע סבלנות, משמע להבין, משמע לחנך. זמן שלאנשים במערכת כפי שהיא בנויה, באופן כאוטי, כתגובה לכאוטיות, לחיבורים או קשרים פנים-מערכתיים שאין בהן הרמוניה, שבישראל בסיסה בטראומות של מלחמה, ולאורך השנים, אין. המערכת לא יכולה להביא לאחדות השורות בעצמה, זו החברה שלנו, החברה הישראלית, יש לה אחריות לכך. האלימות בחברה הישראלית שמתגבשת למשהו יותר קונקרטי, שהמערכת לא יכולה להביא לשחרורה, כי היא בעצמה כבולה בשלשלות שהיא כבלה את עצמה בה: מי שצריך לממש את הזכויות הסוציאליות שלו שבישראל התברכנו בהן, יש להן עקב אכילס, והברכה מתגשמת כקללה: הבן אדם, וכל משפחתו נדרשים להצהיר על זה שהם מסכנים. בתקופת הקורונה לא בקשתי השלמת הכנסה גם כאשר היא לא הועברה לי כאשר העבירו אותם באופן אוטומטי לאזרחי ישראל, ומניסיון קודם: כאשר סיימתי את השירות, באתי לחתום בלשכה, האדם שהיה בתפקיד הפקיד נתן לי להרגיש שהם עושים לי טובה ושאני מבזבז להם את החשבונות. אף פעם לא חשבתי על אנשים בצורה כזאת, אבל הוא חלק מתהליך מאוד קצר שהשריש בי את הטראומה הישראלית שלא ידעתי באמת עליה, רגשית, בתחושות, שירשתי אותה לזמן מוגבל, לתקופה מסוימת, ולא מהאנשים שאותם אני אוהב. נכון שצריך להיות אגרסיבי רגשית כדי לממש זכויות? מי בחר בו? אילו תהליכים הביאו אותו לומר את זה? ויש פה גם את העניין של הגזענות, כי גם אם הוא פגש לא מעט אנשים שניסו לבזבז למערכת את הכסף, הוא החליט להכליל… גם אני חוזר בזמן ורואה את עצמי ושואל, איך פקיד הסתכל על בן אדם שבא מתפיסת עולם כל כך תמימה,… האם הם בחרו בעד כדי כך אדם ״טיפש״ לתפקיד הזה? האם בבסיסה המערכת סדיסטית, פסיבית-אגרסיבית… כפועל יוצא לתופעות של ההחלטות שלה? כי בסופו של יום אנחנו מדברים על אנשים שמחליטים החלטות. כי מה זה ״מערכת״ שאני מעלה כאן לדיון. שקיפות ברמה שנוכל לראות מי הם האנשים שמחליטים את ההחלטות. הם צריכים לתת את הדין וחשבון לבחירות שלהם ולא בפני איזו וועדה פנימית, שסוגר לעצמו את הפינות, אלא בפני מסגרת הרבה יותר גדולה, גוף רביעי שידרוש את השקיפות הזאת. למה גוף רביעי שכולו שקיפות חשוב לנו הישראלים? כדי לוודא ששלושת הגופים במשולש שהתמכרו לדרמה של בלאגן כמו מערכת יחסים שלא ניתן לצאת ממנה, שלא יראו בעצמם קדושים, שתתברר שהיא לא שווה כל כך הרבה כאשר אסונות פתאומיים או תהליכים הרבה יותר ארוכים יתרחשו, כמו כניסת המדבר למרכז הארץ. אוקיי, בואו נחזור מהתחזיות הכלליות, לעכשיו, לימים אלו של מדינת ישראל, לנושא שאליו התכנסנו בבלוג הזה, בפוסט הספציפי שמופיע על המסך שלעיניכם: איך מונעים אחדות שורות? זה קורה בזה הרגע, אנשים, חשבונות משתמשים, מפיקים בתחומים שונים, וכדומה, איש.ה נלחמים על נתח השוק של אותן הקבוצות, שהן לא מייצגים אותן, ולא כי הם מאמינים בהן, אלא לשם המטרה שאותה תיארתי. הפרדה. באמצעות דוגמאות מהיומיום, דרך נקודת מבט מאוד מסוימת, שאתם.ן אם הייתם פוגשים באותן דוגמאות שמעלות את כרטיס הקולנוע לסרט שנקרא: מוּסָר, באותם מקרים, בוודאי הייתם מתארים אותן אחרת. אני רוצה להזכיר לכם שאני לא מדבר על הסכסוך של הפלסטינים עם העם בישראל, אלא העם בישראל עם עצמו, זה שאנחנו פוגשים ביומיום, זה שמושפע מהחלטות כמו אי-בנייה של מערכת תחבורה מהירה לצפון הרחוק. את זה אני אומר מתוך ההנחה שהקוראים בבלוג הזה עובדים על המודעות העצמית שלהם, ועל הקשר שלכם למציאות. הם מאמינים שאתם המוצרים שלהם, כי גם הם סוחבים משקל על הגב, שמה שמבדיל אותם ממני, זה פשוט… התפקיד. התפקיד שבקלות יכולים הם לאבד אותו ועוד, כאשר כל המערכת תתעצב סביב הרעיון של השקיפות. אני רוצה לאזן את זה במשפט הבא: זה לא קשור לאנשים עשירים דווקא, דווקא אינדיבידואלים ״עשירים״ מנסים להראות לכם את זה, שרעשים יש לסנן, להיות ממוקד במטרה, חלום, המשפחה, וכדומה. אנחנו רק צריכים את האנשים הטובים במערכת, ובזכות אחת כזאת שפגשתי לאחרונה, זכיתי. לא בגלל שהיא יודעת להמר, אלא כי יודעת להקשיב למי שרוצה ללכת בדרך הטוב. אבל היא לא יכולה לעשות את זה לכולם, היא כן תוכל לעצב מדיניות שלמה. המנהיגים הנכונים, ומתוך המקרה שלי: המנהיגה הנכונה.

קרדיטים

  1. Video: Kelly Clarkson – Breakaway (Official Video) @YouTube.