הקדמה: פאזת-החיים בפוסט הבא יכולה להשתנות כאשר אנחנו נצא מהסטטוס של השרידות, ולמרות השרידות הנוכחית, ניתן למצוא את האור, בואו נאחז בו יחד למען הטוב האמיתי בלב באנושות כולה. בואו נלמד גם אם המדריך המרכזי עוד לא ברשותנו ולא נמצא בדורנו.
זה לא שאנשים מסביבכם שמו לב למבט המחבר שלכם: שלך איתה, שלה איתך. והשכנים בקהילה, המכרים באים זה להורי זה ומתחילים לדבר זה בזכות זה ואז המפגש הראשון הוא היכרות למען אהבה אחת, חפת (פרה-) טראומות מיניות, למען חיי הנישואין. אנחנו חיים במסגרת של קינאה, ואז ביום עתידי אחד מלא בחרטה, מישהם יבואו ויביעו את צערם, שהמשמעות הדרמתית שלה היא להכות על חטא כי זו נגעה באהבה טהורה שלך. זה יהיה כבר מאוחר מידי. הטראומות הועברו כבר לשני אינדיבידואלים שונים שכבר אינם זה ברשות זו, וזו ברשות זה. כבר שזמן רב מידי, (הם) שני אינדיבידואלים נפרדים, בדיוק כמו הפילוסופיה. בשעת המשבר-האישי בטח יודו שזה לא אתה באופן אישי, אלה העלבונות שהם היו צריכים לשאת לאורך השנים בגלל חוסר שקיפות במערכת, ה- ״אני לא פראייר״, שהוא אינו דבר טבעי בעולם, ובטח לא בהיסטוריה היהודית, החוסר יכולת להוריש המשכיות כלכלית לילדים שלהם עצמם שבחרו בדרך מאוד מסוימת. זה שהעבירו להם מחוסר מודעות את אותה מסורת של פגיעה. ואז… תגיד כמוני… שכולם טובים בליבם.
וזה נכון. אם תתעמקו בזה תוכלו לגלות שהרבה מאוד סבל נובע משרשרת של בחירות קודמות. כמות הסבל של אדם ״נחשל״ בעיר לוד, היא אותה כמות סבל של אותו אדם שכבר קיבל הכרה בין לאומית וסָתַם את ההתקדמות של אותו אדם ״מתרבות נחשלת״ מהעיר לוד -זה לא קשור לכלכלה, או מעמד חברתי.
כשזה נוגע לאהבה, יפה היא השתיקה.
השיחה הזאת אתם לא יודעים באיזה הקשר זה, אז עמכן ועמכם הסליחה.
נושא נוסף: אני אוהב לטייל, ויש לי יעדים קרובים ורחוקים להגיע אליהם, אזורים מיוחדים לנו שהאנושות בכוחה להשתאות מגודל ייחודה ללב, לתנועת גרמי השמיים, ולדורות שיבואו אחרינו. אבל יש יעד שאני מפחד להגיע אליו, וזה בארה״ב. כי יש שם דובים. אני מפחד מדובי גריזלי שירוצו אלי וכל מה שאני יכול לעשות זה לשלוף איזה מיכל של אבקה שמשפריץ לאורך כמה מטרים לפני. קטע עם עצמי שאני צריך לפתור עם עצמי. אז כמו הפחד הזה אני שם לב ליותר אנשים, אם נכנסים איתם לשיחות אישיות, צעירים ויותר, שמעוניינים לסיים את המלחמה הזאת… כי אני אמרתי להם, שהשביעי לאוקטובר לא יכול לחזור על עצמו, שמישהו תכנן לשים ברמת הגולן הסורי מיליון איש, שהוא הצביע על המפלצות שמעברו, מוסד סדיסטי שצמד המילים ״עולם חופשי״, עָצָב (nerve) של רגישות תרבותית, מקבלת משמעות בלקסיקון אשר בדרכון שבו הם מודיעים שהוא אינו תקף לשימוש בישראל, במילים כאלו ואחרות. זה מעבר לכל קשר עסקי שנוצר, שבכוחו למוסס את אותה הפרדה, זו הכנה לחיסול של עם שלם. כעובדה. אם אשתמש במילים אחרות שמבחינתי הן תקפות: זו הכנה לייצר סבל נוסף באמצעות סבל נוראי שאנחנו לא מכירים במושגים של קשת-הנורמה. זה לא ״האדם הלבן״ שאליו יש להתנגד, ע״פ פילוסופיות מסוימות. אלה פילוסופיות, ותו לא. שהמלחמה הזאת לימדה אותי שמעט אנשים עם מגפון כולל באירופה ובארה״ב שמתכוונים לשלילת הזכות-לחיים של מי שבעיניהם מייצג את ״האדם הלבן״. הם המעטים-עם-המגפון, הם למעשה מכינים את הקרקע לעבדות הבאה שאני מקווה שהיא לא תגיע. וזה יכול להגיע לשם. הם לא מציעים פתרון. המקום שבו יושב ישראל הוא, היא ״השמורה האינדיאנית״ שבו אנחנו יכולים להגן זה על זו, זו על זה. בשלב זה באמצעים מזוינים, בשלב הבא באמצעות אחדות, ובשלב אחריו שתהיה בעיני רבים שלב הגאולה: ע״י נתינה ״לגוי הגדול״ שמעברנו. אני מדבר על מסה קריטית, אם יהיו מספיק אנשים שיפעלו למען אחדות, תהיה אחדות, כי סבל לא ניתן לעצור. ההקדמה הגדולה הזאת היא בשביל להסביר שאני מבין אותם עכשיו.
אנחנו משלמים מיסים, ישנם המון מגבלות שעומדות בדרכו של האדם הפשוט כדי לעשות כסף, המון פחדים שהוא חייב להתגבר עליהם, ועדיין למצוא שלווה אישית שהוא יוכל להעניק, רק שהכלכלה של אותם אנשים שרק השתחררו מהצבא ומעבר, לא יכולה להישאר על מושגים לאומיים שלא מגובים בכלכלה.
זה צריך להיות אוטומטי, שלא מצריך מילוי טפסים ונוכחות פיזית. אני רוצה שיהיו עם אורך רוח, שתלמדו לספוג למרות הכאב, כי זה עדיף על המצב שבו מתאספים מיליון איש, בואו נגיד מאה אלף איש מחוץ לגבול שרק מחכים ליום פקודה כדי לנסות להרוס את מה שבנינו. כשלמעשה הם יגלו שהמשפחות של התוקפים יפסידו אותם, לצערי הרב. לצערי הרב, כי את מקום הקודש הפיזי, או הרוחני, לא ניתן להקים כאשר הידיים מגואלות בדם, וזה לא משנה אם כדי להגן על עצמנו. זו ההורשה שנמסרה בטקסט. הפתרון ניתן באותה הדרכה העתיקה שיש לנו: להסתכל פנימה. אם אשתמש במושגים מהמזרח, בשינוי משקל מסוים, אקרא לזה קארמה. ועם קארמה (שלילית) ניתן להתמודד באמצעות חמלה. דבר שזה לא קל, זה יוצר פרדוקסים בין אם פילוסופיים, ובין אם בסליחה לאנשים שפגעו בנו……. אני יודע שזה קשה, כמה שהפילוסופיה הזאת קשה מנשוא. זה להסתכל על האני מעבר לאני. אנחנו צריכים מדריכים לעולם הרוח, אולי חלקכם לא מבין למה אני מתכוון, אני כן יודע שאת התפילות שאנחנו משתמשים בהם וקוראים אותם לפחות פעם בשנה, יש כאלה שלוש פעמים ביום, יש כאלה בבקרי יום שישי בכניסה לסופרמרקט, מבקשים את זאת גם אם שכחתם (שכחנו) שנאמרו בשפתנו.
- הפער הגדול ביותר שאין לי כרגע מענה ראוי לו זה אותם מקרים של כאבים קשים מנשוא, מלבד זה שמחובתנו לתמוך בהם.
- ״השמורה האינדיאנית״ של היהודים במזרח התיכון היא מושג מהרצאה שחבר הראה לי לפני כשנה בהקשרים של כלכלה, ושאני לא זוכר את שמו של המרצה.