פארק השעשועים בשלבי סגירה, דלת הכניסה לאוהל הקרקס מקודדת מפניי. אני ממשיך וצועד קדימה. עולה על סקטבורד ולמורד השביל שמוביל לחוף הים. ממש מעבר לגבעה גוש-המים הזה, זה הבלתי-יאמן שהאלוהים בראשיתם של החיים החל לשרטט עליו את מעוזיו שהם החיים והמתים, ללא סוף, וללא אפשרות בחירה, כי כפי שנאמר, כאן, אנחנו בעל-כורחנו. קבוצה של אנשים מישראל משוחחים, אני על ביגוד מלא, מתחיל להיכנס יותר פנימה לתוך מתחם עצי הברוש, זוהי שעת שקיעה. כמעט ורואה אותה לפניי, התעוררתי. העיניים שלה בחיי חסרות הן לי, המבט שלה אל השמש יקר לי מכל ערך שניתן למדוד במשקל של זהב. היא הסיבה לחיים השקטים, האינטימיים, בכוחה להביא לי חיים. עד שהיום יגיע, אם ויגיע, ארדוף אחרי אורה של השמש למען אלה שזקוקים לה בווייטנאם. הצוק.
כאשר אני אתאר כאן שיער שיבה, אני מביט על הנטל שהחיים הציעו לו, החיוך הראשון של אהובתו, את התחושה המופלאה כאשר מסרה לידיו את ילדיו שצייצו לא מכבר לראשונה, את ״החדשים״ האלה, ואם זו היא, אני לפעמים גם קורא לה ״עוגייה״. את האובדן של אותם אלה שנשאו אותו בחייהם, הפסד של כסף, ואת ההפסד שכולם ככולם בעולם הנורמלי נמנעים מלדבר עליו, והוא נוגע לכולם ללא יוצא מהכלל, את ההפסד של הבריאות. את ההפסד של הלב. ואת זה האחרון על אשר אירע באוקטובר עשרים ושלוש, את זה כולנו נישא… ומי שיביט על התאריכים שעל המצבות, ידע, ואז לא ידע, ולוחות האבן יתנתקו יום אחד ממקומם. יתבקעו. וספרי הספרים יתמסרו לאדמה. השיער הזוהר הזה של החיים לא יניחו לאדם לשקר לעצמו. זה נראה שאנשים מעדיפים לדבר על שקרנים יותר מאשר אני להשתמש במילה הזאת. בהקשר הזה, השקר-הלבן הופך לשוקק חיים. אז האדם הזה שאולי אתם מכירים, האדם בעל שיער-השיבה, אמר לי ״עמיר, החיים זו לא עבודה בקבלנות״, ואז הוא סיפר לי שקרובי משפחה שלו לא נישאו, ושזה בסדר. כאשר הבטתי שוב בתמונה, נאחזתי בשרשרת ממתכת-כסופה שלצווארה, זו התמונה היחידה שלי איתה, בעצם שתיים. אז הזמנתי מארה״ב שרשרת עם מאפיין שאני לא מספר לכם עליו, שרשרת שכולה זהב, שש עשרה קראט, וניסיתי בכל כוחי לתת לה אותה. באמת שניסיתי. אתמול פגשתי ידידה בוייאטנם, היא אמרה לי באנגלית שהחיים זה לא קבלנות, שאני צריך להפסיק להתאמץ, אז הנחתי את השרשרת לצווארה, ואז זכיתי לראות את החיוך הראשון שלה. אילו יכולתי, הייתי נותן לדמעות לזלוג.
פרח-ורוד אחד נע לו על גלי הלחות של האנוי, מעל לראשי השמיים. מחפש לי ציפורים. תחתיי הורים נושאים את הילדים שלהם על קטנוע, וייאטנם-סטייל. לפעמים שני הורים וילד על אותו הקטנוע. זו נורמה. והם נראים לי כאלה מאושרים, בעצם איזה ילד בעולם הוא ילד לא-מאושר כאשר ההורים שלו כך נושאים אותו? ומבעד למרפסת דודה אחת שאני חושב שניסתה לומר לי את שמה, ״Toi Ten La Amir״… מכבסת כביסה הודו-סטייל. אם הייתה מדברת אנגלית, או אני ויאטנמית, אז הייתי מספר לה שכך כיבסתי בצבא, כי לצידה מונחת מכונת כביסה שהיא מכסה אותו ברגע זה ביריעת פלסטיק. במכונה כזאת בדיוק לפני כמה שעות השתמשתי, ותהיתי איך בדיוק זה יתייבש כאשר אני תולה את הבגדים-על-הקולב באמצעות מוט הרמה על מוט-התלייה שממוקם ממש בפתחו של חדר צדדי. אבל זה עובד! זה חייב להיות בגלל גלי הלחות שבאוויר, או בגלל הפרחים הוורודים שנעים על גביהם. אַלְטֶה זָכְן זה אומר רוכלים, היה לנו פעם כזה, כאן נשמעים קולות דומים, כאן רוכלים רוכבים על דוכנים בטכנולוגיה של אופניים, מציעים באמצעות טייפ את שירותם, זה נשמע כמו טייפ, מהסמטה אשר ממש מבעד לחלון ביתי. וממש מבעד לחלון ביתי, אני והדודה מחליפים חיוכים, כי זו השפה היחידה שנותרה לנו.
ללא השביעי לאוקטובר איך הייתה מופיעה תקומתנו? ללא הזִקְנָה איך הפעוטים שבאו לעולמנו ביום שאחריו היו מצייצים בבכי על אשר אירע? ללא שהיינו פוקחים את עינינו, איך שהיינו מתבגרים? וככל שאנחנו מתבגרים, בעל כורחנו אנחנו אוספים את הסבל, זה שלנו, מתוך התחינה שתהיה מועדת להתמוססות, ואם זו מתקיימת אז גם נסבלת, ואת הסבל של אלה שנמצאים סביבנו. מי שעוד לא הבין, זה ממש מעבר לכוחנו, ובכמיהתנו מבקשים להתאחד עם אותם אלה ששותפים עתה לסבלנו, מעתה אהובנו. אנחנו אוספים כמו אולי רכיבי פאזל שלעולם לא ימצאו את החיבור, אולי מתרוקנים סביב אותה השאלה. אנשים שנאספים לתוך ידיעה שאנחנו בסך הכל אוסף של עצמות, יש שיראו בהם הרכב כימי של מלחי סידן‑פוספט וקולגן, אך בבדידותם, כחלקי פאזל לא שלמים, זה תמיד מעבר לאלה, שבאיזה אירוע שהוא גדול מהבינה, מעניקה לנו את האפשרות לחיים. זהו קסם בחוסר-ידיעה. אבל מה הם החיים באמת? זו לא שאלה פילוסופית שמופיעה כאשר הזִקְנָה מתבררת בשיא הדרה. ככל שאנחנו גדלים אנחנו מבינים שמשקל האושר קטן מזה של הסבל, אם ובתנאי ונתעקש לשים אותם על אותו ציר הצדק-ואוחזת-החרב שתמיד הייתה ותמיד תתקיים, לעולמים בַּאמֶת ותמיד עושה דברו. אם הסבל הוא קצר מועד, כך גם החיים. אילו ידעתי לאהוב, הייתי אוחז בה ולעולם לא עוזב, כי מה אני בלעדיה? גוף של עצמות שמועדות לסבל, אך אם היא תבקש שאאחוז בחרב, אעשה את דברה, כי הצדק עימה. להם יש את האלוהים שלהם, לי יש את שלי. הכסף לא שווה דבר אם הוא לא נועד כדי לעזור לזולת כדי להפחית את אותו דבר שלעולם לא יעזוב, לעזור לו להתמוסס על אותם גלים שנקראים ״צחוקם של ילדים״.
אם יש דבר כזה קולות של חסד, אז הם נובעים מקיומה אשר בחיי האפורים, שהם בעצם תפזורת חיים מנופצים של עצמים שצברו משקעים בתחתית החיים, באדמה שאין לה אפילו שם עצם, אדמה ריקה וללא שם. אילו רק הייתי יכול לאחוז בהם ואז זאת תשמיע לי את אותם ציוצים של בני-יומם, חדשים וחדשות כאלה. אילו יכולתי לנשום בדרך עצי-האקליפטוס, לשמוע סוסים צוהלים עם ילדים אשר מעבר לנחל, אילו הבניינים יכלו שלעולם לא להישבר, אילו רק הסוף לא היה כל כך ברור, בעיניי, אילו הייתי יכול לאחוז בהם, אז בוודאי שהייתי מצמיד את אוזני הימנית במקום שנקרא באנטומיה שלנו בית-החזה ושומע אותה נושמת במקומי, ואז עם שפתיי לאוזנה שם דבריי היו נאמרים, שתחת עצי האקליפטוס ישנו ריח נפלא של חיים. אילו הייתי יכול לאחוז בדבר הזה שנקרא עולם ומלואו, מלטף את שיערה.
אני רוצה לומר לה שאם הייתי אומר לה שזה קל, אז זה לא. שכואב לי הראש, שאני מקורר, ושיש לי ערימה של משימות שאני צריך להגיש בתוך יומיים כדי לעשות את העולם של כולם לעולם של טוב יותר, שבו אֵם תהיה מסוגלת להגן על אהוביה. ושהחיים למרות הכל, ניתנו במתנה רק לפרק של זמן, שבו הזקֵן אמור להיות החזק, בעולם שבו הוא רואה שהפעוט הוא… החלש בנינו, מוסר את נשמתו. וזאת לא תהיה בדרך של ערמומיות, ולא בדרך של כזב, אלא בדרכה של אמת כדי לומר לה את הדברים שלא הייתי מעיז לבטאם במילים: שאילו יכולתי להניח את ראשי בין ידיה כדי לנוח, גם מהמלחמה, מהרעש הפנימי, מחוסר הרצון לקבל את הרוע כפי שהוא, אז גם אני שהייתי מאושר. שאילו הייתי שר-צבא, למענה הייתי מקיף אותם בקולות של תופים ושופרים, ואז פותח את השערים. ולמרות הכל, הייתי מאושר, כי כפי שלהם יש את האלוהים שלהם, לי יש את שלי. אילו רק ידעתי את טעם האהבה.
האם יצא לכם לשמוע את אותו רשרוש-רב כאשר הגל ממפה את עצמו על הקונכיות, לאחר שאמר דברו, שאבד כאילו לא היה? קֶלַח תנוּעות ועיצוּרים שהוצפנו לשפה שבה בן-האנוש אוחז ביופייה כדי להחליט את הדבר הבא: במידה ואפגוש בה בשנית, אומר לה (ולמשפחתה) שמעתה והלאה כל מעשה שאני עושה מול מסך המחשב כדי להביא את העולם למקום טוב יותר, יהיה כאשר היא יושבת על הכיסא שלצידי, ״אַתְּ״ אומר, בגופה; כל תנועה של הסמן, קליק, שאלה שתשָּׁאֵל, תשובה שתתקבל, כשלון והצלחה, היא, תהיה שם. ואם היא תתחבר למקורות אומר לה שבזכותה, נהיה לאיש אחד. כי לא טוב להיות האדם לבדו. הושטתי את ידי לחול וכתבתי את שמה, ואת שמי, זה לצד זו, זו לצד זה, מתוך הידיעה שאם בעתיד אפגוש אותה אולי אפגוש באהוב שלצידה וילדים, והיא תפגוש באהובה שלצידי, וילדים. אילו יכולתי ללטף באותו היום את שיערה כדי להעביר לה את מסר-הימים, כאשר השבילים, המתקנים, המזח, את העובדות שהאדם יצר, כולם כמעט ואיבדו את קולם.
קרדיטים
Photo: A Woman Walking on the Shore by Anna Ilina @Pexels.
Photo: Woman in Dress in Sea by duhews dfbas @Pexels.
ואז שאלתי אותה: ואיך גילת על ישראל? היא: בבית הספר קראו לי יהודייה מסריחה כך גילתה על היהדות שלה, שוחחה עם אימה וכך עלתה לישראל
ואז הבנתי, שהיהדות שהייתה כה מרוחקת מהעולם שלי, של אלה שהם סביי וסבותיי, מהמעטפת שלהם, זה שניתן לראותה במפות העתיקות של רומא העתיקה, נושאת עימה את השנאה ליהודים. את האנטישמיות. כאשר שרפו את המסכתות, תרומות, טהרות, בכורות, נזיקין, קרעו מעל פניהם וילדיהם את הכּתוּבּות כאילו אין אלוהים, סיפרו שערבבו את המצות בדם, בדם של ילדים, כפי שהשלטון הרומאי האשים את הדת החדשה שפרצה לה לעולם. לקחו להם את האדמות, את השורשים, באמצעות אותו חוק. אבל היהודים הללו לא נועדו להילחם, אז זה נשאר בחומר האפל במעבה הקירות שאני נכנסתי אליהם כאשר חלפתי על פני אותן קירות ברחוב אלנבי, באוניברסיטת תל-אביב, בקיבוצים אשר בדרום, באולם בית המשפט ברמלה כאשר ראיתי איך מוסדות כלכליים כפו דברים על אזרחים שהם אפילו לא ביקשו, החתימו אותם על מסמכים שהמוסדות לא מצאו דרך אחרת מאשר זאת כדי לצאת מהבְּרוֹךְ, הקירות נבנו על בסיס הרעיון הארכיטקטוני של מצבות אשר נותצו, הזיכרון פג, תרבות כמעט שאבדה לתוך דפי ההיסטוריה של ילדים בעולם מקביל שיִתְוַדְּעוּ לה כאשר ישיגו להם את מושג השלום הפנימי. הקירות של היישוב היהודי, ואז מדינת ישראל, מספרת סיפור אחר לגמרי מזה של אלה שחוו את החומות שהקיפו את הבית היחיד שלנו. אולי זה מה שמחבר אותי אלכם, בית-האלוהים. אולי זאת הגאולה הנכונה, "לנתץ" את הסיפור שלא שייך לנו, זה של השנאה, כפי שאב-האומה עשה, כדי לראות כמה שהקירות חלולים הן, או במילים אחרות לראות את החלל שבנינו.
החומר הבלתי-נראה למכשירים שהמצאנו מרכיב 95% מהיקום, וזו התהייה שלי.
עכשיו לנושא הבא:
ישנה בקשה יהודית אחת שכולם אומרים אותה, שהיא מאוד משמעותית באותה יהדות שלנו. שהקדוש ברוך הוא לעולם לא יוכל לקיים אותה, הוא יכול להגשים את כל משאלות ליבכם מלבד זאת: האם אתם יכולים להעלות בזיכרונכם איזו ברכה היא כזב? ״שלא תדעו עוד צער״. אני מניח שהברכה הזאת מדברת על האושר שיבוא, ועל אחדות קהילתית. אחדות קהילתית בין הקירות שנשברה לי מבחינתי, אך אני אוחז למענכם עוד ברסיסים שלה.
היות שהחול הוא מקום המקלט שבו אני יכול לחזות בה, היות שהמערכת בישראל מסמלת את המלחמה הקדושה שלה בי, היות שבעל כורחי אני עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, הללויה.
