לפני כחצי שנה סיפרתי למישהי שחלמתי עליה. זה היה בחדר עם עשרה אנשים לערך, רובם גברים בכל מיני גלאים. בישראל. הם התחילו לצחוק. לאחר מספר ימים האדם המבוגר תפס אותי ומסר שלא אומרים דבר כזה לאישה. כי למה? כי היא מתרגמת חלומות בלילה של גבר לסקס. אמרתי לו שזה יותר שיבוש תרבותי, מאשר המציאות. ואני סומך על הבן אדם הזה, אנחנו ממש בסדר אחד עם השני, הוא איש שמבין את גודל האחריות שניתנה לו בסביבה ששנינו נמצאים בה כעת. אני באופן אישי סומך גם על החלומות שלי. ובחלומות ישנם לנו גם מדריכים שכאשר הם מופיעים, הם מדברים-ות אלינו, מספרות לנו על החוזים הפנימיים שלנו עם עצמנו, אם אפשר לקרוא לזה כך. כשבועיים לפני הטיסה שלי לווייטנאם יצא לי, ויצא לה, יצא לנו להיות באותו החדר, רק שהפעם לבדנו:
״עוד לא שאלת אותי על מה חלמתי״, היא זכרה. ״מה חלמת?״. ״חלמתי שיצאת מאחד החדרים, והיית לבושה בשמלת-כלה מרהיבה… ואמרת לי משהו״, ״ומה אמרתי לך?״, ״אני לא זוכר״.
תיארתי לה קצת את הסביבה שזה התרחש. התקרבנו באותם הימים. היא לא אחת שמדברת הרבה, אבל כן יש לה חלום להגשים. אמרתי לה שאם היא לא תקבע תאריך, לוח השנה שלה יתמלא בצרכים של אחרים שלאו דווקא קשורים אליה בעניינים של הלב. מהמקום הצנוע שלי, אני עוזר לה רגשית להגשים את החלום שלה, להגיע למקום מאוד ספציפי בארה״ב עם החבר היקר שלה, ומהר. פותח שם איזו צ׳קרה. ותדעו שאם אתם עוזרים לאחרים לפתוח צ׳קרות, חסמים, פחדים, אתם עוזרים גם לעצמכם לצאת ממעגל הפחדים שלכם עצמכם, וכך לא תצטרכו למצוא את הזמן לצחוק על אנשים שיכולים להיות פגיעים. ככל הניתן. גם ככה… כשהייתי בעמדת ביקורת גבולות בהאנוי אישה מישראל התחילה לקלל ברוסית, והשאר שנסעו איתה הביעו את עמדתם איתה יחד… הצעתי לה לשתוק, ככה בצורה יפה, ״כי זה לא ישראל פה.״ ואני מאוד רוצה שהיא והחבורה שלה כולם ייהנו מהטיול. היא קלטה אותי, וזהו. היא בטח פה איפשהו נהנית עם האהובים שלה.
כאשר אני אתאר כאן שיער שיבה, אני מביט על הנטל שהחיים הציעו לו, החיוך הראשון של אהובתו, את התחושה המופלאה כאשר מסרה לידיו את ילדיו שצייצו לא מכבר לראשונה, את ״החדשים״ האלה, ואם זו היא, אני לפעמים גם קורא לה ״עוגייה״. את האובדן של אותם אלה שנשאו אותו בחייהם, הפסד של כסף, ואת ההפסד שכולם ככולם בעולם הנורמלי נמנעים מלדבר עליו, והוא נוגע לכולם ללא יוצא מהכלל, את ההפסד של הבריאות. את ההפסד של הלב. ואת זה האחרון על אשר אירע באוקטובר עשרים ושלוש, את זה כולנו נישא… ומי שיביט על התאריכים שעל המצבות, ידע, ואז לא ידע, ולוחות האבן יתנתקו יום אחד ממקומם. יתבקעו. וספרי הספרים יתמסרו לאדמה. השיער הזוהר הזה של החיים לא יניחו לאדם לשקר לעצמו. זה נראה שאנשים מעדיפים לדבר על שקרנים יותר מאשר אני להשתמש במילה הזאת. בהקשר הזה, השקר-הלבן הופך לשוקק חיים. אז האדם הזה שאולי אתם מכירים, האדם בעל שיער-השיבה, אמר לי ״עמיר, החיים זו לא עבודה בקבלנות״, ואז הוא סיפר לי שקרובי משפחה שלו לא נישאו, ושזה בסדר. כאשר הבטתי שוב בתמונה, נאחזתי בשרשרת ממתכת-כסופה שלצווארה, זו התמונה היחידה שלי איתה, בעצם שתיים. אז הזמנתי מארה״ב שרשרת עם מאפיין שאני לא מספר לכם עליו, שרשרת שכולה זהב, שש עשרה קראט, וניסיתי בכל כוחי לתת לה אותה. באמת שניסיתי. אתמול פגשתי ידידה בוייאטנם, היא אמרה לי באנגלית שהחיים זה לא קבלנות, שאני צריך להפסיק להתאמץ, אז הנחתי את השרשרת לצווארה, ואז זכיתי לראות את החיוך הראשון שלה. אילו יכולתי, הייתי נותן לדמעות לזלוג.
פרח-ורוד אחד נע לו על גלי הלחות של האנוי, מעל לראשי השמיים. מחפש לי ציפורים. תחתיי הורים נושאים את הילדים שלהם על קטנוע, וייאטנם-סטייל. לפעמים שני הורים וילד על אותו הקטנוע. זו נורמה. והם נראים לי כאלה מאושרים, בעצם איזה ילד בעולם הוא ילד לא-מאושר כאשר ההורים שלו כך נושאים אותו? ומבעד למרפסת דודה אחת שאני חושב שניסתה לומר לי את שמה, ״Toi Ten La Amir״… מכבסת כביסה הודו-סטייל. אם הייתה מדברת אנגלית, או אני ויאטנמית, אז הייתי מספר לה שכך כיבסתי בצבא, כי לצידה מונחת מכונת כביסה שהיא מכסה אותו ברגע זה ביריעת פלסטיק. במכונה כזאת בדיוק לפני כמה שעות השתמשתי, ותהיתי איך בדיוק זה יתייבש כאשר אני תולה את הבגדים-על-הקולב באמצעות מוט הרמה על מוט-התלייה שממוקם ממש בפתחו של חדר צדדי. אבל זה עובד! זה חייב להיות בגלל גלי הלחות שבאוויר, או בגלל הפרחים הוורודים שנעים על גביהם. אַלְטֶה זָכְן זה אומר רוכלים, היה לנו פעם כזה, כאן נשמעים קולות דומים, כאן רוכלים רוכבים על דוכנים בטכנולוגיה של אופניים, מציעים באמצעות טייפ את שירותם, זה נשמע כמו טייפ, מהסמטה אשר ממש מבעד לחלון ביתי. וממש מבעד לחלון ביתי, אני והדודה מחליפים חיוכים, כי זו השפה היחידה שנותרה לנו.
ואז אתה גם מבין שיש אנשים שרואים בך חלק במשוואה הפונקציונאלית שלהם, שכל התפקיד של הישות שלי בעולמם זה פונקציונאליות. או במילים אחרות כל התפקיד שלך בעיניהם זה לספק שירות. אולי אם לא הייתה מניעה חוקית אז היו אפילו קוראים לי ״כושי״, או ״צבעוני״, לך תדע…. אתם חושבים שאכפת לי? ממש לא, כלומר כן אכפת לי, שיהיה לאותו איש או אישה רק טוב. והדרכים אולי בנינו מצטלבות, אבל… אולי זה קטע של החיים…. זה לא אומר שאני חייב ללכת בעקבותם גם אם הם מגדירים את עצמם ״הישראלים״. f* לרשמיות המוחלטת (במיוחד היום אחרי השביעי לאוקטובר ובזמנה של מלחמת התקומה) שהיא בסך הכל כלי בידם לנסות להניע את אותם אלה שנמצאים בנעלמים של אותה משוואה, לשמור על המעמד של האגו, שמניסיון אישי וכואב, יכול להעלם לו בבת אחת. מי שנבחר, אינו נפסח. כלומר החיים אולי לא מאפשרים פעולות ללא אותו מכשיר שמפעיל את קולו דרך השפתיים הנעות שלנו, באמצעות המָנוּאֵלָה שלו, הוא נמצא בחריצים של התקליט, בתבניות, וכך ניתן לזהותו, הוא מוגבל… אולי מוות של האגו לא יכול להתרחש (במלואו), אלא שהפעם הוא לא חי בגפו. אלא לצדה של יד שאוחזת בחרב שמצביעה על האמת, ואין לו מילה במקומה, אין לו. השאלה הגדולה, האנשים שנמצאים בסטטוס של ראיית עולם פונקציונלית, איך הם בדיוק עושים אהבה? איך הם מתמוססים אליה?
לחלק הפילוסופי:
וישנה גרסה קצת שונה: יש המחזיקים את ספר הספרים ביד האחת, ואת הנסיך בשנייה. אם נכנסים לראש שלהם, מנקודת מבטם, אולי אין אפילו התנגשות בין הדברים:
העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך.
אפשר להגיע למסקנה שהעולם חי במצב קטטוני של הישרדות. לפני שאתה מתפלל קודם כל אתה צריך ולפני הכל לחיות, פיזית. תתחרה על המקום שלך. תבסס את המעמד. אתה צריך להאכיל את הגוף הפיזי שנמצא על סף הטראומות. ״מה זה כבר אלוהים?״, זה גוף רוחני כזה, שאולי אפילו נמצא במרכז היקום מעבר לשביל החלב, ולא בכל. מה זה רגשות? אוטומציה של רגשות? הייתכן אוטומציה? …הימנעות מכאב יותר נכון לומר. אתה לא חושב, אתה לא מודע, וכך האנשים נראים בעינייך.
אבל הקב״ה ביקש שנטפח את המודעות העצמית: הבחירה היא מהלך הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו רוצים להאמין בו. זה תמיד היה כך. הכותב ידע את זאת. הבחירה בחיים זה לא למען הישרדות, הוא שָׂם קהילה שלמה, תרבויות עצומות מסביב לאותו אדם. יש שיראו בך אויב, אל פחד! ״האויב״ (מצב קיצוני) לא תמיד מודע לעצמו, תבחרו בחיים, תבחרו בטוב.
באמצעות הבחירה בטוב, ניחן שהאדם יכול לתפוס את החיים מעבר לטוב ולרע. לכו תקשיבו לא לגדולי הדור, בטח שלא לי, אלא לגדולי הדורות.
אני מניח שמי שהביט על המשפט הזה, שם בעבר הרחוק בהיסטוריה של הדת, ראה רִיק. כי אם הכל זה רק טוב, אז מה הקשר ״לרע״, איך זה שה-״רע״ מתקיים. אני חושב שהוא ענה על כך באמצעות מגשר, ״המשיח״. אני אתרגם את זה טיפה אחרת: המשיח תמיד נמצא בך.
אני לא אהפוך את זה למורכב יותר, גם כי זה לא אומר שזו האמת, אז זהו עם זה אסיים.
ישנם שני מקומות על כדור הארץ שבהם ניתן לצפות בסהר הלילי: זה שעל פני המים שלכם, אם בימים, אם בנחלים, או אם בבריכות המלאכותיות שהאנושות בכוחה יצרה כדי לאגור, כדי לנקות, ואם בעיניה. ובכל אחת שאני פוגש חש אני בכמיהה לבת-הירח שמשתנה בעקבותיו, לא רק לאורכו של החודש, אלא גם בעקבות השנים שיבואו עליה בעל כורחה. אם בעקבות התנודות הזעירות ביותר של הלוחות תחת כפות רגלינו שנושאות אותנו בחיינו, שמערכות מדידה סיסמיות מסוגלות להראות, אך לא לְקַשֵּׁר לכוכב-הלילה שלי ובטח לא לליבן. אם בגלל תנועת האוקיינוסים שמשתנה במקום אחד, ומשפיעה, באמצעות היווצרות-נבדלת של לחות ועננות, על האילומינציה אשר על לילות-עורה. אם בגלל אותו צל שכדור-הים-הכחול מטיל על אותו כוכב נבדל, שלמעשה ריק-מחיים, אותו סהר שמשתקף בעיניה, בעיניה של זאת שאני פוגש עכשיו, וזאת שבאה אחריה, וזאת שבתורה מופיעה, לאחר שפָּנִינוּ לשמאלנו בלילה הקר, אני וחבר שאיתו אני נושא בשעות האחרונות את העצמאות הלאומית, מרחוב יפו, למחנה יהודה. ואין לאותן מייצגות-בעיניהן של הסהר משמעות בעיניי. המוני אנשים, קבוצות של אנשים שרוקדים לאורכו תחת מוזיקה אלקטרונית,
אם שותים אלכוהול של שחרור לצד ארוחת בשר כזאת או אחרת, או לוגמים מרק כמונו בעלמא, ראיתי חייל אמריקאי עם נשק ארוך, גם שהניצחון עדיין אינו מוחלט מול אלה שראו בנו רוע מוחלט אם בעזה, ואם בנקודות שונות בטהרן וסביבותיה, שיספרו לעצמם את המציאות שלהם, שימשיכו להתמיד בשנאה שלהם, אם ירצו בכך, אנחנו ביחד, וזה מה שחשוב. ביחד הזה, מקרה זעיר של אאוריקה, אני לרגע נבהל, בהלה פתאומית של ערות שהובילה לחשש… למדתי להתהלך באמצעות החשש למקווה של סקרנות… הבהלה הזאת… אותה חרב שסיפרה לי שלעצם אין משמעות בפני עצמה, לעצם מנותק מכל מושג של חלום, הילה שאבדה מהבהירות של המותג -אם אשתמש במושגי שיווק של ימנו… חששתי שזו הופיעה שוב, שהיא לא רוצה לעזוב ולעולמים איתי, אותה יד מכוונת שהיא לא רעה או טובה, היא פשוט שם, מציאותית… מספרת לי את מה שאני לא רוצה לקבל. למזלי, היה לי אותו חבר לצידי להביע את זאת במילים. אמרתי לו שאני חושש שלנשים גם להן אין מקום בחיי יותר, לא את אותו מקום אגדתי, זה של ההילה, אבל… זה לא זה, הקול הוא אחר, אני פשוט לא מרגיש באופן אוטומטי חיבה וחיבור כלפי כל אישה שאני רואה, לפחות לא באותה רמה שחוויתי בתקופה השנייה של חיי. מתוך חמלה אני יודע שכל אחת נושאת את אורו של הירח, את כוחו, את מנהגו, אולי… פשוט אני זה שהשתנתי. הדרך הראשונה שמצאתי להסביר את זה לו או לעצמי, זה המעשה על אותן נשים שהנאמנות שלך אליהן היא כזאת חשובה, ההתגלות הזאת הפכה אותי נאמן אליהן, אל הדרך שלהן, וכל מה שאני מחפש אלה אותן הנשים להתחבר אליהן, באמצעות מילים, מעשים, זיכרונות, טראומות, סיפורים… אפשר להגיד שהחיבור שלי אליהן הפך לרגישות-מעשית, בשונה למהפכי-שילטון עצמי של האגו שנובע מיופיין. כל השאר הפכו למוצרים שעוקבים כרגע אחרי הדברים שלא מטפלים ב-״אמת״ הברורה ביותר של החיים, וזה לא לנשים באופן ספציפי, זה ליקום-האדם בכללותו. שאלה פתוחה שאני בטוח שרק אישה מיוחדת ואחת תוכל לענות לי עליה במלואה. מישהי שתקרא אותי בדרכה.
בין העיר לוד לעיר תל-אביב, ילדה בגובה של בת שמונה או תשע שאלה אותי ״איך קוראים לְךָ?״, לרגע קט לא ידעתי מה לענות. בסך הכל סיפרתי להורים שלה איפה מגרש המשחקים. מסרתי לה את שמי. ״ואיך קוראים לָךְ?״. אני מצטער קצת שאני לא זוכר את שמה של הילדה בגובה של ערמת התפוזים החמודה והחכמה הזאת, ומיד לאחר שענתה פירטה בפניי את שרשרת האירועים של המסע שלה עם הוריה ואחיה ואחיותיה ״אנחנו״ שהיא עומדת לחוות ביממה הקרובה: מישראל לאתונה, ומאתונה לצרפת, ומצרפת לתאילנד, ומשם למזרחה של תאילנד. היא מסרה את זה בתמציתיות כזאת מעניינת. באמת מעניינת. היה לי כזה כיף לשמוע אותה. בקשתי ממנה שאם במקרה היא תפגוש את אח שלי שתקוע לו שם גם בתאילנד אז שהיא תמסור לו שאנחנו מאוד מתגעגעים אליו. אחרי שההורים שלה סיימו את מה שסיימו, אבא שלה שאל אותי איפה הוא תקוע בתאילנד כי הבת שלו ביקשה ממנו שינסו למצוא אותו. כל ילד נולד כזה שונה, עם אופי אחר, ואתה לא יודע איזה אופי של ילד יבוא לחייך שלך ולחייה של אהובתך… לפני כחודש שאלתי את אמא שלי כאילו מאיפה מתחיל הדבר הזה שאנחנו הופכים מילדים של אושר לבגרות של עצב. מה משתנה? והיא אמרה לי משהו שאני יכול לצפות רק מהורים לשמוע: אנחנו הולכים לבית הספר, ומתחילים להיות עצובים. ואם אגדל את הילדים שלי באזור של שדות פתוחים עם כביש ראשי במרחק של עשר ק״מ או יותר מאיתנו? הם עלו על הרכב ונסעו לדרכם… אהה, נזכרתי בשמה. הלוואי ותמיד יזכרו לטובה זה את זו.
אילו הייתם פוגשים בטיילור סוויפט והיא הייתה מעניקה לך משאלה אחת שבכוחה לתת, מה זאת שהייתם מבקשים? חלום בהקיץ שבה היא תרקוד לצידו של אהוב ליבה, ואני באותה רחבת ריקודים עם כוכב חיי, האם הייתה מסרבת לדייט שכזה 😉 ?. שלוש ילדות הפתיעו אותי בכניסה למקלט, גררו אותי לספה שבסופו, החליטו לעטוף אותי, והתחילו לדבר אלי על כל מיני דברים של ילדות. אז מה הוביל לזה? בשבת שלפני במקלט שיחקתי עם הסליים של אחת מהן, סליים פוּפ זה נקרא, סליים כזה שהופך לבועה: הרעיון להשאיר אותו באוויר ככל שניתן לפני שזאת מתנפצת. ההכנה הינה תהליך מאוד מורכב, איסוף לכדי כדור ראוי, שיטוח לכדי צורת פיצה, הקפדה שלא יופיעו חורים, בועות יכולות להתרחש, כאן כל המורכבות המתמטית של השוקדות בדבר, ומרימים, כמו שמרימים את בצק הפיצה לאוויר ע"י טובי המומחים, צופים בו ביחד. בין לבין לקחה את הסליים הזה והתחילה להשמיע לי על דעת עצמה פיצוח של בועות שמתרחשות להן. סיפרתי לה שאני מתכוון להכניס מסך טלוויזיה למקלט (ללא התאורה, ובשהות הקור) הזה, וזה שיש כפתור פופקורן במיקרוגל, אז אני גם אכין לה פופקורן. אז היא סיפרה להן מתי שהוא ובאזעקה שאחרי גררו את ההורים שלהן למקלט שלנו. משהו שרק בישראל זה קורה? אותי זה מצחיק. אז מה הסיפורים שלכם מעולמות המקלטים והחדווה האנושית?
בישראל מאוד אוהבים לשאול ב-10 שאלות הראשונות, אם לא הראשונה, בן.ת כמה את.ה. הכלכלה באה קצת לפני או קצת אחרי. בואו רגע נניח להיכרות ונדמיין לנו שישנו בניין עם מספר קומות השווה לגיל הזה שאנחנו שקועים בו כתרבות. ואת/אתה בקומה העליונה, ובכל קומה שאתה יורד, הגוף מתעצב כפי שהייתה. הקמטים פוחתים, הלב מתעצם, כי המשקל התרבותי המקומי על הגב פוחת. אתה מגיע לקומה 18, ואז 17, 16, והגובה שלך נהייה נמוך יותר, האצבעות ללא הטעם המר של חיי-החוב, אולי המגע של ההורים שלך עוד משתקף על השיער כאשר ליטפוהו נגעו בראשך באותו יום של בוקר. ואז הגעתם לקומה 3 ואתם נעמדים במקומכם. מביטים למעלה, ולהמשך הדרך מטה. והחשיכה העמומה בחדר המדרגות שכבר משפיע עליכם, וכל מה שעליכם לעשות זה להקיש על הדלת שמימנכם שלוש פעמים כדי שאדם יצא ממנו ויוביל אתכם לשלב הבא. אתמול ראיתי ילדה שניסתה לחצות מַעֲבָר. גוש גיר חמוד כזה בטעם אפרסק שהתעקשה לה לא להמשיך, נעמדה במקום, ורצתה את הוריה. היא פחדה. אומרת ״לא״ בתקיפות. במקרה הייתי שם, באתי אליה ונתתי לה לבחור מדבקה בין מספר דמויות שאחת מאוד אהבה, נתתי לאבא שלה שנעמד מעברו השני. הפחד שלה נעלם. מי שלא הבין, לעצב תרבות ניתן כבר בדור הנוכחי. לא הנדסה חברתית שתבוא קצת בשלב מאוחר יותר. להושיט יד כדי לגבור על הפחדים. גם אם ההורים לא מסוגלים לזה, כי הם חלק מהחוויה שלה, או הדרמה, שזה לא דבר קל לצאת ממנו, אם אותם שני האלים שלה נמצאים בלחץ המיותר… זה בדיוק הבעיה כאן, אולי זה עניין של ארכיטקטורה/הנדסת-מבנים, אנחנו מנותקים מאותה תמיכה קהילתית: אפשר לדון על זה הרבה מאוד, ולשפר את זה מתוך המקום של להביא את הילדים שלנו למקום של מנהיגות. בכל אופן היא התרוצצה לה בהמשך, מניחה את הדמות הגיבורה שלה עם/על כל מיני משטחים שכמעט ואיבדו את המשמעות בעיניי, כאשר עברה הסתכלה לעברי בפליאה לאורך הזמן הזה.
הערה: דעה, נקודת מבט, לא ״אמת״, ישנן עוד אפשרויות שניתן לומר אותן במידה שווה. אני כן מנסה לברר מתוך תפיסה של… איך אקרא לזה? הדרמה הישראלית מתוך נקודה אחת מהעיר לוד. הלוואי וכפי שהתפילות מבקשות וכולם יזכו לחוות באושר.
העולם הוא כאוטי, ומי שמאמין שבראש הדברים הסדר שיוצרת המערכת הינו האמת המציאותית ביותר, שזו טביעת הרגל היחידה שיכולה להתקיים על האדמה, ישתמש בהנדסה חברתית, לא כי הוא שלם עם עצמו, אלא כי הנעלם מפחיד אותו. רגשות שמהם מנסים להתחמק. הנדסה חברתית אחת מתגשמת כך: למנוע אחדות שורות בין המחנות השונים ע״י הידוק ההגדרה של שני מחנות שונים. לפעמים אני מסתכל על פעולה מסוימת שהאדם בקרבי בוחר לעשות, הניסיון החברתי מלמד אותי שלא לסמוך על האדם הזה: כי מה לעשות הוא מדבר, מגשש, ומוציא לפועל כמו מהמר, רק הגבולות מונעים ממנו לממש את חזונו להפוך לנוכל המושלם, להביא את המכה, הוא מכור באמצעות השפה שהוא עיוור אליה: קצת קשה לומר זאת, גם כלפי אותו אדם, גם זה שאני סותר מעט מהאור שהתגלה לפניי. זה מצריך זמן, משמע סבלנות, משמע להבין, משמע לחנך. זמן שלאנשים במערכת כפי שהיא בנויה, באופן כאוטי, כתגובה לכאוטיות, לחיבורים או קשרים פנים-מערכתיים שאין בהן הרמוניה, שבישראל בסיסה בטראומות של מלחמה, ולאורך השנים, אין. המערכת לא יכולה להביא לאחדות השורות בעצמה, זו החברה שלנו, החברה הישראלית, יש לה אחריות לכך. האלימות בחברה הישראלית שמתגבשת למשהו יותר קונקרטי, שהמערכת לא יכולה להביא לשחרורה, כי היא בעצמה כבולה בשלשלות שהיא כבלה את עצמה בה: מי שצריך לממש את הזכויות הסוציאליות שלו שבישראל התברכנו בהן, יש להן עקב אכילס, והברכה מתגשמת כקללה: הבן אדם, וכל משפחתו נדרשים להצהיר על זה שהם מסכנים. בתקופת הקורונה לא בקשתי השלמת הכנסה גם כאשר היא לא הועברה לי כאשר העבירו אותם באופן אוטומטי לאזרחי ישראל, ומניסיון קודם: כאשר סיימתי את השירות, באתי לחתום בלשכה, האדם שהיה בתפקיד הפקיד נתן לי להרגיש שהם עושים לי טובה ושאני מבזבז להם את החשבונות. אף פעם לא חשבתי על אנשים בצורה כזאת, אבל הוא חלק מתהליך מאוד קצר שהשריש בי את הטראומה הישראלית שלא ידעתי באמת עליה, רגשית, בתחושות, שירשתי אותה לזמן מוגבל, לתקופה מסוימת, ולא מהאנשים שאותם אני אוהב. נכון שצריך להיות אגרסיבי רגשית כדי לממש זכויות? מי בחר בו? אילו תהליכים הביאו אותו לומר את זה? ויש פה גם את העניין של הגזענות, כי גם אם הוא פגש לא מעט אנשים שניסו לבזבז למערכת את הכסף, הוא החליט להכליל… גם אני חוזר בזמן ורואה את עצמי ושואל, איך פקיד הסתכל על בן אדם שבא מתפיסת עולם כל כך תמימה,… האם הם בחרו בעד כדי כך אדם ״טיפש״ לתפקיד הזה? האם בבסיסה המערכת סדיסטית, פסיבית-אגרסיבית… כפועל יוצא לתופעות של ההחלטות שלה? כי בסופו של יום אנחנו מדברים על אנשים שמחליטים החלטות. כי מה זה ״מערכת״ שאני מעלה כאן לדיון. שקיפות ברמה שנוכל לראות מי הם האנשים שמחליטים את ההחלטות. הם צריכים לתת את הדין וחשבון לבחירות שלהם ולא בפני איזו וועדה פנימית, שסוגר לעצמו את הפינות, אלא בפני מסגרת הרבה יותר גדולה, גוף רביעי שידרוש את השקיפות הזאת. למה גוף רביעי שכולו שקיפות חשוב לנו הישראלים? כדי לוודא ששלושת הגופים במשולש שהתמכרו לדרמה של בלאגן כמו מערכת יחסים שלא ניתן לצאת ממנה, שלא יראו בעצמם קדושים, שתתברר שהיא לא שווה כל כך הרבה כאשר אסונות פתאומיים או תהליכים הרבה יותר ארוכים יתרחשו, כמו כניסת המדבר למרכז הארץ. אוקיי, בואו נחזור מהתחזיות הכלליות, לעכשיו, לימים אלו של מדינת ישראל, לנושא שאליו התכנסנו בבלוג הזה, בפוסט הספציפי שמופיע על המסך שלעיניכם: איך מונעים אחדות שורות? זה קורה בזה הרגע, אנשים, חשבונות משתמשים, מפיקים בתחומים שונים, וכדומה, איש.ה נלחמים על נתח השוק של אותן הקבוצות, שהן לא מייצגים אותן, ולא כי הם מאמינים בהן, אלא לשם המטרה שאותה תיארתי. הפרדה. באמצעות דוגמאות מהיומיום, דרך נקודת מבט מאוד מסוימת, שאתם.ן אם הייתם פוגשים באותן דוגמאות שמעלות את כרטיס הקולנוע לסרט שנקרא: מוּסָר, באותם מקרים, בוודאי הייתם מתארים אותן אחרת. אני רוצה להזכיר לכם שאני לא מדבר על הסכסוך של הפלסטינים עם העם בישראל, אלא העם בישראל עם עצמו, זה שאנחנו פוגשים ביומיום, זה שמושפע מהחלטות כמו אי-בנייה של מערכת תחבורה מהירה לצפון הרחוק. את זה אני אומר מתוך ההנחה שהקוראים בבלוג הזה עובדים על המודעות העצמית שלהם, ועל הקשר שלכם למציאות. הם מאמינים שאתם המוצרים שלהם, כי גם הם סוחבים משקל על הגב, שמה שמבדיל אותם ממני, זה פשוט… התפקיד. התפקיד שבקלות יכולים הם לאבד אותו ועוד, כאשר כל המערכת תתעצב סביב הרעיון של השקיפות. אני רוצה לאזן את זה במשפט הבא: זה לא קשור לאנשים עשירים דווקא, דווקא אינדיבידואלים ״עשירים״ מנסים להראות לכם את זה, שרעשים יש לסנן, להיות ממוקד במטרה, חלום, המשפחה, וכדומה. אנחנו רק צריכים את האנשים הטובים במערכת, ובזכות אחת כזאת שפגשתי לאחרונה, זכיתי. לא בגלל שהיא יודעת להמר, אלא כי יודעת להקשיב למי שרוצה ללכת בדרך הטוב. אבל היא לא יכולה לעשות את זה לכולם, היא כן תוכל לעצב מדיניות שלמה. המנהיגים הנכונים, ומתוך המקרה שלי: המנהיגה הנכונה.
סָחה איתי. רכנה מעט והוסיפה. ונחפזה ליציאה. ״אל תלכי״, ברכות קראתי לעברה כאשר טיפסה על המדרגות. מה שקרה, אחד השותפים שלנו התבטא כך: ״אני רואה שאת מתחילה עם כל הגברים כאן״. כאן רציתי להפסיק, אני מרגיש שצריך לאזן את המילים שיצרו משמעות לחלק-של-מציאות, אז אוסיף: גם לה יש דרך, וגם לה יש את הזכות לקבל חיבה שאני הייתי מוכן להעניק לה. שוב, אני לא׳מבקר, אני משתדל בכל אופן, המציאות, מסיבה מטיבה, מורכבת יותר. אין כאן טוב ורע, פשוט… עם הזמן כאשר הביקורת העצמית שלי התחילה להתפוגג, כאשר ראיתי אותה, שוחחתי איתה, נתתי לה לנוע לעבר קולות-הים, התחלתי לראות שישנם גברים מכל הגוונים שמצאו את הדרך להיות נחמדים עם הנשים… למרות ש… וזה לא מה שתיארו לי והשלכתי עלי -באמצעות טקסט, שיעורים בכיתה, כתבות בערוצים השונים, בדרמות כאלו ואחרות.ארחיב: לא השכנים שלהם הבחינו בהם, לא המורים באוניברסיטה היו או רצו להיות מודעים אליהם, לא אלה שראו אותם שולפים את בקבוק הטחינה המלאה מהמדף בסופרמרקט, ולא אלה שמשיגים כל כך הרבה, לא אלה שחשים שהפסידו, לא הבנות שדחו אותם תחת חישובים מתמטיים חברתיים כאלה ואחרים, לגיטימי בישראל, לא פרשנים פוליטיים עם אמירה חברתית של צד אחד, לא אלה שבעד הנדסה חברתית, ולא אלה שנגד חיסונים, לא אלה שיצאו למחאות ולא אלה שצפו לצידם במשחקים של מכבי או הפועל, לא אלה ולא אלה: נכון שזה די חד-מימדי, או בעצם קולע בדיוק למטרה חח? ואני אומר את זה בחיוך. ואותו אדם נמצא גם בך – כי אתה אנושי. והזמן שלה בחיי היה בו משמעות, במזרח יש שיאמרו לכם שהמפגש הזה התחולל בחיים אחרים. אז מה היינו זה לזו? בזמן שלה. זמן. אילו רק היה לנו הזמן לבקש סליחה.