בי״א לאלול ה׳תשפ״ו, עשרים ושש דקות אחרי חצות הליל, לראשונה צָפה בי המחשבה של לשכוח אותה, את הכוכב שהאלוהים הֵבִיאוּ לחיי רק לרגע, כדי למצוא את הצפון.
אילו היינו יכולים לאגור חלומות על מסילת הרכבת של החיים, היינו אומרים שהם מעצבים אותה כפי שהמפגשים עם האחר מעצב אותנו יום ביומו, אבל את האחר, נוכחתי לדעת, שקשה לאנשים לקבל, ולכן זו תרבות של מי דומה לי (סימן שאלה)… ישנם אנשים, זה עניין של אופי, בחירות בחיים, והרבה גם חינוך, בין אם של ההורים ובין אם של העצמי, אם כבר הזכרנו חלומות, אז אומר לכם שישנה אישה שהצטרפה אלינו, והיה לילה אחר, רק יום אחד אחרי שפגשתי בה לראשונה, או יום נוסף, שהתעוררתי מספר פעמים בלילה כאשר פָּנֶיהָ שלה מופיעות לפני ואחרי כל קימה שכזאת. רעש? לא יודע. אתמול נסתי לומר לה משהו, באתי לכיוונה ואז ראיתי אותה קמה מהכיסא והגבר המיוחד בפני עצמו, אשר ישב לצידה במסעדה הלך שלא לצידה והיא אחריו במרחק של מטר וחצי או שניים. אני רוצה לומר שהלוואי וההורים שלהם היו יודעים לאהוב, אבל אולי אני טועה. כולם טועים, כולם מתבלבלים, let's be kind.
שמתי לב שיש בנות, נשים, אימהות שמניפות את היד אלי לשלום בין אם יצרתי איתן קשר אפילו רק למספר דקות ובין אם רק במבט שלפני מספר דקות. הדבר הזה שחוויתי עם האגו, עם ההעלמות שלו, לא שהוא באמת נעלם, עדיין יש בי היאחזות לדברים, עם החברות, והחברים שלי בווייטנאם, הפכו את פנֶיהָ של איזו אבן, או מרצפת, על הדרך של חיי. סינכרוניזציה זה דבר-אמיתי/משמעותי וזאת בתנאי שאת.ה פותח דלתות בין אם מבחירה, בין אם בעל כורחך. הכל קורה לטובה. כל מפגש זו הזדמנות חדשה לפתוח משהו בטבע האלוהים.
ולא כולם יודו לך על זה.
