היה ערב אחד שהאמא של הילדה ליוותה את המכשפה הקטנה הזאת לדירה שבה אני מתגורר, את הצעדים שמעתי מן החדר השני. בתחילת היום אמרה לי שתביא אותה, שתביא -לי- אותה. קוראים לזה בייביסיטר. שנינו חייכנו. בייביסיטר ״ואיזה-כיף לי״. הפכנו גושי פלסטלינה לממתקים בצבעים וצורות, לימדתי אותה קרטה מהסרטים, הזמנתי לנו אוכל, לי פאניר, ולה, היא בחרה בעוגייה שהתברר שהיא גם מתוקה מידי בשבילה, הטעם הווייטנאמי הוא פחות בקטע של מתוק בממתקים, הפירות שלהם מתוקים מידי לטעמי, ואני גם מאוד אוהב את ה-Hot Pot שלהם שזה בסך הכל מרק זך, נודלס, הירוקים שלהם, נבטים טריים, טופו, לוטוס, טעים לי, אוכל לנשמה, אני יכול לאכול את זה כל יום -זה אכלתי כאשר יצאתי. דרך אגב מתוך החוויה האישית שלי בתוך תמונה עסקית קצת יותר רחבה שהיא לאוו דווקא מדוייקת או נכונה, אני לא ממליץ להשתמש באופן בלבדי באפליקציית המשלוחים המובילה בווייטנאם גראב, מהסיבות שהן יותר נפוצות מחוץ לישראל, שנוגעות למניפולציות של איך מגדירים משלוחים, זיכויים וכדומה, במקום למצוא דרכים חדשות להתרחב. אפליקציה טובה בסה״כ שהתלות בה הופכת את הוצאות המחייה לאחר תקופת זמן מאוד קצרה ליותר ויותר קרובים למחירים בישראל… קטע, לא כל המסעדות שרשומות באפליקציה מופיעות לך, חלקן מופיעות אחרי רכישות או התנהגות מסוימת, ישנה מניעה לרכוש שוב מאותה מסעדה, אם אתם מתעקשים קצת יותר אז תוכלו לחזור אליה. פשוט מתחברים לי לדברים אחרים בישראל שחשבתי שאולי אדבר איתכם בהמשך, אתם יודעים מה אומר לכם עכשיו בקצרה:
לפני שהרשויות דורשות מהאזרחים להיות שקופים על השקל, זה צריך להיות הדדי. ללא הדדיות אין אמון, ללא אמון אין הסתמכות, ללא הסתמכות נצטרך יותר רובוטים כדי לשמור על הגבולות, כי הגבולות דורשים שורשים והיסטוריה, שורשים לא צומחים סתם באוויר, צריך לתחזק אותם, וזה, הרובוטים, זה כיוון אפשרי.
לפני אתם מסתכלים על חצי הכוס הריקה, אוטוטו חצי הכוס המלאה. נמשיך?
לפני שמדברים על רגולציה צריך שקיפות, ובמקום רגולציה לאפשר תחרות, לעשות הפרדת כוחות. זו האפליקציה היחידה שאני יכולתי להוריד מהחנות הישראלית. בקיצור, בפעם הבאה לארוחות ערב אצא יותר, אקנה בסופרמרקט, אכין בבית, אולי אפילו אמצא לי שותפה, וזה יהיה נחמד, נעשה תורות של הכנת אוכל. Preparing למשפחה. בכל אופן כשהמשלוח הגיע עלה לי הפחד ממה שהתקשורת בישראל שמה עליו את הדגש וזה המקרים המצערים של שכיחת תינוקות ברכבים. זה קורה, וליבי להורים שאיבדו את הרכים שהיו לרגע בתקופת החיים שלנו. אז כשהיא הסתכלה עלי אחרי שאמרתי לה שאני מביא את האוכל, שתמתין, במבט הזה, היא מאוד שמחה שהרמתי אותה על הכתפיים שלי, ירדנו ביחד במעלית, שרנו ביחד, השליח היה קצת מופתע, אולי היא הבת שלי? חחח הלוואי, אני חושב שאני אהיה אבא טוב. בימנו אולי נכון להגיד את זה שלא כולם רוצים להיות הורים, אני מתחיל כבר שלקבל את זה, לא לכולם מתאים, גברים ונשים כאחד, מי שמבקש בילדים, משפחה זו אחריות, ויש בזה קדושה. תגידו מה ש׳אתם רוצים, ילדים זו אחריות מאוד גדולה, לא רק כלכלית, גם נפשית, רגשית, זו נתינה שנובעת מאהבה, הם צעד נוסף לעולם טוב יותר. הבנתי שהניסוי הקיבוצי בנוגע לחיי משפחה לא צלח, לא ע״פ תפיסות אושר משפחתי. אז… מישהי אמריקאית, יהודייה, אמרה לי אתמול בהקשר לישראל ״תשמרו על עצמכם״. עניתי לה ״צריך גם את הביחד״, אז היא אמרה לי משהו שהראה לי את העיוורון שלי באותו רגע ״אנחנו (אני ואתה) בביחד״. זה היה הערב, הלילה לפני שהיא נסעה לדודים שלה באזור אחר של ווייטנאם… האמא סיפרה לי בימים שלפני, שיצאה לטיול מרחבי שכזה כך גם בשנה שעברה. ובכל תקופת השלוש שבועות שנסעה אליהם, הבת שלה דיברה איתה רק קצת כזה, כל כמה ימים. זה באמת מיוחד מעולמות גבולות היקום שיש ילדים שנולדים עם אופיים שונים. ואת הילדה העצמאית הזאת אני יכול לראות בכל אישה שהיא. ויש את המקבילה של הבן, עם אותו חיוך רחב ושובב שהוא מלא באוויר העולם, שאני יכול לראות גם בתוכי ובכל גבר אחר שאני פוגש. הכאבים, האכזבות, ״הצרות״, יכולים להיות משמעותיים שמשפיעים על מהלך ההתפתחות שלנו, אבל השביל לאושר הילדי תמיד נמצא באדם ואני בכל יום פוגש בו כאשר אני מדבר אל אנשים.
היפנים חווים בדידות, הם מכירים בזה.
התרבות המערבית.מודרנית חווה בדידות, מדברים על זה.
הישראלים חווים בדידות עמוקה, כי אני מכיר אותה, המערכת לא יכולה להכיר בה כי אז תצטרך לשמוע דברים שהיא לא מוכנה לקבל, כמו שאותם אלה שמובילים את האומות המאוחדות לא מוכנים לקבל העובדה שהם השתתפו במלחמה. מאותן הסיבות, יש לזה השלכות. אז אני מדבר על זה. הפתרון שלי אליכם זו אהבת האדם. אהבת האדם זה לא מושג מופשט, זו עבודה של חירות עצמית, על הדרך לחוות גם הפסדים. הרי בכל דבר שתעשו תחוו הפסדים, לא תוכלו להימנע מכך, עדיף להתמקד בכלכלה של תקופת חיים אחת, מהלידה למוות, מאשר בכלכלה של חיי-הנצח. בווייטנאם, החברה שלי סיפרה לי על המקדש שאני רואה מעבר לכביש, מקדש עטוף בזהב, זה לא מקדש לאלילים, לא מקדש בודהיסטי, לא למלך או אלה, זה זוג שלפני שסיים את תפקידם בחייהם הם בנו את זה לציבור הרחב כדי שיוכלו לבקש הצלחה בעסקים. הם גם באו לשם, אולי אפילו הדליקו קטורת, ושמעו מזמורים, ואולי גם דיברו בינם לבין עצמם על סבל.
קרדיטים
