פגשתי במכשפה קטנה בווייטנאם, היא רק רואה אותי, קוראת בשם שלי, רצה לעברי, לעבר הידיים שלי, ובאופן אוטומטי שנינו רואים אותה גבוה באוויר הפתוח! הרגע שהיא מחייכת בחיוך הרחב ביותר שמתאים רק למכשפות קטנות ושובבות כאלה, עם הכובע המחודד, בנקודה הגבוהה ביותר, כאילו נעצרת מלכת. כאילו זהו פריים אחד מתוך סרט שמתארך לו בזמן של המודעות ה(כמעט) שלמה. זה הרגע שלה, שהסיכום שלו ״זו מכשפה מאושרת״… וזה עושה לי כל כך טוב. אני מניח שאנחנו כתרבות-ישראל הנוכחית עם כל האתגרים פסיכולוגיים, הנאמרים ולא נאמרים, שהתקבלו כנורמה, וכאלה שנאמרים בדמעות בחדרי חדרים, אלה שחשופים בתקשורת, ואלה שנמצאים מאחרי הקלעים באחד ממשרדי שילטון החוק … למרות שהאחרון, האתגרים, אם אני חושב על זה, זה מוזר לי לראות איך הורים בישראל אפילו דוחפים את הילדים שלהם לפגוע באחרים כדי שהם ילמדו איך לא להיות פראיירים. ואני לא יודע כמה רחבה התופעה הזאת. ואיך בדיוק מגדירים אותה שם. ומי שפראייר, לא רק מול נוכלים ברחוב, אלא בנוכחות נוכלים במערכת, והם מאוד אמיתיים, והם מאוד רציניים, יכולים לאבד את כל הבית. שהמקור של זה רק מהיותם ״שקטים״ ללא חוב, וללא מחויבויות. יכולים ועוד איך יכולים. אני מבין, אני מבין, אני מבין את חלקם: חייל שהשתחרר מהצבא, יש לו אהובה, שהוא ממש בקטע להגשים לה משאלות, רומנטיקה מתבטאת בכל מיני צורות מיוחדות-ייחודיות, הוא היה בקרבי, לא אפרט עוד, אמר לי שהוא יראה לילדים העתידיים שלו מה דאעש עשו לאנשים, [צנזורה], כדי שילמדו שיש רוע בעולם. אני מבין אותו, אני מבין, אני ניסתי לומר לו שזה מחולל של טראומות, שהוא לא יודע איך זה ישפיע על הילד, אף אחד לא יודע, … אני מקווה שהוא יתאושש ממה שהוא עבר. אם רק היה לי יותר זמן אתו, אם רק היה לי את כוחות הנפש, את המודעות העצמית, וכולי. עכשיו נחזור למכשפה הקטנה מווייטנאם: אנחנו באמת צריכים לתת לילדים שלנו את מרחב הפעולה שלהם בטבע הנפש הרחב כל-כך הזה, שמי שעושה מדיטציה, או מתמקד ברוחניות, או זוכר-ת את הילד-ה שבתוכך, חש במרחבים הללו. מרחבים של ילדים. זה אומר גם לקשקש על הקירות. זה לא אומר לא לשים גבולות. זה אומר שאנשים צריכים לשחרר. כי אני יגיד לכם את הדבר המצער הבא, שזו פרשנות: סינואר לא היה יכול היה לפגוע ״ביהודים״, הוא ידע את זה. הוא ידע משהו נוסף: שהוא כן היה מוכן לפגוע בהיסטוריה של ובמוסד העברי. האם הוא הצליח? האם אני טועה? אתם תגידו. זו רק השערה. הוא הבין את ההפרדה בתפיסה היהודית-ישראלית הנוכחית, זאת שמתרחשת בלוע הר-הגעש. את השורשים שאנשים נלחמים עליו כדי לקטוע, את העיוות שהיה, שעדיין, יש לאנשים בנוגע לקשרים אנושיים (אני חושב שעם הזמן נצליח להחזיק בטוב שהתגלה מאז שהתחילה המלחמה הקדושה שלהם), קשה נכון? מי שממוקד ברוחניות יש להן.ם כלים רגשיים מאוד ״יעילים״ להתמודד עם מה שהפך לפגיעה פסיכולוגית אצל אחרים. אתם יכולים לקבל את זה ואתם יכולים גם לא, לדון, לדבר… כדי לעזור לעם שיושב בארצו צריך את הביחד. יש לזה מילה אחרת בעברית שהיא התיקון -אחדות. ויש מילה אחרת למכשפה הקטנה – שדונת. יש ילדים שהם כאלה שדונים חחח. איך זה מתורגם אצל הקורא, אני לא יודע, ואין זה מענייני מלבד הבקשה שלי שתשאפו לטוב של כולם שאני יודע שאצל רבים יש את השאלה מאיפה למצוא את הזמן. את הטוב בכל העולם.
