ישראל – בין מדינה עשירה למדינה מתפתחת

באו"ם אמרתי למישהו שדווקא מאוד התחברתי אליו שישראל היא מדינה עשירה, אהה כן הזכרתי את זה באחד הפוסטים האחרים, והוא התחיל להסתכל על הנתונים באינטרנט וכולי, השיחה התפתחה, מה שכן זה העלה בי שאלות למה ישראל מוגדרת כמדינה מפותחת: הטענה שההגדרה הזאת מכילה את כל תושבי מדינת ישראל, למעשה את רובה היא שגויה. הרעיון שקבוצה קטנה של אנשים מהווה את הנתח העיקרי מהכנסות המדינה ממיסים יש לה מקום, אבל היא גם כופה גזענות, לא בקטע תרבותי של להפחית מערך אנשים, לא, לא, לא, אל תגיעו לשם. אני מבקש שתשכחו זאת כי כשישראלים יוצאים לעולם, הם, אנחנו, פשוט נהדרים, ביכולת להוביל, ומי יודע כמה זה חשוב כאשר התמורה היא כלכלית. למה זה כך, למה הפער הזה?

אולי בהקשר הבא, על אפריקה שמדרום לסהרה נאמר:

"בעוד שלאנשים עשויה להיות מידה מסוימת של אוטונומיה, כוחם להשפיע על החלטות, לגשת למשאבים או לחולל שינוי מוגבל לעתים קרובות על ידי גורמים שונים כגון חסמים חברתיים, כלכליים או פוליטיים"

לעניות דעתי בזה הגישה של המחקר צריכה להתגמש לצורה אחרת לתרבויות שממוקמות במה שאני יקרא לה באופן זמני: ארץ ישראל השנייה.

ההבדל שיש כאן תשתיות מפותחות ומערכת בריאות סוציאלית גם אם לא מושלמת, היא הדבר שאפילו בארה"ב אין לאנשים, לצערנו. אולי זה המלחמות, אולי זה התשתיות החברתיות של תרבויות שלמות שעלו לישראל שהושארו מאחור בלי להיכנס למשא ומתן איך מאזנים את הכל: אפשר לתת כדוגמה בהכללה גורפת מידי את התרבות המרוקאית בממד הכלכלי שלה בין אלה של ישראל, לבין אלה שבחרו להגר לצרפת: החלוקה הזאת אינה נכונה, כי מכל מקום מתמודדים עם הקושי.

אני מקווה שמישהו מקשיב ורואה את הרלוונטיות למה שאני מביא לכם כאן, והתשובות שיתפרסמו לכלל הציבור יכול, ומומלץ שיוביל לדמוקרטיה חופשית, למה אני לא רואה מכוניות אוטונומיות בישראל, זו שאלה שמישהו צריך לתת את הדין עליה כדיון ולא כדי להוביל לענישה… ולמרות הסערות שבחוץ, אני נאנח, אני מתגעגע אליה, לציפור השיר הזאת. 

וזה שייך לפוסט הקודם דווקא, להיכנע:  

קרדיטים

  1. Video: Dido – White Flag (Official Video) @YouTube.

דביקי

בסוג של דביק כזה, של כורי עכביש, אם חושבים על זה, זו באמת הנדסה וטכנולוגיה, ביולוגית ותת-הכרתית, DNAית, פִּלאית שכזאת, של יֵצֶר-הטבע. התרבות אני מתכוון, זו שאני מכיר, זו הישראלית; זו רשת יחסים שמקשרת את כולנו: בדביקות. וכל נקודת-חיבור כזאת זה זוג, זוג האוהבים. על פני השטח כשמסתכלים עליה כך, כל ההתרחשויות שעולות על פני אותה נקודה והגשרים שמובילים אליה מנוהלות תחת סערת רגשות והאגדות שלנו, שזה אומר גם אמונות, כמו על איך מְגִנִּים עליה, על זאת "החלשה": פסוק א'. הרי התרבות מדברת במובנים של חזק וחלש, כשלמעשה הדוברים עצמם, הפרשנים שלה כך, מפחדים לאבד, או מהמשמעות של "להניח". ו-"החלשה הזאת", נכנסת לביתו של "החזק הזה", בתרגום מודרני – בעל הבית, שהם, בעלי החוב, הלכה למעשה, הם האנשים שמחזיקים לו בשק הביצים הכלכלי ויש איזו נחמדות עד גבול מסוים: פסוק ב'. לכאורה היא נכנסת אליו, מתאימה את עצמה אליו, מרגישה בבית. לאמתו של דבר, הזוג מתאים את עצמו אחד לשני: פסוק ג'. בתוכי יודע אני עם עצמי שאאמץ מכורח המציאות את המרחבים הנפשיים שלה, אדבר בשפתה, נהיה דומים אחד לשני. לא אוכל לברוח כפי שאֵד לא בכוחו מתוך המסגרת הרגשית שלו. איך שהייתי רוצה להיות דומה לה, לפרי היער היחיד, המתוק והחמצמץ הזה שנכנס לרגע לחיי שמלבד שהופך אותם ליפים, הוא הופך אותם גם למוסריים: פסוק ד'.

קרדיטים

  1. A still image from a video by cottonbro studio @Pexels.