כאשר "הכבשה-השחורה" תצא מהמשחק, מה הם יעשו? והם אפילו לא יידעו. כי בעולם החופשי אנשים יכולים לנוע, גם בדמוקרטיות פגומות, אבל אני לא מדבר כאן על עניינים פוליטיים רק, אלא על היחס שיש לאנשים עם האחר, לא כי הוא כזה, לא כי היא כזאת, אלא כי אלה לבד, הם צריכים להתמודד עם הבעיות שמותחים עליהם מטבע היותנו חברה כלואה בחושך משלה, ללא שנמצאה שלווה כמסה קריטית…
ראיתי מה הם עשו, לא כאשר נוח, אלא כאשר כל מה שהם היו צריכים לעשות זה לבחור בטוב, ואנשים חופשיים הם לא חיילים של אף אחד מלבד לקולות הנושבים בטבע החיים.
האם נכון לתת לאותה "כבשה שחורה" להכיל את הסביבה שלה עד שזאת תתעייף, עד אין-קץ?
זה מאמץ מעל לכוחותיו של אדם שיכול לחוות נסיגה. הכבשה שנבחרה להיות השחורה לעולם לא יכולה להיות כמוהם. ואני לא מדבר על האינדיבידואליזם, ועל כינוס סוציולוגי, תאימות-חברתית, שכולנו מדברים באותה השפה בדיוק.
האדם שהכי צריכים, שמים אותו ללעג. ולאותם אלה ששמים אותם ללעג, יש להם יכולות משלהם. חלקם צריכים רק הכוונה. מושג "ההורה", וקבוצת הווטסאפ "הילדים שלי" הצטמצם למשהו שסותר את תחושת האחדות של הקבוצה, בהקשר שלנו, של ישראל. אם אתם רוצים לסתור את המשפט האחרון עם כל מיני פילוסופיות ודוגמאות מהשטח, וסטטיסטיקות פופולריות, תרבותיות, של "האם הכיש אותך נחש," אני מבין את החששות שלכם. במקום לראות בעולם ג'ונגל, להיתקע במסגרות שאין ממנו כרטיס יציאה כמו בשיר "מלון קליפורניה", יש מוצא, להתמקד בדרך שבה "אני עושה טוב", זה דבר שמועיל. להסתכל על האחר, בלי להסתכל פנימה, עמוק, ולאחר מכן בלי היכולת להסתכל פנימה, כי היא הפכה למציאות, זה לא שונה מרכילות, ואלה שמרכלים, יתקשו לסמוך אחד על השני ברגעי משבר.
hush… שקט.
המסה עוד לא בנמצא, עדיין. סבלנות, זה יגיע. מדיטציה היא דרך אחת שעוזרת לראות איפה הגבול נמצא. לדבר, אתם צריכים לדבר; ברמה של השטח, חייבים לשחרר את המוסדות "מעריצות עיוורת", כי אנחנו צריכים פה אנשים שיכולים לסייע לרפא את החברה, וצריך לעזור לאנשים לעשות כסף.
אני לפעמים מציג נקודות מבט מסוימות, הן תמיד יהיו מצומצמות, הן לא האמת, אני מתייחס אליהן ככתיבה חופשית בלבד משהו שהעתיד יכול לשוב אליו ולחוות משהו אחר.
קרדיטים
- Photo: Bolivian girl with baby Llama in Isla del sol by Alex Azabache @Unsplash.
