את האדם ניתן אולי לתחם לנתוני-אופי, זה נדיב, זה אנוכי, אך אותו אדם אינו חי בְּמוּדָעוּת של נתון, אלא הוא פועל מתוך אופיו. המודעות לקיום הרגשות שלו הופכת אותו למי שהוא. האדם לא מצליח לתפוס את עצמו כנתון ולכן הוא חופשי. הוא חופשי מכיון שיש לו מערכת רגשות שמשולבת עם הַמּוּדָעוּת אליה. "לכן יש לי את האחריות להתחשב ברגשותיהם של אחרים ואַל לי לכפות על האחר מערכת קוגניטיבית שמישהו, מישהי, קבוצה, משרטטים אותה לפני פעולה, על הנייר”.
"דיסוננס קוגניטיבי" זה הפעולה של דחיית מידע חדש שבא בקונפליקט עם מערכת אמונות קיימת, משהו כזה. מה ההגדרה המדויקת של התזות השונות זה לא כזה משנה… העניין הוא שפגשתי אנשים שלמדו באקדמיה כדי לספר לאַחֵר כדרך אגב, ביומיום, שהוא נמצא בדיסוננס קוגניטיבי. והם חוזרים על ההגדרה די הרבה פעמים, ומי שיש לו זכרון לטווח ארוך אז גם בצורות שונות, כאילו באמת יש נתונים קוגניטיביים ברורים עם GPS שעליהם ניתן להצביע, כמו בנוסחה מתמטית, כמו במערכת סגורה, נתונים של דעות ברורות.
במה הדרך הזו שונה מאירועים שונים בהיסטוריות, שבהן מערכת אמונות אחת לא התאימה לאחרת?
…כאשר אנשים הם נורמליים, או חיים בלחץ של העוני, וכל אלה חווים סיפוק מלראות את ילדיהם מצליחים, חווים אושר מלראות את החיוך הזה מואר על הפנים שלהם?
המשך קריאת הפוסט "דיסוננס קוגניטיבי בעולמם של אנשים מאושרים"
