מקוממת

הם חזרו מפגישה מזו*ת בשכר שהוא בדר"כ מעל לממוצע ובגלל שהשפה בפגישה המזו*ת הפכה למודעת להגבלות החוקיות של כבוד האדם ותנאי השימוש ברשתות החברתיות, השלשלאות מושכות אותו ואותה פנימה- לציניות חבויה. אין כאן קשר של "או" בניהם. אינם הם מכירים אחד את השני, לא הוא אותה ולא היא אותו. והם גם לא יכירו;

חפיפות של מעגלי חברה בינה לבינו אינן חלק מהציבוריות, ולכן לעולם לא ייקחו חלק מפגישות מחזור משותפות, כי הן לא קיימות. אם תרצו להאמין בהתקלות גופנית מקרית בסגנון הוליוודי בדיוק כאשר הוא יורד מהרכבת והיא עולה עליו… הצער, הנו ישות פרקטית בעולמות שמחוץ לסרט. ואם תרצו לתת להם בכל זאת הזדמנות ולתת לכם להאמין בדלתות המסתובבות בכניסה לחנויות הכלבו הזוהרות של מייסיס ואשר שם הם יתקלו…

כאן זה תחבורה ציבורית, ואם כבר מכוניות ספורט אז הן תקועות באותם הפקקים ובאותה השפה, תחת אותם התנאים. האיבה הפנימית גודלת, למרות ההכנסה שהיא מעל לממוצע, כי ההגבלות החוקיות למען כבודו של האדם גדולות מהאמונה הבלתי-רלוונטית שמשתפת את חייהם אחד בשני; דעה מעודנת שנועדה לצומת ליבם של האישה והאיש, אינה חופפת לניסיון החברתי של כל אחד מהם, או כמו שהדימון אומר,

אינו חופף לתחרות החברתית, שאני בכבודי ובעצמי הטמעתי וגרמתי להם להאמין שזה חלק מהנורמה. אֲסִירַי החכמים, חכמים מידי.

המשך קריאת הפוסט "מקוממת"

סדרן של המעטים

30s demonstration

2017. בסופרמרקט בלוד פגשתי אישה מבוגרת שגדלה בקיבוץ או במושב שיתופי, לא זוכר בדיוק מאיפה, לפני חודש או חודשיים. ואני חשתי את התמהיל הזה של הציונות של אותם אנשים שהיו עוד מייבשים את הביצה הלאומית של ישראל. איך מתארים את הציונות הזאת של לבוש מכופתר האחיד בצבע תכלת מול התורן ולקול התופים כל יום ראשון בבוקר? זה כמו לשאול ילד מה הקשר בין עפרון לקסטה, והוא בכלל יחשוב שזה גלידה… 

אז היא התחילה לשאול אותי את כל השאלות הרגילות שבכלל לא רלוונטיות ואני התחלתי לדבר איתה על הריבית שנגידת הבנק קובעת לכולנו כמה אנחנו נשלם עוד לפני שאנחנו מתעוררים בבוקר… היא ממש הייתה נחמדה,…שתקתי לכמה רגעים, אני מביט על הקופאית היפה, ואז חוזר אל אותה האישה, דודה קראתי לה:

אני: כשאת תפגשי ב"ה את נגידת הבנק, או את מנהל הבנק שלך, והם ישאלו אותך מה שלומך? תאמרי להם ——— "ביטקוין".

אלה שהבינו, צחקו, ואלה שלא, היו חמורי סבר.

המשך קריאת הפוסט "סדרן של המעטים"

על מרחב ציבורי בהקשר לקיום אלוהים באינסוף

מרחב ציבורי הוא תוצר של החופש ששלטון החוק מאפשר באמצעות שלוחותיה. זה למעשה ארגון המרחב שנועד כדי למנוע פשיעה ולאכוף עונשים המוגדרים ומסווגים בעוצמת חומרתם בכל מיני קלסרים הממוקמים בכל מיני מדפים פיזיים ודיגיטליים.

אישה, כשהילדים שלה לצידה, אינה יכולה לומר לגבר שהיא תרעיל את כל החתולים שהוא מאכיל ועוד תקרא למשטרה, מול מצלמות העירייה.

במאמר מוסגר, זקני השבט שלי האכילו חיות חופשיות, חתולים, יונים, דרורים, הם אינם כאן יותר להדרכה.

אז איפה אני רואה מרחב ציבורי חדש?

המשך קריאת הפוסט "על מרחב ציבורי בהקשר לקיום אלוהים באינסוף"