ילדה קטנה בין המונים איבדה את אמא שלה. לאבד זו מן מילה כזו של מבוגרים שאיבדו את המשמעות של המרחק של אלה בין ההמונים בעיר, עד אשר שאנחנו מאבדים באמת, אהובים או משמעות, פעם שמעתי שקוראים לאחרון המוות של האגו… התקרבתי אליה ושאלתי "איפה אמא?" היא רק בכתה. קראה קינה של ילדים אבודים לפני שהם מאבדים את תחושת הביטחון בחיק הוריהם, אובדן של ילד הוא משהו שונה, דרכם ניתן לראות איך הקשר לעולם לא נפרם, בינה לחיק אימה האוהבת. פשוט למדנו לשכוח, כי למדנו לפגוע, למדנו לא לסלוח, וכך מתכהים, חושינו, בנינו לשמי התכלת שמעלינו, עיני הורינו. מצאנו אותה, או יותר נכון אמא מצאה אותנו. לראות את האמא מחבקת שוב את הבת שלה, לא ניגמר ברגע שהמטבע ממתכת יקרה מצא מנוחה בין אחרים בקופת ילדותנו, שהוא הישג של הילד… ולמה אני מתכוון כאן? רגע לפני המפגש המיוחל, שאלתי אותה לשמה ואם תרצה להחזיק בידי. היא רצתה רק אותה, את אמא, לרגע רציתי להרגיש אבא שמחזיק בידה הבוטחת של ביתו. אנחנו, הרווקים, לא נדע איך הרגישו ההורים שאיבדו את הילדים שלהם בנובה עד אשר אנו נהפוך לכאלה. לזכרם של אחיי ואחיותיי. שבת שלום.
יש אנשים שיש להם את הפריבילגיה לשנוא, והם גם מצהירים עליה כזכות. מנושאי כלי התרבות יש שיכו בשוט אדם, את בני משפחתו ואת כל חלומותיו אם הם רק יפרשו אותו כ-"שונא", או כ-"סוטה" מתפיסת העולם מוקפת החומות המאוד ספציפית. במו עיניי ראיתי איך משפחה שברירית נהרסת ע"י אנשים שהיו אמורים להיות החכמים. מה זה חכם בכלל?
שאלות של מה, איך, למה, זה לא משנה, זוכרים שדיברתי איתכם על "סבל"? הוא נהיה ברור יותר אחרי היום הארור של היום השביעי באוקטובר שממנו נחתה עלינו המציאות שהגדירו אותנו כ-"אויב". גם אם נכחנו מחוץ לתמונה של "הכיבוש", וגם אם רובכם רציתם רק חיים נורמליים בלי להיות חלק מתמונת "הכיבוש" בפועל.
אתם מבינים על מה אני מדבר? כרגע אני מקבל עובדה נוספת ששנאה היא חלק מהמציאות שלנו: הפנימית, והחיצונית, אם באמת יש הפרדה שכזאת.
מספרים שפרעה הביט על בני-ישראל חוצים בבטחה את ים סוף, ועשה טוב בעיניי השם, כלומר חזר בתשובה… אני מפרש חזרה בתשובה, זה לראות את הטוב-הנסתר שבגלוי שדברתי עליו בעבר… אילו רק היה פוקח עיניים לפני כן, סבל היה נחסך.
למרות שאני מביא את האירוע כעובדה, ניתן להקביל זאת לאירועים היסטוריים אחרים, כולל אלה האישיים. מצד שני אולי לעולם לא היה מגיע לכך ללא המסע האישי שלו – ופה זה נכנס להסברים "מזרחיים", בטח של הקבלה גם, של דרך, משמעות, קארמה וכולי.
אני מציע:
שתתעלי/תתעלה על עצמך, שימו לב ברגעי המשבר, תתחילו עם אלה הקטנים – זו מדיטציה הלכה למעשה.
שיש להתייחס למוסדות שקובעים לציבור חוקיות של איך מדברים כהמלצה בלבד, להקשיב ולראות אם תוכל כתרבות לקבל את החוקיות החדשה, זה עדיין אוצר בלתי נדלה, שפה. הגמישות שבתרבות צריכה להניע את החוקיות, וזה דרכו של עולם מימים ימימה.
אנחנו צריכים שקיפות, אם כבר "כופים" פרשנויות אז צריך להיות מקום שבו ניתן להתלונן, ולא במערכת בתי משפט סגורה, שאני אומר אותה בגלל הדבר הבא: פעם נאמר שארגון כלכלי חזק מידי מכדי לתבוע אותו, עורכת דין אמרה זאת, הייתי נוכח במפגש.
אני לא מעוניין לגרום לסבל לאף אדם, למרות שזה גם קורה, מה שיכול לגשר את הפער זה גוף דמוקרטי רביעי שיהיה נגיש לציבור ויפעל בשמו. שאחד מעמודי התווך שלו זה רעיון השקיפות – ברמה של הצהרת זכויות אזרח במגילה, חוקה.
הישראלים לא נועדו לשלטון יחיד, אלא לדמוקרטי הזה, החופשי, כי יש לנו כל כך הרבה פוטנציאל לעשות טוב לאנושות, בדרך לפתח תרבויות מקומיות, ביטוי עצמי, מבחירה חופשית, שגם יתוקצבו, אני אומר לכם.
הערה: מי אמר שאזרחים בישראל מרגישים חופשיים לפתוח פה עסקים?
הערה ב': בישראל אין דבר כזה עוני בגלל האנשים הנהדרים, ביטוח בריאות סוציאלי, מערכת חינוך טובה מאוד.
בואו אני אסכם לכם בדוגמה מומצאת חלק נכבד מהקיצורים בתרבות של חלק מסוכנויות הידיעות המגישות לדוברי השפה האנגלית:
Israel strikes in the heart of Iran AS millions of pigs are being butchered every day.
כלומר, זה באמת נורא שרובנו Carnivore-ים, כלומר מבססים את הדיאטה שלנו על בשר, והרבה, וזה גם לא הגיוני התאווה, האקססיבית, רק שלפעמים ההקשרים באים מתחום העריכה הקולנועית, מה זה פה קולנוע פה? סיפור תסריטאי-עלילתי? עלילות עושים עלינו 😂. עלילות שיכולות להוביל לדם. BUT לתאווה יש קשר גם למלחמה, הנכון? שנאה/אנטישמיות שנובעת מהנחות על גבי הנחות, על גבי אמונות תפלות, אפילו אדם סמכותי יכול לראות שדים ורוחות גם אם אלוהים בשבילו הוא המצאה, דמות מהמיתולוגיה. האם אתם רואים את הנופֶך המיתולוגי שהבאתי עם המשפטים של ה- AS וה-BUT, בפרט במאמרי הדעה שמתבססים על פילוסופיות, אמונות פרטיות, אמונות חברתיות, גוש החמר הזה שנקרא "אמת" שמתבסס גם על fakeים, שנופל תחת ההגדרה של אומנות ו/או תרבות… אפשר לדבר רבות על תפקיד "העיתונות" ועל המושגים של "אמת" ו-"פיקציה", בכל אופן סבל הוא חלק מהאנושות, השאלה כמה מאמץ אנחנו עושים כדי להעניק חופש. בנינו, גם לפני המלחמה וגם אחריה, ככל הנראה, הכלי הזה ישמש לצרכים פנימיים, שונים ומשונים שנוגעים לפחדים ולחששות של הדוברים, שיש להבין, ולהניח. ולכן, אבקש שתתחברו עוד יותר לחוכמת היסוד שלכם, זה אחד – ”בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו, אל יגל לבך"… בקיצור, לצניעות, ללב גדול, ואומץ. 15:34 | 19.06.25.
הפתרון הכי טוב של השלטון באירן זה להצהיר באופן מִיָּדִי שהם מעוניינים להתחיל בתהליך מִיָּדִי של שלום איתנו וע"פ המושגים של העולם החופשי. להצהיר שניתנה הוראה לפרק את המתקנים ושמערך הטילאות נתון למשא ומתן. שהצהרות להשמדה ייעלמו לתוך דפי ההיסטוריה. יפן היא דוגמה נפלאה של הצלחה. הם יכולים לעשות זאת, אם הם מאמינים בחלקים השונים באירן שאנחנו בכללותם קוראים להם מתוך תפיסה של אחדות "פרסים". אני אומר את זה פחות בגלל המלחמה, ויותר כי אני יודע ששיתוף פעולה בין העמים שלנו דווקא יהיה מאוד יעיל לקידום האנושות, וזה הדבר שהכי מעניין אותי. בקצה השני זו האחת, הכוכב החמוד, שאני מבקש יום אחד להיות קשוב להנחייתה.
מעשי, feasible? למי שמאמין בתפילה, יודע שגם לה כוח חוצה גבולות.
האם זה יסיים תופעות מקבילות של שנאה כלפי העם מישראל? אדם חרדי אמר לי שאנחנו בימי הגאולה, אני… פחות מתחבר להצהרות הללו, פחות בקטע של ניסים שמשנים עולמות, כמו להזיז הרים ממזרח למערב ואז בחזרה, ויותר בקטע של תהליכים, חחח 😉.
ויש לי תמונה פיצית שלה, והיא גם ככה ננסית, שבו היא מציגה את עצמה לעולם, לכולם, היא החברתית, נוכח העובדה שהצד הזה בה אינו מושא קיומי. אני חוזר לתמונה הפיצית הזאת שלה בוואטסאפ. זהו לילה אז אולי בגלל זה לא ניתן להבחין בחיוך, אני כן מדמיין אותו, את החיוך שלה, כי זו תמונה ממש קטנטנה, במרחב היחידי שנשאר לי איתה, של הוואטסאפ בעצם. אני חוזר כי אני מפחד לשכוח אותה, את ימיני, בחיים ישנה בעירה שמשאירה אותנו בחיים, כתר הזהב שאני מבקש להניח על ראשה. לא חושב להקיש עליה, כדי לראות את ההיא-החברתית בגודל מלא על המסך ממולי, כשאורה שוטף את פניי, כי היא איננה שלי, אינה שייכת לי, היא מקסימה בכל מקרה אחר.
התחלתי לשכוח אותה, כלומר לא, אני מתכוון שמצאתי תחליף, שופינג. והשופינג שלי יקר, יחסית, ולא אמת יחסית: מכונות צילום. חח, לא המכונות, אלא המצלמות, כל המערכת, חושב על מצלמת פוג'י. אולי אסע לאילת כדי לחסוך מעל 20%, שווה. 20% שאני יכול להשקיע בה. אני מספר לכם את זה, כי תהיתי, השכחה הזאת מתאפשרת כי אני יכול להרשות את זה לעצמי, אך היא מוגבלת, מה קורה לאנשים שיש להם פי 10 יותר ממני אחרי הורדות… תהיתי, אדם יכול להגיע לרגע האחרון בחייו ולהבין שכל מה שעשה זה לשכוח, מה הטעם? באהבה יש טעם, גם אם זה אומר שמה שיזכיר לי את זה זו תמונה הזאת שם באיפון שלי, שאני גם לא מעז לפתוח לגודל מלא.
למה לא נותנים לגרטה להיכנס? זו הזדמנות לתת לה "לחוש"', לראות, סבל אמיתי, שהוא כואב בהחלט, להכיר אותנו, אנחנו צריכים לתת לזה הזדמנות… מה שבאמת קשה לנו אלה אחינו ששם, החיים והמתים בנוסף לידיעה שאנחנו יודעים שהארגון מתכוון שוב לממש את הבטחותיו, ונכון שאנחנו מאמינים להם? אולי יהיה לה פתרון, ואם לא היום, בעתיד לבוא. תביאו אותה גם לת"א.
לפני כשנתיים הייתי בשוויץ, בצד הצרפתי, בג'נבה. לא הלכתי לראות נופים, לא להנות ממוזיאונים, כן נהניתי מהסטייל של הסופרמרקט שם. הלכתי כל יום, נסעתי, מהדירה לאו"ם, וחזרתי, ככה שבוע ימים. ופגשתי גם אנשים שעל הטלפון שלהם היה מדבקה boycott Israel. דרך אגב מנורבגיה. ודיברתי איתם, זה לא כזה הפריע לי אם לומר לכם ת'אמת, לא באתי לייצג את ישראל, ואפילו לא אותי, באתי למצוא דרכים לשינוי. אני אגיד לכם מה, האינטרנט הזה, והמדיה הזאת, יצרה סוג של ניכור, לא שומעים אותנו, לא שומעים בני אדם. שומעים רעיונות, ב-Void הזה פיתחו את המיתוג ואת הצריכה… הם אנשים נורמליים, אנחנו אנשים נורמליים, גם בעזה יש אנשים נורמליים שנקלעו למצב הקשה הזה, שאנחנו זכינו במערכת הגנה מצויינת… הצדדים שהמדיה מוודאת שיתקיימו, נועד סתם כדי לסתום פיות.
היא צריכה להתמודד עם המראות, זה המסע שלה למנהיגות.
צעירות, צעירים, חיילים, חלקם חסרי ניסיון בחיים, אחרים עם הורים שקפאו תחת הנטל, שצריכים עוד להתמודד עם "רוע" של היות אזרח, יקבלו סיכות מלחמה, מי בכלל רצה לקבל סיכות מלחמה? לאבא שלי יש שתי סיכות כאלו, שוכנות להן שם במחסן באיזו מגירת מתכת ישנה.
בעולם שבו הטוב הפך לרע, והרע הפך לטוב, באדמה שעוד לחה מהדם, נושאת את קולם של אהוביה, היכן שהשפה התגלתה בעירומה, בשקרה, היה ניתן לפגוע בה. ההיסטוריוגרפיה הוצגה כהיסטוריה. שכבות על שכבות של שקרים, שכבות של נוצות שכל מה שהיה צריך זה לנשוף עליהן, אנשים פשוט חששו שיאבדו את הבית, וגם כך קשה פה כלכלית, אחד שלא היה תלוי בהם אמר לשרוף.
כדי לתקן את זה, בואו נדבר בשפה שלנו, מבחירה, כפי שאנחנו מבינים את מושג ה-"שלום", שאמור להיאמר מנקודת המבט שלנו, שאמורה להיות הדרכה בלבד. בואו נוותר על ההיסטוריוגרפיה, נחפור פנימה, בלי לברוח, להתמודד, ונשתול עצים והמון, נייצא טכנולוגיות לטובת אלה שמעוניינים בתיאורים פילוסופיים של פריחה.
איך אנשים שהכלכלה שלהם מובנית על המושג אינדיבידואליזם יודו שיש יד מכוונת? אלה כבר לא מבוססים על נימוקים של אדמה ושמיים, של חוויות, של אושר, של סבל {-אין למסור תיאורים, עדויות, למי שלא יודע עוד להכיל, גיבורי מלחמה לא הצליחו לשאת זאת}. כמו שהמטבע מבוסס על חוב, ולא על זהב, רגע לפני פשיטת רגל, מושגים שדם הקיום שלהם זו הפגיעה בעם שיושב בישראל, במה שהוא מייצג, לא במי "שאנחנו-באמת". לא חסרים אנשים בעולם שאוהבים אתכם, שגם יכולים ללמד אותנו על המושג "אחד", ו-"סליחה", בואו נשתף איתם פעולה. אני אוהב גלובליזציה גם אם נראה לכאורה שהעולם הולך לכיוון של צמצום/חזרה לגבולות הלאומיים. יש דבר כזה טוב, וזה הדבר היחידי שיש למרות שגם לי לא קל לבטא זאת בצורה מלאה עכשיו.
אני מצטער, אני לא סומך על אף גוף ממלכתי שייתן לנו דו"ח "נקי", ועדת חקירה, על האירועים שקדמו למלחמת התקומה. אני רוצה לסמוך, הדיווחים והמלחמות הפנימיות, האמירות שהתגלו עקב סכסוכים פנימיים, בטעות, ממקור של תחרות, לא כי יש כאן חופש ביטוי, אני רוצה כאן גוף דמוקרטי רביעי "שילחם" על שקיפות. למה "להילחם"? מוזר, יש אנשים שעוד חושבים שחלקנו החיילים שלהם בתמורה לשכר מינימום, ותוסיפו לזה שהאמונה שהאדם הוא רע ביסודו וטיפש ללא חלומות חשובים, היא רווחת, אמונה.
ערוץ 14, אתם צריכים לעשות כתבות תחקיר כדי להראות לנו שאתם "מושא לא צודק לרדיפה". אני אנסה להסביר מה אולי מקור הבעיה בערוץ, ומראש אומר שאני נמנע מלצפות בחדשות, כלומר בטלוויזיה. כאשר מתמקדים יתר על המידה במפלגתיות, נופלים לבאר של השני, "והניצחון" בא למי שלמד להסתיר ולמי שמכיר בנבחי השפה, או למי שעומד יותר זמן בזירה; מתוך הבאר ניתן לראות רק פיסה אחת מהיקום והחלילן מהמלין מפיל אתכם לשם, הוא כוח "שלילי" בעניין זה. ועם זאת יש גם חלק ראשון לסיפור. יש להודות ולהוקיר על שקיבלנו, גם אם אדם מספק לכם שירות בתשלום, או אפילו פוליטיקאי שמקבל תשלום מהמסים שלנו, מכל הצדדים, יש להודות להם. יש להודות לצופים שחלקם אני מכיר ואוהב.
ליפול לרשתו של החלילן הנה טעות. ליפול למערכת המושגים הנה טעות. שני המקרים מייצגים עיוורון. יש לנו דוגמה מצוינת מהתנ"ך, מהסופר, מי שלא יהיה, מוסר השכל, שבו קודש הקודשים אבד בגלל שהעם שכח להוקיר את החיים, להודות על קיומם של האנשים, בזכות האחרים בני אדם אינם בודדים, ובמקום להודות דרך המצוות, הם הפכו, ראו בהם אמת קרקעית, חוק ומשפט, הפכו את השכנים לעבדים. הם… יותר מידי התמקדו במערכת המשפט, בשפה. המילה "סליחה", תחשבו על זה, היא מאפשרת לנו לחשוב, לבחור. אנחנו כמובן יכולים להתנגד לה כאשר שומעים אותה, זה לכולם אני מניח קרה, לי זה קרה, ולא פעם אחת. כל אחד מאיתנו יכול ליפול למערכת מושגית, לראיית עולם צרה.
גם אם ראיית העולם בערוץ אינה צרה, כלומר פוליטיקה זה כל מה שאתם מציגים, אז זה הרבה יותר קל "למתנגדים" שלכם להציג את הצד "הרע" והיחידי שבכם, זה בסך הכל משחק בשפה. כי כבני אדם אנחנו יודעים שלכל אחד יש צדדים יפים מאוד… פשוט בני אדם לפעמים נמצאים בבעיות, כולנו חווים זאת, חווינו זאת, ונחווה זאת.
אפשר לתקן, תתחילו לסטות מהפוליטיקה ותשמרו על האינטרסים של הצופים שלכם, זה גם צר, מה לעשות, אבל זו התחלה, למשל תעשו כתבת תחקיר למה נישלו את נמל התעופה לוד מהעיר לוד, למה כאשר בהתקפה האחרונה של החותים לארצנו, ושגם איתם צריך לדבר, אולי הם בכלל כועסים על המרגרינה במלוואח, גופי תקשורת רבים בעולם מיקמו את נמל התעופה בתוך תל-אביב. זו הכתבה הראשונה, ואחר כך תעשו כתבות תחקיר על חינוך של ילדים בפריפריה, רוב האנשים לא יודעים שהוא לא באמת שיוויינו, כולל האנשים המיוחדים בתל אביב, ואולי פשוט אין מנהיגים שמתמקדים בחינוך, אולי זה בכלל האזרחים, שאלות שצריך לשאול. ואז תדברו על הביטקוין, אבל אני מניח שאז יופעלו עליכם לחצים בינלאומיים ואז עוד פעם תתחילו עם הסבב הזה של שמצביעים עליכם לפני שעולה על דעתם להצביע לרוחות השמיים. מהטוב, אי אפשר להתחמק, למרות הסבל של כל אחד, "צריך להודות", האמירה הזאת, זה אומר לתמוך באחרים.
אפשר לחשוב מה כבר אני מבקש. בסה"כ לעשות לה את הקניות בסופרמרקט.
לפני שנים רבות הייתי מאוהב באחת. יום אחד סיפרה לי שהמשפחה שלה חוגגת בלוד. נשארתי שעות נוספות עד לפתחו של הלילה וכשירדתי מהאוטובוס, הפחתתי שלוש שכונות שלא סביר בעליל ששם תהיה. התחלתי להתהלך בכל שכונות העיר, הסתכלתי לפתחה של כל קבוצת בניינים, ומרכזי התרבות, והאזנתי.
כאשר עם ישראל התחיל בשלב הנוודות שלו, פעמיים הקדוש ברוך הוא ביקש מהם שישתקו, בקריעת ים-סוף ובמעמד הר סיני. את השתיקה הזאת, אפילו של החי, תוכלו לחוות באיסלנד. בו הקול היחידי שאתה שומע, מלבד זה של הצעדים שלך, של הקושי לנשום, ושל הכאבים, הפיזיים והנפשיים, זה של כוחות הטבע.
חשבתי, האינתיפאדה בעולם המערבי, לא של העולם המערבי, היא האנטי-תזה לילדי הפרחים (של אמפתיה מושלמת, אני מניח), בצורה מושאלת, פיגורטיבית בלבד מעולם הסמלים, היא סוג של אנטיכריסט שכזה (לאומנות יחידנית, מחזיקים באמת שלהם וגוררים אחרים למלחמה "הלא צודקת". לא לפלורליזם, לא רעיונות חדשים, לא שיתוף פעולה, הפרדה. הפרדה תרבותית, אנטישמיות מהסוג שהמרחב שלה לא הוגדר עוד, לא איך מפתחים את כולם, אלא איך מונעים מיהודים להתפתח, גם ככה הישראלים עושים את זה לעצמם). דבר והיפוכו. וזה העניין כאשר אתה יוצא ממדיטציה, יותר "קל" לדבר על שלום, מאשר לפעול בשלום, זה רק מתחיל, וזה עניין של הרגל.
הנה רציונל – אין אף ישראלי אחד בעולם שמסוגל לוותר על ביטוח בריאות בלי להסתכן בעוני, מערכת הבריאות הסוציאלית מעמידה כל אזרח באותו קו זינוק. פוטנציאל "ההצלחה", או פוטנציאל המימוש, עם המתנה הזאת הייחודית שכל ילד-ה קיבלו, הוא שווה, מדינה של שיוויון. אז למה זה לא כך? בסוף אתן נקודת מבט נוספת. למה משנת 2009 אין לכם סרטים שבה ילדים נושאים ונותנים בביטקויינים? וזו רק דוגמה אחת. יש מעט מידי מרצים שיש להם את הכוח לשלוף ילדים יצירתיים "מהפריפריה" בתחרות שווה, באוניברסיטאות הסוציאליות שלנו, לא שצריך תחרות. במקום לבחור שופט כזה או אחר, תעשו את המהפכה במקומות הללו, בחינוך למשל, אם לא מקבלים אותם כאן, תממנו להם חינוך בחו"ל, כי כאן…. אוי ווי… אני לא אוהב את המשפט ברומא תהיה רומאי, אולי זה המצב שלנו כאן? אתם בטוחים שזה רק עניין של גישה? של לחשוב כמו? סיפרו לי שזה הכעיס הרבה מאוד אנשים ששרת החינוך הפנתה תקציב שיא למגזר הערבי. מישהו דיבר על זה? זה לא עניין של ימין-שמאל, זה עניין של פוליטיקת-תרבויות, לא של מזרחים-אשכנזים, שאין צורך להילחם עליה עם הרפורמה הזאת. אני אפילו לא יודע מה זו הרפורמה הזאת, מלבד הרעש.
לתת למישהו 30 במבחן אומנות, נכשל בפרשנות שירה, זה כל כך מופשט, איפה האמת היחסית כאן? זה ממש מצחיק אותי. אני אומר את זה כי צריך לרענן את המערכת, לרענן את הצדק זה פחות חשוב, ילדים יותר חשובים, להיות "אור לגויים" הרבה יותר חשוב, עזבו אתכם "מערכת" הצדק, מבחינתנו אין לרפורמה נגיעה אלינו, לתושבים שאינם נמצאים בפועל על אותו קו זינוק, ומבחינתנו היא בינתיים טובה מספיק, תחת ההגדרה של "דמוקרטיה פגומה". תכריחו יצירת HUB-ים בקצה השני של גוש-גן, בלוד, להכריח זה לא משא ומתן כמו עם המיסים החד-פעמיים של נמל התעופה, תביאו מנהיגים מהתעשייה שישמשו השראה לילדים, איזה כיף זה ללמד ילדים, נכון שזה נכון כל כך? אני כל כך בטוח שאותם מנהיגים ישתפו פעולה, כי אני פגשתי רבים, והם רוצים טוב, וזה יהיה תיקון היסטורי לאחד מהרעיונות הציוניים המובנים של בן גוריון, של ישוב הארץ ומהר.
כשלמדתי אומנות… הרגשתי שמלבד מעטים, אלה שיכולתי לדבר אתם, כקבוצה הכי מקבלים אותי הם דווקא הערבים, איך תרגישו אם הבן שלכם נדחה בצורות שגורמות לו לספקות בנוגע ליכולות שלו כאומן וכאדם? נכון שלא תרצו בכך? יכולתי לשוחח אתם בלי ביקורת, על אומנות, פילוסופיות, וכשיוצאים לעולם שם מנמל התעופה בלוד, אתה מבין שזה אפילו נורמלי שידברו אלי כך, זה רגיל. מה הם יפנו לבית המשפט העליון למנוע הנעת תקציבים כאלו?
זה לא פייר, אלה אוניברסיטאות סוציאליות, לכולם. זכות שווה לכולן-ם לפלורליזם תרבותי, אומנותי, משפטי ועוד ועוד. זה צריך להיות מושרש בקרקע באמצעות כלכלה.
בישראל אנחנו צריכים דמוקרטיה חופשית כפיקוח. אי אפשר למנוע מאנשים להקים עסקים קטנים, וזה מובנה במערכת, לפתוח עסק בישראל זה כל כך מפחיד. זה לא שיוויוני. הפחד "מלמעלה" יורד "למטה". אני רוצה שתבינו את הפחד אחד של השני.
זו מדינה דמוקרטית-סוציאליסטית (עם שוק שאמור להיות חופשי), זו חוקה גם אם עדיין לא הוגשה לציבור הרחב.
אוקיי… עכשיו כשאני אומר "הם", זה נופל להפרדות, זאת לא הכוונה, זה כרגע מאוד מאתגר אותי לתקשר בצורה שיוויונית בלי להיכנס למופשטות או למושגים כמו "קארמה", ואני גם לא רואה את עצמי "מוסמך" לדבר בוודאות על "קארמה", אז חס וחלילה ואנחנו אוהבי אדם, אם תסתובבו בקרבנו תראו שאין בנינו הרבה הבדל, אפילו אותם החלומות, אנחנו נושאים את אותה ההיסטוריה, פשוט איפשהו אני עייף לראות איך הורים בלוד מונעים מילדים את הפוטנציאל שלהם בגלל שהם חיים על הקצה, אני לא מבין אפילו בשביל מה הם מתפללים. אולי שייפול לילדים שלהם שק של זהב מהשמיים, אולי לזה. סליחה על ההומור השחור, צריך קצת גם לצחוק על עצמנו גם לפעמים, ולרקוד. אולי זה מה שחסר בלוד, מוזיקה.
שָׁם, היכן שההוא תקף את השפה, את המוסדות העבריים, את הַסֵפֶר שלהם. הוא ידע, שההם לא נותנים לקרוא את הספר שלהם, בעברית משובשת. ישנן דלתות. זה פרדוקס להאמין באמת של הספר ובו בזמן לשבש את השפה של אלה שרוצים לקרוא. את ההיסטוריה שלהם. נמל התעופה הבינלאומי, לוד. מומביי – בומביי – ואז חזרו למומביי. למה שמישהו יתקוף את מי שהוביל את הילדים שלו לבית החולים. למה? למה שמישהו ימנע מילדים תמימים להיות מעורבים, זו גנבה לקחת להם את הרעיונות ולא להכניס את השם שלהם, לספר. להיות מעורבים בחוק. באמצעות שיבוש. באמצעות שומרי הסף, באמצעות הידרדרות. דלת-דמיונית. זו גנבה עם פגיעה ברוחו של הילד. מתוך מודעות. "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?" או שמסתכלים על המגדל הגבוה ביותר בלוד, או שמוצאים מוסדות אלטרנטיביים. כי בנינו, העם-העברי בנוי על אחדות, וההוא מצא את החיסרון הזה. הילדים שלנו צריכים לחזור הביתה. ומהר. רוֹעֶה צאן.
