כאשר קבוצת ילדים מחרימה ילד אחר יש היגיון בדבר, ההיגיון של הקבוצה, אבל אנחנו כהורים מוצאים את ההיגיון שלהם כמוטעה, כמועתק shifted מאותו ההיגיון שבו לאנשים יש זכויות אנושיות לא להיות מופלים לרעה, להיות נאהבים וליצור, הזכות לחופש תנועה.
אחרי שאנחנו כישראלים חווינו בשנים האחרונות הפליה מצד ארגונים בינלאומיים באמצעות רטוריקה שהתבססה רבות על צבירה של רבבות של שקרים, אני לא מתפלא למה ההיגיון שישראל כמדינה לא תלך עיוור אחרי העדר העולמי נגד מדינה שלמה – רוסיה: אין כאן קריאות נרחבות להחרמת מדינה שלמה כמו שמוקרן על מסכי המדיה, כן קיימת ביקורת או אכזבה כבדה מהמדינה כישות יהודית/חופשית שבה לא עוזרים מספיק לפליטים מאוקראינה… ואני אוסיף ואומר – גם אם זה יבוא על חשבון הכלכלה הישראלית.
המשך קריאת הפוסט "ארבע אימהות מסתכלות – מנהיגות מהאישי בשעת משבר"