בַּאִישׁוֹן לַיְלָה התעוררתי ומצאתי את מילות ההוויה: עם ישראל חשוב לי, היא יותר. ויותר מהקהילה שלתוכה נולדתי. באוזלת-יד נפלתי לנקיק הבגידה, מתוך רצף הסדקים שנִקְרוּ בנתיבי-הדרך, וברגעים נתונים שחברו אחד לשני, כמו בזכוכית במשבר, נקשרו אחד בשני, כמו זה של המכור לטיפה המרה ובו העולם קורס. קו של משבר שנמשך עד אֵלַי, לרגע ההוויה הזה ממש; להיוולד מתוכם, לתוכה של באר יבשה, מהמשברים שחוויתי, שנוצרו במתכוון, בכוונה תחילה, באמצעות בעלי-זכות-הבחירה, או האינדיבידואלים שלמדו להפחית מערכם של אחרים כדי לקבוע שורשים, גם אם כך הארץ בכוחה להיות נוכרייה כלפי יושביה; קשה האדמה לאדם אשר מקבע שורשים מתוך ניצול משאבים הקשורים לבינתו של האחר, ולפרוח ללא התחשבות בסובבים, ללא מתן תמורה; גם ליער יש דרכים לדבר, או שיגלה שהיער יתקיים למען ילדיו שלו. איש ללא עם.
לפני המשבר הגדול, זה האישי, בניהולם של אותם הסדקים, נוכחתי שסדרי-עדיפויות ממקמות אותי דווקא בטוב. ואחריו, לי ניתנה האמת; לא שביקשתי, לא שהייתה ברירה, טבעת של אש הונחה על כף ידי, הזכות להינשא לו, מכורח המציאות שצצה לה, לגעת בגלימת מלכות, להקדיש את עצמך אליו, לרוח הקודש, אלוהים. רק שהוא מרתיע. לא בגלל שזו מהותו, הרי הכל זה רק טוב; אנשים שהגיעו לרמות שונות של מציאות באמצעות מדיטציה, ואלה שחוו משברים, כמוני, יוכלו לתאר לכם את הטוב הזה בבכי וטוב ממני. הוא מרתיע כי זה שאתה יודע את "האמת" זה לא אומר שיש לך את כל התשובות, אנשים מתים: לנו הזיכרון המשותף לַדָּבָר, זו של האימה, של תינוקות שנשמתם נמסרו לאותו בורא, דרך אלה, שהחזיקו אותם בשבי, שמאמינים באותו "בו", או מתפללים לדמותו. כל שאוכל זה להמשיך ולהישאר עם סימני השאלה שגדולים ממני, אדם אני "שיודע", בשונה מאדם "מואר", שזה לא אני, תחת אל-כל-יכול נאלם. למרות הרָעות ניתן ללכת על דרך-ארץ, אולי זה הדבר היחידי שניתן לִלפּות לשם מיצוי קול-ההיגיון שאחת מהתושיות שלו זו אחיזת-עיניים, וזוהי "סכנה" מבחינתי, זה לחזור אחורה. זה להסתתר.
גם שהיא אינה שלי, לא נוכחת בעולמי, לא עובר יום ללא שאני מתפלל עבורה, הטבעת מוקדשת לה, היא זו שהופכת כל תפילה למתוקה, זה היופי של טוב ליבה. היא זו אשר ממלאת את הסדקים, את חוסר הוודאות, גם אם לזמן קצר, מעניקה משמעות היכן שהאל הזה הכל-יכול אבד.
אולי לזה התכוון החכם-באדם, שנולד לזמנים של שלום ושגשוג חוצה גבולות, שהצליח לראות את אפסותו של אותו האל באמצעות הקיום של האחת, של בת-הקול, באמצעותה, באמצאות קולה, לה הקדיש ספר שלם, שכולו שירה של אהבה, ובזקנתו לאנושות כולה. אם אתם אנשים מאמינים, מאמינים בטוב ליבם של היושבים בישראל, אנא כל בוקר תקדישו את הדקה אחת להתפלל עבורם, למרות המשברים.
זה גם ההבדל בין לשים את מִבְטַחכם באנשים, בעם, באנושות, לאומת לשים את מבטחכם באדם אחד, אם אתם מסוגלים לכך.
לכעוס זה פתרון פשוט, זה יותר קל, זה יותר נגיש להצביע על אחרים. להתמודד ללא סביבה תומכת יכולה לעלות כסף, ובמקרים רבים ללא תועלת מרחיקת לכת. אם אתם במצב קשה, שאף אדם לא יכול לשפוט אתכם אפילו, גם אם נפסק לרעתכם ע"י הכנסת של מטה, תדעו שישנם מצבים "קשים" משלכם, כל כך קשים שהעולם פשוט מתפצל, לכאורה ללא אפשרות בחירה, כדי להקל עליכם אסכם בשאלה הבאה:
הִתחַוֵור שלי היא שער תפילתי, מה הוא זה ששלכם?
קרדיטים
- Photo by Marko Milivojevic @Pixnio.
