רציתי לכעוס, על שהייתי צריך לוותר, להניח, להניח להכל, לתקווה שמצאתי בתוכי. ביום אחד העולם התרוקן לו בבת–אחת ואז מצאתי תקווה בדמותו, ואז בדמותה, לא שאני לא מכיר בדבר קיומו של האלוהים, או רוח הקודש, פשוט לחיות תחתם, זה ריק, עולם ללא צבעים עם מגוון צלילים מאוד צר. אתם כבר מכירים את המילים, את התיאורים, בעפר לאומתו רק אנשים, כולל מלכים, שעברו קשיים, מבינים, והשאר שבנינו, לפי מה שהבנתי, בזקנתנו, אוחזים. לפני שהצבעים נעלמו והצלילים, והעפר תחת כפות רגליי אמתיים כחיי היו, אמרתי לה שאני מפחד מפניה. שלעולם לא אצליח להתקרב אליה, שהמרחק ביני לבינה הוא המרחק בין כדור הארץ לשמש, ומה יעשה עש כאשר יבקש תמורה ליגיע כפיו, הוא יישרף תחת להבותיה. היא צחקה. איזה כיף היה לשמוע אותה צוחקת. אך לא יכולתי, זהו ערב יום העצמאות 77, על כביש 431, הראיתם את גשר–הרכבת שנבנה? הרוח כתוצאה מהחיכוך בכף ידי. במקום זאת התלחשה לה שם תמונה שבה אני מתקרב אליה, תחת אור הירח, מניח את ההינומה על פניה. של הקופיפה. אני מניח שחבריי שחוזרים על המשפט שלא חסרים דגים בים עוזר להבין את ההשלכות, אני פשוט לא רוצה שהיא תהפוך בפניי לרגילה. העולם מראש ההר, שונה מהעולם אשר בגובה פני הים. זהו אתגר. זוהי פרידה בעולם של בני–האדם שזכו בצבעים, ובצלילים, ובאהבה.
קרדיטים
- Video: אודיה – את לא יודעת כמה שאני אוהב אותך @YouTube.
