בבקשה התחילו עם ההערות למטה. מחשבה, לא אמת.
כל בני-האנוש שווים, אין מעמדות, מחלוקות, אין גבולות של דת, גזע, מין, תרבות, שפה, הכנסה, מיקוד, חבר-מביא-חבר, לכולם הזדמנות שווה. כל בתי הספר מלמדים יזמות, כלכלה, שפות. הסבל הוא עדיין סבל, והוא בטבע החיים, השונות בין אדם לאדם היא נוכחת, אחד לאחד של מציאות בני-האנוש במרחב שמחוץ לסיפורת. ולכל אדם יש את הזכות והיכולת לשפוט מנקודת ראותו. במצב חיים שכזה מה מונע את הפיכת היוצרות כאשר פילוסופיות מודרניות המעניקות תוקף מוסרי להשתמש באמצעים אלימים, וחינוכיים, AKA הנדסה חברתית, כלפי מי שהם רואים בו כובש?
ההבדל היחידי בין המציאות שלנו למציאות המומצאת, היא העובדה שהמציאות המומצאת נולדה לשם קיומו של ספרי הפילוסופיות המודרניות שהופיעו. בגלל שבמציאות-המומצאת התורה לא התרחשה, לא הופיעו מלכים, לא נביאים, לא אב-ואם קדמוניים, הם לא נכתבו, נחבר יחד את הפילוסופיות המודרניות תחת הכותרת ספר-הספרים.
• סוג של דף-חלק משהו. טאבולה ראסה.
• ההפרדה יכולה להתקיים כי הסבל האנושי הוא מציאות שבעינה עומדת.
בואו לרגע נעלה את הנקודה הבאה, ספר הספרים לא רואה את האינדיבידואליות בקבוצה המתחרה מלבד של אלה שדוגלים בה, ובלבד שיתקיימו באותה קבוצה בלבד. עיוורון מכוון. לא מבדיל בין צבע, מין ולאום. בין אלה שנולדו לתוך שדות מראה שופעים וירוקים לאלה שבקושי מצליחים להוציא קלח תירס אחד פר משפחה. בין אלה שנמצאים מאחורי חומות מבוצרות, לבין אלה שחיים על משכורת מינימום, לאלה שפעלו כדי ללוות את הילדים שלהם לבתי החולים כאשר הם הכי היו צריכים את זה ברגעים האנושיים הקשים. אני מזכיר שבעולם שלנו הייחוס בין זה-לזה, בין שחור-ללבן, הוא מפוברק יותר מאשר ניגוד מציאותי . ובתוך אותם הבדלים מתוך התפיסה ״האינדיבידואליסטית״, זה של הפירוק, שספר הספרים דוגל בו, ההבדלים מאפשרים לחלש שנפגע, נפגע ממי שראה בו ״כובש״, להשתמש באותה פילוסופיה, באותו ההיגיון, באותה סמנטיקה בדיוק, רק בכיוון ההפוך, רק שהגיבורים וכובשים התחלפו. כי בתוך (קבוצת ה)הכללה, מי שרואים בו קבוצה הומוגנית, מונוטונית, אין דבר כזה הכללה -זה פיקשן. פעולה לא בטווח של העשרות שנים, אלפי שנים, עשרות אלפי שנים קדימה, אלה בטווח של חודשים, ימים ואפילו שעות.
אותה הפילוסופיה, אותה הסמנטיקה, שימוש באותן מערכות-יחסים, תורה רק בלי העיסוק בחתירה אחרי החיים, בסיבת הסיבות, במוות כאירוע מכונן, בלידה כהזדמנות שניה.
אני אגיד לכם שבפילוסופיות הללו שאני מכיר, אין מענה לסבל האנושי, אין יעד של שלום פנימי וחיצוני, הדבר הברור ביותר זה ה-אין. וה-אין הוא שאין גבול לאלימות (שהתוצאה שלו זה סוף ללא חיים. מלחמות עד אין-קץ שהתוצאה שלהן זה סוף ללא חיים): הדרך למזור האינדיבידואליסטי, או זה שקשור לגזע המומצא, עובר דרך אלימות. אלימות פסיכולוגית, או פיזית, או תרבותית. וזה מה שקרה בפועל כאשר ארגונים פילוסופיים שחשבתי שהם עמוקים, למעשה העומקים הם בי, וכאשר העיסוק המרכזי באותו ספר-הספרים זה איך לשבור את עול השלשלאות שמכבידות על הפסיכולוגיה האינדיבידואלית, ברגע הזה, גם על ידיו-יה של אלה שמשליכים-ות תמונה של עצם פסיבי ״שלשלאות״ על חי: בין אם של עכביש, של תמנון, של שחור, של כובש, שטן, אף, נוכלות מצדדים שלישיים, כישלונות-אישיים, מושגים של קנאה, היסטוריה שנכתבה בעולם אחר, בתרבות אחרת, בהקשרים אחרים, על ״יהודי.״
התוצר האיום של ספר-הספרים מתממש. וזה דורש אהבה שלא-תלויה בדבר, קירבה פיזית, במקרים רבים אף חיים שלמים, כדי לגשר על הפערים שנוצרו כתוצר של חוויות שליליות, ובחירה. בחירה… יותר קל להגיד אותה, מאשר לראותה בשעת מעשה. [האם תוכל-י לראות איך הורייך אהבוך למרות הקשיים שהציבו בפנייך?]
הגיבורים, והגיבורות שלנו (חשוב מאוד לציין), היו אמורים להגיע, הרימו אל מול החשיכה את חרבו של האור ומצאו דלת פתוחה לתקווה
כי מי זה-זאת שיקדישו חיים שלמים כדי לפתור את אלה שזועקים שלקחו להם את הבית? זה הרבה יותר קל לנצל אותם כדי לאשר ולממש את הרעיון שעומד מאחורי הפילוסופיות, לאשר את הטראומה.
עכשיו אני חוזר לשאלה: מה מונע מהפיכת היוצרות מלהתרחש? החוק. השפה.
אמונה בפסיביות, בחוסר דינמיות, במעמדות, וגם……. חוסר שקיפות.
(מה התשובה של המלחמות עד אין-קץ? לא כל מחשבה יצירתית מתכוונת ליצירתיות של האנושות, לעיתים הכוונה לתשובה בצורה של סינתטיות).
בהתחשב שיכול והיקום הוא יקום אינסופי, ולאדם קשרים סינפטיים לרבדים שהם מעבר להשגתנו, בשנת 1995 התרחשו אינסוף של דברים, התרחשות אחת התגלתה בכוכב הכחול ומלא החיים שלנו, עיר מרכזית בהודו שינתה את השם שלה למומביי.
הערות
- אני מבין שיש כאן סתירות בכתוב, אולי לכאורה אפילו חוסר אמיתות, זה עניין גם של פרשנות, אני מרשה לעצמי לכתוב כי ״האמת״ נמצאת לא רק במה שנכתב באותו ספר-הספרים במציאות המומצאת, אלא זה מתפרש לאורך דורות באמצעות אנשים שלא מעוניינים לחשוב על המשמעות כאשר הם קוראים בקול מהירדן-לים. יש את הכתוב, ויש את המשאלות הנסתרות, שהן לאו דווקא מובנים, ברורים. האם אני צריך להזכיר לכם מי אישר את הזוועות של השביעי לאוקטובר אלפיים עשרים ושלוש למען השחרור שבו הםן דוגלים, מרחוק, פילוסופית? וואי כמה שזה חשוב דמוקרטיה חופשית כדי להשיל בעניינים שנוגעים בשרידות של הגוף-נפש שלנו, להשיל ככל שניתן את הפָסָדָה, חזית פני הבניין, כדי להגיע ״לאמת,״ להבין איך השתנתה פני התרבות (או החיים הנורמליים שלה,) והאנושות, לנסות ככל שניתן לייצב אותה.
- אני מבין שיש חוסר מענה לדברים, כמו למשל העבדות, השואה, השפלה. הטקסט הזה הוא לא אמת, הוא לא מקיף, הוא בסך הכל מחשבה שצצה לה לשעה אחת, בשבילכםן, כדי אולי להשתחרר מהכבלים שהם לא שייכים לך, הם אף פעם לא היו שייכים לך, לעולם לא נכפו בין ידייך. עם כל הצער, ישנן ״חיות פצועות״ שאולי בסיבוב החיים הזה לא יצליחו לצאת מזה. אבקש שתבחר, אבקש שתבחרי בחיים, ובנתינה.
- למרות שכתבתי את הטקסט הזה, אני לא מתייחס אליו כאבן דרך, לא מייחס לו חשיבות, אני מנסה כל פעם להכיר עולמות חדשים שהשימוש בטקסט הזה יכול להגביל אותך מלפתוח את הדלת אליהם.
- אנשים שכותבים ומדברים את הפילוסופיות לעיתים למדו להסתתר מאחרי חומות, בבקשה תבינו אותםן מתוך חמלה. הכתיבה הזאת כאן אולי תאפשר לך לעשות הנדסה לאחור ולהבין בכוחות עצמך איך השפה משפיעה וכך לקחת שליטה בהגה שעל הכביש הסואן כרגע, למצוא את הדרך הנכונה לך.
