חנינה. ביחד עם חוזה המדינה.

23:46

הבעיה המרכזית במערכת בישראל, חוט שמחבר את כל המשרדים השונים שדרכו המשרדים גם משוחחים: הם מעוניינים בממוצעים, באדם ממוצע. אם תקראו את החוזה שבין הממשל לאזרחים שחתמו עליה מנהיגי היישוב, מגילת העצמאות, אתם יכולים לראות פערים תהומיים בין ״המסגרת הפילוסופית״, לעובדות בשטח, ויש לי הרגשה שזה קשור לרעיון שהשתרש לפחות בעשרים השנים האחרונות מכל מיני סיבות ברורות ושלא ברורות לי, של האדם הוא רע ביסודו. לא קשור מאיזו דת את.ה הקורא.ת אתם משייכים את עצמכם אליו. למעשה המשרדים בשטח חותרים תחת החוזה הזה. החוזה שמבטיח את הזכות שהממשל קיבל פה מהאזרחים, ולא הפוך. אני לא מאשים אף אחד מהאנשים, אני די בטוח שהם פשוט התעייפו. עכשיו, גוף רביעי, שיוודא שקיפות, ולא אחר, שאתם תקבעו מהו, האזרחים, הוא זה שיוודא שיש תוקף לחוזה הזה. ומה שיקרה במערכת שקופה יותר, שהיא לגמרי גם התפתחות טכנולוגית, המעטים נלחמים בה מאחורי הקלעים, בצורה זו או אחרת, אנשים מסוימים יצטרכו לברוח מהמדינה שבחרה לממש את החוזה. (מתוך תפיסה של אחדות) זה עלול לקרות מהר יותר כאשר ״הימין הרגיל״ יבין, ״שהשמאל הרגיל״ יוצא לרחובות לא כי הוא יודע בדיוק מה הסבל האישי שלו, כי הוא ״מבולבל״, כי המערכת מנוונת… פוליטיקה שטחית לא אמורה להפריע בצורה כזאת עמוקה על החיים של האנשים. נכון, אני בטוח שמי שנמצא במערכת למד באוניברסיטה, ובא מתוך כוונה טובה אם לעצמו ומשפחתו או אם לאחרים, אותו אחד יודע שאין לו גמישות כאשר הוא צריך לספק תשובות על האנושיות, על האזרחות, מגילת זכויות אדם וכדומה, כי המערכת מקולקלת מיסודה. אלפי הסברים קיימים, החברה הישראלית מתנוונת, מספיק אפילו לראות את האנשים בנצרת, או לשמוע על הפוטנציאל של העם הפרסי, או לראות איך ילדים במדינות מתפתחות מדברים אנגלית ברמה שלי ויותר. נכון שזה נשמע לא רגיל? מי שאין לו תחושות כלפי מה שאני כותב, אולי מבחינתו אין דבר כזה משמעויות, מלבד הביטחון הארצי שלו, הקיום שלו, בקיצור -אולי ילד שממשיך להכות אחרים ולא התפתח, להבין שלילדים אחרים יש חלומות, כאבים, אנשים שתלויים בו, שאנחנו קהילה אחת שמה שמחברת אותנו זה לזו, זו לזה, זה לזה, זו לזו, זו החמלה. עד לשלב זה בזבזתי את הזמן שלי כי לא ידעתי להגיד ״לא״ למערכת, ויותר מזה ״לא״ לגנבי אנרגיה. אני כרגע לא יעשה עם זה שום דבר, אני כן אומר, שכאשר תגיע מערכת שקופה, עם גוף רביעי שמוודא שקיפות ומאזן את כל האחרות, עם דיונים שפתוחים לציבור, יש לי בקשה אחת: תתנו את ההזדמנות לאנשים להגיד לכם ״טעינו״, ותעניקו להם: חנינה. גם אם המערכת אינה העניקה חנינה לאנשים שאותם אני אוהב יותר מכל. הם ינסו לחפש חולשות ולפגוע, העניין הוא שזה לא אני האדם, התשתית הטכנולוגית, הגילויים השונים בחלל, חברות עשירות מאוד שלקחו את הכל ופיתחו כלים על בסיס אותה טכנולוגיה השיתופית הזאת, היא זאת שמביעה את הרעיונות הללו. זה קורה בין אם אני אומר את זה או לא, ועדיף לכולנו שזה יקרה מתוך מודעות ושיתוף פעולה. ובישראל: ביחד עם חוזה המדינה.

הפרקטיקה של הסערה (הדרמטית) של אתמול

רציתי לדבר אתכם היום על טעות, שעם הטעות ניתן לשוחח. בחרתי להתחיל דווקא עם הפרקטיקה: אתמול באמצע הלילה, בסופה הדרמטית של ישראל, ציפתי שימתינו לי כדי שאוכל לחזור למשכן ביתי, למקלחת החמה, למקום הבטוח שבו אני מניח את ראשי, על מיטתי, ונם. אך התעכבתי, הם לא רואים בי חבר קרוב, ואנחנו בהחלט שונים, אני כעסתי. בגלל השוני? אני מתחבר לאנשים, וציפתי שהם יקראו את המחשבות שלי מרחוק, לא באמת קריאת מחשבות חח, אני פשוט משליך עליהם את החיבור שלי, והתרחשה לה הסופה שכולם הפכו אותה לדרמטית, שמאותו הרגע שקבלתי שהם ״עזבו בלעדיי״, הפכה גם לדרמטית בחיי. שעה, שעה וחצי לפני, היה לי זמן חופשי. אז במשך כל הזמן החופשי הזה, יצאתי החוצה, מתחת לסוכך בגודל של משהו כמו 10×3 מטר, וכל כך נהניתי ממנה, מהצלילים, מטיפות הגשם שהגיעו עד אלי גם בצורה אופקית, הרוחות, הרוחות… זה שאתה מתחבר לאנשים זה לא אומר שהם מרגישים נאמנים אליך, גם אם הקשר הוא מקרי לכאורה, רופף משהו, הם פשוט מיהרו ושכחו. אנחנו צריכים לזכור שבמקרים מסוימים אנשים יכולים לשכוח את הערכים שעליהם הם מדברים יומיום, וזה כולל אותי. אין מה לעשות, אין קיצור דרך, זו עבודה עצמית, מתמשכת, מייגעת ולפעמים, עם אנשים, עם מתנות שאין לנו הסבר למה ניתנו דווקא להם, יכולה היא להיות אפילו כואבת, העבודה העצמית (ומספקת, בגלל התוצר של העבודה הזאת). פעם הכרתי מישהי מהמזרח, שסיפרה לי שאבא שלה נפטר מכאבי גב. כשהייתי באו"ם בג’נבה היה שם הקונסול של בריטניה בשווייץ, באותו פורום מישהי מאירלנד, מישהו מהודו או ממוצא הודי, ארבעה באותו מעמד. אמרתי להם שלפני שהם חושבים על איך לגרום לעסקים קטנים לפרוח, הם לפני הכל צריכים לדאוג … קראתי לזה… מערכת בריאות סוציאלית, שבו בעד סכום מאוד נמוך מצידם הם יכולים להימנע מ-״שטויות״ לדחוף אותם לעוני… חלקכם לא מודעים לכך, אנחנו התברכנו בזכות אנשים מסוימים, בעבר ובהווה, שגם גורמים לזה לפעול, במערכת בריאות מאוד טובה, חיים טובים, למרות הבעיות שצריך לפתור אותן ממש ברמה החברתית כדי לייעל את המערכת הזאת שכולנו נכנסנו לסחרור איתה ביחד. סחרור של סערה (דרמטית, יחסית). חשבתי להתלונן בפניהם, אבל הבנתי שהדברים לא ישתנו, לא כל עוד אני נמצא בסביבה איתם, לכן בחרתי להניח לזה, תוך כדי שיחה עם הטעות שלי. כי מן הצד השני פגשתי אנשים שהיו אכפתיים, ודווקא עזרו לי להגיע ליעד הנכסף. ללא אנשים טובים, לא אוכל להשיג את היעד הנכסף. במידה רבה הם משלימים אותי, ומלמדים אותי. אני רק ממתין שיהיו לי גם אותם תינוקות משלי שילמדו אותי להיות אבא. ילדים זה אושר, אתם יודעים את זה?

קרדיטים

  1. Photo: Poseidon and Amphitrite. Ancient Roman fresco (50-79 d.C.), Pompeii, Italy. by Stefano Bolognini (License inside) @Wikimedia.

אלינור רוזוולט וקרישנה

(אלינור רוזוולט אינה מוזכרת בטקסט)

יצא לי לדבר אתמול עם קרישנה, עובד בתחום הבניה. יש לו שתי בנות והוא פוגש אותן פעם בשנה, בחמש השנים האחרונות. עובד חוץ, guest worker, או בשם הנפוץ יותר: עובד זר. סיפר לי שהוא הולך לשיעורי פילוסופיה פה בלוד אצל משפחה בת 10 ילדים. אמרתי לו שזה היה נפוץ יותר בעבר, ושאלתי אותו למה רק שתיים, שתי בנות, אמר Money. כמובן. לא כאילו לאנשים יש שטחים או רוצים שטחים לגידול חקלאי, או להיות חקלאיים. לאדמה יש את היכולת להעניק מפירות ביטנה, פשוט לקטוף. ואני מניח שהוא גם רוצה שהן יקבלו חינוך טוב, כסף זה נקודת פתיחה לחינוך טוב, אצלו זה אולי נוגע לחינוך היסודי, אצלנו לתארים מתקדמים, או שהן בכלל ירצו להיות אומניות, שאלות פתוחות שאולי אשאל אותו לכשנתקל שוב אחד בשני. בכל אופן, בימים האחרונים רציתי לומר לכם שאני קצת קורא כתבות במדיה הישראלית, קצת כזה, ואפשר להבחין בפילוסופיה שעומדת מאחרי הכותב/ת… כולנו חכמים, כולנו נבונים, ועוד בדמוקרטיה… דעות שונות, פילוסופיות שונות, זה שלישי בסולם הדרגות אצלי ;), השני זה זה מפגשים בין תרבויות, ומה הראשון? כבר אומר לכם שזה לא אלוהים. חה חה חה… והמלחמה הזאת… שאני חושב ״מלחמת התקומה״ היא שם טוב לנו, זה לא ״פרחים״, זה לא ״שואה״, שהיא מילה קשה בהחלט, יש כאן צליל של תקווה, ההיסטוריה הלאומית שלנו. כל עוד העולם חי ע״פ תפיסות של עמים נפרדים… מיקמה אנשים, את הרוב, דחפה אותנו לשיח שקרוב מאוד לאמונות הפרטיות שלנו. אולי זה מה שקורה בכל מצב קיצון… ואחת מהפילוסופיות שאני שם לב אליהם -הפילוסופיה שלא לכל האנשים בישראל יש זכויות שוות. אני קצת תוהה על המהפכה הצרפתית, בטח יש איזה משפט בצרפתית, רגע תנו לי לחפש… הנה מצאתי:

Les hommes naissent et demeurent libres et égaux en droits
"כל בני האדם נולדים ונשארים חופשיים ושווים בזכויות."

תרגומים נאמנים יותר למקור תוכלו למצוא בויקיפדיה: הצהרת זכויות האדם והאזרח.

אני עדיין חושב שתרבויות מתרגמות רעיונות בצורות שונות, ולא כל רעיון של חופש, משפט שמייצג חופש בתרבות אחת, יעניק חופש בתרבות האחרת. נקודה למחשבה עבור כולנו. רגישות תרבותית זה לא דבר של מה בכך. זו יצירתיות בפני עצמה, מי שלמד לגשר בין פערים. מתוך כבוד לזולת. בכל אופן זו הצהרה במגילת הזכויות הצרפתית שנוגעת לתרבות זו הפנימית, הצרפתית, ומתוך כוונה לאונברסליות אני מניח. אצלנו ישתמשו אולי במילה אחדות. אם תצא מגילת זכויות שכזאת, במבנה הממשלות/מדינות כפי שאנחנו מכירים אותו היום.

אפשר לתרגם את הפילוסופיה של אותם כותבים כך: "אנחנו לא מאמינים שאנשים שנכנסו למעגל העוני יצליחו להתעלות על עצמם." זה רק תרגום אחד.

אָלֶף, העוני בישראל הוא זניח, יש לנו פה ברוך השם מערכת בריאות סוציאלית, גם שהיא בעלת הרבה שברים cracks, התרבות גורמת לה לפרוח: התקופה הראשונה של הקורונה והחיסונים הראשונים היא דוגמה למופת, לעניות דעתי.

בֵּית, אנשים סובלים. הסבל הוא חלק מהמציאות, וזה קל יותר להכניס אנשים לקופסאות, וגם לי זה קורה. כמה שקשה לי לפעמים לבקש בטובתו של אחר, למרות שאני כבר לא יכול לסמוך עליהם, אני משתדל רגשית להוציא אותם מהגבולות שאני שם אותם בתוך תמונת האמונות שלי, אולי יום אחד אתן לזה איזה שם. זה לוקח זמן. עבודה עצמית.

כשקראתי את זה כך, כפילוסופיה, חשבתי: מגילת ״זכויות אזרח״ לא יעניקו לנו, כזה אמיתי, שקוף לכולם, ועם זאת אנחנו מתקיימים בדמוקרטיה. אז במקום לא להאמין באזורים ״העניים״ בישראל, במקום להתאמץ ולפתוח להם דלתות, חצי צעד, בואו נעשה פה שפה רשמית שלישית בישראל, שהיא בינלאומית רשמית וחייבים גם לדבר אותה כשפת אם -האנגלית. זה הצליח במקומות אחרים. מישהו רוצה להביא את הדוגמאות המודרניות?

ואז כשפגשתי את קרישנה, חשבתי לעצמי, למה לא לפתוח לכל הישראלים את האפשרות להיות ״עובדים אורחים״, עובדי חוץ, עובדים זרים בחו״ל? הם יעשו יותר כסף למשפחות שלהם, ויצליחו לממן השקעות בעסקים הפרטיים שלהם, של הילדים היקרים שלהם, בצורה הרבה יותר פשוטה, למי שיהיה מוכן לקבל את המשמעות של המרחק. למה לריב על העוגה הכלכלית, למה להכניס אגרסיביות שהיא הפכה לחלק מהגרעין המשפחתי הישראלי… אני זוכר שאישה אחת אמרה לאדם אחד שהיא תרעיל את כל החתולים שהוא מאכיל אם הוא לא יפסיק, והיא גם תאמר למשטרה. ליד כולם, כאשר המשפחה שלה מקיפה אותה, וזו משפחה יציבה. בטח הדברים השתנו אצלהם, המלחמה מאז החלה. 

הפתרונות הללו יכולים להכניס אנשים, אנשי תרבות, אושיות כלכלה, מחוקקים, מנהלי סניפים וכוליי לפרדוקס. כמובן שדמוקרטיה או כל האזרחות היא אינה דבר קוהרנטי, אז תחשבו איזה מהפך פילוסופים בכלכלה עברו עם עצמם כאשר תיארו לעולם את השוק החופשי שאנחנו מתגאים בו כל כך. תמונה.

קרדיטים

  1. Photo: Eleanor Roosevelt, First Lady of the United States by Underwood & Underwood @Wikimedia.

דיסאוטופיה ישראלית של אהבה

עוֹרֵק אחד שבה המציאות הישראלית יכולה לגלוש אליו, בה נישואין יהיה פריווילגיה של מעמד הביניים והגבוה (וזאת בתנאי שנקבל את ההפרדות הללו כמציאות חסרת רחמים). אורכו של המעמד-הנמוך יתפוס שטחים רחבים יותר, ארוכים יותר, וזה לא יהיה קשור לצפיפות. אני רוצה להזכיר שרבים במעמד הביניים, גם כן מתקשים. הבדידות תתקבל כמציאות, בדיוק כפי שכולנו מאמינים עכשיו שהאנטישמיות נמצאת בפינות שהיו הכי חופשיות בעולם החופשי, שלא יהיו קיימות עוד בתפיסה הישראלית ותחת ההיגיון הישראלי. כי צריך לסבסד את החוב ואת המלחמות. במציאות שכזאת תושבים שיגדלו בקהילות סגורות/קיבוצים יוכלו לממן חיי משפחה בתנאי שהגרעין המשפחתי יקבל ערכים סוציאליים במדבר. אני לא שולל את המציאות הזאת, אני מדבר על הילדים שלכם, או על הילדים של הילדים של הילדים שלכם, מוסדות החינוך יפתחו שערים למי שיש את האפשרות להתחתן. הרמזים לכך כבר קורים בשטח, מי שלא יתאים את תפיסות העולם שלו למוסדות, מראש יכשל. זה כבר קרה, זה כבר קורה באופן אוטומטי. רוב האנשים אינם מעוניינים לגנוב, והם גם לא יתאגדו כדי לגנוב, כי זה לא יעזור להם לפתוח את פרק הנישואים. זה פשוט סוג של עידן שחשבנו שהוא שייך לעבר, שהתפתחנו. איש שלא ירצה להכנס לחוב לא יתחתן, פשוטו כמשמעו, ומי שלא ילמד לא יצליח להתחתן, אבל הכל צפוף פה, והמוסדות ירגישו את הצפיפות הניהולית הזאת. דמוקרטיה חופשית תאפשר תפוצה שוויונית של ידע, בתנאי שזו תחתם בחוקה שמי שינסה לערער אותה יצפה לעונשים משמעותיים. אני מבין את הקטע של חבר מביא חבר, והמיקודים (Zip Codes) בטפסי ההרשמה, כך אתם לא נפגעים… זה חייב להצטמצם, המוסד הישראלי יכול להתפרק, זכויות אזרחיות שנוגעות לשוויון הזדמנויות, להשקעות בעסקים קטנים באמצעות מוסדות שהם לא בנקים, שאינם קיימים עכשיו, דווקא כדי לממש פוטנציאל… אבן הפינה צריכה להיות מונחת, כדי שאם מציאות כזאת כן תעבור את הסף ותתממש, האפקט שלה, של ההתנהלות הפנים-חברתית שלא אתם ולא אני יודעים כיצד, תהיה פחות חדה, כדי שדורות קדימה ימצאו את הדרך הנכונה. לראות בבית ומשפחה כזכות בסיסית, את האהבה כזכות בסיסית. האנשים שבאו לכאן לבנות את הארץ פירקו את כל התשתיות שהם היו יכולים להוריש לילדים שלהם בארץ מוצאם, והם לא הבינו שבן גוריון היה יכול ליצור כאן אמונה של ביחד כל עוד היה חי בנינו, נפלו לצל לא שלהם, והפחידו את כולם עם הביטקוין הזה, כל הדברים האפלים, זהו, בשלב זה קבוצה אחת הצליחה לנהל את התקווה של הרוב: אני אוהב דרמות Sci-Fi אז הסיפור הזה עלה לי, אולי נעשה סרט, יש לי עוד מלא רעיונות, תצרו איתי קשר? כרגיל כל הזכויות שמורות c c c 🎃😈❤️. 

בצלילות דעת אני קורא לזאנר הזה – Sci-Fi מפוּכָּח או הדמוקרטיה האַבּסוּרדית.

22:16

קרדיטים

  1. Photo: A Woman Holding a Playing Card by Krisman Suryana @Pexels.

כאבקת-שיכחון

זו תמיד אותה תמונה, זו אותה הבעה, היא מביטה לעברי. כאשר אני נתקל בה מתרעמת על שלא עניתי על הציפיות שלה, ברגע אחד, כי זה מה שנשאתי ביום התמונה, ביום אחר נתקל בה שוב, הפעם מאושרת, ואיתי. אלה אותם תווי פנים, אותה נקודה ייחודית בהיסטוריה, בצלולואיד, זו אותה "היא" על מסך הטלפון שלי. ב-נו (能 Noh) צורת תיאטרון ביפן, אלה תמיד אותן המסכות (התמונה מימין), זו אותה ההבעה, כאשר הן פוגשות את הצופים, מתרחש דבר מה שמתעצב לו ברמה הגלובלית, פנומנה שמצאה ביטוי באופן מקומי ביפן, כאשר צובעים אותה היא מופיעה ב-Noh, ובשאר התרבויות כזאת מבוישת. היום, חוצת התרבויות, ההבנה שאני זה שממלא את המסכה בתוכן. ברגשות, בפרשנויות.

זה שונה מהסלבריטי, השימוש במסכה "מסיר את הזהות האינדיבידואלית של המבצע כך שהדמות (רוח, ארכיטיפ, תפקיד חברתי) יכולה להיתפס כגדולה מהחיים ולא כאדם מסוים". והייתי יכול לחשוב, אם ארצה ללכת בכיוון של החקירה, של המודעות, שאני זה שמשקף בה את התחושות שלי. אני אגיד לכם למה לא-ish:

הגיע הזמן להסיר את ההגדרות מהתחושות, עם עצמך… בשלב מסוים, אצלי בגיל 13, המילה אהבה מתחילה להיקשר לתחושת האהבה. נוצרים התאמות קהילתיות, סוציאליות, לאיך חושבים אהבה. מהחוץ-פנימה. שזה בטבע האנושות כאחד, הביטחון, האחווה. הבעיה, מנקודת מבטי, שיש מי שמוכן להניע בכוח הכלכלה גם את ההגדרות של אהבה… אולי תתחילו לחזור לשירה, אולי לשיר השירים.

לראות באחר רק את ההשתקפות שלי, זה גם לבטל אותו, וזה לא הגיוני. כי חיבה, אהבה, דווקא היא חוצה את הגוף, את הנשמה.

ציניות, אם לא שמים לב אליה, חוסמת את העולם החדש, בציניות ניתן לחיות רק תחת תרבות אחת, מינוס החששות של הציניקן… זה בסדר אני לא מבקר, הציניות ככלי יש לה תפקיד משלה, אני מתאר לך תהליך. אני מדבר על ציניות מוגזמת, קיטלוגים של האחר עד לחידלון, אני מניח שאהבה היא התשובה של רוח הקודש להפתיע אותם, כמו את כולנו. אני מקווה שהפתיעה אתכם, גם אם עברה לאזורים האפורים כאבקת-שיכחון. עדיפה אותה האהבה, שתהיה שם, מאשר לגלות שחיית חיים ללא משמעות בימים האחרונים בחייך המופלגים, שניתנו לך במתנה, ע"י טבע החיים כולם.

יש אנשים שאוהבים לטוס מרחקים כי הם אוהבים לראות עצים כ-זַן, כמו ללכת למרכז של תרבות… אני יותר אוהב לראות אותם כמערכת שלמה, כיער, כחומר ביד היוצר, לשמוע את הצלילים בין רוחות המקום, תוכלו לדבר דרכם. אז ללכת ליפן רק בשביל הסאקורה, ועוד בעיר, זה מעשה ייחודי מידי לטעמי, עם זאת, זאת שמופיעה בתמונה, שרגשותיי נעים סביבה, משתנים, שתמיד תופיעה באותה הבעה באותה תמונה, אילו יכולתי רק לקחת אותה שם לפריחת הדובדבן, היא בטח תהנהן בהנאה, ואולי תתרעם מסיבה לא ברורה, בכל מקרה אהיה מאושר כפליים ממה שידעתי.

  1. פנומנה – phenomenon
  2. אם תרצו להתעמק על התופעה של המסיכה בהקשרה העכשווי תוכלו לצפות באתר של  NHK World Japan או באפלקציה שלהם: J-POP: Vocaloid Goes Global.

 

קרדיטים

  1. Photo: 「十六」 彦根城 – 滋賀 (Noh Mask) by Snake Cats (CC BY-NC-ND 2.0).
  2. Photo: Traditional Mask Celebration in Bandung, Indonesia by Ismail saja @Pexels.

כאשר "הכבשה-השחורה" תצא מהמשחק, מה הם יעשו?

כאשר "הכבשה-השחורה" תצא מהמשחק, מה הם יעשו? והם אפילו לא יידעו. כי בעולם החופשי אנשים יכולים לנוע, גם בדמוקרטיות פגומות, אבל אני לא מדבר כאן על עניינים פוליטיים רק, אלא על היחס שיש לאנשים עם האחר, לא כי הוא כזה, לא כי היא כזאת, אלא כי אלה לבד, הם צריכים להתמודד עם הבעיות שמותחים עליהם מטבע היותנו חברה כלואה בחושך משלה, ללא שנמצאה שלווה כמסה קריטית…

ראיתי מה הם עשו, לא כאשר נוח, אלא כאשר כל מה שהם היו צריכים לעשות זה לבחור בטוב, ואנשים חופשיים הם לא חיילים של אף אחד מלבד לקולות הנושבים בטבע החיים.

האם נכון לתת לאותה "כבשה שחורה" להכיל את הסביבה שלה עד שזאת תתעייף, עד אין-קץ?

זה מאמץ מעל לכוחותיו של אדם שיכול לחוות נסיגה. הכבשה שנבחרה להיות השחורה לעולם לא יכולה להיות כמוהם. ואני לא מדבר על האינדיבידואליזם, ועל כינוס סוציולוגי, תאימות-חברתית, שכולנו מדברים באותה השפה בדיוק.

האדם שהכי צריכים, שמים אותו ללעג. ולאותם אלה ששמים אותם ללעג, יש להם יכולות משלהם. חלקם צריכים רק הכוונה. מושג "ההורה", וקבוצת הווטסאפ "הילדים שלי" הצטמצם למשהו שסותר את תחושת האחדות של הקבוצה, בהקשר שלנו, של ישראל. אם אתם רוצים לסתור את המשפט האחרון עם כל מיני פילוסופיות ודוגמאות מהשטח, וסטטיסטיקות פופולריות, תרבותיות, של "האם הכיש אותך נחש," אני מבין את החששות שלכם. במקום לראות בעולם ג'ונגל, להיתקע במסגרות שאין ממנו כרטיס יציאה כמו בשיר "מלון קליפורניה", יש מוצא, להתמקד בדרך שבה "אני עושה טוב", זה דבר שמועיל. להסתכל על האחר, בלי להסתכל פנימה, עמוק, ולאחר מכן בלי היכולת להסתכל פנימה, כי היא הפכה למציאות, זה לא שונה מרכילות, ואלה שמרכלים, יתקשו לסמוך אחד על השני ברגעי משבר.

hush… שקט.

המסה עוד לא בנמצא, עדיין. סבלנות, זה יגיע. מדיטציה היא דרך אחת שעוזרת לראות איפה הגבול נמצא. לדבר, אתם צריכים לדבר; ברמה של השטח, חייבים לשחרר את המוסדות "מעריצות עיוורת", כי אנחנו צריכים פה אנשים שיכולים לסייע לרפא את החברה, וצריך לעזור לאנשים לעשות כסף. 

אני לפעמים מציג נקודות מבט מסוימות, הן תמיד יהיו מצומצמות, הן לא האמת, אני מתייחס אליהן ככתיבה חופשית בלבד משהו שהעתיד יכול לשוב אליו ולחוות משהו אחר. 

קרדיטים

  1. Photo: Bolivian girl with baby Llama in Isla del sol by Alex Azabache @Unsplash.

הלוואי וכל ההורים יחוו נחת שכזה

כשראיתי את הילדים מאנגליה, ממוצא הודי-יהודי, מדברים בשפה האנגלית, חשבתי על היַלדות שאיבדתי. על איך שהם נראים נורמליים. סקרניים, Playful, כמו הילדים בתל-אביב. איזה כיף לראות את הילדים האלו שלא חווים הגדרות חברתיות וממשלתיות נוקשות מידי, שההורים שלהם מרימים למענם את המטרייה בתקופות של קיץ לוהט. הלוואי וכל ההורים יחוו נחת שכזה.

בעולם רגיל

ילדה קטנה בין המונים איבדה את אמא שלה. לאבד זו מן מילה כזו של מבוגרים שאיבדו את המשמעות של המרחק של אלה בין ההמונים בעיר, עד אשר שאנחנו מאבדים באמת, אהובים או משמעות, פעם שמעתי שקוראים לאחרון המוות של האגו… התקרבתי אליה ושאלתי "איפה אמא?" היא רק בכתה. קראה קינה של ילדים אבודים לפני שהם מאבדים את תחושת הביטחון בחיק הוריהם, אובדן של ילד הוא משהו שונה, דרכם ניתן לראות איך הקשר לעולם לא נפרם, בינה לחיק אימה האוהבת. פשוט למדנו לשכוח, כי למדנו לפגוע, למדנו לא לסלוח, וכך מתכהים, חושינו, בנינו לשמי התכלת שמעלינו, עיני הורינו. מצאנו אותה, או יותר נכון אמא מצאה אותנו. לראות את האמא מחבקת שוב את הבת שלה, לא ניגמר ברגע שהמטבע ממתכת יקרה מצא מנוחה בין אחרים בקופת ילדותנו, שהוא הישג של הילד… ולמה אני מתכוון כאן? רגע לפני המפגש המיוחל, שאלתי אותה לשמה ואם תרצה להחזיק בידי. היא רצתה רק אותה, את אמא, לרגע רציתי להרגיש אבא שמחזיק בידה הבוטחת של ביתו. אנחנו, הרווקים, לא נדע איך הרגישו ההורים שאיבדו את הילדים שלהם בנובה עד אשר אנו נהפוך לכאלה. לזכרם של אחיי ואחיותיי. שבת שלום.

קרדיטים

  1. Video: Duran Duran – Ordinary World (Official Music Video) @YouTube.

הצד האחר של העוני

יש אנשים שיש להם את הפריבילגיה לשנוא, והם גם מצהירים עליה כזכות. מנושאי כלי התרבות יש שיכו בשוט אדם, את בני משפחתו ואת כל חלומותיו אם הם רק יפרשו אותו כ-"שונא", או כ-"סוטה" מתפיסת העולם מוקפת החומות המאוד ספציפית. במו עיניי ראיתי איך משפחה שברירית נהרסת ע"י אנשים שהיו אמורים להיות החכמים. מה זה חכם בכלל?

שאלות של מה, איך, למה, זה לא משנה, זוכרים שדיברתי איתכם על "סבל"? הוא נהיה ברור יותר אחרי היום הארור של היום השביעי באוקטובר שממנו נחתה עלינו המציאות שהגדירו אותנו כ-"אויב". גם אם נכחנו מחוץ לתמונה של "הכיבוש", וגם אם רובכם רציתם רק חיים נורמליים בלי להיות חלק מתמונת "הכיבוש" בפועל.

אתם מבינים על מה אני מדבר? כרגע אני מקבל עובדה נוספת ששנאה היא חלק מהמציאות שלנו: הפנימית, והחיצונית, אם באמת יש הפרדה שכזאת.

מספרים שפרעה הביט על בני-ישראל חוצים בבטחה את ים סוף, ועשה טוב בעיניי השם, כלומר חזר בתשובה… אני מפרש חזרה בתשובה, זה לראות את הטוב-הנסתר שבגלוי שדברתי עליו בעבר… אילו רק היה פוקח עיניים לפני כן, סבל היה נחסך.

למרות שאני מביא את האירוע כעובדה, ניתן להקביל זאת לאירועים היסטוריים אחרים, כולל אלה האישיים. מצד שני אולי לעולם לא היה מגיע לכך ללא המסע האישי שלו – ופה זה נכנס להסברים "מזרחיים", בטח של הקבלה גם, של דרך, משמעות, קארמה וכולי.


אני מציע:

  1. שתתעלי/תתעלה על עצמך, שימו לב ברגעי המשבר, תתחילו עם אלה הקטנים – זו מדיטציה הלכה למעשה.

  2. שיש להתייחס למוסדות שקובעים לציבור חוקיות של איך מדברים כהמלצה בלבד, להקשיב ולראות אם תוכל כתרבות לקבל את החוקיות החדשה, זה עדיין אוצר בלתי נדלה, שפה. הגמישות שבתרבות צריכה להניע את החוקיות, וזה דרכו של עולם מימים ימימה.

  3. אנחנו צריכים שקיפות, אם כבר "כופים" פרשנויות אז צריך להיות מקום שבו ניתן להתלונן, ולא במערכת בתי משפט סגורה, שאני אומר אותה בגלל הדבר הבא: פעם נאמר שארגון כלכלי חזק מידי מכדי לתבוע אותו, עורכת דין אמרה זאת, הייתי נוכח במפגש. 

    אני לא מעוניין לגרום לסבל לאף אדם, למרות שזה גם קורה, מה שיכול לגשר את הפער זה גוף דמוקרטי רביעי שיהיה נגיש לציבור ויפעל בשמו. שאחד מעמודי התווך שלו זה רעיון השקיפות – ברמה של הצהרת זכויות אזרח במגילה, חוקה.

    הישראלים לא נועדו לשלטון יחיד, אלא לדמוקרטי הזה, החופשי, כי יש לנו כל כך הרבה פוטנציאל לעשות טוב לאנושות, בדרך לפתח תרבויות מקומיות, ביטוי עצמי, מבחירה חופשית, שגם יתוקצבו, אני אומר לכם.

    הערה: מי אמר שאזרחים בישראל מרגישים חופשיים לפתוח פה עסקים?

הערה ב': בישראל אין דבר כזה עוני בגלל האנשים הנהדרים, ביטוח בריאות סוציאלי, מערכת חינוך טובה מאוד.

25.06.25 | 13:12

 

איך בונים אנטישמיות בחסות הריקבון הפנימי עם שימוש במילה "בזמן ש" ו-"אבל"

בואו אני אסכם לכם בדוגמה מומצאת חלק נכבד מהקיצורים בתרבות של חלק מסוכנויות הידיעות המגישות לדוברי השפה האנגלית:

Israel strikes in the heart of Iran AS millions of pigs are being butchered every day.

כלומר, זה באמת נורא שרובנו Carnivore-ים, כלומר מבססים את הדיאטה שלנו על בשר, והרבה, וזה גם לא הגיוני התאווה, האקססיבית, רק שלפעמים ההקשרים באים מתחום העריכה הקולנועית, מה זה פה קולנוע פה? סיפור תסריטאי-עלילתי? עלילות עושים עלינו 😂. עלילות שיכולות להוביל לדם. BUT לתאווה יש קשר גם למלחמה, הנכון? שנאה/אנטישמיות שנובעת מהנחות על גבי הנחות, על גבי אמונות תפלות, אפילו אדם סמכותי יכול לראות שדים ורוחות גם אם אלוהים בשבילו הוא המצאה, דמות מהמיתולוגיה. האם אתם רואים את הנופֶך המיתולוגי שהבאתי עם המשפטים של ה- AS וה-BUT, בפרט במאמרי הדעה שמתבססים על פילוסופיות, אמונות פרטיות, אמונות חברתיות, גוש החמר הזה שנקרא "אמת" שמתבסס גם על fakeים, שנופל תחת ההגדרה של אומנות ו/או תרבות… אפשר לדבר רבות על תפקיד "העיתונות" ועל המושגים של "אמת" ו-"פיקציה", בכל אופן סבל הוא חלק מהאנושות, השאלה כמה מאמץ אנחנו עושים כדי להעניק חופש. בנינו, גם לפני המלחמה וגם אחריה, ככל הנראה, הכלי הזה ישמש לצרכים פנימיים, שונים ומשונים שנוגעים לפחדים ולחששות של הדוברים, שיש להבין, ולהניח. ולכן, אבקש שתתחברו עוד יותר לחוכמת היסוד שלכם, זה אחד – ”בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו, אל יגל לבך"… בקיצור, לצניעות, ללב גדול, ואומץ. 15:34 | 19.06.25.