לאדם אין היכולת לתפוס את האינסוף, תנסו לתפוס כמותית את המספר מיליון, אני יכול לתפוס אחד, עשר, עשרים, אני יודע מה אני יכול לקנות אם אני מחלק את המשכורת שלי לשקלים, אבל לא מיליון, ויחד עם זאת, הוא סופי, המוות, הוא חי בפרק. תת סעיף בפרק של החיים. וזה יכול להיות פרק נהדר, רק אם יראה בכך. ואם אני לא רוצה לראות זאת כך, ולקחת את הפרק הזה לפרק שבו דודה שלי חיה, לנוע במרחב של הזמן, לספר לה על אותו היום שבו חייה הסתיימו איתנו? האם אוכל לתת לה תאריך? אני מניח שרוחות כמוני חיות מחוץ לזמן ולכן לא יודעות לתת תאריך-חיים. היא בטח תספר לי על שמלת הערב שקנתה לקראת יום החתונה שלי שהיא לא תזכה לראות, או שפשוט אזמן אותה באמצעות כפתור-הפרק, אציג לה את אהובת-חיי, ואהיה מאושר. אני זוכר את השעה שבה בן-דוד שלי התקשר וסיפר לי שאימא שלו נפטרה, הנחתי את ראשי לרגליה של אישה.
שָׁם, היכן שההוא תקף את השפה, את המוסדות העבריים, את הַסֵפֶר שלהם. הוא ידע, שההם לא נותנים לקרוא את הספר שלהם, בעברית משובשת. ישנן דלתות. זה פרדוקס להאמין באמת של הספר ובו בזמן לשבש את השפה של אלה שרוצים לקרוא. את ההיסטוריה שלהם. נמל התעופה הבינלאומי, לוד. מומביי – בומביי – ואז חזרו למומביי. למה שמישהו יתקוף את מי שהוביל את הילדים שלו לבית החולים. למה? למה שמישהו ימנע מילדים תמימים להיות מעורבים, זו גנבה לקחת להם את הרעיונות ולא להכניס את השם שלהם, לספר. להיות מעורבים בחוק. באמצעות שיבוש. באמצעות שומרי הסף, באמצעות הידרדרות. דלת-דמיונית. זו גנבה עם פגיעה ברוחו של הילד. מתוך מודעות. "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?" או שמסתכלים על המגדל הגבוה ביותר בלוד, או שמוצאים מוסדות אלטרנטיביים. כי בנינו, העם-העברי בנוי על אחדות, וההוא מצא את החיסרון הזה. הילדים שלנו צריכים לחזור הביתה. ומהר. רוֹעֶה צאן.
שִׁכחה מופיעה בכל מיני צורות ואולי זאת הכואבת מכל היא השִׁכחה של זה שאיבדנו, של אדם קרוב. מהיכרות אישית דבר אחד אני יודע ששִׁכחה מאפשרת גם את החיים וזו השִׁכחה החברתית, בטח יש לה הגדרה מקצועית. אני יודע מה זה כאשר אתה פוגש באדם שאיבד את בנו … התמונות בבית והתמונות התיאוּרִיות שלו, מולך, מקיימות את האובדן, או את הרגע המדויק שבין החיים לסוף שלא מוכן להתקבל, אולי זאת האשמה שאינה מצאה נחלה. נרות הנשמה אכן עוזרות, החברים שמגיעים בכל שנה… בעבר שאלתי את עצמי אם זה נכון להתאהב במישהי מאותה החבורה, להישאר במסגרת האובדן, או לאותת אותה, להימצא בקהילה שנוצרה, להינשא לקהילה. ואז אנחנו יוצאים, איש איש לדרכו, "ושוכחים", מניעים את גלגלי השיניים של החיים, מחפשים את "האושר", איש איש כהגדרתו. יש כאלה שיגדירו זאת כאסקפיזם, אבל זאת רק שִׁכחה שניתנה במתנה ואם כך, אז אולי יש להפנות אצבע מאשימה לזה שיושב במרומים שדן עם זה שבגן העדן לפני מיליוני שנים? אם אקביל זאת למלחמה הנוכחית, אני יודע למה אני נמנע מלראות טלוויזיה בעברית, כי אני חוויתי זאת במשך עשרות שנים להגיע לבית שיש בו תמונות — כאילו איך אתה משלב פה, בפסקה הזאת, את פעימות הלב להתפתחות, עם הפחד שבו אחיותיי/אחיי נמצאים אצל אויב "צמא דם", ובין הדבר הבא – אני מאמין לאמירה של החמאס והקהילה שאותה צילמו, שהם מתכוונים לחזור ולפעול באותה הדרך. איך אפשר לשלב? ושיש להם הרבה מאוד תומכים שלא קשורים כחוט השיערה לעשייה המקומית, תמיכה באמירה של המוֹצָא האינדיבידואליסטי הזה של הארגון? איך? תגידו לי? מה חוזרים עכשיו לתרבות עם חיי הצבא שאני זוכר שהיו קוראים לאבא שלי פעם ברבעון לאימונים? ואיך אתה כאחדות-אזרחית עושה היי-טק, יוצר אומנות, מפתח קשרים בינלאומיים עם אנשים שכן מאמינים בך, מאמינים באותה תרבות שהיא כאן. מבחינת הישגים שלא קשורים לצבא, אנחנו גדולים יותר, למרות הסכסוכים הפנימיים, ממה שהיינו נגיד מהתקופה של המוכנות הצבאית, עם האצבע על הדופק. שכולם צועדים יחד באותה הצורה ובאותה השורה? רק לא מזמן ביטלו את החוק שלא איפשר לאנשים "לשוטט". אולי יהיו לנו מפסקים של שִׁכחה.
אני רוצה להבהיר שוב שאין כאן אמירה פוליטית, ולא תשובות, אלא רק ניסיון לדבר על "שִׁכחה" בהקשר תרבותי, נוכח המציאות הקשה. הלוואי שאף אדם לא יחווה סבל.
חשבתי אולי להתאהב באחת ממפקחות המכס Tullinspektör בנמל התעופה ארלנדה ARN. אזמין כרטיס טיסה, עם קונקשיין של 24 שעות, או פשוט אתהלך לי לשערי היציאה, ואז אמצא אותה ואספר לה איזו בדיחה מהארצות החמות על יהודי, פלסטיני ורוסי שהלכו להם יום אחד ודיברו על שלום ותוך כדי ניסו להחליף מנורה, מקווה שאצליח לראות חיוך שם בארץ הקרה, ואז אזמין אותה לאיזו ארוחה במסעדה נחמדה בסטוקהולם, מהארוחות הללו שנראים כמו יער בצלחת, ולא זה לא סלט, ואז היא תציג לי בפניי את ההומור שלה ותשאל אותי אם אי פעם אכלתי כריש, ואז אולי נברח ללאס ווגאס, או להורים שלה, אני בטוח שהרבנות תבין.
ענני נוצה, שמיים תכלת, מטוס הלביא בגרסה הניסויית 1שלו, החמקנית שלו, מְלֻוֵּה במטוס חיל האוויר שלנו, שט לעברי, יָשֵׁן לצידי. כשהייתי ילד, אדם מבוגר שאהב נשים, עם פּוֹזִיטוּרָה של לטיני יפה תואר, עם אחד הזַ'קֶטים הללו עם הכיס הזה שבלילות היה בנמצא איזה פרח שכולו שָׁנִי, וביד השנייה בטח מרטיני זוהר, מיותר לומר שגם הוא היה צריך להתמודד עם אנשים מאוד "פרקטיים" שלא ידעו לבקש עזרה ולכן כינו אותו בשמות גנאי -לפעמים, לקח אותי ואת חבר שלי למתקן סודי שכזה, לא רחוק מהעיר לוד, והציג לנו את מטוס הלביא, הרצפה הייתה כל כך מצוחצחת. ביקש שנשמור זאת בסוד כי האמריקאים דרשו לגרוס אותו. איך אפשר בכלל לגרוס מטוס? זה בטח מצריך מתקנים מיוחדים כאלה של מקס הזועם או איזו דיסטופיה עתידנית דומה שכזאת; מתקנים שמגיעים לבטן האדמה, עם שיניים בגודל של לפחות יד שְׁלֵמָה, מראש הכתף לקצה האצבע המורה. ואז מכסים את הכל באפר. ואולי אז שומרי הסוד, שהם המהנדסים, הטכנאים, מדפיסי ספרי הספרים, מנהלי המתקן ושני ילדים נוספים קוראים לו קדיש, כי הוא יהודי, או ישראלי, ואוטמים וסופנים וסוגרים בדלת סגסוגת-מתכות כבדה בעובי של מטר וחצי. עליה מושיבים שני כְּרֻבִים מסגסוגת כמוסה אחרת, פולי מימטית 2, שמצאו בארץ הנגב. זה הסוד שלנו, לאהוב. בדרך שלנו.
יש לי תמונה, במקטעים, שבה היא הולכת, בעברית זה נקרא "פעולה חיה", Live action, מביטה אלי וממשיכה הלאה, שוטה שכמוני. הציעו לי לפרסם את עצמי כביישן, אבל אני לא, אני פשוט צנוע, אני חושב, וזה לא קשור לצניעות, אני מתרגש מהנוכחות שלה. והזמן היה קצר כל כך. הצורה שבה היא הולכת, כה תמים, ולא תעשייתי. אני לא אוכל להפוך אותה לאֵלָה משַׁיִשׁ, כה קרובה, ובד בבד כה רחוקה, את אביה אני דורש מעצמי לפגוש, את משפחתה, את חברותיה, כל התהליך הזה, של האישורים שבהם אני יכול לקבל ציון בלתי מספק, בסופו של יום… כדי להגן עליה, על העולם המוסרי שלה.
הערה: מי אמר שאמונה זה דבר קל?
הנה דוגמה שמביא נזיר זן, על חייל אמריקאי שהרג כנקמה 5 ילדים עם סנדוויצ'ים מורעלים במהלך המלחמה
עושה רושם שהתגליתי, דבורים יוצאים לאור, מתוקה כתמר שתחתם היא גדלה, אליה געגועיי. אדם שחש בבהירותו של המוות, כמו שחי 1000 שנים, נמצא במדבר כאילו בראשיתה של הבריאה שבה הופרדו השמיים מן הארץ, חי החל לצוץ, ואיך יכל האדם הראשון לסבול תחת כיפת-השמיים-הראשונה כאשר יוֹצְרָהּ כֹּה מאוּפָּק? הרי לאלוהים אַיִן, כך התברר במסעי, להבת-הליל שבאמצעותה למד, על הסיפור שמתחקה אחר אפיק-החולות שהנחש השיל בעקבותיו, נע, נע עם תנועתם של גרמי השמיים, הביט ובאמצעות זה שנמצא בתיק הגב שליווה גם אותי, זה, בשושלת היוחסין. חלקת הפרחים הזאת… חדשה היא, הריח מתוק אף יותר, הִשְׁקֵית אותה ממי הבאר שאבותיי חתרו אליהם, מסתבר למענךְ. בבת-עיני… כשאת מצביעה כך לכוכבים, בשפתך הם גם נשמות אימותייך; כמה ששמח אני לפגוש בך שוב. וְלָקַחְתְּ מן הקרבן שנתתיך והכנת לנו קדרה, ומתוך היראה-השלמה שעתה אני נושא, גם אם לעתים אין אני מבין אותה, כהה היא, מנגן אני לךְ, בין גבעות החול היצוקות הללו, אלוהים שלי, אחותי, מתוך החליל הזה, שנאחזנו בקולו לפני שיצאנו לדרכנו, אני בשלי ואת בשלך. "ילדייך, נכדייך, נינייך, נושאים את יופייך, האסון של השביעי לאוקטובר אלפיים עשרים ושלוש וארבע נשמר בין כתלינו"
כמה דקות לפני שנכנסתי לתור הייתי בשורה של השוקולדות, וראיתי אדם שמנסה לבחור בין השוקולדות של עלית, ומולי יש את השוקולד הזה מסקנדינביה שהתחילו לייבא, שהייתי מתענג עליו שם בסקנדינביה, אחרי טיול בהרים. אז יש לי תחושות מאוד טובות לגבי השוקולד הזה :), הוא אמר לי "מה אתה עובד בחברה שלהם" וגם אמר לי שאני לא צריך לפרסם אותם. הוא פשוט התגונן. אמרתי לו שאני פשוט נחמד.
