המילה "קיטש" נושאת איתה אידאולוגיה, אני אקרא לזה "משמעות+", סבבה? זה גם כאילו אומנות שגורמת לנו להיות רגשניים בצורה אקססיבית משהו, וכל כך משוכפלת שהיא מאבדת מהערך שלה, משהו כזה. אני בכוונה לא נכנס לזה, אני כן רוצה שתשימו לב לפלוס.
בגלל שהטוב הפך לרע, והרע הפך לטוב, וזו פעולה שנעשית על ידי יחידים שמאמינים באמת של האמת היחסית, בלי הכוונה לשתף, אספר לכם משהו איך אידאולוגיה יכולה לצמוח ממילה רגילה לחלוטין. כשאותי למדו מה זאת המילה, התווספה לה ציניות. כדי להבדיל בין אומנות "גבוהה" "לנמוכה", זו כלכלה. בדיאבד, איך אתם יכולים ללמד ציניות מציור של ילד בוכה, אנשים מתחילים להתרחק מהמקור האנושי שלהם, הערך של מה שקורה כאשר אתם מביטים על תינוקות משתבש. זה דבר שבטבע לרצות להגן, לחבק, לבקש בטובתו של הילד.
אלא אם באתם מראש עם מצפן, ואם באתם עם אחד כזה, אז זכיתם במשפחה/קהילה חכמה שלמדה אתכם להיות מספיק חזקים כאשר אינדבידואלים עושים ככל יכולתם, במסגרת הזמן והתקציב העומד לרשותם, כדי שההגשמה האינדבידואלית שלכם תתגשם בקושי רב, זה של הסובבים אתכם, של האנשים שאתם אוהבים ומוכירים.
זה כמו שנאמר שאינדבידואליות במונחים האמיתיים שלה זה אנוכיות מופקרת… מבינים? או מסכה. זה הפלוס הנוסף למשמעות.
תניחו לגבולות של בין גבוה לנמוך, זה לא קשור לעשירים ועניים, כי בגדול, אנשי יצירה הם לא אנשים כאלה עשירים, מהנדסי תוכנה יותר סביר שיעשו יותר כסף, וכסף זה לא העניין. זו האידאולוגיה של האמת.
מה עשו כאשר הטיקטוק נכנס לתמונה? פתאום אנשים השתחררו מאיך מגדירים גבוה ונמוך, כמעט, באומנות בכל אופן, וצריך לעשות סדר. הקיטש עושה סדר, רק שהוא טבע מזמן בים, הויזואלי.
להשתמש בכלי של הקיטש שאליו מתייחסים כאומנות "נמוכה", ואליו "מתנגדים", כדי להניע אנשים לפעולה פוליטית, זה מוריד מהערך התרבותי שלהם, כלומר של כמות התוקף שהענקתי בחינם לדבריהם.
לחזור לבית הפנימי.
זה לא ה-"שלהם", זה לא שהם עושים את זה בכוונה, כולנו תפוסים בהגדרות, ב-"משמעויות+", זאת הידיעה שכשאתה גודל ומגלה שההורים שלך שבירים.
שהמצפן שלך גלוי, תקין לחלוטין.
תניחו, את, אתה, במסע ייחודי כל כך, היפה כל כך.
בואו לעשות טוב.
קיטש נוסף שעליו תוכלו להמשיך לחשוב ובהקשר שלנו, היכן הגבול עובר, איפה אנחנו נמצאים על המפה והייתכן בלי?
צעירות, צעירים, חיילים, חלקם חסרי ניסיון בחיים, אחרים עם הורים שקפאו תחת הנטל, שצריכים עוד להתמודד עם "רוע" של היות אזרח, יקבלו סיכות מלחמה, מי בכלל רצה לקבל סיכות מלחמה? לאבא שלי יש שתי סיכות כאלו, שוכנות להן שם במחסן באיזו מגירת מתכת ישנה.
בעולם שבו הטוב הפך לרע, והרע הפך לטוב, באדמה שעוד לחה מהדם, נושאת את קולם של אהוביה, היכן שהשפה התגלתה בעירומה, בשקרה, היה ניתן לפגוע בה. ההיסטוריוגרפיה הוצגה כהיסטוריה. שכבות על שכבות של שקרים, שכבות של נוצות שכל מה שהיה צריך זה לנשוף עליהן, אנשים פשוט חששו שיאבדו את הבית, וגם כך קשה פה כלכלית, אחד שלא היה תלוי בהם אמר לשרוף.
כדי לתקן את זה, בואו נדבר בשפה שלנו, מבחירה, כפי שאנחנו מבינים את מושג ה-"שלום", שאמור להיאמר מנקודת המבט שלנו, שאמורה להיות הדרכה בלבד. בואו נוותר על ההיסטוריוגרפיה, נחפור פנימה, בלי לברוח, להתמודד, ונשתול עצים והמון, נייצא טכנולוגיות לטובת אלה שמעוניינים בתיאורים פילוסופיים של פריחה.
איך אנשים שהכלכלה שלהם מובנית על המושג אינדיבידואליזם יודו שיש יד מכוונת? אלה כבר לא מבוססים על נימוקים של אדמה ושמיים, של חוויות, של אושר, של סבל {-אין למסור תיאורים, עדויות, למי שלא יודע עוד להכיל, גיבורי מלחמה לא הצליחו לשאת זאת}. כמו שהמטבע מבוסס על חוב, ולא על זהב, רגע לפני פשיטת רגל, מושגים שדם הקיום שלהם זו הפגיעה בעם שיושב בישראל, במה שהוא מייצג, לא במי "שאנחנו-באמת". לא חסרים אנשים בעולם שאוהבים אתכם, שגם יכולים ללמד אותנו על המושג "אחד", ו-"סליחה", בואו נשתף איתם פעולה. אני אוהב גלובליזציה גם אם נראה לכאורה שהעולם הולך לכיוון של צמצום/חזרה לגבולות הלאומיים. יש דבר כזה טוב, וזה הדבר היחידי שיש למרות שגם לי לא קל לבטא זאת בצורה מלאה עכשיו.
אני מצטער, אני לא סומך על אף גוף ממלכתי שייתן לנו דו"ח "נקי", ועדת חקירה, על האירועים שקדמו למלחמת התקומה. אני רוצה לסמוך, הדיווחים והמלחמות הפנימיות, האמירות שהתגלו עקב סכסוכים פנימיים, בטעות, ממקור של תחרות, לא כי יש כאן חופש ביטוי, אני רוצה כאן גוף דמוקרטי רביעי "שילחם" על שקיפות. למה "להילחם"? מוזר, יש אנשים שעוד חושבים שחלקנו החיילים שלהם בתמורה לשכר מינימום, ותוסיפו לזה שהאמונה שהאדם הוא רע ביסודו וטיפש ללא חלומות חשובים, היא רווחת, אמונה.
אפשר לחשוב מה כבר אני מבקש. בסה"כ לעשות לה את הקניות בסופרמרקט.
לפני שנים רבות הייתי מאוהב באחת. יום אחד סיפרה לי שהמשפחה שלה חוגגת בלוד. נשארתי שעות נוספות עד לפתחו של הלילה וכשירדתי מהאוטובוס, הפחתתי שלוש שכונות שלא סביר בעליל ששם תהיה. התחלתי להתהלך בכל שכונות העיר, הסתכלתי לפתחה של כל קבוצת בניינים, ומרכזי התרבות, והאזנתי.
כאשר עם ישראל התחיל בשלב הנוודות שלו, פעמיים הקדוש ברוך הוא ביקש מהם שישתקו, בקריעת ים-סוף ובמעמד הר סיני. את השתיקה הזאת, אפילו של החי, תוכלו לחוות באיסלנד. בו הקול היחידי שאתה שומע, מלבד זה של הצעדים שלך, של הקושי לנשום, ושל הכאבים, הפיזיים והנפשיים, זה של כוחות הטבע.
חשבתי, האינתיפאדה בעולם המערבי, לא של העולם המערבי, היא האנטי-תזה לילדי הפרחים (של אמפתיה מושלמת, אני מניח), בצורה מושאלת, פיגורטיבית בלבד מעולם הסמלים, היא סוג של אנטיכריסט שכזה (לאומנות יחידנית, מחזיקים באמת שלהם וגוררים אחרים למלחמה "הלא צודקת". לא לפלורליזם, לא רעיונות חדשים, לא שיתוף פעולה, הפרדה. הפרדה תרבותית, אנטישמיות מהסוג שהמרחב שלה לא הוגדר עוד, לא איך מפתחים את כולם, אלא איך מונעים מיהודים להתפתח, גם ככה הישראלים עושים את זה לעצמם). דבר והיפוכו. וזה העניין כאשר אתה יוצא ממדיטציה, יותר "קל" לדבר על שלום, מאשר לפעול בשלום, זה רק מתחיל, וזה עניין של הרגל.
אילו יכולתם למנות את מספר הנשמות אשר מבקשות לרדת לעולמכם, האם הייתם מוותרים על אהוב לבכם? אז איך אני אוכל לוותר: מעצם קיומה זה ארבע, ארבע בנות, ובן אחד, בן זקונים. מעמיד את ידיי מעלה, כדי שהשמיים לא יפלו עליי, וישברו, מטה, כמו אולי אטלס שבו הוא נושא את כל כובד משקלה של האנושות, לטוב ולרע, בבריאות ובחולי, רק שבשונה ישנה מישהי, רק אחת, מכל האנושות, וחמש נשמות, יקרות לי כולן, שישה יהלומים בים העלום-שבו-נשמעים-דברם. ואולי עליי להניח, כפי ששמשון שלנו עשה בארץ הפלשתים, אך נראה שבמקום שהתקרה תיפול ותהרגני, קול הנפץ בשמיים בסתר מבקיע את ליבי, שמיים באפור יתכסו וארבעה עמודים, סביבי, חופת הנצח, גשם ימטיר. ותחתם אני קורס. לא מבקש אני חופת נצח עם האלוהים, חופה של סבב חיים אחד איתה… גשם. זה מקבל משמעות אחרת "זלעפות", גשם זלעפות מניח את ליבי. אותם חברים אמרו לי שאולי היא רק מעריצה אותי, אני לא רואה תוקף בדברם, כשאני זה שאמור להעריץ אותה, שמש חיי.
שיגעון? אולי, זה רק סיפור. האם מצאתם אתם את מילות האהבה שלכם? היכן היא נמצאת, מה הסביבה שלה, מה הסיבה שלה?
כשההורים שלי התווכחו, התערבתי, התערבבתי במיקס הרגשי הזה שהתרחש בניהם, הם איחדו כוחות ויצאו נגדי, וכך זה הסתיים. דינמיקה זוגית זה דבר משונה, היא מעבר לקיומם של הילדים, גם אם הם "הגורם", לכאורה, שהביא להיווצרות המתח הראשוני הזה. זוגיות היא אי מוקף באוקיינוס, בין אם הבית הוא חמים או קריר, או שאולי אף שרוי תחת גזים רעילים מהר וזוב הקרוב. זה אמור להיות כך, אבל אם זה לא כך וזה עניין תרבותי, הבית? כשלמדתי אומנות האמנתי בכל לבי שֶׁאֵלֶּה שמלמדים אותי הם באים מעולם של טוב שאותו הם רוצים לשנות, למען הטוב הכללי של כולם, למען "החמימות" הביתית. התבדיתי. כי בטעות "התערבתי" ועם מעט מאוד מילים. חס וחלילה, אני לא כועס, קצת אולי מאוכזב שלא ידעתי זאת מראש, שלא פקחתי עיניים לזמן היקר שלי, ושלהם. לומר "תודה", "ולהתראות" זו מעלה, במיוחד כשבאת לעולם של הורים שלא יודעים לשלם מסים בקצב הנכון, גם אם ההורים שלהם כן ידעו לעשות זאת בארץ מוצאם. "להניח" זו מעלה, גם אם זה לא "ישראלי" לעשות זאת. להניח "לבלגן" להתרחש, מתוך אהבה. במיוחד לאחר "שזכית" לראות את האור באותו יום שישי, שלא היה יכול להופיע אחרת אצלי מלבד בשבר. {אני נאנח}. יש כאלה שינסו למצוא חולשות במה שכתבתי, חסרונות, חבל על הזמן שלהם, הם ימצאו רק את שלהם ויעמיקו אותן בדרך שאין בה הגיון מלבד ברגש. עדיף לכם שתתרכזו במסלול של הטוב, שאין אחר ממנו, כל השאר זה מיסוך. אין לי את "הידע" להדריך אתכם איך לגלות את האמת החבויה באנושות, פשוט תצטרכו להאמין לי, ולהקשיב, אולי זה משהו שתצטרכו לעשות זאת כל חייכם. נ.ב. ישנן התגלויות שונות של האמת הזאת, רבדים, קומות אולי אפשר לקרוא לזה כך, נדבר על זה אולי בפעם אחרת. הלוואי ונראה אותם מסביב לשולחן החג, חג שמח.
יש לי תמונה, במקטעים, שבה היא הולכת, בעברית זה נקרא "פעולה חיה", Live action, מביטה אלי וממשיכה הלאה, שוטה שכמוני. הציעו לי לפרסם את עצמי כביישן, אבל אני לא, אני פשוט צנוע, אני חושב, וזה לא קשור לצניעות, אני מתרגש מהנוכחות שלה. והזמן היה קצר כל כך. הצורה שבה היא הולכת, כה תמים, ולא תעשייתי. אני לא אוכל להפוך אותה לאֵלָה משַׁיִשׁ, כה קרובה, ובד בבד כה רחוקה, את אביה אני דורש מעצמי לפגוש, את משפחתה, את חברותיה, כל התהליך הזה, של האישורים שבהם אני יכול לקבל ציון בלתי מספק, בסופו של יום… כדי להגן עליה, על העולם המוסרי שלה.
הערה: מי אמר שאמונה זה דבר קל?
הנה דוגמה שמביא נזיר זן, על חייל אמריקאי שהרג כנקמה 5 ילדים עם סנדוויצ'ים מורעלים במהלך המלחמה
כמו הסנאים האלה שמוצאים אגוזים על עצים, אז יש דבר כזה, עץ של אגוזים וגם סנאים… הם שובבים כאלה, מתרוצצים בין צמרות, בתופסת או במחבואים, וכשאין סיבה, בסִייֶּסְטָה, תחת נצנוצה של השמש המגיחה בקרבת אגם, יאה להם לשובבים הקטנים. חשבתי לגדל מינק שכזה שגם הוא שובב, החיים אִתָּם מחייבים מקור של מים בגודל של אוקיינוס וקור בגודל של קנדה, אוֹווו ינשוף… רק שהם שותים רק דם ואני לא יודע איך אוכל לספק להם דם מלבד לצוד להם עכברים, דם של עכברים שבכלל מפחדים מבני אדם או מחתולים או מאור-היום. וכאילו אבקש מהקצב בשוק שישמור לי ליטרים של דם תחת ההשגחה של הרב מחפוד, והוא ישקול לי שקיות ואשלם לו לפי משקל, וגם יעשה לי הנחה, וכולם יסתכלו, כיאה ללהקת בני-האדם. והם באים ברבים, ינשופים, אבא, אימא, ושלושה גוזלים …. משימה קשה ללב שלי, לצוד דם 🤭 אך הכרחית אם אקח לי ינשוף.
אה.. נכון.. רציתי לכתוב לכם על אגוזים , על עץ של אגוזים, אז יש דבר כזה: בארץ התפוזים שלנו והקטנטונת צריך לגדל אותם בחממות של כמעט קור ארקטי, בצורה של מגדלור, כמו זה בצפונה-של-סקנדינביה הרחוקה-רחוקה, שבה אפשר להבחין באבקה הירוקה, בגווניה הנאורות-בנות-הדעת, שרוקדות להן שם בשמיכת השמיים, ובקרבת אדם הוא מצריך גידול של מאות של שנים. שווה לדבר עם העצים הללו, ישנם עצים שהכירו את כל ציר ההיסטוריה של היהודים, ושל ההינדים, ושל אלה שקדמו, מעניין מאוד מה יש להם לומר על זה, לעצים.
אז אם נמשיך במרחבי הדמיון, נלך בשדה של עצי האגוזים שאנחנו מכירים, תראו איך שכל אגוז דומה למשנהו. אבל לא כולם דומים אחד לשני, זאת אתם מכירים מהכאוס של החיים. ובו-בזמן, פעמים רבות, נחים על דעתנו באמצעות נוסחאות פרקטליות של פיצוח אגוזים, נוסחאות אלגנטיות, על תיאורים של הכאוס, נחים, וגם נחים על ניצחונות… אז מצאתי אגוז שכזה מיוחד, ללא ניצחונות, שאפילו אבני חן אינן משובצות בו, או בנגיעות של זהב, חוּם, רגיל, כמו כולם, שנח לו שם ללא מטרה וללא כיוון, הוא פשוט כזה, כפי שהוא, הכי הוא, מיוחד, הכי מיוחד. כי אני מקיש עליו והוא מהדהד. אם חיפשתם פרקטלים אז הקליפה שלו מהדהדת כמו אדווה בים. הוא גם קשיח מבחוץ, הוא גם כהה, לא דומה לאף פרי אחר, ואף לא לסברס קוצני. אני יכול לנסות לבקע אותו כמו את כל שאר האגוזים הרגילים, … ואותו אני לא יכול, משהו מספר לי סיפור עליו, צליל בגודל של כפתור, שמייחד אותו מכל שאר האגוזים שפיצחו בשבילי ושאני פצחתי לכל אורך חיי…יְשֵׁנָה לה שם בפנים פֵיָה. ובעיניי, הַפֵיָה הזאת, מתוקה מִכָּל.
"אני אפילו לא נכנס לזה", זה אני אומר לכם מהניסיון המר להיצמד לאנשים שראו בי "רק" ככלי.
בכל אדם יש נר, ובבוקר היום אתם כפרחים הפורסים את הכותרת-הראשית לשֶׁמש ולחיים, ומתוך שבריריות שאין דומה לה אצל הפרח האחר, שלצידכם: נראה לי נפלא.
המשפט הראשון מצריך התייחסות כי הוא נוגע להשלכות, אמונות והרגלים של כל אחד ממכם, מאיתנו, וכמובן גם לשפה עצמה.
אנסה להציג לכם את "התופעה" של המתנות שאני עומד לדבר עליהן, באמצעות הסמכה בין שתי דוגמאות: אחת יומיומית, ואחת קיצונית, לנו, בשלב זה. זהו נושא רגיש, רגיש מעבר למה שהעם בישראל חווה ברגעים אלו, זה נוגע "לפערים", פערים-חסרים, פערים לא-נראים, בחברה הישראלית שנוגעים בשאריות שבין:
תחושת השייכות הלאומית, אולי בהקשרה הדתי, לפרשנות שתרבות אחת מפרשת תרבות אחרת / בין מוקד עלייה אחד לאחר / בין קהילות שונות, מן הצד האחד.
וההתכנסות-לקבוצה-שאליה-נקשרתי, מן הצד השני.
אני רואה את זה מתוך הקהילה שלי, מתוך הנוכחות שלי בחברה הישראלית. אני רוצה להתמודד עם זה, כְּעַם אני רוצה להתמודד עם הטראומות שאנחנו נושאים, כי באמת ובתמים אני מאמין שיש דבר כזה אור או מטרה נעלה, אינדיבידואלית, שהיא שונה ומשתנה מאדם לאדם, שיוצרת גם מתחים מטבע הדברים, וכדי להטיב לאחר. את-אתה, מתוך הנוכחות שהיא אמיתית, שלכם, תוכלו לעשות זאת.
נדבר על הטוב, "הרע" הוא המיסוך.
כשאני אומר "אני לא נכנס לזה", אני מתכוון לקושי שהשני נושא בעקבות פעולה יזומה של אינדיבידואל. תחושה כואבת שלא אמורה לשרות לאורך זמן ושלאחריו האחר אמור לצאת עם תובנות חדשות, להמשיך ולפרוח. במקרה הזה "המתנה" נועדה ל-"עם היהודי", או "הציונים".
מכאן – במקום המשפט הראשון אכתוב – אני לא נכנס לזה, כעיוור.
אני משתדל לא להיכנס לזה כעיוור.
לפני שאדבר על המתנות, אדבר על מקרה שאותו אני מבקש להפוך למקרה ההתייחסות, מקרה "קל":
לפני כשבועיים עשיתי קניות בסופרמרקט עם אבי. גברת, דודה, התיישבה לצד שער-היציאה ושאלה אותי אם זה אבא שלי, עניתי בחיוב. והיא בקשה שאמסור דרישת שלום לאימי ולדוד שלי וגם סיפרה לי שדוד שלי כבר לא בא לבקר אותם ושאימא שלי באה אליה בעבר כדי לקבל שירות מסוים.
אמרתי לה בסדר.
אלה רק מילים, נכון? שבהם ישנה היסטוריה, וישנה גם משמעות לכל המילים המדוברות הללו, ואם אוסיף שהמילים כללו טון של ביקורת?
אני מניח שכאשר אתם רגילים לצפות באופרות סבון ממקור מסוים אז קשה לשים לב שאנחנו מתמזגים למערכת ערכים מסוימת, או במילים אחרות לביקורת. אני רגיל 🙂 לתרבות צפיה מסוימת, זה חלק מהתרבות "הלאומית" של כל הקהילה שבה גדלתי. תרגיל בשבילכם, תבחרו מדינה מהמזרח, ותתחילו לצפות (אני מניח שגם מדינות סקנדינביה, אולי). אצלי, אני בכל אופן, חי בין שתי מערכות מוסר שונות, חינוך ממלכתי שונה. למשל: הסדרות הללו – זה בדרך כלל מעמד ביניים גבוה, וכל המשפחה (המורחבת) בסלון וכולם מעורבים בבעיות שהדמות הראשית נקלעה אליה – המקהלה חיה ובועטת. והנושאים… אני מנסה להיזכר בנושאים שלא נוגעים לזוגיות, אהה כן – הארגון בבית, וזה ממש מעט. גם כאשר מדברים על פשיעה, היא חלק מהשפה כדי לבחון את נושא הזוגיות, לבחון אמרתי?
השהות הזאת בסלון, שם דודה הציבה אותי, והתייחסתי לזה כמובן מאליו, נורמלי, וזה בסדר מצידי גם עכשיו.
כאשר העברתי את המסר לאבא'שלי, הוא התחיל לדבר קצת בביקורת ותיאר לי שדודה לא עשתה את העבודה שלה כמו שצריך וגם המחיר המופקע, מילא הייתה עושה עבודה טובה. ובנוגע לדוד שלי, שעם זאת שהוא היה בא לבקר אותם, היא יכולה גם להתקשר אליו לפעמים.
בקשה כשרה, לגיטימית אני מניח. חלק מתפיסת עולם.
האינטראקציה של חיים בין שתי תרבויות שונות יוצרת גם משברים של מבט ולרבים גם בין-אישיים: דוד אחד שנשוי לאחת כבר 50 שנים, עם נינים, לפעמים אני רואה אותו בדוכן ההימורים של הלוטו/טוטו בקניון, מכירים? שיש מסך עם הכדורים האינטראקטיביים, שקופצים, וזה מרגיש בערך כמו לצפות במשחק פוקר שכל הנוכחים ממוקדים בקלפים שלהם ועצם זה שהם נוכחים יוצרת תחושת קהילה? זה דווקא יפה. ופעם אחת המגיש בדוכן אמר לאותו דוד משהו כמו "אתה עם כיפה, לך לך מפה ואל תחזור", באגרסיביות, בקול גדול, והוא האריך את דבריו, אל מול כל הסובבים, והסובבים שבסובבים שבאים לקניות ברמי-לוי. כשהסתכלתי על הדוד הזה, ראיתי את המבט שאתם יכולים לייחס לנער חסר ניסיון שדיברו אליו באותה אגרסיביות, משהו שאולי נשאר אצל אנשים שבאו מהמזרח הרחוק, ולא רק. זה לא ליישר מבט מול התוקף, אולי אפילו להיות אגואיסט, אנוכי, או אני לא פראייר.
בגלל הפער שבין תרבות אחת שאני חי בה, לבין תרבות אחרת שאני חי בה, אני יכול לומר שאותה דודה יקרה, כל עוד חיה בתרבות אחת, הביקורת שלה היא גם סוג של משוב עם המלצות, רצון להחזיר את האיזון המשפחתי, שלמעשה, כאן ועכשיו – לא יכול לחזור. כי זאת תרבות אחרת, כי הכלכלה היא אחרת, כי מערכות היחסים אחרות. (זה לא ברומא תהיה רומאי, זה נורא להגיד זאת כי זה סותם את כל אפשריות הבחירה הקיימות בעולם החופשי). ממה שאני רואה, השאריות יוצרות סבל.
השוני הוא לאו דווקא מסיט, השוני הוא גם האומץ המודרני להכיר – גלובליזציה של תרבויות, ואני ממש נדהם מזה.
למילה "מודרני" יש גם "פוסט-" חחח – אז אתם יכולים להחליף ל-עידן החדש.
באותן סדרות תמיד יש גם את הסבתא החכמה. בנוסף לגיבורה הראשית – בדר"כ, הפרוטגוניסטית, והאנטגוניסטית – זאת שמנתבת את כולם. ולפעמים אולי כדאי להתייחס למקרה שהבאתי כאילו זה סיפור לא מציאותי, כי כולם ביחד בלי שותפות של תוקף חומרי —> בדרמה, כולם פשוט ממשיכים בחיים שלהם, כלומר המעורבות הכלכלית הצטמצמה לתרומות לבית הכנסת השכונתי.
לזה אני קורא עולם משתנה :))
אני מכניס הומור כי לפעמים אני מרגיש שאני חי איתם בדרמה, וזה מצחיק אותי לפעמים, כלומר אולי התבגרתי, אולי התאוששתי.
והדמות המתחרה, הדודה, האנטגוניסטית, יכולה אולי להיות הסבתא בסרט אחד, בסרט הזה אבא שלי כעס והבנתי שאת המסר, למרות שהבטחתי, יש להניח לבריזה לעשות את שלה, את-אתה שומעים אותה?
תרגיל: זה קשה כרגע, אני לא חושב שזה קל, השיבה שלהן אינה שלמה, "המתנות" ש-"החוטפים" מסרו ל-דורון שטיינברכר, רומי גונן, אמילי דמארי, היקרות, שחזרו אלינו, יש לקחת בפרופורציות ואת המסר לשחרר. אל תחפשו משמעויות, רבדים, צבעים וכדומה. במקרה הזה אבקש שתתמקדו בפשטות – החכמים ביותר לימדו לפעול מתוך חמלה את דרך החיים הנעלה.
הפוסט הזה הוא תרגיל במודעות עצמית כדי ללמוד להיות אדם טוב יותר, זה לא סוף הסיפור עם הרעיון של הדודה, להיות מגשר מהכיוון של הטוב.
גופי יגע, ובליבי תֹּקֶף לשאת קופה שבה אעסוף ממון-אנוש, סדקים בלב-החברה הישראלית, מבן הרסיסים החרוכים שתחת כנפי הרעם שבהם תמונות של אח-אחות שנלקחים לנגד עיננו מאיתנו, מחסותנו, האם כלי של כפרה ימצא עבורם. לא כצדיק אלך, אלא ככרוניקן, רומנטיקן חסר-תקנה. אזדקק-לךְ, אדלה מילה טובה, היכן שאמצא תחת כְּנָפֵךְ, חסותך, תחת סִבְלוֹת עיוות המבט שגם עבדך השוקד-בך לא חף ממנה, אבקש זאת מהם, ובערוב ימיי אמסור את קופת הצדקה לאלוה אשר נגלה בלהבה בערב שישי אחד ואומר לו בגובה העיניים, ״הנה טוֹב האדם אשר בראת״.
חמלה בהכרח דּוֹגֶמֶת את האינדיבידואל מנוקשות חברתית בין אם היא דתית או של מפלגה-אחת. מה ההבדל בין הֲלָך רוּחַ זה לאותו אינדיבידואל שמבקש חמלה/הזדהות תוך שהוא בתחושת ספק-מהותי בטוב-לבם של אחרים?
השני מתרץ במציאות יחסית את הפחדים, את החולשות, שניתן להן תוקף אצל הראשון בעקבות אותו מפגש עם החכם, החכם מידי, השני. פחדים שניתן להן יחס ע"י עטיפה מודעת של לוגיקה, הנכחה, ע"י השני.
להפוך את הפחד שהוא יחסית מופשט אצל הראשון, למשהו קונקרטי שנמצא בתקשור עם הדוגמות החברתיות.
שמעכשיו, בעקבות המפגש בניהם, (התגברו, נטמעו) נעטפו במסגרת-לוגית-מוּנְכַחַת אצל הראשון שהעניק גם חמלה חופשית, או אהבה, הוא תלמיד (או ללא ניסיון חברתי).
