יש לי תמונה, במקטעים, שבה היא הולכת, בעברית זה נקרא "פעולה חיה", Live action, מביטה אלי וממשיכה הלאה, שוטה שכמוני. הציעו לי לפרסם את עצמי כביישן, אבל אני לא, אני פשוט צנוע, אני חושב, וזה לא קשור לצניעות, אני מתרגש מהנוכחות שלה. והזמן היה קצר כל כך. הצורה שבה היא הולכת, כה תמים, ולא תעשייתי. אני לא אוכל להפוך אותה לאֵלָה משַׁיִשׁ, כה קרובה, ובד בבד כה רחוקה, את אביה אני דורש מעצמי לפגוש, את משפחתה, את חברותיה, כל התהליך הזה, של האישורים שבהם אני יכול לקבל ציון בלתי מספק, בסופו של יום… כדי להגן עליה, על העולם המוסרי שלה.
הערה: מי אמר שאמונה זה דבר קל?
הנה דוגמה שמביא נזיר זן, על חייל אמריקאי שהרג כנקמה 5 ילדים עם סנדוויצ'ים מורעלים במהלך המלחמה
כמו הסנאים האלה שמוצאים אגוזים על עצים, אז יש דבר כזה, עץ של אגוזים וגם סנאים… הם שובבים כאלה, מתרוצצים בין צמרות, בתופסת או במחבואים, וכשאין סיבה, בסִייֶּסְטָה, תחת נצנוצה של השמש המגיחה בקרבת אגם, יאה להם לשובבים הקטנים. חשבתי לגדל מינק שכזה שגם הוא שובב, החיים אִתָּם מחייבים מקור של מים בגודל של אוקיינוס וקור בגודל של קנדה, אוֹווו ינשוף… רק שהם שותים רק דם ואני לא יודע איך אוכל לספק להם דם מלבד לצוד להם עכברים, דם של עכברים שבכלל מפחדים מבני אדם או מחתולים או מאור-היום. וכאילו אבקש מהקצב בשוק שישמור לי ליטרים של דם תחת ההשגחה של הרב מחפוד, והוא ישקול לי שקיות ואשלם לו לפי משקל, וגם יעשה לי הנחה, וכולם יסתכלו, כיאה ללהקת בני-האדם. והם באים ברבים, ינשופים, אבא, אימא, ושלושה גוזלים …. משימה קשה ללב שלי, לצוד דם 🤭 אך הכרחית אם אקח לי ינשוף.
אה.. נכון.. רציתי לכתוב לכם על אגוזים , על עץ של אגוזים, אז יש דבר כזה: בארץ התפוזים שלנו והקטנטונת צריך לגדל אותם בחממות של כמעט קור ארקטי, בצורה של מגדלור, כמו זה בצפונה-של-סקנדינביה הרחוקה-רחוקה, שבה אפשר להבחין באבקה הירוקה, בגווניה הנאורות-בנות-הדעת, שרוקדות להן שם בשמיכת השמיים, ובקרבת אדם הוא מצריך גידול של מאות של שנים. שווה לדבר עם העצים הללו, ישנם עצים שהכירו את כל ציר ההיסטוריה של היהודים, ושל ההינדים, ושל אלה שקדמו, מעניין מאוד מה יש להם לומר על זה, לעצים.
אז אם נמשיך במרחבי הדמיון, נלך בשדה של עצי האגוזים שאנחנו מכירים, תראו איך שכל אגוז דומה למשנהו. אבל לא כולם דומים אחד לשני, זאת אתם מכירים מהכאוס של החיים. ובו-בזמן, פעמים רבות, נחים על דעתנו באמצעות נוסחאות פרקטליות של פיצוח אגוזים, נוסחאות אלגנטיות, על תיאורים של הכאוס, נחים, וגם נחים על ניצחונות… אז מצאתי אגוז שכזה מיוחד, ללא ניצחונות, שאפילו אבני חן אינן משובצות בו, או בנגיעות של זהב, חוּם, רגיל, כמו כולם, שנח לו שם ללא מטרה וללא כיוון, הוא פשוט כזה, כפי שהוא, הכי הוא, מיוחד, הכי מיוחד. כי אני מקיש עליו והוא מהדהד. אם חיפשתם פרקטלים אז הקליפה שלו מהדהדת כמו אדווה בים. הוא גם קשיח מבחוץ, הוא גם כהה, לא דומה לאף פרי אחר, ואף לא לסברס קוצני. אני יכול לנסות לבקע אותו כמו את כל שאר האגוזים הרגילים, … ואותו אני לא יכול, משהו מספר לי סיפור עליו, צליל בגודל של כפתור, שמייחד אותו מכל שאר האגוזים שפיצחו בשבילי ושאני פצחתי לכל אורך חיי…יְשֵׁנָה לה שם בפנים פֵיָה. ובעיניי, הַפֵיָה הזאת, מתוקה מִכָּל.
"אני אפילו לא נכנס לזה", זה אני אומר לכם מהניסיון המר להיצמד לאנשים שראו בי "רק" ככלי.
בכל אדם יש נר, ובבוקר היום אתם כפרחים הפורסים את הכותרת-הראשית לשֶׁמש ולחיים, ומתוך שבריריות שאין דומה לה אצל הפרח האחר, שלצידכם: נראה לי נפלא.
המשפט הראשון מצריך התייחסות כי הוא נוגע להשלכות, אמונות והרגלים של כל אחד ממכם, מאיתנו, וכמובן גם לשפה עצמה.
אנסה להציג לכם את "התופעה" של המתנות שאני עומד לדבר עליהן, באמצעות הסמכה בין שתי דוגמאות: אחת יומיומית, ואחת קיצונית, לנו, בשלב זה. זהו נושא רגיש, רגיש מעבר למה שהעם בישראל חווה ברגעים אלו, זה נוגע "לפערים", פערים-חסרים, פערים לא-נראים, בחברה הישראלית שנוגעים בשאריות שבין:
תחושת השייכות הלאומית, אולי בהקשרה הדתי, לפרשנות שתרבות אחת מפרשת תרבות אחרת / בין מוקד עלייה אחד לאחר / בין קהילות שונות, מן הצד האחד.
וההתכנסות-לקבוצה-שאליה-נקשרתי, מן הצד השני.
אני רואה את זה מתוך הקהילה שלי, מתוך הנוכחות שלי בחברה הישראלית. אני רוצה להתמודד עם זה, כְּעַם אני רוצה להתמודד עם הטראומות שאנחנו נושאים, כי באמת ובתמים אני מאמין שיש דבר כזה אור או מטרה נעלה, אינדיבידואלית, שהיא שונה ומשתנה מאדם לאדם, שיוצרת גם מתחים מטבע הדברים, וכדי להטיב לאחר. את-אתה, מתוך הנוכחות שהיא אמיתית, שלכם, תוכלו לעשות זאת.
נדבר על הטוב, "הרע" הוא המיסוך.
כשאני אומר "אני לא נכנס לזה", אני מתכוון לקושי שהשני נושא בעקבות פעולה יזומה של אינדיבידואל. תחושה כואבת שלא אמורה לשרות לאורך זמן ושלאחריו האחר אמור לצאת עם תובנות חדשות, להמשיך ולפרוח. במקרה הזה "המתנה" נועדה ל-"עם היהודי", או "הציונים".
מכאן – במקום המשפט הראשון אכתוב – אני לא נכנס לזה, כעיוור.
אני משתדל לא להיכנס לזה כעיוור.
לפני שאדבר על המתנות, אדבר על מקרה שאותו אני מבקש להפוך למקרה ההתייחסות, מקרה "קל":
לפני כשבועיים עשיתי קניות בסופרמרקט עם אבי. גברת, דודה, התיישבה לצד שער-היציאה ושאלה אותי אם זה אבא שלי, עניתי בחיוב. והיא בקשה שאמסור דרישת שלום לאימי ולדוד שלי וגם סיפרה לי שדוד שלי כבר לא בא לבקר אותם ושאימא שלי באה אליה בעבר כדי לקבל שירות מסוים.
אמרתי לה בסדר.
אלה רק מילים, נכון? שבהם ישנה היסטוריה, וישנה גם משמעות לכל המילים המדוברות הללו, ואם אוסיף שהמילים כללו טון של ביקורת?
אני מניח שכאשר אתם רגילים לצפות באופרות סבון ממקור מסוים אז קשה לשים לב שאנחנו מתמזגים למערכת ערכים מסוימת, או במילים אחרות לביקורת. אני רגיל 🙂 לתרבות צפיה מסוימת, זה חלק מהתרבות "הלאומית" של כל הקהילה שבה גדלתי. תרגיל בשבילכם, תבחרו מדינה מהמזרח, ותתחילו לצפות (אני מניח שגם מדינות סקנדינביה, אולי). אצלי, אני בכל אופן, חי בין שתי מערכות מוסר שונות, חינוך ממלכתי שונה. למשל: הסדרות הללו – זה בדרך כלל מעמד ביניים גבוה, וכל המשפחה (המורחבת) בסלון וכולם מעורבים בבעיות שהדמות הראשית נקלעה אליה – המקהלה חיה ובועטת. והנושאים… אני מנסה להיזכר בנושאים שלא נוגעים לזוגיות, אהה כן – הארגון בבית, וזה ממש מעט. גם כאשר מדברים על פשיעה, היא חלק מהשפה כדי לבחון את נושא הזוגיות, לבחון אמרתי?
השהות הזאת בסלון, שם דודה הציבה אותי, והתייחסתי לזה כמובן מאליו, נורמלי, וזה בסדר מצידי גם עכשיו.
כאשר העברתי את המסר לאבא'שלי, הוא התחיל לדבר קצת בביקורת ותיאר לי שדודה לא עשתה את העבודה שלה כמו שצריך וגם המחיר המופקע, מילא הייתה עושה עבודה טובה. ובנוגע לדוד שלי, שעם זאת שהוא היה בא לבקר אותם, היא יכולה גם להתקשר אליו לפעמים.
בקשה כשרה, לגיטימית אני מניח. חלק מתפיסת עולם.
האינטראקציה של חיים בין שתי תרבויות שונות יוצרת גם משברים של מבט ולרבים גם בין-אישיים: דוד אחד שנשוי לאחת כבר 50 שנים, עם נינים, לפעמים אני רואה אותו בדוכן ההימורים של הלוטו/טוטו בקניון, מכירים? שיש מסך עם הכדורים האינטראקטיביים, שקופצים, וזה מרגיש בערך כמו לצפות במשחק פוקר שכל הנוכחים ממוקדים בקלפים שלהם ועצם זה שהם נוכחים יוצרת תחושת קהילה? זה דווקא יפה. ופעם אחת המגיש בדוכן אמר לאותו דוד משהו כמו "אתה עם כיפה, לך לך מפה ואל תחזור", באגרסיביות, בקול גדול, והוא האריך את דבריו, אל מול כל הסובבים, והסובבים שבסובבים שבאים לקניות ברמי-לוי. כשהסתכלתי על הדוד הזה, ראיתי את המבט שאתם יכולים לייחס לנער חסר ניסיון שדיברו אליו באותה אגרסיביות, משהו שאולי נשאר אצל אנשים שבאו מהמזרח הרחוק, ולא רק. זה לא ליישר מבט מול התוקף, אולי אפילו להיות אגואיסט, אנוכי, או אני לא פראייר.
בגלל הפער שבין תרבות אחת שאני חי בה, לבין תרבות אחרת שאני חי בה, אני יכול לומר שאותה דודה יקרה, כל עוד חיה בתרבות אחת, הביקורת שלה היא גם סוג של משוב עם המלצות, רצון להחזיר את האיזון המשפחתי, שלמעשה, כאן ועכשיו – לא יכול לחזור. כי זאת תרבות אחרת, כי הכלכלה היא אחרת, כי מערכות היחסים אחרות. (זה לא ברומא תהיה רומאי, זה נורא להגיד זאת כי זה סותם את כל אפשריות הבחירה הקיימות בעולם החופשי). ממה שאני רואה, השאריות יוצרות סבל.
השוני הוא לאו דווקא מסיט, השוני הוא גם האומץ המודרני להכיר – גלובליזציה של תרבויות, ואני ממש נדהם מזה.
למילה "מודרני" יש גם "פוסט-" חחח – אז אתם יכולים להחליף ל-עידן החדש.
באותן סדרות תמיד יש גם את הסבתא החכמה. בנוסף לגיבורה הראשית – בדר"כ, הפרוטגוניסטית, והאנטגוניסטית – זאת שמנתבת את כולם. ולפעמים אולי כדאי להתייחס למקרה שהבאתי כאילו זה סיפור לא מציאותי, כי כולם ביחד בלי שותפות של תוקף חומרי —> בדרמה, כולם פשוט ממשיכים בחיים שלהם, כלומר המעורבות הכלכלית הצטמצמה לתרומות לבית הכנסת השכונתי.
לזה אני קורא עולם משתנה :))
אני מכניס הומור כי לפעמים אני מרגיש שאני חי איתם בדרמה, וזה מצחיק אותי לפעמים, כלומר אולי התבגרתי, אולי התאוששתי.
והדמות המתחרה, הדודה, האנטגוניסטית, יכולה אולי להיות הסבתא בסרט אחד, בסרט הזה אבא שלי כעס והבנתי שאת המסר, למרות שהבטחתי, יש להניח לבריזה לעשות את שלה, את-אתה שומעים אותה?
תרגיל: זה קשה כרגע, אני לא חושב שזה קל, השיבה שלהן אינה שלמה, "המתנות" ש-"החוטפים" מסרו ל-דורון שטיינברכר, רומי גונן, אמילי דמארי, היקרות, שחזרו אלינו, יש לקחת בפרופורציות ואת המסר לשחרר. אל תחפשו משמעויות, רבדים, צבעים וכדומה. במקרה הזה אבקש שתתמקדו בפשטות – החכמים ביותר לימדו לפעול מתוך חמלה את דרך החיים הנעלה.
הפוסט הזה הוא תרגיל במודעות עצמית כדי ללמוד להיות אדם טוב יותר, זה לא סוף הסיפור עם הרעיון של הדודה, להיות מגשר מהכיוון של הטוב.
גופי יגע, ובליבי תֹּקֶף לשאת קופה שבה אעסוף ממון-אנוש, סדקים בלב-החברה הישראלית, מבן הרסיסים החרוכים שתחת כנפי הרעם שבהם תמונות של אח-אחות שנלקחים לנגד עיננו מאיתנו, מחסותנו, האם כלי של כפרה ימצא עבורם. לא כצדיק אלך, אלא ככרוניקן, רומנטיקן חסר-תקנה. אזדקק-לךְ, אדלה מילה טובה, היכן שאמצא תחת כְּנָפֵךְ, חסותך, תחת סִבְלוֹת עיוות המבט שגם עבדך השוקד-בך לא חף ממנה, אבקש זאת מהם, ובערוב ימיי אמסור את קופת הצדקה לאלוה אשר נגלה בלהבה בערב שישי אחד ואומר לו בגובה העיניים, ״הנה טוֹב האדם אשר בראת״.
חמלה בהכרח דּוֹגֶמֶת את האינדיבידואל מנוקשות חברתית בין אם היא דתית או של מפלגה-אחת. מה ההבדל בין הֲלָך רוּחַ זה לאותו אינדיבידואל שמבקש חמלה/הזדהות תוך שהוא בתחושת ספק-מהותי בטוב-לבם של אחרים?
השני מתרץ במציאות יחסית את הפחדים, את החולשות, שניתן להן תוקף אצל הראשון בעקבות אותו מפגש עם החכם, החכם מידי, השני. פחדים שניתן להן יחס ע"י עטיפה מודעת של לוגיקה, הנכחה, ע"י השני.
להפוך את הפחד שהוא יחסית מופשט אצל הראשון, למשהו קונקרטי שנמצא בתקשור עם הדוגמות החברתיות.
שמעכשיו, בעקבות המפגש בניהם, (התגברו, נטמעו) נעטפו במסגרת-לוגית-מוּנְכַחַת אצל הראשון שהעניק גם חמלה חופשית, או אהבה, הוא תלמיד (או ללא ניסיון חברתי).
כאשר קבוצת ילדים מחרימה ילד אחר יש היגיון בדבר, ההיגיון של הקבוצה, אבל אנחנו כהורים מוצאים את ההיגיון שלהם כמוטעה, כמועתק shifted מאותו ההיגיון שבו לאנשים יש זכויות אנושיות לא להיות מופלים לרעה, להיות נאהבים וליצור, הזכות לחופש תנועה.
אחרי שאנחנו כישראלים חווינו בשנים האחרונות הפליה מצד ארגונים בינלאומיים באמצעות רטוריקה שהתבססה רבות על צבירה של רבבות של שקרים, אני לא מתפלא למה ההיגיון שישראל כמדינה לא תלך עיוור אחרי העדר העולמי נגד מדינה שלמה – רוסיה: אין כאן קריאות נרחבות להחרמת מדינה שלמה כמו שמוקרן על מסכי המדיה, כן קיימת ביקורת או אכזבה כבדה מהמדינה כישות יהודית/חופשית שבה לא עוזרים מספיק לפליטים מאוקראינה… ואני אוסיף ואומר – גם אם זה יבוא על חשבון הכלכלה הישראלית.
כמה "צדק" בתי-דין הצליחו לנהל בתקופה שלפני שנעלו את ספר-הספרים?
מה זה אומר להיות אדם מודרני?
האם אדם מודרני אומר, שזה לא אדם-עתיק? כמו שפרח זה לא ציפור, לא דוב, לא שמיים ולא אדם?
אני שואל את השאלה בהקשר להיסטוריה, למושג "היסטורי”? שהקונוטציה אולי הראשונה שעולה זו שרשרת האירועים, אך אם שרשרת האירועים הוא הדבר שאנחנו חיים אותו, האם בתי המשפט והמדיה מסתמכים עליה כאמת, האם עדות היא אמת? האם העיתונות מספרת על האמת דרך עדויות ממקור ראשון?
העוגן הראשון בדרך לפסגת ההר של הידיעה בהקשר לאדם המודרני הוא, היא – ההיסטוריה הכתובה.
וזה ממש מעבר למה שמלמדים בשיעורי תרבות – על המצאת הדפוס, וזה מעבר לדמוקרטיזציה של הגלובליזציה – לחצני השיתוף, יצירת של היסטוריה נוכחת.
זאת תרבות שאנחנו כבר חיים אותה, שבה את ההיסטוריה הכתובה, ההיסטורית, משנים, ללא שהצופה יבחין ולכן יבחר בכך.
מי שעוסק במאפייני התנועה של האינטרנט מודע לכך שצריך רק להגדיר מחדש את ההגדרות הטכניות השונות של מקור הידע, האתר, שמעסיק את הדעות השונות כדי ליצור תנועה (traction) נרחבת יותר, חיכוך, כדי לייצר, כדי להניע לפעולה, כדי להבנות דעות, סטטיסטית 0.005-10% למשל.
ואיך? איך אפשר לשנות את ההיסטוריה? ע"י כתיבתה מחדש.
זה לא כאילו אתם בוחרים את ראש הסיעה הבאה וכך מקווים לטוב. זה לקחת את שרשרת האירועים ולשנות אותה -בתפיסה.
הערה: כתיבה יצירתית על עולמות החברה יכולים ללא כוונה תחילה להכליל ולהטעות, על כך אני מבקש סליחה מראש. אנא קראו את הטקסט כמו שאתם מבינים פילוסופיה ספרותית אשר מניחה הנחות על המציאות, מסיקים הנחות על המציאות ומתוך עולמות הרגש האנושיים. ממני אליכם מתוך כוונה להשרות אושר כתוצר של ההתאמצות בלהבין
את האדם ניתן אולי לתחם לנתוני-אופי, זה נדיב, זה אנוכי, אך אותו אדם אינו חי בְּמוּדָעוּת של נתון, אלא הוא פועל מתוך אופיו. המודעות לקיום הרגשות שלו הופכת אותו למי שהוא. האדם לא מצליח לתפוס את עצמו כנתון ולכן הוא חופשי. הוא חופשי מכיון שיש לו מערכת רגשות שמשולבת עם הַמּוּדָעוּת אליה. "לכן יש לי את האחריות להתחשב ברגשותיהם של אחרים ואַל לי לכפות על האחר מערכת קוגניטיבית שמישהו, מישהי, קבוצה, משרטטים אותה לפני פעולה, על הנייר”.
"דיסוננס קוגניטיבי" זה הפעולה של דחיית מידע חדש שבא בקונפליקט עם מערכת אמונות קיימת, משהו כזה. מה ההגדרה המדויקת של התזות השונות זה לא כזה משנה… העניין הוא שפגשתי אנשים שלמדו באקדמיה כדי לספר לאַחֵר כדרך אגב, ביומיום, שהוא נמצא בדיסוננס קוגניטיבי. והם חוזרים על ההגדרה די הרבה פעמים, ומי שיש לו זכרון לטווח ארוך אז גם בצורות שונות, כאילו באמת יש נתונים קוגניטיביים ברורים עם GPS שעליהם ניתן להצביע, כמו בנוסחה מתמטית, כמו במערכת סגורה, נתונים של דעות ברורות.
במה הדרך הזו שונה מאירועים שונים בהיסטוריות, שבהן מערכת אמונות אחת לא התאימה לאחרת? …כאשר אנשים הם נורמליים, או חיים בלחץ של העוני, וכל אלה חווים סיפוק מלראות את ילדיהם מצליחים, חווים אושר מלראות את החיוך הזה מואר על הפנים שלהם?
כל החיים שלי חייתי במדינה אחת עד שהבנתי כמה חשוב זה ליצור מגע עם אנשים מתרבויות אחרות ברגע שנחתתי במדינה שהיא זרה לי לחלוטין, כל כך שונה. אני מספר לכם את זה כי אני רוצה לקחת אתכם למסע קצר, מסע שיכול קצת לנער אתכם מגבולות של אמונות שלא שייכות לכם.
הילד בן 12, הוא העיר אותו והוביל אותו לעבר חלון שבחדר השינה של מי שלעתיד היו אמורים להגן עליו. אלה אותם תריסים כתומים שלימים יהיה ניתן לגרד מהם רסיסים של עפר בצבע של תעתוע.
אימו מסתכלת מעבר, מרוכזת בשקט ששייך ללילה יוצא דופן. קולות מתנפצים כמו גחליליות בדרניות בין עמודי תווך, קול של אנשים לא מזוהים, ולא זרים, שרוחשים משהו.
לפי החישוב של הנאמר זה קרה בחורף של 1993, הוא זוכר למרות שזה לא היה קר כמו היום; אלה היו ימים של גשם ובדרך לבית-הספר עפר נישא באוויר, ובגשם של פעם היו צלילים של צפרדעים.
רוחות.
בשנות ה-20 של המאה החדשה את הצפרדעים החליפו מצלמות בפיקוח עירוני, לימים בענן. הוא אמר לו לא להיבהל… "אני רואה את האש, בית של מישהו…"
הח'ליפה הופיעה בצד הסורי, ובאוטובוס פגשתי הורה שסיפר מתוך תחושת סיפוק לא ברורה שאת המחזות הוא מראה לבן שלו… חשבתי שזה נורא, ניסיתי להסביר, והאבא מתמודד עם כל כך הרבה משברים, שאפילו הרה-אורגניזציה שעשו על גיבורות-העל, כל כוחן זה לשכפל את הכלכלה שלפני המשבר של 2008.
כמות המשברים.
האם זכור לכם אותו האדם שידיו היו מגועלות בדם אחינו?
אני זוכר את אותו אדם שידיו היו מגועלות בדם-אחינו עד שהחלטתי באמצע היום לכבות את הטלוויזיה, פיזית, את הכפתור; והמחליטים החליטו, החלטות של משברים, לבצע הקרנה חוזרת, עד שהוחלט להפסיק את ההקרנה החוזרת. וזאת מתוך תקפות לאחריות מכלילה.
שוב, מיליוני אנשים חוו משבר מיידי וזה כולל ילדים. מעבר לתוצאה שהושגה, מהתוצרים שניתן היה לשער, הוחלט להתעלם. וזה שצולם נדרש להיתפס ולשחזר.
הוא הרים את הידיים.
מישהו חייב לעזור, מישהו בטח עוזר. במאה החדשה שניים מתפעמים מן החזות של אדם שבעל כורחו עולה באש. מבעד לחלון הם ממשיכים בצילום, כמו אותה כתבת איטלקייה שלא יכלה לעשות דבר מלבד לתעד… והוא, שמקומו בעולם, מתמודד לא בתחנונים לעזרה, אלא בקול כזה שבו חוזה הוא בפני התהום, שבה למילים אין מקום, שביל אחד, לא מאה נוספות שמהן ניתן לבחור, מי יודע? חוזה. מעניין איזה צליל יש לאהבה? האות ניתן, האות הופיע, האות פג ואנחנו צפינו בדרמה בזמן יחסי.
כמו ברמאללה, כמו כאן, כמו על הכביש
מאז פגשנו אנשים בעמדות מפתח שיש בכוחם לפרגן, אבל הדרישות המקדימות… אוי… הדרישות המקדימות כדי למלא את אותן עמדות – לעצום את העיניים ולמצוא את האשמים בדמות חוסר התפקוד המשווע בפנים של העוני. בהתחלה קראו להם עולים, אחר כך קהל-העובדים ולבסוף מלבד הספר לא נשאר דבר, אפילו הילדים מתנכרים. מתנכרים להיסטוריה של ההורים שלהם.
אדם אחד בא והסביר לנו שלמציאות יש כל מיני רבדים, גוונים, איש מהעידן החדש, אורין, סט, ואז שמנו לב שהמציאות הזאת דוברה בכל המדיות השונות, בסופרמרקט, בפילוסופיות של המאה הקודמת, בתעשיות הכלכליות שבהם היינו מעורבים… איך זה שלא שמנו לב שהמכנה המשותף לכל ההופעות הייתה האמונה שהאדם רע ביסודו. ולכן לטענתו, מבעד לחלון שלהם, הזכות למנוע חופש של ילדים הפכה להכרחית.
מבעד לחלון ראינו את אותו אדם שגם הוא בעל כורחו היה שרוע על הכביש והיה זקוק לנהגים האחרים שיעצרו ויגנו עליו או לפחות ידריכו אותו לקראת קבלת האות השמיימי. הייתה לו משפחה שהזדקקה לו… צדיק אחד נמצא, וע"פ דברי החכמים, זכותו של הצדיק מגן עלינו. כל הנהגים האחרים נקראו לתשאול אשר מצאו את הסיבות הנכונות: הצורך הכלכלי, הלחץ מהמינוס, התקרות הגבוהות של בתי המשפט של התרבות המנצחת, כך סיפרו הכתבים.
