אם היינו יכולים לחלק את כל בני האדם ל-Rustica ו- Passata, מהרוטב העגבניות כמובן 🙂 אז הקופאי הראשי היה הרסטיקה, ואני הפסאטה, חחח, צוחק, כי כולנו חכמים, וכולנו נבונים, כל אדם בדרכו הייחודית לו. באתי אליו, ורציתי להחליף בין בקבוקי הרוטב, ואז ראיתי את המטרנה, 4 מדפים של מטרנה, ואולי יש לו גם למטה שם בארונות הסגורים. זכוכית מקיפה את הדלפק, בגובה הפנים. שאלתי אותו למה הם נמצאים שם, בזמן שהוא מנסה לאתר את הבקבוק בקבלה, בקשב רב. הוא הסתכל לעברי, המשיך עם הקשב רב, ואמר לי שגונבים אותם. אין עוני בישראל, ואם יש הוא זניח, כלומר ישנה הזנחה חברתית, וזו בעיה מרכזית בישראל, אני לא חושב שלתושבים פה יש דעה נהדרת בנוגע לחיבור של השלטון איתם, ויש גם ביטוח בריאות סוציאלי, למזלנו כולנו. ומכוח הרצון של אלה שבנו את המדינה, שם בהתחלה. ובכל זאת, מה יש במקום הזה, מה מקשה? חוב, אני מניח. חוב והתמכרויות. התמכרות לחוב, וההימצאות בחושך, הרגשי. אולי צריך לחלק אותם בחינם, או כמעט בחינם בקופות החולים, עם נוסחה פשוטה, של מתמטיקה טהורה של שני נעלמים, הכנסה וחוב. בלי להכניס לשם פוליטיקה של כלכלה כדי לאזן את הדפים היפים: שקוף, ולהציג את הנוסחה לציבור הרחב. אהה, נזכרתי, כמו הנוסחה הזאת של ממשל טרמפ למכסים, רק שכאן ההצגה היא מיידית. דמוקרטיה חופשית. בלי להחביא אותה מאחרי רצף ארוך של תפריטים, ותנאי שימוש מורכבים כל כך, שיהיה נגיש ל- AI. ואלה שינסו לעבוד על המערכת, פשוט, בואו נקבל אותם, חסר להם רגשית, כי למה להפיל את "הבעיות" של המעטים על הרבים? כדי לתת תוקף לשאילתה למה שוללים/מצמצמים זכויות אזרחיות, זכויות בסיסיות של בני אדם, אולי? בדמוקרטיה חופשית העומד למשפט יוכל להציג את עמדותיו, את ההחלטות שקיבל, למה לכאורה פעל נגד הציבור, ובגלל שאני לא משפטן (לא כלכלן, ולא היסטוריון) ורבים כמוני, אז צריך גוף רביעי שלא יוכלו להפעיל עליו לחצים פוליטיים: אולי הרעיון מארה"ב של חבר המושבעים הוא נקודת התחלה לגוף שכזה, ושיקבע את התנאים. זה תלוי בכם נבחרי הציבור, לי זה לא משנה, אתם יודעים שלא טוב לאנשים פה, ושיהודים שבחרו לא לעלות לישראל… אני מבחין באושר של הילדים האלה שהיה יכול להיות גם לי, ישנם קהילות שחיות ממש טוב בעולם. לא מנסה להתריס, רוצה לרענן לכם את נקודת המבט, שלא תהיו כבולים. מצד שני בנוסחה כזאת פשוטה כמעט כל אזרחי מדינת ישראל נכנסים בה. ועוד יותר פשוט, השוק בישראל לא חופשי לכל עם ישראל ולכל אזרחי ישראל, זאת עובדה.
פערים למען כוחות משפחה לעומת אלה ההולכים אחר פילוסופית "כוחות השוק" שהיא לא רלוונטית כאשר מדובר בבריאות הציבור
ואולי אני אכיר מישהי חרדית, חמודה ויראת שמיים? ואז אדבר איתה על בית משותף, ועל טיולים בארץ הגדולה, הרחבה יותר, של השם בסקנדינביה, כאילו היא והמשפחה שלה תכיר במושגים "החדשים" הללו. או אקח אותה לדייט ביום העצמאות… נכון שזה מצחיק? יש פה פער, שבעזרת היושב במרומים ושאלות הרב הרבות נגשר עליהם, מה שברור – אין דבר כזה במבה ביום כיפור, וסלמון בנורווגיה, שהוא ממש זול שם, והשוקולד הזה בעטיפת הזהב מרמי לוי, זהו סוף לכל הדברים האסורים, אולי אני פשוט ישים סלוטייפ על בלוטות הטעם שעל הלשון וכך אתחיל להתרגל. שבת, סבבה, זמן משפחה. תפילין מאוד כבדות, אז אולי תסתפק בשמע ישראל, 1000 צומות בשנה, בתוספת לאחד, ובלי במבה כמובן, חומוס מהמקרר, לחלופין יש להם המון סלטים שזה גם מאוד מאוד טוב. והם אוכלים גם יותר מידי סוכר בדמות קרואסונים ולחם וחטיפים, פשוט שיברכו ברוך בורא הסוכר וסוכרוז, אז חייבים לדבר על זה בשידוך, יש להם מזל שחייבים לשים שם בלחמים ויטמינים מקבוצת B. זמן לתורה נחליף לזמן קבלה, ו…. להחזיק את היד שלה בטיול ליפן, האם היא תסכים לזה? אם תסכים לזה, אקח אותה לאישה 😉 עזר כנגדי. ונביא את השובבים הללו לעולמנו וליפן ולרחוב החשמל וכולנו נתחפש ונלך למסיבות אנימה. אהה נכון, גם על האנימה צריך לדבר, מה אעשה בלי אנימה, ובלי הקולנוע הרוסי, הקולנוע העצמאי האמריקאי, והמוזיקה ההודית, יווו, אוכל לוותר על נטפליקס, פשוט מחכה לפוסט-המהפכה-התרבותית, יותר מידי אידאולוגיות, כמו אני מניח לצפות בסרטים מצפון קוריאה, כמו לראות סרט עם Pause-ים כל כמה דק, זה מעייף למי ששם לב, הרבה חוסר הגיון 😮💨 . לאומת זה מקווה שהיא ומשפחתה, אביה-ואמה, חברותיה, והקהילה שלה יראו בי היגיון, הייתכן?
נ.ב. אתם מבינים שזה הומור נכון? יופי, בכל אופן צריך להפסיק לזלזל בבריאות של הציבור בסופרמרקטים, לקשור את הבריאות כבסיס ואת הסוכר כתוספת מחיר, במקום למיתוג. מה שיעזור לזה, לחון את אלה שהרעו לציבור הרחב בידיעה, על מעשים שבדיעבד, ויש מקרים בעולם, כי איזה אדם מוכן לאשר בנייה כזאת מסיבית בקלפי שערך הדירה שלהם ירד? אז פשוט צריך לחון.
קרדיטים
- Video: אודיה – בן אדם (Prod. by Navi) @YouTube.
מלאכים בשמי ישראל
רציתי לכעוס, על שהייתי צריך לוותר, להניח, להניח להכל, לתקווה שמצאתי בתוכי. ביום אחד העולם התרוקן לו בבת–אחת ואז מצאתי תקווה בדמותו, ואז בדמותה, לא שאני לא מכיר בדבר קיומו של האלוהים, או רוח הקודש, פשוט לחיות תחתם, זה ריק, עולם ללא צבעים עם מגוון צלילים מאוד צר. אתם כבר מכירים את המילים, את התיאורים, בעפר לאומתו רק אנשים, כולל מלכים, שעברו קשיים, מבינים, והשאר שבנינו, לפי מה שהבנתי, בזקנתנו, אוחזים. לפני שהצבעים נעלמו והצלילים, והעפר תחת כפות רגליי אמתיים כחיי היו, אמרתי לה שאני מפחד מפניה. שלעולם לא אצליח להתקרב אליה, שהמרחק ביני לבינה הוא המרחק בין כדור הארץ לשמש, ומה יעשה עש כאשר יבקש תמורה ליגיע כפיו, הוא יישרף תחת להבותיה. היא צחקה. איזה כיף היה לשמוע אותה צוחקת. אך לא יכולתי, זהו ערב יום העצמאות 77, על כביש 431, הראיתם את גשר–הרכבת שנבנה? הרוח כתוצאה מהחיכוך בכף ידי. במקום זאת התלחשה לה שם תמונה שבה אני מתקרב אליה, תחת אור הירח, מניח את ההינומה על פניה. של הקופיפה. אני מניח שחבריי שחוזרים על המשפט שלא חסרים דגים בים עוזר להבין את ההשלכות, אני פשוט לא רוצה שהיא תהפוך בפניי לרגילה. העולם מראש ההר, שונה מהעולם אשר בגובה פני הים. זהו אתגר. זוהי פרידה בעולם של בני–האדם שזכו בצבעים, ובצלילים, ובאהבה.
קרדיטים
- Video: אודיה – את לא יודעת כמה שאני אוהב אותך @YouTube.
שלוש בתמונת סיום
רק בתמונה אחת אני יכול להביט, בזאת שהמבט שלה אינו מופנה לעבר העדשה. בתמונה הזאת שלוש דמויות של שלוש בנות יקרות, קירות שיש, פתחי אוורור, שלט אזהרה בצהוב נאון והצורה היפה שלה. של הטפשונת. על דרך מנחם בגין. אילו רק יכולתי לאחוז באף שלה ולעצבן אותה, נכון שזה כיף לעשות את זה לאנשים שמאוד אוהבים? אולי זה כך בגלל שנולדתי לתרבות שלא נוגעים אחד בשני, למרות הצפיפות, אולי. ויש אנשים שאלוהים נגע בהם ונתן להם זכויות יתר, כמו בקול, שילוב של מיתרי הקול, מבנה הלסת, חלל הפה ונוסחאות מתמטיות ודינמיות בגוש המוח הזה של החיים, וישנה אחת כזאת שמתחילה כך בזמרתה: "מדוע ציפורים מופיעות פתאום"? מכירים? ואז היא שואלת על הכוכבים שנופלים, מספרת על המלאכים שהתאספו, על הרצון העז שלה בקרבתו, מפגינה בפנינו, אולי ילדי סודה, בנוסף לעוז, גם רוך וקבלה של אנושיותו, בו-זמנית, התרבות אינה נושא כאן, היא מדמיינת את עצמה אתו… אני יכול לדמיין את עצמי מוקסם ביציאה מהמופע שלה לאורך כל הדרך לדירתי, ועדיף ברגל כדי להאריך את הקסם, ואז החצוצרה נכנסת… זוהי חלקת אדמה שעליה אני יכול להניח את הכל כאשר אני מסתכל עליה, או על משהו ממנה, על הכוכב הזה המיוחד לליבי. ישנם שירים שלא נכתבו לכולם, ובוודאי השיר הזה לא נכתב עבורי.
קרדיטים
- Video: Carpenters – Close to you @YouTube.
חמש
אין דבר כזה אהבה חד-צדדית, מלבד זו של אֵם לילדיה. איך יכולתי להחזיק במספר הדקות המועטות שהיו לי איתה בכל יום כדי לצייר עולם ומלואו? חמש בנות שמצאו חן בעיניי, פשוט… הנפתי לכל אחת מהן, לכל אחת בתורה, היא אשר חייכה לעברי, את ידי לשלום. כל אחת בתורה נושאת טיפות של אושר. מביט לעבר הקופאית ומחוצה לה. יצאתי לכיוון ביתי, חדרי… הלילה ירד על העיר לוד, גרילנדות תלויות בין עמודיה, יום העצמאות קָרֵב, מצביעות על דבר שיחודי לנו, לתושבי הערים. המלחמה ממשיכה.
קרדיטים
- Video: Torii Wolf – Big Sun @Youtube.
שני סגמנטים של ❤️ אהבה
מה ההבדל בין מיניות לאהבה? בראשונה החברה הישראלית מתעסקת ביתר שאת, את השנייה לאורך זמן היא שוכחת באופן אקספוננציאלי, כרגע.
הבדל נוסף, במיניות יש "קטגוריות", יש סגמנטים. כאן מושג היחסיות נאכף, שבה כל סגמנט הוא נכון. זאת תלות, התמכרות. האחד בדרך זו מתרחק מ-"מרכז-האדם". "רואים" את זה במדיטציה, כאשר היא נחוות (והיא מעבר למרכז, מבינים?).
זאת לא המיניות עצמה, זו הבעיה שיש לחברה הישראלית עם המיניות.
מה הבעיה באהבה? הגבולות מטשטשים, עד כדי התמוגגות. התעסקות באהבה, זו התעסקות בחופש. זה יכול להפחיד אנשים.
מיניות כזאת מדויקת ניתן לנהל מתוך מערכות הפרסום השונות. זו כלכלה.
במזרח יש מושג שנקרא מטה, שזו אהבה לכל היצורים החיים, אני מדבר על אהבה שיש בה תלות באחד.
אהבה רומנטית.
אני לא אתן עוד הסבר למילה הזאת, לצמד המילים הזה מלבד
1. באהבה ישנה ארכאיות, קדמוניות
2. … מעניין מה האישה הייתה כותבת על זה.
במסגרת העבודה אדם אחד נסע להודו, ובמלון, באחד הערבים, בחדר האוכל, אחד ממכריו לעבודה שאל בצחוק את המלצרית אם היא מסכימה להתחתן אתו.
קטעתי אותו מיד, את המספר, ואמרתי, "מה הוא טמבל?" זה מה שכל הקהילה שבה גדלתי יודעת.
אתם יודעים מה היא ענתה לו? תנחשו… שהוא צריך לפנות קודם להורים שלה.
אתה אומר דבר כזה רק אם אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה, בשבילה. בשביל החלומות של שניכם, הדיאדה.
דוד בן גוריון הוא רומנטי, האמין בחברה העברית האחת ההומוגנית. עשה יוגה הבן אדם. לקבוצות שונות בחברה הישראלית ישנן מערכות הגנה שונות בנוגע לאהבה, זוגיות, קבוצות מובדלות, מבודדות, או בישובים מרוחקים, מרוחקים ממה?
בזמן אחר ובמרחב אחר, חבר'שלי אמר לי שכשאתה מכיר מישהי אתה זורם איתה. ואם היא לא זורמת אתך בכל שלב שהוא, אתה עובר לאישה הבאה שכן זורמת אתך, עד שאתה מגיע למעמד הנישואין. זו הפרקטיקה של להיות חופשי בחברה "דתית" כל כך בנוגע למיניות. ישנה חוקיות, ישנו קוד לבוש, ישנם מועדונים אקסקלוסיביים, ישנה שפה מאוד מדויקת, ישנה ענישה, ישנה אשמה – זו דת. ובמערכת המשפטים הללו אתה צריך למצוא את הדרך לאושר, באופן עַצְמוֹנִי.
כמו עלה נידף ברוח.
ומה שחבר'שלי אמר, הורי לא ביקשו זאת ללמדני. אתה צריך להשקיע באהבה, שיר השירים, הסרטים… בשונה מלהתנות אהבה, עם מספר גבוה מאחד, של נשים.
מסקנה – אדם ממוצע שרק אוהב יכול שלא באשמתו להגיע לחיים ללא משפחה. אם בכך הוא רוצה, יש לו שתי אופציות
1. להיכנס למערכת הכלכלית של המיניות וכך לקנות בית עם חוב
2. להיות חלק מאותן קבוצות מובדלות שחייבות להגן על הדרך שבה הן עושות כסף.
עכשיו – אופי של כל אדם הוא כל כך ייחודי שכל ההיגיון הזה נופל. זה קשה מאוד למצוא את האמת של האנשים כדי שכך נכניס כל אחד לקטגוריה הנכונה, ואם אנחנו מכניסים, זה לכאורה, ואין סיבה גם למצוא, מי אמר שאדם מושתת על "קו חיים" אחד בלבד?
אנחנו כן יכולים לעזור לאדם לדבר, גם אם מתוך הסגמנט "החיצוני" שהוא מוצא את עצמו, להתבטע, והוא והיא ימצאו את ההיגיון שלהם, יחושו אותו, יתמזגו. אני מאמין שהאהבה לאחד האחר היא אמת גם אם היא תלותית, היא מביאה לנו יצורים נפלאים לעולם, וגם שובבים כאלה. למה אני נקשר לאדם אחר, זה מסתורי מכל היגיון שאנסה למצוא, אני כן יודע שאין אני רוצה להכאיב לאף אדם אחר. האישה היא דבר מדהים.
קרדיטים
- Photo: We can't be together by amarenna (CC BY-NC-ND 3.0).
וַיְכֻלּוּ
אילו יכולתם למנות את מספר הנשמות אשר מבקשות לרדת לעולמכם, האם הייתם מוותרים על אהוב לבכם? אז איך אני אוכל לוותר: מעצם קיומה זה ארבע, ארבע בנות, ובן אחד, בן זקונים. מעמיד את ידיי מעלה, כדי שהשמיים לא יפלו עליי, וישברו, מטה, כמו אולי אטלס שבו הוא נושא את כל כובד משקלה של האנושות, לטוב ולרע, בבריאות ובחולי, רק שבשונה ישנה מישהי, רק אחת, מכל האנושות, וחמש נשמות, יקרות לי כולן, שישה יהלומים בים העלום-שבו-נשמעים-דברם. ואולי עליי להניח, כפי ששמשון שלנו עשה בארץ הפלשתים, אך נראה שבמקום שהתקרה תיפול ותהרגני, קול הנפץ בשמיים בסתר מבקיע את ליבי, שמיים באפור יתכסו וארבעה עמודים, סביבי, חופת הנצח, גשם ימטיר. ותחתם אני קורס. לא מבקש אני חופת נצח עם האלוהים, חופה של סבב חיים אחד איתה… גשם. זה מקבל משמעות אחרת "זלעפות", גשם זלעפות מניח את ליבי. אותם חברים אמרו לי שאולי היא רק מעריצה אותי, אני לא רואה תוקף בדברם, כשאני זה שאמור להעריץ אותה, שמש חיי.
שיגעון? אולי, זה רק סיפור. האם מצאתם אתם את מילות האהבה שלכם? היכן היא נמצאת, מה הסביבה שלה, מה הסיבה שלה?
אני קורא לזה להפריח את השממה החדשה, זה לא חדש, פשוט לא נתנו לזה שם
הנה רציונל –
אין אף ישראלי אחד בעולם שמסוגל לוותר על ביטוח בריאות בלי להסתכן בעוני, מערכת הבריאות הסוציאלית מעמידה כל אזרח באותו קו זינוק. פוטנציאל "ההצלחה", או פוטנציאל המימוש, עם המתנה הזאת הייחודית שכל ילד-ה קיבלו, הוא שווה, מדינה של שיוויון. אז למה זה לא כך? בסוף אתן נקודת מבט נוספת. למה משנת 2009 אין לכם סרטים שבה ילדים נושאים ונותנים בביטקויינים? וזו רק דוגמה אחת. יש מעט מידי מרצים שיש להם את הכוח לשלוף ילדים יצירתיים "מהפריפריה" בתחרות שווה, באוניברסיטאות הסוציאליות שלנו, לא שצריך תחרות. במקום לבחור שופט כזה או אחר, תעשו את המהפכה במקומות הללו, בחינוך למשל, אם לא מקבלים אותם כאן, תממנו להם חינוך בחו"ל, כי כאן…. אוי ווי… אני לא אוהב את המשפט ברומא תהיה רומאי, אולי זה המצב שלנו כאן? אתם בטוחים שזה רק עניין של גישה? של לחשוב כמו? סיפרו לי שזה הכעיס הרבה מאוד אנשים ששרת החינוך הפנתה תקציב שיא למגזר הערבי. מישהו דיבר על זה? זה לא עניין של ימין-שמאל, זה עניין של פוליטיקת-תרבויות, לא של מזרחים-אשכנזים, שאין צורך להילחם עליה עם הרפורמה הזאת. אני אפילו לא יודע מה זו הרפורמה הזאת, מלבד הרעש.
לתת למישהו 30 במבחן אומנות, נכשל בפרשנות שירה, זה כל כך מופשט, איפה האמת היחסית כאן? זה ממש מצחיק אותי. אני אומר את זה כי צריך לרענן את המערכת, לרענן את הצדק זה פחות חשוב, ילדים יותר חשובים, להיות "אור לגויים" הרבה יותר חשוב, עזבו אתכם "מערכת" הצדק, מבחינתנו אין לרפורמה נגיעה אלינו, לתושבים שאינם נמצאים בפועל על אותו קו זינוק, ומבחינתנו היא בינתיים טובה מספיק, תחת ההגדרה של "דמוקרטיה פגומה". תכריחו יצירת HUB-ים בקצה השני של גוש-גן, בלוד, להכריח זה לא משא ומתן כמו עם המיסים החד-פעמיים של נמל התעופה, תביאו מנהיגים מהתעשייה שישמשו השראה לילדים, איזה כיף זה ללמד ילדים, נכון שזה נכון כל כך? אני כל כך בטוח שאותם מנהיגים ישתפו פעולה, כי אני פגשתי רבים, והם רוצים טוב, וזה יהיה תיקון היסטורי לאחד מהרעיונות הציוניים המובנים של בן גוריון, של ישוב הארץ ומהר.
כשלמדתי אומנות… הרגשתי שמלבד מעטים, אלה שיכולתי לדבר אתם, כקבוצה הכי מקבלים אותי הם דווקא הערבים, איך תרגישו אם הבן שלכם נדחה בצורות שגורמות לו לספקות בנוגע ליכולות שלו כאומן וכאדם? נכון שלא תרצו בכך? יכולתי לשוחח אתם בלי ביקורת, על אומנות, פילוסופיות, וכשיוצאים לעולם שם מנמל התעופה בלוד, אתה מבין שזה אפילו נורמלי שידברו אלי כך, זה רגיל. מה הם יפנו לבית המשפט העליון למנוע הנעת תקציבים כאלו?
זה לא פייר, אלה אוניברסיטאות סוציאליות, לכולם. זכות שווה לכולן-ם לפלורליזם תרבותי, אומנותי, משפטי ועוד ועוד. זה צריך להיות מושרש בקרקע באמצעות כלכלה.
בישראל אנחנו צריכים דמוקרטיה חופשית כפיקוח. אי אפשר למנוע מאנשים להקים עסקים קטנים, וזה מובנה במערכת, לפתוח עסק בישראל זה כל כך מפחיד. זה לא שיוויוני. הפחד "מלמעלה" יורד "למטה". אני רוצה שתבינו את הפחד אחד של השני.
זו מדינה דמוקרטית-סוציאליסטית (עם שוק שאמור להיות חופשי), זו חוקה גם אם עדיין לא הוגשה לציבור הרחב.
אוקיי… עכשיו כשאני אומר "הם", זה נופל להפרדות, זאת לא הכוונה, זה כרגע מאוד מאתגר אותי לתקשר בצורה שיוויונית בלי להיכנס למופשטות או למושגים כמו "קארמה", ואני גם לא רואה את עצמי "מוסמך" לדבר בוודאות על "קארמה", אז חס וחלילה ואנחנו אוהבי אדם, אם תסתובבו בקרבנו תראו שאין בנינו הרבה הבדל, אפילו אותם החלומות, אנחנו נושאים את אותה ההיסטוריה, פשוט איפשהו אני עייף לראות איך הורים בלוד מונעים מילדים את הפוטנציאל שלהם בגלל שהם חיים על הקצה, אני לא מבין אפילו בשביל מה הם מתפללים. אולי שייפול לילדים שלהם שק של זהב מהשמיים, אולי לזה. סליחה על ההומור השחור, צריך קצת גם לצחוק על עצמנו גם לפעמים, ולרקוד. אולי זה מה שחסר בלוד, מוזיקה.
קרדיטים
- Video Meghan Trainor – Made You Look (Official Music Video) @Youtube.
דחיית האמת, דגל לבן
שֹמֵר אֲחוֹתִי אָנֹכי. מהרציונליות של המציאות הברורה כל-כך הזאת, מאחיי, שמנסים לנער אותי מעדויות ליבה, מהשהות שבקרבה. שהייתה. הקסם שנובע מקולה. הקופיפה הקטנה הזאת. על שהיא לא כמוני, ולא בנויה לקשר רציני. מצביעים לי על החסרונות שלה. על מה זה נשים בעולם מודרני ומה זה גברים. ראיתי בהם כבוגדים, והצבעתי על המציאות שלהם, זאת הישראלית, עם החובות והפירוקים המשפחתיים, על שהם עצמם אינם נלחמים על האושר. דנתי אותם, אך אין אני מבקש כלל לדון אותה, לאבד אותה. כעסתי, בשוגג, וידיו של מי שמצא את האמת, ובעולמות העליונים, פעולותיו מְשֻׁוים כעת לכך שהן מגואלות בדם. לא אבקש למצוא סליחה. לא אאחוז בקרנות המזבח. לא אנסה להשיג חסינות. אז לא אבנה את המקדש לבית-דוד. אף חייל לא יוכל, אצדיע לו על שבחר באהבה. ובאהבה אכן יש שיגעון, ויש עיוורון, בזכותה אני רואה היכן השמיים נוגעים בארץ. את הכתום הזה של השקיעה, איתה, בחיים. מי זה אשר מצליח לראות כך את החיים כאשר חי את היומיום, מייצר הכנסה, מייצר השוואות כדי לגדול, עקב הצפיפות זה נראה שאי-אפשר אחרת, ולא רק דוחה זאת כשנשב אנו כולנו, באים-בימים, מסביב למדורת השבט?! אם נשאר עוד בחיים. כבר טעמנו מעץ פרי הדעת, זה כבר קרה, העונש ניתן, וזוהי היא בחירת לי-בי. איפשהו בשנת 1700 לספירה, בקרבת ארמון פוטלה, עלמת הטברנה (ཆུ་ཁང་མོ), שאת שמה אין אנו יודעים, מלבד שגורשה לליתאנג, וצאנגיאנג גיאצו (ཚངས་ཡང་རྒྱ་མཚོ་), הוד קדושתו הדלאי לאמה השישי, מצאו מחסה זה בליבה של זו. וזו בלבו של זה.
קרדיטים
- Photo by Yobby Rony @Pexels.
כשמתאפשר, להגיע
כשההורים שלי התווכחו, התערבתי, התערבבתי במיקס הרגשי הזה שהתרחש בניהם, הם איחדו כוחות ויצאו נגדי, וכך זה הסתיים. דינמיקה זוגית זה דבר משונה, היא מעבר לקיומם של הילדים, גם אם הם "הגורם", לכאורה, שהביא להיווצרות המתח הראשוני הזה. זוגיות היא אי מוקף באוקיינוס, בין אם הבית הוא חמים או קריר, או שאולי אף שרוי תחת גזים רעילים מהר וזוב הקרוב. זה אמור להיות כך, אבל אם זה לא כך וזה עניין תרבותי, הבית? כשלמדתי אומנות האמנתי בכל לבי שֶׁאֵלֶּה שמלמדים אותי הם באים מעולם של טוב שאותו הם רוצים לשנות, למען הטוב הכללי של כולם, למען "החמימות" הביתית. התבדיתי. כי בטעות "התערבתי" ועם מעט מאוד מילים. חס וחלילה, אני לא כועס, קצת אולי מאוכזב שלא ידעתי זאת מראש, שלא פקחתי עיניים לזמן היקר שלי, ושלהם. לומר "תודה", "ולהתראות" זו מעלה, במיוחד כשבאת לעולם של הורים שלא יודעים לשלם מסים בקצב הנכון, גם אם ההורים שלהם כן ידעו לעשות זאת בארץ מוצאם. "להניח" זו מעלה, גם אם זה לא "ישראלי" לעשות זאת. להניח "לבלגן" להתרחש, מתוך אהבה. במיוחד לאחר "שזכית" לראות את האור באותו יום שישי, שלא היה יכול להופיע אחרת אצלי מלבד בשבר. {אני נאנח}. יש כאלה שינסו למצוא חולשות במה שכתבתי, חסרונות, חבל על הזמן שלהם, הם ימצאו רק את שלהם ויעמיקו אותן בדרך שאין בה הגיון מלבד ברגש. עדיף לכם שתתרכזו במסלול של הטוב, שאין אחר ממנו, כל השאר זה מיסוך. אין לי את "הידע" להדריך אתכם איך לגלות את האמת החבויה באנושות, פשוט תצטרכו להאמין לי, ולהקשיב, אולי זה משהו שתצטרכו לעשות זאת כל חייכם. נ.ב. ישנן התגלויות שונות של האמת הזאת, רבדים, קומות אולי אפשר לקרוא לזה כך, נדבר על זה אולי בפעם אחרת. הלוואי ונראה אותם מסביב לשולחן החג, חג שמח.
קרדיטים
- Illustration by Francesco Mancini @Wikimedia.
