שני סגמנטים של ❤️ אהבה

מה ההבדל בין מיניות לאהבה? בראשונה החברה הישראלית מתעסקת ביתר שאת, את השנייה לאורך זמן היא שוכחת באופן אקספוננציאלי, כרגע.

הבדל נוסף, במיניות יש "קטגוריות", יש סגמנטים. כאן מושג היחסיות נאכף, שבה כל סגמנט הוא נכון. זאת תלות, התמכרות. האחד בדרך זו מתרחק מ-"מרכז-האדם". "רואים" את זה במדיטציה, כאשר היא נחוות (והיא מעבר למרכז, מבינים?).

זאת לא המיניות עצמה, זו הבעיה שיש לחברה הישראלית עם המיניות.

מה הבעיה באהבה? הגבולות מטשטשים, עד כדי התמוגגות. התעסקות באהבה, זו התעסקות בחופש. זה יכול להפחיד אנשים.

מיניות כזאת מדויקת ניתן לנהל מתוך מערכות הפרסום השונות. זו כלכלה.

במזרח יש מושג שנקרא מטה, שזו אהבה לכל היצורים החיים, אני מדבר על אהבה שיש בה תלות באחד.
אהבה רומנטית.

אני לא אתן עוד הסבר למילה הזאת, לצמד המילים הזה מלבד
1. באהבה ישנה ארכאיות, קדמוניות
2. … מעניין מה האישה הייתה כותבת על זה. 

דוד בן גוריון הוא רומנטי, האמין בחברה העברית האחת ההומוגנית. עשה יוגה הבן אדם. לקבוצות שונות בחברה הישראלית ישנן מערכות הגנה שונות בנוגע לאהבה, זוגיות, קבוצות מובדלות, מבודדות, או בישובים מרוחקים, מרוחקים ממה?

בזמן אחר ובמרחב אחר, חבר'שלי אמר לי שכשאתה מכיר מישהי אתה זורם איתה. ואם היא לא זורמת אתך בכל שלב שהוא, אתה עובר לאישה הבאה שכן זורמת אתך, עד שאתה מגיע למעמד הנישואין. זו הפרקטיקה של להיות חופשי בחברה "דתית" כל כך בנוגע למיניות. ישנה חוקיות, ישנו קוד לבוש, ישנם מועדונים אקסקלוסיביים, ישנה שפה מאוד מדויקת, ישנה ענישה, ישנה אשמה – זו דת. ובמערכת המשפטים הללו אתה צריך למצוא את הדרך לאושר, באופן עַצְמוֹנִי.

כמו עלה נידף ברוח.

ומה שחבר'שלי אמר, הורי לא ביקשו זאת ללמדני. אתה צריך להשקיע באהבה, שיר השירים, הסרטים… בשונה מלהתנות אהבה, עם מספר גבוה מאחד, של נשים.

מסקנה – אדם ממוצע שרק אוהב יכול שלא באשמתו להגיע לחיים ללא משפחה. אם בכך הוא רוצה, יש לו שתי אופציות
1. להיכנס למערכת הכלכלית של המיניות וכך לקנות בית עם חוב
2. להיות חלק מאותן קבוצות מובדלות שחייבות להגן על הדרך שבה הן עושות כסף.

עכשיו – אופי של כל אדם הוא כל כך ייחודי שכל ההיגיון הזה נופל. זה קשה מאוד למצוא את האמת של האנשים כדי שכך נכניס כל אחד לקטגוריה הנכונה, ואם אנחנו מכניסים, זה לכאורה, ואין סיבה גם למצוא, מי אמר שאדם מושתת על "קו חיים" אחד בלבד?


אנחנו כן יכולים לעזור לאדם לדבר, גם אם מתוך הסגמנט "החיצוני" שהוא מוצא את עצמו, להתבטע, והוא והיא ימצאו את ההיגיון שלהם, יחושו אותו, יתמזגו. אני מאמין שהאהבה לאחד האחר היא אמת גם אם היא תלותית, היא מביאה לנו יצורים נפלאים לעולם, וגם שובבים כאלה. למה אני נקשר לאדם אחר, זה מסתורי מכל היגיון שאנסה למצוא, אני כן יודע שאין אני רוצה להכאיב לאף אדם אחר. האישה היא דבר מדהים.

קרדיטים

  1. Photo: We can't be together  by amarenna (CC BY-NC-ND 3.0).

אני קורא לזה להפריח את השממה החדשה, זה לא חדש, פשוט לא נתנו לזה שם

הנה רציונל –
אין אף ישראלי אחד בעולם שמסוגל לוותר על ביטוח בריאות בלי להסתכן בעוני, מערכת הבריאות הסוציאלית מעמידה כל אזרח באותו קו זינוק. פוטנציאל "ההצלחה", או פוטנציאל המימוש, עם המתנה הזאת הייחודית שכל ילד-ה קיבלו, הוא שווה, מדינה של שיוויון. אז למה זה לא כך? בסוף אתן נקודת מבט נוספת. למה משנת 2009 אין לכם סרטים שבה ילדים נושאים ונותנים בביטקויינים? וזו רק דוגמה אחת. יש מעט מידי מרצים שיש להם את הכוח לשלוף ילדים יצירתיים "מהפריפריה" בתחרות שווה, באוניברסיטאות הסוציאליות שלנו, לא שצריך תחרות. במקום לבחור שופט כזה או אחר, תעשו את המהפכה במקומות הללו, בחינוך למשל, אם לא מקבלים אותם כאן, תממנו להם חינוך בחו"ל, כי כאן…. אוי ווי… אני לא אוהב את המשפט ברומא תהיה רומאי, אולי זה המצב שלנו כאן? אתם בטוחים שזה רק עניין של גישה? של לחשוב כמו? סיפרו לי שזה הכעיס הרבה מאוד אנשים ששרת החינוך הפנתה תקציב שיא למגזר הערבי. מישהו דיבר על זה? זה לא עניין של ימין-שמאל, זה עניין של פוליטיקת-תרבויות, לא של מזרחים-אשכנזים, שאין צורך להילחם עליה עם הרפורמה הזאת. אני אפילו לא יודע מה זו הרפורמה הזאת, מלבד הרעש.

לתת למישהו 30 במבחן אומנות, נכשל בפרשנות שירה, זה כל כך מופשט, איפה האמת היחסית כאן? זה ממש מצחיק אותי. אני אומר את זה כי צריך לרענן את המערכת, לרענן את הצדק זה פחות חשוב, ילדים יותר חשובים, להיות "אור לגויים" הרבה יותר חשוב, עזבו אתכם "מערכת" הצדק, מבחינתנו אין לרפורמה נגיעה אלינו, לתושבים שאינם נמצאים בפועל על אותו קו זינוק, ומבחינתנו היא בינתיים טובה מספיק, תחת ההגדרה של "דמוקרטיה פגומה". תכריחו יצירת HUB-ים בקצה השני של גוש-גן, בלוד, להכריח זה לא משא ומתן כמו עם המיסים החד-פעמיים של נמל התעופה, תביאו מנהיגים מהתעשייה שישמשו השראה לילדים, איזה כיף זה ללמד ילדים, נכון שזה נכון כל כך? אני כל כך בטוח שאותם מנהיגים ישתפו פעולה, כי אני פגשתי רבים, והם רוצים טוב, וזה יהיה תיקון היסטורי לאחד מהרעיונות הציוניים המובנים של בן גוריון, של ישוב הארץ ומהר.

כשלמדתי אומנות… הרגשתי שמלבד מעטים, אלה שיכולתי לדבר אתם, כקבוצה הכי מקבלים אותי הם דווקא הערבים, איך תרגישו אם הבן שלכם נדחה בצורות שגורמות לו לספקות בנוגע ליכולות שלו כאומן וכאדם? נכון שלא תרצו בכך? יכולתי לשוחח אתם בלי ביקורת, על אומנות, פילוסופיות, וכשיוצאים לעולם שם מנמל התעופה בלוד, אתה מבין שזה אפילו נורמלי שידברו אלי כך, זה רגיל. מה הם יפנו לבית המשפט העליון למנוע הנעת תקציבים כאלו?

זה לא פייר, אלה אוניברסיטאות סוציאליות, לכולם. זכות שווה לכולן-ם לפלורליזם תרבותי, אומנותי, משפטי ועוד ועוד. זה צריך להיות מושרש בקרקע באמצעות כלכלה.

בישראל אנחנו צריכים דמוקרטיה חופשית כפיקוח. אי אפשר למנוע מאנשים להקים עסקים קטנים, וזה מובנה במערכת, לפתוח עסק בישראל זה כל כך מפחיד. זה לא שיוויוני. הפחד "מלמעלה" יורד "למטה". אני רוצה שתבינו את הפחד אחד של השני.

זו מדינה דמוקרטית-סוציאליסטית (עם שוק שאמור להיות חופשי), זו חוקה גם אם עדיין לא הוגשה לציבור הרחב.

אוקיי… עכשיו כשאני אומר "הם", זה נופל להפרדות, זאת לא הכוונה, זה כרגע מאוד מאתגר אותי לתקשר בצורה שיוויונית בלי להיכנס למופשטות או למושגים כמו "קארמה", ואני גם לא רואה את עצמי "מוסמך" לדבר בוודאות על "קארמה", אז חס וחלילה ואנחנו אוהבי אדם, אם תסתובבו בקרבנו תראו שאין בנינו הרבה הבדל, אפילו אותם החלומות, אנחנו נושאים את אותה ההיסטוריה, פשוט איפשהו אני עייף לראות איך הורים בלוד מונעים מילדים את הפוטנציאל שלהם בגלל שהם חיים על הקצה, אני לא מבין אפילו בשביל מה הם מתפללים. אולי שייפול לילדים שלהם שק של זהב מהשמיים, אולי לזה. סליחה על ההומור השחור, צריך קצת גם לצחוק על עצמנו גם לפעמים, ולרקוד. אולי זה מה שחסר בלוד, מוזיקה.

קרדיטים

  1. Video Meghan Trainor – Made You Look (Official Music Video) @Youtube.

כשמתאפשר, להגיע

כשההורים שלי התווכחו, התערבתי, התערבבתי במיקס הרגשי הזה שהתרחש בניהם, הם איחדו כוחות ויצאו נגדי, וכך זה הסתיים. דינמיקה זוגית זה דבר משונה, היא מעבר לקיומם של הילדים, גם אם הם "הגורם", לכאורה, שהביא להיווצרות המתח הראשוני הזה. זוגיות היא אי מוקף באוקיינוס, בין אם הבית הוא חמים או קריר, או שאולי אף שרוי תחת גזים רעילים מהר וזוב הקרוב. זה אמור להיות כך, אבל אם זה לא כך וזה עניין תרבותי, הבית? כשלמדתי אומנות האמנתי בכל לבי שֶׁאֵלֶּה שמלמדים אותי הם באים מעולם של טוב שאותו הם רוצים לשנות, למען הטוב הכללי של כולם, למען "החמימות" הביתית. התבדיתי. כי בטעות "התערבתי" ועם מעט מאוד מילים. חס וחלילה, אני לא כועס, קצת אולי מאוכזב שלא ידעתי זאת מראש, שלא פקחתי עיניים לזמן היקר שלי, ושלהם. לומר "תודה", "ולהתראות" זו מעלה, במיוחד כשבאת לעולם של הורים שלא יודעים לשלם מסים בקצב הנכון, גם אם ההורים שלהם כן ידעו לעשות זאת בארץ מוצאם. "להניח" זו מעלה, גם אם זה לא "ישראלי" לעשות זאת. להניח "לבלגן" להתרחש, מתוך אהבה. במיוחד לאחר "שזכית" לראות את האור באותו יום שישי, שלא היה יכול להופיע אחרת אצלי מלבד בשבר. {אני נאנח}. יש כאלה שינסו למצוא חולשות במה שכתבתי, חסרונות, חבל על הזמן שלהם, הם ימצאו רק את שלהם ויעמיקו אותן בדרך שאין בה הגיון מלבד ברגש. עדיף לכם שתתרכזו במסלול של הטוב, שאין אחר ממנו, כל השאר זה מיסוך. אין לי את "הידע" להדריך אתכם איך לגלות את האמת החבויה באנושות, פשוט תצטרכו להאמין לי, ולהקשיב, אולי זה משהו שתצטרכו לעשות זאת כל חייכם. נ.ב. ישנן התגלויות שונות של האמת הזאת, רבדים, קומות אולי אפשר לקרוא לזה כך, נדבר על זה אולי בפעם אחרת. הלוואי ונראה אותם מסביב לשולחן החג, חג שמח.

קרדיטים

  1. Illustration by Francesco Mancini @Wikimedia.

אותות

שָׁם, היכן שההוא תקף את השפה, את המוסדות העבריים, את הַסֵפֶר שלהם.
הוא ידע, שההם לא נותנים לקרוא את הספר שלהם, בעברית משובשת.
ישנן דלתות.
זה פרדוקס להאמין באמת של הספר ובו בזמן לשבש את השפה של אלה שרוצים לקרוא. את ההיסטוריה שלהם.
נמל התעופה הבינלאומי, לוד. מומביי – בומביי – ואז חזרו למומביי.
למה שמישהו יתקוף את מי שהוביל את הילדים שלו לבית החולים. למה?
למה שמישהו ימנע מילדים תמימים להיות מעורבים, זו גנבה לקחת להם את הרעיונות ולא להכניס את השם שלהם, לספר. להיות מעורבים בחוק. באמצעות שיבוש.
באמצעות שומרי הסף, באמצעות הידרדרות. דלת-דמיונית.
זו גנבה עם פגיעה ברוחו של הילד. מתוך מודעות.
"הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?"

או שמסתכלים על המגדל הגבוה ביותר בלוד, או שמוצאים מוסדות אלטרנטיביים.
כי בנינו, העם-העברי בנוי על אחדות, וההוא מצא את החיסרון הזה.
הילדים שלנו צריכים לחזור הביתה. ומהר.
רוֹעֶה צאן.

לחיות למען אלה החיים – על השִׁכְחָה שבין החיים

שִׁכחה מופיעה בכל מיני צורות ואולי זאת הכואבת מכל היא השִׁכחה של זה שאיבדנו, של אדם קרוב. מהיכרות אישית דבר אחד אני יודע ששִׁכחה מאפשרת גם את החיים וזו השִׁכחה החברתית, בטח יש לה הגדרה מקצועית. אני יודע מה זה כאשר אתה פוגש באדם שאיבד את בנו … התמונות בבית והתמונות התיאוּרִיות שלו, מולך, מקיימות את האובדן, או את הרגע המדויק שבין החיים לסוף שלא מוכן להתקבל, אולי זאת האשמה שאינה מצאה נחלה. נרות הנשמה אכן עוזרות, החברים שמגיעים בכל שנה… בעבר שאלתי את עצמי אם זה נכון להתאהב במישהי מאותה החבורה, להישאר במסגרת האובדן, או לאותת אותה, להימצא בקהילה שנוצרה, להינשא לקהילה. ואז אנחנו יוצאים, איש איש לדרכו, "ושוכחים", מניעים את גלגלי השיניים של החיים, מחפשים את "האושר", איש איש כהגדרתו. יש כאלה שיגדירו זאת כאסקפיזם, אבל זאת רק שִׁכחה שניתנה במתנה ואם כך, אז אולי יש להפנות אצבע מאשימה לזה שיושב במרומים שדן עם זה שבגן העדן לפני מיליוני שנים? אם אקביל זאת למלחמה הנוכחית, אני יודע למה אני נמנע מלראות טלוויזיה בעברית, כי אני חוויתי זאת במשך עשרות שנים להגיע לבית שיש בו תמונות — כאילו איך אתה משלב פה, בפסקה הזאת, את פעימות הלב להתפתחות, עם הפחד שבו אחיותיי/אחיי נמצאים אצל אויב "צמא דם", ובין הדבר הבא – אני מאמין לאמירה של החמאס והקהילה שאותה צילמו, שהם מתכוונים לחזור ולפעול באותה הדרך. איך אפשר לשלב? ושיש להם הרבה מאוד תומכים שלא קשורים כחוט השיערה לעשייה המקומית, תמיכה באמירה של המוֹצָא האינדיבידואליסטי הזה של הארגון? איך? תגידו לי? מה חוזרים עכשיו לתרבות עם חיי הצבא שאני זוכר שהיו קוראים לאבא שלי פעם ברבעון לאימונים? ואיך אתה כאחדות-אזרחית עושה היי-טק, יוצר אומנות, מפתח קשרים בינלאומיים עם אנשים שכן מאמינים בך, מאמינים באותה תרבות שהיא כאן. מבחינת הישגים שלא קשורים לצבא, אנחנו גדולים יותר, למרות הסכסוכים הפנימיים, ממה שהיינו נגיד מהתקופה של המוכנות הצבאית, עם האצבע על הדופק. שכולם צועדים יחד באותה הצורה ובאותה השורה? רק לא מזמן ביטלו את החוק שלא איפשר לאנשים "לשוטט". אולי יהיו לנו מפסקים של שִׁכחה.


אני רוצה להבהיר שוב שאין כאן אמירה פוליטית, ולא תשובות, אלא רק ניסיון לדבר על "שִׁכחה" בהקשר תרבותי, נוכח המציאות הקשה. הלוואי שאף אדם לא יחווה סבל.

קרדיטים

  1. Photo: Forget who forgets you…  by LeeXhin (CC BY-ND 3.0).

תמונה במקטעים – על חיבה, תמימות ומוסר, על הגבול של הטראומה

יש לי תמונה, במקטעים, שבה היא הולכת, בעברית זה נקרא "פעולה חיה", Live action, מביטה אלי וממשיכה הלאה, שוטה שכמוני. הציעו לי לפרסם את עצמי כביישן, אבל אני לא, אני פשוט צנוע, אני חושב, וזה לא קשור לצניעות, אני מתרגש מהנוכחות שלה. והזמן היה קצר כל כך. הצורה שבה היא הולכת, כה תמים, ולא תעשייתי. אני לא אוכל להפוך אותה לאֵלָה משַׁיִשׁ, כה קרובה, ובד בבד כה רחוקה, את אביה אני דורש מעצמי לפגוש, את משפחתה, את חברותיה, כל התהליך הזה, של האישורים שבהם אני יכול לקבל ציון בלתי מספק, בסופו של יום… כדי להגן עליה, על העולם המוסרי שלה.

הערה: מי אמר שאמונה זה דבר קל?

הנה דוגמה שמביא נזיר זן, על חייל אמריקאי שהרג כנקמה 5 ילדים עם סנדוויצ'ים מורעלים במהלך המלחמה

מבט על תמימות

המשך קריאת הפוסט "תמונה במקטעים – על חיבה, תמימות ומוסר, על הגבול של הטראומה"

זו החבילה האנושית – על תרבות בזמנים שונים – וכל זה במהלך חודש פברואר 2025

כמה דקות לפני

כמה דקות לפני שנכנסתי לתור הייתי בשורה של השוקולדות, וראיתי אדם שמנסה לבחור בין השוקולדות של עלית, ומולי יש את השוקולד הזה מסקנדינביה שהתחילו לייבא, שהייתי מתענג עליו שם בסקנדינביה, אחרי טיול בהרים. אז יש לי תחושות מאוד טובות לגבי השוקולד הזה :), הוא אמר לי "מה אתה עובד בחברה שלהם" וגם אמר לי שאני לא צריך לפרסם אותם. הוא פשוט התגונן. אמרתי לו שאני פשוט נחמד.

האם יאמר זאת גם לנכדים שלו?

כמה שבועות לפני

המשך קריאת הפוסט "זו החבילה האנושית – על תרבות בזמנים שונים – וכל זה במהלך חודש פברואר 2025"

פרי עמלה של שחרזאדה ועל הקושי היום לראות בפלסטינים בעזה כישות שוחרת שלום, על שקר עצמי או על אמת

הוא מוצא גושי-בוץ-וחצץ, מזריע בהם את מה שהוא אינו רוצה לספר, שוקע בביצה שתחתיו, זורק אותם לעברי עד אשר הוא אובד, הייתכן? או שאוכל לתאר זאת כך: אדם עם מקל הליכה שאינו מודע אליו ומספר לי כמה יציב-כסלע הוא, ואני לא יכול להאמין לסיפורים שלו יותר, כי הוא משקר לעצמו. כלכלה זה כאד בציור; ללא חבל הצלה ממשי. עצם הַקִּרְבָה משמעה פגיעה, נעמד ומסתכל וחושב באיזו מראת-קסם סגוּלית אוכל להחזיק כדי שהוא יוכל להיעזר בה כדי להבחין בקרקע, ואז בסולם, ואז באהבה, ואז במודעות השלמה.

הערה O: ככל שהזמן חולף אני מבין שראיתי רק את חלק מהתמונה הגדולה שכתבתי עליהם בעבר. הכתיבה כאן היא ניסיון לנבור בטקסט הפנימי של התרבות שלנו, דרך נקודת המבט שלי מתוך ניסיון להעשיר ולגדול, לעשות את שהבטחתי בליל שישי אחד, לעבוד על זה. בהמשך הטקסט אשתמש במילה "אוניברסליות".

בשלב זה, בשונה מההתמקדות במושג האינדיבידואליזם, אנחנו "נמדדים" כחֶברה. הקשר שלנו כחֶברה שקוראת טקסטים, אֹמַר מבטן האדמה, מהבלילה הזאת שנקראת "החברה הישראלית", היא כוללת פרקטיקות תפעול שונות, חלומות -שכן בה מגיחים יצורים נפלאים, מאַווים, "ליקויים" / "חטאים", וכל הדברים האפורים שלא-ניתנים להגדרה במילה אחת או בצמד מילים אחד. זה בעיקר נכון בעידן הזה שבו החברה הישראלית בעוצמה ביחס לאנטישמיות, נמדדים כאויב, כציונים, כ-לא-רצויים, וזאת במקביל לרעיון של העולם החופשי שאמור להכיל את הלא-רצויים.

הערה I: אני מתאר לעצמי שזה לא אידאלי, אך אחת הפרקטיקות שהחברה מתמקדת בשלב זה היא חצי הכוס הריקה, בשלילי: מצד המקרין (התקשורת למשל), ומהצד של הצופים (שחווים כאב שגם לא קשור לתקשורת), כאשר גליתי כל כך הרבה אנשים בעולם שאוהבים אתכם כעם-סגולי. החזרה של החטופים אינה משלימה את החסר, לא ברור לי כמה עמוק החברה שקועה בעונת החורף הנוכחית, האם היא תתמשך.

אולי יש את הרעיון של "העולם החופשי" ויש גם בנוסף את הגבול של יכולת ההכלה. את "יכולת-ההכלה" יש להכניס לשיח העולמי כי אחרת כאלטרנטיבה היא גולשת לממדים "פוליטיים", ולאבחנות מנקודות מבט מפלגתית, מוותרת על המבט הצלול שלה להבחין בין כוכב אחד לאחר: כדוגמה, מנקודת מבט מפלגתית זה לא נתפס שתושבי לוד מהבוחרים בימין לא יפריע להם בכלל שיהיה שר עם תיק או מפכ"ל ממוצא מוסלמי, האמירה הזאת נכונה לפחות עד לפני שנפתחה המלחמה.

האם זה לא אומר, אם ניקח את הדוגמה של תושבי לוד, שהתפיסה שלכם לגביהם היא "אחיזת עיניים", או "מוטה" לצרכים הרגשיים של הצופה?

הערה II: אנא זכרו, המטרה כאן היא חקר, לאו הפנייה של אצבע.

מי אמור להכיל את מי? that is the question.

אולי.

"האמירה הזאת נכונה לפחות עד לפני שנפתחה המלחמה", כי האויב נכנס למרחב הפרטי ועשה שפטים בהתאם לתפיסת עולמו, זה אפילו לא תפיסת עולם – הוא הקריב את עצמו ועשה זאת, כך מתבהר, בצורה מאוד שקולה, תכנן בסתר, הגשים את רעיון האויב וכוּלֵי…

זו שאלה אם העם בישראל אמור להפריד את עצמו מהעם הפלסטיני, כי זו שאלה כבר של יכולת הכלה, ומהמקרו למיקרו – ומה אז? יש לזה השלכות לכל תנועה בנפש ששומרת עלינו גם שמא,

אני רוצה להזכיר שרעיון האויב שיש לפרוץ אותו, ובמשתמע ללא אבחנה, לכאורה, נתמך גם במעגלים אקדמיים גם תחת המושג "אינדיבידואליזם". מסיפורים בשנות ה-70 של המאה ה-20 אינדיבידואלים רבים היו נוסעים מהעיר לוד במוניות מעזה לשוק בעזה.

אני יכול לנסות להראות לכם איך מושג "האינדיבידואליזם" המסוים של לפחות ה-15 השנים האחרונות הכיר במושג ה-"רוע" שבתורו לא נתן לו לחמוק ממלתעותיו. אבל זה משחק כפי שכתבתי בפוסט אחר, שימוש בשפה כדי להוכיח את הארעיות של החיים עצמם. בפועל, כדי לדעת שאנחנו לא נופלים כאינדיבידואלים לבור, למעגל של "השקר" …

כדי שלא נהיה כשוטים שבהם השמיים מכוסים בעננים והאופק הנראה הוא במרחק של צעד בלבד… ובעברי עצמי נפגעתי, והמקום של הפגיעה קיים, אז אני יכול לספר לכם עליו, ועוד רבים/רבות שדווקא כן מתאמצות/מתאמצים לשוב ולגעת ב-"אור" המופשט הזה.

… כדי שלא "ניפגע", כדי שנתאחה, כדי שנתחיל לנוע, ניכנס לעולם של פנטזיה שבו נשתמש בחומרים שהתרבות האנושית העניקה לנו, כדי שנלמד, ונעניק ליצורים הנפלאים הבאים אחרינו, מתוך אוניברסליות. יש משהו "מנקה" בקסם מהסוג הזה, נעשה סדר:

סִפּוּרֵי עֲרָב – כרך י"ח – סִפּוּר עִיר הַפְּלִיז ומכאן אלינו, מִשָם למשתמע, ללא תשובה רק ניסיון לנבור, להכיר את החומרים שבתוכנו ולפעול

עברית (יוסף יואל ריבלין | פרוייקט בן-יהודה) / אנגלית (Kate Douglas Wiggin & Nora Archibald Smith)

בסיפורי אלף לילה ולילה שחרזאדה מתארת לנו עיר, עיר הנחושת או הפליז (תלוי בתרגום), על שם שני מגדלי הפליז שבקדמתה, וְשֶׁנִּגְלִים למתבונן מרחוק כנצורות באש, כך המדריך החכם עַבְּדֻ אלצַּמַד שבסיפורה מתאר. כאשר שליח המיוחד של המלך, המדריך וצבאו מפצחים את הדרך לעיר הם פוגשים בעושרה: בּשָׂמים מארצות רחוקות, אבנים יקרות משובצים בקירות, משי ע"ג השלדים שנכלאו לתומם, בעיוורונם. זהו ממש מיצג ארכאולוגי מרשים ביותר, אִתָּם במסע ברחובות, מתהפנטים יותר ויותר. ובלב ליבה של העיר ישנו חדר רחב ממדים ובה תַּדְמוּרָה שמציגה את עצמה כבת של המלך ועשתה הישר במשפט.

לאורך הטקסט רבות מוזכר שלמה המלך בן דוד; יש כאן אינטרפרטציה מצידי ואני מקביל בין הדברים בתחום הסיפור הזה, המקום של שלמה המלך עולה ב-משפט-הצדק. כיצד הוא כבש את יצרו ונלחם בשדים שלא קיבלו את סדר האלוהים, כהערה מנקודת מבט יהודית שאני עצמי מכיר, שלמה המלך ידע את הצד הנשי שבו, אחרת לא היה ידוע/מוצלח כעושה צדק, מבין את ליבה של האם האבלה שוויתרה על תינוקה כדי שימשיך ויחיה ולכן זכתה בלבו, או באלוהים, מטבעה.

תַּדְמוּרָה הבת שבמעמקי העיר, מוקפת בעושר שממנו גם זוכה, נכפה עליה לראות את המים פוסקים מן השמיים heaven, בעיר של מלכים שרדפו בצע: אני לא יודע אם הם עשו רע, הם כן לתומם התנערו מהרוח באמצעות אוצרות האדם, זה כאילו להסתכל על המחצב עצמו, ולא לראות את ההר שממנו נוצר, ולהר יש בורא ניסתר, או משמעות, והמשמעות היא המוות ותהליך הקבלה שמוביל אליו. הם התעלמו מהמוות. היבריס.

הם הקיפו את עצמם בחומות, כתוצר של מעשיהם. הפעילו עליו חותם של קסם, כך שאף אחד לא יכנס, פיתיונות של מַגְיָה שחורה וחלק מן הפמליה החדשה אכן נפל ברשתן. וזאת כדי להמשיך להתכרבל בכל אמונות העושר שיש ברשותם, בַּבִּצָּה, אמונות על הכוח שהם מחזיקים בו והחיים לנצח, שברמה האישית ממני, מי שמגלה את האמת אמור לעשות בו שימוש של טוב, בעקבות הנכונות של הסוף לקבל אותנו: אני אולי יכול להסביר את זה כאילו נוסחה שעולה במצבים של גבולות קיצוניים כאשר אתה מגלה אותה: תִּתְקְעוּ בחומה אם תנסו למצוא היגיון באמצעות זיווג הזמן לאורך רצף-האירועים שזה עתה תיארתי: הסינגולריות חומקת מן השפה.

הערה III: אבל צריך לעבוד על זה, וזה מה שאני עושה כאן.

ללא תיאור פרטני מה אותם מלכים עוללו, על לוחות שהופיעו לפני שנכנסו לעיר משתקפים מעשיהם, בגוף שלישי, על שהפנו את העורף לאמת, בנו את מושבם, יצרו סדר ברור, ניתן לחוש אפילו בבירוקרטיה בין המילים, ואין הצבאות מועילים להם עוד, ולא כיסא הכבוד הציל אותם מן האמת*. התמקדו בחומר, בִּמְקוֹם בחומר-היצירה. האשימו אחרים: יש תיאור רב של חיילים או צרכים צבאיים משום מה באותה עיר, כלומר הם חשו שהם חייבים להתגונן כל הזמן, "הרוע" נמצא בחוץ, ובמשך שבע שנים נכנסים יותר ויותר פנימה, ובתוך-כך תַּדְמוּרָה מתרוששת: אם הם ייעלמו, היא תעלם, אם היא תעלם, הם ייעלמו, וכך קרה. יש להכיל את שני הצדדים, קוראים לזה אינדיבידואציה.

"מתרוששת" – אתם מכירים את המצב הזה שצריך לזכור את השקר שמוביל לשקר הבא שגם אותו צריך לזכור, והאדם שמעורב בחייכם צריך להתערב בשקר ולשקר בשמכם כדי שיוכל לקדם דברים בדרך שלכם, הוא נכנס לסלט. זה מוביל לשכחה.

הערה IV: להשתמש במילה אמת כמתמצתת יכולה להיות בעייתית אז אני מזמין אתכם לפנות לטקסט המלא.

זה שהם סגרו את עצמם בעיר והפנו אצבע מאשימה החוצה טפטף להם את הקלון שבהתעלמות מהחיבור הפנימי, ליצירתי, לתַּדְמוּרָה, לפסיכה אולי, באמצעות התנגדות אליו, אליה.

קבלת העובדה שהצל נמצא בתוכי. כאשר מחנכים ילדים לשנוא, מישהו יגיד זו התנגדות-הולמת, אחר יגיד שזו בעיה: התוצר בסופו של דבר מתגלה וסיפורים על גיבורים או חברות שנכשלו בנמצא.

לא בסוף המלחמה, אלא הרבה אחריה.

נראה לי שבעזה קבלת העובדה צריכה להתרחש בקול, בסאונד, בפה מלא, במילים ברורות, למען השפה הפנימית, כדי שזו תתחיל לפעול ותיתן לרוח הדברים לעלות. כדי שהצדק ייעשה כפי שהוא מבין אותה, כפי שהוא מדבר אותה, מכה בנו, מזווד בין הדברים, מרשה ללב לפעום בעיניים עצומות על רכבת המשא שֶׁבָּהּ לתחנה הבאה אין קשר מרחבי לתחנה שלפניה, ובחיים: בני-האנוש חיים בין תחנות.

בנורווגיה ישנה תחנת רכבת שאתה מתבקש להרים את היד כדי שהנהג יעצור בתחנה העלומה והיפה הזאת, שהלאה ממנה נשמע קול עצום של מפל מים שופע, וגם כותנה במרחבים שגודלת מתוך האותנטיות של המקום.

אותנטיות, כן… זו המילה.

יש חוסר חפיפה בין המוסר הפנימי של הנפש למה שאנחנו מעוללים לאחרים ובקשר הדוק לעצמנו, ולחוסר החפיפה הזה אנחנו קוראים בין הרחובות בשם "סדר", משתמשים בו ככלי להסתיר ולהסתתר. סדר עד "הסכנה" שזו-שבחדר-הפנימי יכולה "לקפוא", וכך שִׁקְּרוּ לעצמם: פעמים רבות מידי ההיגיון הוא השקר העצמי המושלם. העיר "קפאה", נותר רק הַזֵּכֶר.

סדר שהוא סלט.

להתמודד עם "השקר" הפנימי

ברחבי העולם ישנם אנשים שקוראים מהירדן-לים, משהו כזה, וקוראים לאנשים היקרים (היקרים למישהו התסכימו, נכון?) אחים: אם חלקם היו באים לעזה לבתי הספר לחנך לגלובליזציה למשל, ולעשיית עסקים (לא שיש כרגע לילדים של מיליוני אנשים בישראל סיכוי גבוה להקים חברות, קטנות, לכשיגדלו גם כאשר הפוטנציאל שאני רואה בילדים בישראל הוא עצום), … משהו בערבול שם סוגר את הדלת בפני כל הצדדים, הם אובדים תחת ה-"צל" שהמרחק ממנו הלך והתרחב, שנוצר הלכה למעשה מתחושת האבדן המתמדת, הפרמננטית, של הארץ שאבדה להם (לא לצורך השוואה: כמו של היהודי בגלות), מההרס שהם בנו לעצמם ע"י האשמה של "הציונים" (לא לצורך השוואה: בשונה מהיהודי בגלות), שיש להתמודד עמו, אומר במאמצים כבירים. סגרו את עצמם, כתוצר של המעשים -תַּדְמוּרָה ע"פ הסיפור כאינדיבידואלית, שכן עשתה משפט צדק והֻקְבַּלה למידמים של שלמה המלך, לא יכלה היא לחמוק מהפעילות של העם, ותפקידה הסתיים.

לקחת אחריות למעשים, לרגשות, באופן עצמאי הוא קשה כמו טיפוס על הר בארץ לא נודעת, ו… העניין הוא שברגע שזה מתבצע, משהו משתחרר

יצירתיות וצל הם זוג נפלא, והמדריכים הפנימיים מבקשים שתראו זאת

הערה V: "לא לצורך השוואה" – כי שוני תרבותי זה דבר נפלא, ולמרות שהמילים וסמיכותן זו לזו יוצרות הקבלה והשוואה, הצבעים השונים הוא כמו להשוות בין יופי אחד לאחר, ועם זאת קשורים זה בזה.

הערה על עושר

בסופו של דבר עושר זו תפיסה, הוא:

  1. יחסי, כי למי שיש מסלולי טיסה באמצע היישוב, לנסוע בצפון ת"א באוטובוסים, נו…
  2. ומותמרת, עושר תרבותי למשל. לחכות שעתיים בתור במסעדה כאשר בבית יש לי היסטוריה של אלפי שנים של ערבוביות של תבלינים משוגעים, והאוכל הכי טעים שבעולם, נראה לי משונה 😉

הוכרה: ברוך השם ובעזרתנו יש ברשותנו מערכת סוציאלית שבלעדיה רבים היו יכולים לחוות עוני

חוקי הטבע או היקום, חוקים שחלים גם עלינו?

העניין הוא זה לא ה-"ברוך-השם", זה שיש לנו שכנים שהם אובדי עצות עד קלון, והם אינם ממלכה רחוקה. שחרזאדה בזה שמנסה, מלמדת חמלה את המלך שלו קוראת את סיפורי אלף לילה ולילה. אני מוקיר את הניסיון שלה. תשאלו את עצמכם האם ניתן באמת ניתן להתעלם מחוקי הטבע "מקרו-ומיקרו" והחוק השלישי של ניוטון – הרי הכל מחובר אחד בשני.

הערה VII: המלחמה העקשנית הזאת מחשלת את הלב מאותם החומרים שמהם עשויים חרבות, האחרונה הזאת חישלה בי עמדה, בגלל הזוועות. אני מודע לזה טוב מאוד שיש דברים שאין להם סליחה, או שהסליחה קשה להם, אני כן מבקש שתהיו מודעים לעובדה שגם נכדים של ניצולי שואה צריכים להתמודד עם הדבר שלא יכול להיאמר, כבני אדם תגעו באמירה.

"הייתכן" שאדם יכול לאבוד?

קרדיטים

  1. Photo: IDF Soldiers During Yom Kippur War, 11 October 1973 by Dan Hadani collection (CC BY 4.0).
  2. Photo: Scene from One Thousand and One Nights ballet by Ilgar Jafarov (CC BY-SA 4.0 International).
  3. Photo: Plate facing p. 218 in The Arabian Nights (1909) by Maxfield Parrish (Public Domain).

שְׂפַת אֵם – על מקורות היצירה של משורר / השפה תוך הסתמכות על פרק ב' בספר בראשית

הראיתם את כדי-החרס הללו ליין, שמצאו במימי הים התיכון, בבטן ספינה רומאית טרופה? היום דמיינתי את עצמי ככזה: כד-חרס שהמתין לו בים-התיכון, ממתין לו שם אלפיים שנה ולא. "ולא" הוא הקול העמום הזה שאתם שומעים שצף לו במימי חייכם, כמו שאתם שוקעים לרצפת הברֵיכה ביום קיץ נהדר ושומעים משם, את אהובכם. במקום אשר זה, מבטן הספינה הטרופה, ככד-חרס, אוכל להשוות זאת לסולם, כפי שהוא, סולם-בנוף, ותו-לא, עד אשר אתם מייחסים לו מטרה, וכיוון; אתם לא מודעים למים, עד אשר אתם כן. זו תופעה, כי הם פוגעים בכם, המים, יש להם צורה, ויש להם קול. אבל מים לא יודעים להכאיב כאשר רואים אותם כפי שהם; בתיאור לבי, תינוק הוא תינוק, רק נולד, בוכה בגלל העולם-החדש, או כאינסטינקט, בתחושותייך אתה אבא אז זה לא כואב, כי מגן-הדיאדה נושא עליו כבר את האות "ידיעה". אי-הידיעה היא הסבל, אבל לא באתי לדבר על הסבל, אלא על אהבה.

אני שומע קול עמום, כמו אותם תינוקות חרשים-למחצה שמרכיבים להם Device והם שומעים לראשונה, והם פוקחים עיניים, הראיתם את ההפתעה שלהם, ואת החיוך הנפלא שמוצג לעולם? התינוק/התינוקת מאושרת בזכות עצמה. ככד, הכל עמום יותר, הקול עמום יותר, כי אני שומע אותה שם מעבר למים, אך איני רואה, אין בכוחי לראות, אני רק כד-עתיק השרוי במימי הים התיכון. בבטן-האדמה.

היא מילאה אותי בשֵיכָר ונתנה לי חיים או משמעות כדי שאתפוס, ואז עיניים לפקוח, ביום-מן-הימים, ואוזניים לשמוע, את גופה היתום.

אז בניתי לי סולם. איך אפשר לבנות סולם מתוך המים, תשאלו. צריך תחילה להיות מודע למים, אף בצורה חלקית ולהתחיל לטפס.

זו לידה, לידה לאהבה, היא כל-כך חכמה רק מעצם דיבורה.

מתי איוולד, מתי אצא לאוויר העולם?


חיפשתי לי דרך להתחיל לכתוב על יצירתיות או תהליך היצירה של המשורר. זה יוצא בצורה פילוסופית אז אתם יכולים לסיים כאן. כי אני מרגיש שלפעמים הכתיבה יכולה להתפתל, להיות מורכבת מידי, חסרת בסיס ממשי. אולי לא מן הנמנע שנפעיל גם את המוכר שבדמיון כדי לְעַגֵן, ואהבת הזולת כדי לְהָבִין. אם בכל זאת תרצו להמשיך ולקרוא תפגשו את המשפט הנודע הבא:


וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכׇל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:


אבחנה: הארץ, האדמה, החומר, היא פירוק שֶׁל, וזאת כאשר מניחים אותה לצד החוויה של הרוח שהיא אחדות, והיא מעבר להיגיון של טוב-ורע.

אני אסביר את ההיגיון כאן: במסגרת הזאת – בתור אומן, אחד שרוצה לכתוב שיר, אני יודע שיצירתיות מתחילה את דרכה כ-"אור", מחשבתי. זקיק חשמלי שהופיע בנקודה מסוימת במוח. בגלל שהוא במוח האנושי, הוא מוגדר, יש לוֹ שפה, יש לָהּ שם.

מאותו רגע שניתן השם, שם-כללי, אני לוקח את העט, או המקלדת ורושם, ולפתע נתקל במחסום – אני לא מצליח לכתוב, פשוט לא יוצא: ההגדרה במוח לא מצליחה לעבור לנייר, היא אינה תואמת.

שם-מופשט, שם-תופעה

המוח הוא כמו נייר שקוף – הרוח.

מלאכת הכתיבה היא הנייר הלבן שבפועל – החומר.

העט – שהיא אני, שמנסה להעביר בין הנייר השקוף לנייר הלבן, אני רואה שמדובר לכאורה בשתי שפות שונות.

פער

אתה מנסה להעביר את האמת – ולא מצליח, אתה חווה את האמת – ולא מצליח לומר אותה.

האות א' שבנייר השקוף, שונה מה-א' שבנייר הלבן.

אומן שתפוס על האמת 🙂 כמוני לפעמים, זה מתסכל. המטרה היא הקהל, ואיך אוכל לתקשר עם הפער הזה?

השאיפה לשלמות

להפוך את ה-א' שבנייר-השקוף ל-א' שבנייר-הלבן מצריך מעבר, לבנות גשר, דוחף אותי להיתקל במחסומים, בתוואי הטבע, בנהר שקיים שם, בתוואי שלו שגם נפרם (בלייה) מטבע היותו קיים: האם את מכירים את המשפט "החיים הם דינמיים"? אז ניתן להבחין בזה כבר בחוט המחשבה: אני נתקל בחומר הלכה למעשה, בקירות של הנהר, וגם צריך להרים את ראשי מעל אותו גבול שבו המים הופכים לשמיים, כדי לנשום, כי זהו טבעי כחי, כחולייתן נושם (terrestrial vertebrates) – כך נוצרתי.

מי שמתפלל לאלוהים, לרוח הקודש, לא חושב על קירות, ולא חווה קירות מלבד אולי אלה אשר בשיח הפנימי.

אני באמת מקווה שאני מצליח לתקשר אתך עד כאן בצורה ויזואלית דווקא.

אז אני כותב את ה-א'

חציתי את הגשר

ואז ל-א' שעל הנייר-הלבן ישנה מטרה, לחזור לנייר-השקוף, היא בעלת שאיפה. הסיבה לכך שהיא לפי שעה אינה תואמת, סימטרית למקור, הפער עדיין בנמצא. אבל אין היא יכולה, היא נקבעה מבחינתי –

סוף הסיפור.

ועל כן, כדי שזו תחוש את האחדות דרכי, אני מחבר לה מילים נוספות, מצרף אותה לשירה שנולדה מתוך המסע שלנו ביחד בנהר השוצף, שבו גם נחבטתי מאומץ לב. לא שהייתה לי ברירה: שילמת לאנשים שישימו אותך באמצע איסלנד, עם תיק גב במשקל של 18 קילו, שהרגיש ב- AirBNB שום דבר עם המשקל הידני. לחזור זה אומר לטפס להר בחזרה ולחצות שוב את חומת הסערה… חומה! אתה הולך קדימה.

סוף הסיפור הוא קדימה

השירה הזאת היא הצמצום של הרוח… סוג של משפך ושעון חול שבאֶמצָעו פריזמה, תבוא למוזאון ישראל ותתקל באחד הקירות באחד החדרים בציור מופשט ואולי תגיד "עד כאן" -"זה נראה כמו קשקוש"…

ועם זאת התוצר של חציית הגשר, החיבורים שלה עם מילים אחרות, השיר שנוצר, נוצרת דמות – היא פותחת דלתות, לא רק בנפשי שאולי ההבנה שהעולם אינו מושלם והביאה אותי עם השנים לנחת, אלא בנפשם של אחרים, החיבור, החיבה שנוצרה: החיבה מבחינתי, מרגשת, זו אמפתיה, היא אינה שלמה, כי לא ניתן להתאחד עם האחר.

קבלה של חוסר-השלמות, של המפגעים

האם המטרה שלך להתאחד עם האחר? שיעשה את כל רצונך כפי שאת/ה יודעים?

ועם זאת לא ניתן להפחית מערכה של ה-א' שבנייר-הלבן, שהיא חלק בלתי נפרד של המצע שנקרא הנייר-השקוף —> זה אותו הדבר.

זה אותו הנייר, פשוט תופעות שונות שלו, זו אותה המטבע


התפיסה (או מבנה התפיסה) שלנו כתוצר של הרצון לא להיפגע מהקירות של הנהר, מציב לנו הוכחות חד משמעיות שההבדלים קיימים -זוכרים את המוּדָעוּת למים?, זה עצם היותנו כאן "אדם".

והאלוהות "יהוה"… שם, ברוח, בתפיסה -מהעבר השני של הפריזמה.

אם התורה ניתנה לנו, האדם יכול לראות רק את המשפט הבא –

האדם אמר — וַיֹּ֘אמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקְﬞחָה־זֹּֽאת׃

האלהים במימדי העשייה, עשה (כך) — וַיַּפֵּל֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה׃ וַיִּ֩בֶן֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם:

אנחנו לא יכולים לומר את אלוהים כפי שאמר האדם, לאומת האלוהים שמכיל את האדם, פועל עליו, עליהם.

התורה ניתנה לאדם, והדמות הזאת שניתנה לה שם (או מילת-יחס, מילה-כללית לראשון ממינו, כי בסיפור אנחנו עדיין בגן-העדן), אמורה להתממש. וזאת לא יכולה.

דמות בודדה.

דרך הפריזמה אנסה לראותו, של מה שנמצא שם בגן העדן ומעבר, להתאחד עמו, כי זה אותו המצע, אותו הנייר, אותה המטבע, אבנה לי סולם מתוך מודעות (ומתוך המודעות שהיא כאמור אינה שלמה ולכן לוקה בחסר).

הפרשנות המקובלת מדברת מתוך הזמן, עצם קיום הזמן הוא למעשה עצם הופעת האדמה, אם נייחס מרחב לזמן אז איעזר במילים: בזקיק-של-השנייה. יש לו אפילו צורה. כי לזקיק יש צורה, גם אם הוא נמצא כאן בהשאלה לצורך העברת רעיון.

מנקודת המבט של היקום, הפיזי, עצם הופעת הגבר, הוא עצם הופעת האישה, הנסתרת. בזקיק-השנייה. מיידית. וזאת אם אני משתמש בטקסט התנכ"י ואולי בתיבול של מסאלה-רומנטית, כדי להסביר על יצירתיות.

אך בגלל שהתורה ניתנה לאדם, רק לאדם, לשפה שלו, לאלוהות אין זמן, ולא מרחב, לכתוב על עצמו. כאשר מביטים מלמטה למעלה, מבטן האדמה, מבטן החיים, ממימיי הים-התיכון אל הרוח, האלוהים, ברבים, כולל/כוללת/כוללים את האישה או בשמה החוץ תנכ"י או הקדום: האשרה.

האלוהים משתקף, מנקודת המבט שלי ככד, מבטן הספינה הרומאית הטרופה, ב-רבים, כאחדות של שתי איכויות שמתוך תחושותיי בלבד, אחת חסרה, נסתרת, אהובה, שהאלוהים לא אמר אותה כי "אין זה מתפקידו".

או שהסתירו אותה, או שזו הסתתרה, על הדרך מעצם מהותה, או מעצם ההתגוששות בחיים, בנהר החיים.

פער

בבית המדרש אתה תמצא תלמידים שיש להם תשובות על אמיתות הקורונה, וכאלה שלא הולכים עיוור עם ההתייחסויות השונות במדיה, אלה תלמידים שנמצאים עם שאלות, ואני מאמין שגדולי התורה הגיעו למרחב הרוחני שלהם בגלל שאלות והשאלות ששאלו.

אולי תשובות זה דבר נדיר כמו מספר בעלי התבונה ביקום שבכוחם לדבר בשפתנו, שאני חושב שההערכה זה בין שלוש לחמש.

המשך קריאת הפוסט "שְׂפַת אֵם – על מקורות היצירה של משורר / השפה תוך הסתמכות על פרק ב' בספר בראשית"

לטבוע במשמעויות – זולת עצמי, ניסיון להבין את המתנות

"אני אפילו לא נכנס לזה", זה אני אומר לכם מהניסיון המר להיצמד לאנשים שראו בי "רק" ככלי.

בכל אדם יש נר, ובבוקר היום אתם כפרחים הפורסים את הכותרת-הראשית לשֶׁמש ולחיים, ומתוך שבריריות שאין דומה לה אצל הפרח האחר, שלצידכם: נראה לי נפלא.

המשפט הראשון מצריך התייחסות כי הוא נוגע להשלכות, אמונות והרגלים של כל אחד ממכם, מאיתנו, וכמובן גם לשפה עצמה.

אנסה להציג לכם את "התופעה" של המתנות שאני עומד לדבר עליהן, באמצעות הסמכה בין שתי דוגמאות: אחת יומיומית, ואחת קיצונית, לנו, בשלב זה. זהו נושא רגיש, רגיש מעבר למה שהעם בישראל חווה ברגעים אלו, זה נוגע "לפערים", פערים-חסרים, פערים לא-נראים, בחברה הישראלית שנוגעים בשאריות שבין:

  • תחושת השייכות הלאומית, אולי בהקשרה הדתי, לפרשנות שתרבות אחת מפרשת תרבות אחרת / בין מוקד עלייה אחד לאחר / בין קהילות שונות, מן הצד האחד.
  • וההתכנסות-לקבוצה-שאליה-נקשרתי, מן הצד השני.

אני רואה את זה מתוך הקהילה שלי, מתוך הנוכחות שלי בחברה הישראלית. אני רוצה להתמודד עם זה, כְּעַם אני רוצה להתמודד עם הטראומות שאנחנו נושאים, כי באמת ובתמים אני מאמין שיש דבר כזה אור או מטרה נעלה, אינדיבידואלית, שהיא שונה ומשתנה מאדם לאדם, שיוצרת גם מתחים מטבע הדברים, וכדי להטיב לאחר. את-אתה, מתוך הנוכחות שהיא אמיתית, שלכם, תוכלו לעשות זאת.

נדבר על הטוב, "הרע" הוא המיסוך.

כשאני אומר "אני לא נכנס לזה", אני מתכוון לקושי שהשני נושא בעקבות פעולה יזומה של אינדיבידואל. תחושה כואבת שלא אמורה לשרות לאורך זמן ושלאחריו האחר אמור לצאת עם תובנות חדשות, להמשיך ולפרוח. במקרה הזה "המתנה" נועדה ל-"עם היהודי", או "הציונים".

מכאן – במקום המשפט הראשון אכתוב – אני לא נכנס לזה, כעיוור.

אני משתדל לא להיכנס לזה כעיוור.

לפני שאדבר על המתנות, אדבר על מקרה שאותו אני מבקש להפוך למקרה ההתייחסות, מקרה "קל":

לפני כשבועיים עשיתי קניות בסופרמרקט עם אבי. גברת, דודה, התיישבה לצד שער-היציאה ושאלה אותי אם זה אבא שלי, עניתי בחיוב. והיא בקשה שאמסור דרישת שלום לאימי ולדוד שלי וגם סיפרה לי שדוד שלי כבר לא בא לבקר אותם ושאימא שלי באה אליה בעבר כדי לקבל שירות מסוים.

אמרתי לה בסדר.

אלה רק מילים, נכון? שבהם ישנה היסטוריה, וישנה גם משמעות לכל המילים המדוברות הללו, ואם אוסיף שהמילים כללו טון של ביקורת?

אני מניח שכאשר אתם רגילים לצפות באופרות סבון ממקור מסוים אז קשה לשים לב שאנחנו מתמזגים למערכת ערכים מסוימת, או במילים אחרות לביקורת. אני רגיל 🙂 לתרבות צפיה מסוימת, זה חלק מהתרבות "הלאומית" של כל הקהילה שבה גדלתי. תרגיל בשבילכם, תבחרו מדינה מהמזרח, ותתחילו לצפות (אני מניח שגם מדינות סקנדינביה, אולי). אצלי, אני בכל אופן, חי בין שתי מערכות מוסר שונות, חינוך ממלכתי שונה. למשל: הסדרות הללו – זה בדרך כלל מעמד ביניים גבוה, וכל המשפחה (המורחבת) בסלון וכולם מעורבים בבעיות שהדמות הראשית נקלעה אליה – המקהלה חיה ובועטת. והנושאים… אני מנסה להיזכר בנושאים שלא נוגעים לזוגיות, אהה כן – הארגון בבית, וזה ממש מעט. גם כאשר מדברים על פשיעה, היא חלק מהשפה כדי לבחון את נושא הזוגיות, לבחון אמרתי?

השהות הזאת בסלון, שם דודה הציבה אותי, והתייחסתי לזה כמובן מאליו, נורמלי, וזה בסדר מצידי גם עכשיו.

כאשר העברתי את המסר לאבא'שלי, הוא התחיל לדבר קצת בביקורת ותיאר לי שדודה לא עשתה את העבודה שלה כמו שצריך וגם המחיר המופקע, מילא הייתה עושה עבודה טובה. ובנוגע לדוד שלי, שעם זאת שהוא היה בא לבקר אותם, היא יכולה גם להתקשר אליו לפעמים.

בקשה כשרה, לגיטימית אני מניח. חלק מתפיסת עולם.

האינטראקציה של חיים בין שתי תרבויות שונות יוצרת גם משברים של מבט ולרבים גם בין-אישיים: דוד אחד שנשוי לאחת כבר 50 שנים, עם נינים, לפעמים אני רואה אותו בדוכן ההימורים של הלוטו/טוטו בקניון, מכירים? שיש מסך עם הכדורים האינטראקטיביים, שקופצים, וזה מרגיש בערך כמו לצפות במשחק פוקר שכל הנוכחים ממוקדים בקלפים שלהם ועצם זה שהם נוכחים יוצרת תחושת קהילה? זה דווקא יפה. ופעם אחת המגיש בדוכן אמר לאותו דוד משהו כמו "אתה עם כיפה, לך לך מפה ואל תחזור", באגרסיביות, בקול גדול, והוא האריך את דבריו, אל מול כל הסובבים, והסובבים שבסובבים שבאים לקניות ברמי-לוי. כשהסתכלתי על הדוד הזה, ראיתי את המבט שאתם יכולים לייחס לנער חסר ניסיון שדיברו אליו באותה אגרסיביות, משהו שאולי נשאר אצל אנשים שבאו מהמזרח הרחוק, ולא רק. זה לא ליישר מבט מול התוקף, אולי אפילו להיות אגואיסט, אנוכי, או אני לא פראייר.

בגלל הפער שבין תרבות אחת שאני חי בה, לבין תרבות אחרת שאני חי בה, אני יכול לומר שאותה דודה יקרה, כל עוד חיה בתרבות אחת, הביקורת שלה היא גם סוג של משוב עם המלצות, רצון להחזיר את האיזון המשפחתי, שלמעשה, כאן ועכשיו – לא יכול לחזור. כי זאת תרבות אחרת, כי הכלכלה היא אחרת, כי מערכות היחסים אחרות. (זה לא ברומא תהיה רומאי, זה נורא להגיד זאת כי זה סותם את כל אפשריות הבחירה הקיימות בעולם החופשי). ממה שאני רואה, השאריות יוצרות סבל.

השוני הוא לאו דווקא מסיט, השוני הוא גם האומץ המודרני להכיר – גלובליזציה של תרבויות, ואני ממש נדהם מזה.

למילה "מודרני" יש גם "פוסט-" חחח – אז אתם יכולים להחליף ל-עידן החדש.

באותן סדרות תמיד יש גם את הסבתא החכמה. בנוסף לגיבורה הראשית – בדר"כ, הפרוטגוניסטית, והאנטגוניסטית – זאת שמנתבת את כולם. ולפעמים אולי כדאי להתייחס למקרה שהבאתי כאילו זה סיפור לא מציאותי, כי כולם ביחד בלי שותפות של תוקף חומרי —> בדרמה, כולם פשוט ממשיכים בחיים שלהם, כלומר המעורבות הכלכלית הצטמצמה לתרומות לבית הכנסת השכונתי.

לזה אני קורא עולם משתנה :))

אני מכניס הומור כי לפעמים אני מרגיש שאני חי איתם בדרמה, וזה מצחיק אותי לפעמים, כלומר אולי התבגרתי, אולי התאוששתי.

והדמות המתחרה, הדודה, האנטגוניסטית, יכולה אולי להיות הסבתא בסרט אחד, בסרט הזה אבא שלי כעס והבנתי שאת המסר, למרות שהבטחתי, יש להניח לבריזה לעשות את שלה, את-אתה שומעים אותה?

תרגיל: זה קשה כרגע, אני לא חושב שזה קל, השיבה שלהן אינה שלמה, "המתנות" ש-"החוטפים" מסרו ל-דורון שטיינברכר, רומי גונן, אמילי דמארי, היקרות, שחזרו אלינו, יש לקחת בפרופורציות ואת המסר לשחרר. אל תחפשו משמעויות, רבדים, צבעים וכדומה. במקרה הזה אבקש שתתמקדו בפשטות – החכמים ביותר לימדו לפעול מתוך חמלה את דרך החיים הנעלה.

הפוסט הזה הוא תרגיל במודעות עצמית כדי ללמוד להיות אדם טוב יותר, זה לא סוף הסיפור עם הרעיון של הדודה, להיות מגשר מהכיוון של הטוב.

קרדיטים

  1. Photo: Hostages Square by Oren Rozen (CC BY-SA 4.0).