דביקי

בסוג של דביק כזה, של כורי עכביש, אם חושבים על זה, זו באמת הנדסה וטכנולוגיה, ביולוגית ותת-הכרתית, DNAית, פִּלאית שכזאת, של יֵצֶר-הטבע. התרבות אני מתכוון, זו שאני מכיר, זו הישראלית; זו רשת יחסים שמקשרת את כולנו: בדביקות. וכל נקודת-חיבור כזאת זה זוג, זוג האוהבים. על פני השטח כשמסתכלים עליה כך, כל ההתרחשויות שעולות על פני אותה נקודה והגשרים שמובילים אליה מנוהלות תחת סערת רגשות והאגדות שלנו, שזה אומר גם אמונות, כמו על איך מְגִנִּים עליה, על זאת "החלשה": פסוק א'. הרי התרבות מדברת במובנים של חזק וחלש, כשלמעשה הדוברים עצמם, הפרשנים שלה כך, מפחדים לאבד, או מהמשמעות של "להניח". ו-"החלשה הזאת", נכנסת לביתו של "החזק הזה", בתרגום מודרני – בעל הבית, שהם, בעלי החוב, הלכה למעשה, הם האנשים שמחזיקים לו בשק הביצים הכלכלי ויש איזו נחמדות עד גבול מסוים: פסוק ב'. לכאורה היא נכנסת אליו, מתאימה את עצמה אליו, מרגישה בבית. לאמתו של דבר, הזוג מתאים את עצמו אחד לשני: פסוק ג'. בתוכי יודע אני עם עצמי שאאמץ מכורח המציאות את המרחבים הנפשיים שלה, אדבר בשפתה, נהיה דומים אחד לשני. לא אוכל לברוח כפי שאֵד לא בכוחו מתוך המסגרת הרגשית שלו. איך שהייתי רוצה להיות דומה לה, לפרי היער היחיד, המתוק והחמצמץ הזה שנכנס לרגע לחיי שמלבד שהופך אותם ליפים, הוא הופך אותם גם למוסריים: פסוק ד'.

קרדיטים

  1. A still image from a video by cottonbro studio @Pexels.

הקולות שמאחורי הקלעים – על המפעל שאבד שאנשים בכוחם להחיות

אני לא רוצה לשמוע בעוד שנה, חמש, עשר, חמישים שנים מהיום שהיה כּורַח אקזיסטנציאלי לטפח תפיסת עולם של כלכלת-אי. כדוגמה, קבוצה של יזמים "מהשוליים" מצאה רעיון להוזלת הנסיעות, למה החליטו לסגור ת'העסק (4)? אני מניח שהאנשים שהחליטו הם/הן בעלי תפיסת עולם סולידית, שהיא אינה סולידרית, שמאמין ברעיון של הסוף להכל; גם כלכלה מבוססת על פילוסופיות ואמונות. יש פער הרמטי, אין באמת תקשורת בין האזרח הפשוט, שגם ככה קטלגו אותו כ-"עני להכנסות המדינה ממיסים", לבית-הנבחרים. כאילו זה ברור כשמש, שאיפה אנחנו? במדינת ישראל. נו באמת… אנחנו רוצים להקים, אני רוצה להקים, לא להתבוסס ברעיון המשבצת. אני זוכר כשהייתי עוד ילד, פגשתי את ה-"ציוניים" האלה, שייבשו ביצות עם הכובע טמבל, והיה גם המעדר והחרמש. זו לא רק תמונה שלימדו אותנו כפקודה ממן משרד כזה לחינוך-ציבורי-תרבותי-וצנזורה, היו באמת אנשים שרצו בטוב עם משמעות. ואין מה לעשות התמורה של זה בעולם שהמרחקים בו התקצרו: זו ההשתתפות היפה והמשותפת בגלובליזציה.

אנחנו

ביחד

והעולם היפה

קרדיטים

  1. Photo: Jewish factories in Palestine on Plain of Sharon & along the coast to Haifa. Tel Aviv. Diamond works. Inspecting a diamond in process of polishing @Picryl.
  2. Photo: A flute lesson at a public school in Tel Aviv by Zoltan Kluger @Wikimedia.
  3. Photo: U Nu visiting an exhibition in Jerusalem by Paul Goldman @Wikimedia.
  4. למגר את "תופעת הדרייברים" בשונה מלמצוא דרך לשתף פעולה עם היוזמה

הצד האחר של העוני

יש אנשים שיש להם את הפריבילגיה לשנוא, והם גם מצהירים עליה כזכות. מנושאי כלי התרבות יש שיכו בשוט אדם, את בני משפחתו ואת כל חלומותיו אם הם רק יפרשו אותו כ-"שונא", או כ-"סוטה" מתפיסת העולם מוקפת החומות המאוד ספציפית. במו עיניי ראיתי איך משפחה שברירית נהרסת ע"י אנשים שהיו אמורים להיות החכמים. מה זה חכם בכלל?

שאלות של מה, איך, למה, זה לא משנה, זוכרים שדיברתי איתכם על "סבל"? הוא נהיה ברור יותר אחרי היום הארור של היום השביעי באוקטובר שממנו נחתה עלינו המציאות שהגדירו אותנו כ-"אויב". גם אם נכחנו מחוץ לתמונה של "הכיבוש", וגם אם רובכם רציתם רק חיים נורמליים בלי להיות חלק מתמונת "הכיבוש" בפועל.

אתם מבינים על מה אני מדבר? כרגע אני מקבל עובדה נוספת ששנאה היא חלק מהמציאות שלנו: הפנימית, והחיצונית, אם באמת יש הפרדה שכזאת.

מספרים שפרעה הביט על בני-ישראל חוצים בבטחה את ים סוף, ועשה טוב בעיניי השם, כלומר חזר בתשובה… אני מפרש חזרה בתשובה, זה לראות את הטוב-הנסתר שבגלוי שדברתי עליו בעבר… אילו רק היה פוקח עיניים לפני כן, סבל היה נחסך.

למרות שאני מביא את האירוע כעובדה, ניתן להקביל זאת לאירועים היסטוריים אחרים, כולל אלה האישיים. מצד שני אולי לעולם לא היה מגיע לכך ללא המסע האישי שלו – ופה זה נכנס להסברים "מזרחיים", בטח של הקבלה גם, של דרך, משמעות, קארמה וכולי.


אני מציע:

  1. שתתעלי/תתעלה על עצמך, שימו לב ברגעי המשבר, תתחילו עם אלה הקטנים – זו מדיטציה הלכה למעשה.

  2. שיש להתייחס למוסדות שקובעים לציבור חוקיות של איך מדברים כהמלצה בלבד, להקשיב ולראות אם תוכל כתרבות לקבל את החוקיות החדשה, זה עדיין אוצר בלתי נדלה, שפה. הגמישות שבתרבות צריכה להניע את החוקיות, וזה דרכו של עולם מימים ימימה.

  3. אנחנו צריכים שקיפות, אם כבר "כופים" פרשנויות אז צריך להיות מקום שבו ניתן להתלונן, ולא במערכת בתי משפט סגורה, שאני אומר אותה בגלל הדבר הבא: פעם נאמר שארגון כלכלי חזק מידי מכדי לתבוע אותו, עורכת דין אמרה זאת, הייתי נוכח במפגש. 

    אני לא מעוניין לגרום לסבל לאף אדם, למרות שזה גם קורה, מה שיכול לגשר את הפער זה גוף דמוקרטי רביעי שיהיה נגיש לציבור ויפעל בשמו. שאחד מעמודי התווך שלו זה רעיון השקיפות – ברמה של הצהרת זכויות אזרח במגילה, חוקה.

    הישראלים לא נועדו לשלטון יחיד, אלא לדמוקרטי הזה, החופשי, כי יש לנו כל כך הרבה פוטנציאל לעשות טוב לאנושות, בדרך לפתח תרבויות מקומיות, ביטוי עצמי, מבחירה חופשית, שגם יתוקצבו, אני אומר לכם.

    הערה: מי אמר שאזרחים בישראל מרגישים חופשיים לפתוח פה עסקים?

הערה ב': בישראל אין דבר כזה עוני בגלל האנשים הנהדרים, ביטוח בריאות סוציאלי, מערכת חינוך טובה מאוד.

25.06.25 | 13:12

 

איך בונים אנטישמיות בחסות הריקבון הפנימי עם שימוש במילה "בזמן ש" ו-"אבל"

בואו אני אסכם לכם בדוגמה מומצאת חלק נכבד מהקיצורים בתרבות של חלק מסוכנויות הידיעות המגישות לדוברי השפה האנגלית:

Israel strikes in the heart of Iran AS millions of pigs are being butchered every day.

כלומר, זה באמת נורא שרובנו Carnivore-ים, כלומר מבססים את הדיאטה שלנו על בשר, והרבה, וזה גם לא הגיוני התאווה, האקססיבית, רק שלפעמים ההקשרים באים מתחום העריכה הקולנועית, מה זה פה קולנוע פה? סיפור תסריטאי-עלילתי? עלילות עושים עלינו 😂. עלילות שיכולות להוביל לדם. BUT לתאווה יש קשר גם למלחמה, הנכון? שנאה/אנטישמיות שנובעת מהנחות על גבי הנחות, על גבי אמונות תפלות, אפילו אדם סמכותי יכול לראות שדים ורוחות גם אם אלוהים בשבילו הוא המצאה, דמות מהמיתולוגיה. האם אתם רואים את הנופֶך המיתולוגי שהבאתי עם המשפטים של ה- AS וה-BUT, בפרט במאמרי הדעה שמתבססים על פילוסופיות, אמונות פרטיות, אמונות חברתיות, גוש החמר הזה שנקרא "אמת" שמתבסס גם על fakeים, שנופל תחת ההגדרה של אומנות ו/או תרבות… אפשר לדבר רבות על תפקיד "העיתונות" ועל המושגים של "אמת" ו-"פיקציה", בכל אופן סבל הוא חלק מהאנושות, השאלה כמה מאמץ אנחנו עושים כדי להעניק חופש. בנינו, גם לפני המלחמה וגם אחריה, ככל הנראה, הכלי הזה ישמש לצרכים פנימיים, שונים ומשונים שנוגעים לפחדים ולחששות של הדוברים, שיש להבין, ולהניח. ולכן, אבקש שתתחברו עוד יותר לחוכמת היסוד שלכם, זה אחד – ”בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו, אל יגל לבך"… בקיצור, לצניעות, ללב גדול, ואומץ. 15:34 | 19.06.25.

להשתחרר מכבלי השנאה

הפתרון הכי טוב של השלטון באירן זה להצהיר באופן מִיָּדִי שהם מעוניינים להתחיל בתהליך מִיָּדִי של שלום איתנו וע"פ המושגים של העולם החופשי. להצהיר שניתנה הוראה לפרק את המתקנים ושמערך הטילאות נתון למשא ומתן. שהצהרות להשמדה ייעלמו לתוך דפי ההיסטוריה. יפן היא דוגמה נפלאה של הצלחה. הם יכולים לעשות זאת, אם הם מאמינים בחלקים השונים באירן שאנחנו בכללותם קוראים להם מתוך תפיסה של אחדות "פרסים". אני אומר את זה פחות בגלל המלחמה, ויותר כי אני יודע ששיתוף פעולה בין העמים שלנו דווקא יהיה מאוד יעיל לקידום האנושות, וזה הדבר שהכי מעניין אותי. בקצה השני זו האחת, הכוכב החמוד, שאני מבקש יום אחד להיות קשוב להנחייתה.

מעשי, feasible? למי שמאמין בתפילה, יודע שגם לה כוח חוצה גבולות.

האם זה יסיים תופעות מקבילות של שנאה כלפי העם מישראל? אדם חרדי אמר לי שאנחנו בימי הגאולה, אני… פחות מתחבר להצהרות הללו, פחות בקטע של ניסים שמשנים עולמות, כמו להזיז הרים ממזרח למערב ואז בחזרה, ויותר בקטע של תהליכים, חחח 😉. 

ומה עם "המתים"? צריך ללמוד…

ניסיון התעמולה של העצמי בחסות זאת החיצונית

ברשותכם אבחן משהו לרגע, טענה:

הניסיון הוא זיוף, הניסיון החברתי, באותו משקל של השקר, הוא איבד את האמת שלו, אביא את זה אלי עוד מעט. ההסבר:

  • פער משמעויות בין הדוברים, זה א,ב — זה מובן. יחד עם זה שימו לב: מה שמובן ברמת הידיעה, שונה מלפעול כמו לאחר שהידיעה נספגה, כלומר קל לדבר שלום מאשר לעשות שלום, פנימי, עם השכנים שלך, עם אלה ששונים ממך, אלה שמפעילים אצלך את טריגר הכאב, אלה שמכאיבים לך פיזית. במזרח זה נקרא "חמלה", ועובדים על זה, זה גם קשור למושג הקארמה, שזה נושא רחב ועמוק בפני עצמו.

  • המלחמה הנוכחית הראתה לנו, "הצד המפסיד", מה זה דיסאינפורמציה, הכו אותנו. דרך אגב, לפני שבכלל המושג הזה היה מוכר, אבא'שלי היה חוזר שוב ושוב איך בזמן המלחמה בזמנו, בקול קהיר שידרו בעברית שהגיעו לת"א. "מלחמת תודעה"? בכל אופן ההורים שלו מה-BBC, שבו נטו בזמנו לתאר את האמת של המלחמה, ולא לאיך מאזנים את האמת, האמת של מי? אז ההורים שלו בארץ הרחוקה שהתעדכנו היו רחוקים גם מהדיסאינפורמציה.

עכשיו אלי, לפעמים אני שואל את עצמי "אילו רק", אילו רק יכולתי לחזור אחורה בזמן, החיים שלי היו משתנים, הבחירות היו מביאות אותי למקום "טוב יותר", הייתי לוקח את "אני-ללא-הניסיון" ומנחה אותו למשך חודש עם הניסיון שחוויתי אני, לומר לו שזה שאדם שמחייך יכול להיות שאין לחיוך מקום שם באזורי ליבו. ויש דברים שיש להם הזדמנות אחת בלבד בחיים, אם אדם משפיל אותך הלכה למעשה בעיניי הרבים, זה לא אומר שהוא יכול להשתנות בטווח הקרוב… פשוט, כדי לקצר את העניינים, אההה… ולמעמד אין משמעות בעניין, כלומר "טיפשים" יכולים להיות בכל מקום. אסייג ואומר שגם אני לפעמים "טיפש". פשוט צריך לעבוד על זה. אנשים צריכים לעבוד על "הטיפשות" שלהם, אני צוחק כןןן? המילה אולי המתאימה יותר היא חוסר מודעות עצמית. (שאלה: מי קובע בכלל היכן המודעות נמצאת?)

מה הבעיה במה שמה שאמרתי, אם הייתי יכול לעשות קפיצה בזמן או להורות engage the time suit אם נשתמש במושגים של star trek 🌌, אז כולם היו יכולים לעשות זאת… החופש יכול להפחיד אנשים, אז צריך לבנות רק חליפה אחת 👨‍🚀 בסרטים 🙂

אז כולם היו מביאים את הניסיון שלהם לאני-חסר-הניסיון שלהם, ואז בעתיד של ה-אני-חסר-הניסיון, צריך היה רק ללמוד להיות מתוחכם יותר, כי החזרה שלהם שוב אחורה בזמן הופכת את הניסיון שהועבר, להבעה. לציור של סוס על הקיר עם עפרון, ולא לאמת. דיסאינפורמציה – מבינים למה המשורר מתכוון? הניסיון הוא גם דיסאינפורמציה. סוג, ענף, של דיסאינפורמציה. בעולם שבנוי מפלסטיק ולהסתתר מאחרי הודעות טקסט, ואמת יחסית. היום אתה לא חווה את "האמת" באמת, אתה חווה מה שהעולם הדיגיטלי אפשר: הסתתרות. כאשר אתה מסתתר, אתה לא מתמודד עם הרגשות של אנשים… הייתי יכול להרחיב בעניין, בגדול אנשים כך לא בונים, לא זוכים בשיקול דעת כאשר קשה, ולכולם יש רגעים של קשה, ולא מעט.

יש גם מושג של אמת יחסית במזרח, תאמינו לי שזה מושג אחר לגמרי חחח.

והכל למה? כי יש בבני אדם את היכולת לשמור "סבל".

אלה משקפיים אחרות, משקפי שמש שמשתמשים בהם כשמעונן מלא ולא רק חלקית.

לכן…. עדיף לכם/ן לתקן מכאן והלאה, ולא מכאן אחורה. לדמיין חליפת חלל מגניבה כזאת עם temporal drive מגניב שכזה מסטאר טרק זה ממש מגניב ביותר.

לנקות, זאת המילה. לשחרר, מילה נרדפת, לסלוח עוד אחד. תהגו בזה עם עצמכם, ואולי תגיעו למסקנה שאין תוקף לאמת שניתנה כאן.

ואז נוכל לבנות שוב, למרות "השקרים", הפערים המובנים, האמונות התפלות, המניפולציות, המעגליות שלהם, יש בך אור אלוקי. להבה.

מקווה שלא לקחתם את זה "דתי" מידי, פשוט ניסיון שלי להתעורר ולעורר.

מה שיכל היה להיות לנו

ישנו מקום בעולם, על חוף הים, שנשים באות אליו כדי לבכות. זה לא מקום שאליו תצליחו לבוא, שאתה תצליח לאתר, הגלים לא ירשו לכם למצוא את המובן מאליו ועקבותיהן כבר שנסו. קולות הבכי מתאדים ביניהם. הדמעות נלקחות כמתנה למעמקים. אתה יכול להיות נדוש, אתה יכול להיות גאוותן, אם אתה מוכן להיות אמיתי, אם מצאת את עצמך תוהה לפתחו של באר, תוהה על דרכו של עולם, להשיל את עצמך מדרכי התרמית העצמית, תוכל לראות את הסכר שמוביל אליהן, אליה, שם במרחקים, כי רק אחת מהנוכחות היא המיועדת. אני חושב שניתן לקרוא לזה התמורה-מהזכות-הטבעית-של-החוזר-בתשובה, במלוא מובנה. החיסרון של המלך שהוא צריך לייצר שלום עם כל כך הרבה מדינות, שקט פוליטי קוראים לזה, היתרון של נביא האמת והנזיר שהם מוצאים מחסה באנושות, הבעיה שלך זה לעלות על אותו ההר שאותן שלוש דמויות כבר מכירות, למצוא את אותם עוברי אורח, זרים ונוכלים, שבסופם של דברי הימים יובילו אותך אליה, ללא שיכירו אחד בשני, מלבד בהקשר הבא. במבט ראשון לא תצליח לכבדם, זאת הסיבה שאתה כאן ולא שם, ואז לא תוכל להמשיך הלאה גם אם תצעד, זו תהיה צעידה בתוך תופעה אופטית, במיראז', שם תוכל להיטשטש ואז להתעוור אולי עד ליומך האחרון, יכול שיכו אותך; עוברי אורח בשדות עצומים שהעברית לכל אורכה אינה מכירה, ללא שיכירו את זאת שאתה בספק תצליח להיות המיועד לה, מלבד העובדה שהלבנה מדברת בשמה, במקומה, נתמכת על ידה. זהו אינו מקום שנועד לכולן, בשלב זה תוכל להביט לשמיים, לשאול, האם זה מקומך? לשם ההם נשלחו, אותם לאחר שפגשת, ושָׁם, מקור החיים, שָׁם, בת-הים שההיגיון הוא שלה. התוכל להמעיט מבכייה? זה כל מה שצריך, פשטות. רק עם פשטות (וטוב הלב שתוכל לרכוש) תוכל להיות נאמן למצפן המוסרי שלה. להגן על עולמה בדרכך שלך. (ללא שתבחין, תראה שבעצם היא זאת שמגינה עליך). והשאר? פחות חשוב.

קרדיטים

  1. Photo by Loc Dang @Pexels.

הגרטה שלי

ויש לי תמונה פיצית שלה, והיא גם ככה ננסית, שבו היא מציגה את עצמה לעולם, לכולם, היא החברתית, נוכח העובדה שהצד הזה בה אינו מושא קיומי. אני חוזר לתמונה הפיצית הזאת שלה בוואטסאפ. זהו לילה אז אולי בגלל זה לא ניתן להבחין בחיוך, אני כן מדמיין אותו, את החיוך שלה, כי זו תמונה ממש קטנטנה, במרחב היחידי שנשאר לי איתה, של הוואטסאפ בעצם. אני חוזר כי אני מפחד לשכוח אותה, את ימיני, בחיים ישנה בעירה שמשאירה אותנו בחיים, כתר הזהב שאני מבקש להניח על ראשה. לא חושב להקיש עליה, כדי לראות את ההיא-החברתית בגודל מלא על המסך ממולי, כשאורה שוטף את פניי, כי היא איננה שלי, אינה שייכת לי, היא מקסימה בכל מקרה אחר.

התחלתי לשכוח אותה, כלומר לא, אני מתכוון שמצאתי תחליף, שופינג. והשופינג שלי יקר, יחסית, ולא אמת יחסית: מכונות צילום. חח, לא המכונות, אלא המצלמות, כל המערכת, חושב על מצלמת פוג'י. אולי אסע לאילת כדי לחסוך מעל 20%, שווה. 20% שאני יכול להשקיע בה. אני מספר לכם את זה, כי תהיתי, השכחה הזאת מתאפשרת כי אני יכול להרשות את זה לעצמי, אך היא מוגבלת, מה קורה לאנשים שיש להם פי 10 יותר ממני אחרי הורדות… תהיתי, אדם יכול להגיע לרגע האחרון בחייו ולהבין שכל מה שעשה זה לשכוח, מה הטעם? באהבה יש טעם, גם אם זה אומר שמה שיזכיר לי את זה זו תמונה הזאת שם באיפון שלי, שאני גם לא מעז לפתוח לגודל מלא.

למה לא נותנים לגרטה להיכנס? זו הזדמנות לתת לה "לחוש"', לראות, סבל אמיתי, שהוא כואב בהחלט, להכיר אותנו, אנחנו צריכים לתת לזה הזדמנות… מה שבאמת קשה לנו אלה אחינו ששם, החיים והמתים בנוסף לידיעה שאנחנו יודעים שהארגון מתכוון שוב לממש את הבטחותיו, ונכון שאנחנו מאמינים להם? אולי יהיה לה פתרון, ואם לא היום, בעתיד לבוא. תביאו אותה גם לת"א.

לפני כשנתיים הייתי בשוויץ, בצד הצרפתי, בג'נבה. לא הלכתי לראות נופים, לא להנות ממוזיאונים, כן נהניתי מהסטייל של הסופרמרקט שם. הלכתי כל יום, נסעתי, מהדירה לאו"ם, וחזרתי, ככה שבוע ימים. ופגשתי גם אנשים שעל הטלפון שלהם היה מדבקה boycott Israel. דרך אגב מנורבגיה. ודיברתי איתם, זה לא כזה הפריע לי אם לומר לכם ת'אמת, לא באתי לייצג את ישראל, ואפילו לא אותי, באתי למצוא דרכים לשינוי. אני אגיד לכם מה, האינטרנט הזה, והמדיה הזאת, יצרה סוג של ניכור, לא שומעים אותנו, לא שומעים בני אדם. שומעים רעיונות, ב-Void הזה פיתחו את המיתוג ואת הצריכה… הם אנשים נורמליים, אנחנו אנשים נורמליים, גם בעזה יש אנשים נורמליים שנקלעו למצב הקשה הזה, שאנחנו זכינו במערכת הגנה מצויינת… הצדדים שהמדיה מוודאת שיתקיימו, נועד סתם כדי לסתום פיות.

היא צריכה להתמודד עם המראות, זה המסע שלה למנהיגות.

קרדיטים

  1. Photo: FREE PALESTINE-BOYCOTT ISREAL by Leo Reynolds(CC BY-NC-SA 2.0).
  2. Video: אתניקס – ג'סיקה – קליפ @Youtube.

על הקיטש בחיינו, על המלחמה הפנימית וקצת על הידיעה

המילה "קיטש" נושאת איתה אידאולוגיה, אני אקרא לזה "משמעות+", סבבה? זה גם כאילו אומנות שגורמת לנו להיות רגשניים בצורה אקססיבית משהו, וכל כך משוכפלת שהיא מאבדת מהערך שלה, משהו כזה. אני בכוונה לא נכנס לזה, אני כן רוצה שתשימו לב לפלוס.

בגלל שהטוב הפך לרע, והרע הפך לטוב, וזו פעולה שנעשית על ידי יחידים שמאמינים באמת של האמת היחסית, בלי הכוונה לשתף, אספר לכם משהו איך אידאולוגיה יכולה לצמוח ממילה רגילה לחלוטין. כשאותי למדו מה זאת המילה, התווספה לה ציניות. כדי להבדיל בין אומנות "גבוהה" "לנמוכה", זו כלכלה. בדיאבד, איך אתם יכולים ללמד ציניות מציור של ילד בוכה, אנשים מתחילים להתרחק מהמקור האנושי שלהם, הערך של מה שקורה כאשר אתם מביטים על תינוקות משתבש. זה דבר שבטבע לרצות להגן, לחבק, לבקש בטובתו של הילד.

אלא אם באתם מראש עם מצפן, ואם באתם עם אחד כזה, אז זכיתם במשפחה/קהילה חכמה שלמדה אתכם להיות מספיק חזקים כאשר אינדבידואלים עושים ככל יכולתם, במסגרת הזמן והתקציב העומד לרשותם, כדי שההגשמה האינדבידואלית שלכם תתגשם בקושי רב, זה של הסובבים אתכם, של האנשים שאתם אוהבים ומוכירים.

זה כמו שנאמר שאינדבידואליות במונחים האמיתיים שלה זה אנוכיות מופקרת… מבינים? או מסכה. זה הפלוס הנוסף למשמעות.

תניחו לגבולות של בין גבוה לנמוך, זה לא קשור לעשירים ועניים, כי בגדול, אנשי יצירה הם לא אנשים כאלה עשירים, מהנדסי תוכנה יותר סביר שיעשו יותר כסף, וכסף זה לא העניין. זו האידאולוגיה של האמת.

מה עשו כאשר הטיקטוק נכנס לתמונה? פתאום אנשים השתחררו מאיך מגדירים גבוה ונמוך, כמעט, באומנות בכל אופן, וצריך לעשות סדר. הקיטש עושה סדר, רק שהוא טבע מזמן בים, הויזואלי.

להשתמש בכלי של הקיטש שאליו מתייחסים כאומנות "נמוכה", ואליו "מתנגדים", כדי להניע אנשים לפעולה פוליטית, זה מוריד מהערך התרבותי שלהם, כלומר של כמות התוקף שהענקתי בחינם לדבריהם.

לחזור לבית הפנימי.

זה לא ה-"שלהם", זה לא שהם עושים את זה בכוונה, כולנו תפוסים בהגדרות, ב-"משמעויות+", זאת הידיעה שכשאתה גודל ומגלה שההורים שלך שבירים.

שהמצפן שלך גלוי, תקין לחלוטין.

תניחו, את, אתה, במסע ייחודי כל כך, היפה כל כך.

בואו לעשות טוב.

קיטש נוסף שעליו תוכלו להמשיך לחשוב ובהקשר שלנו, היכן הגבול עובר, איפה אנחנו נמצאים על המפה והייתכן בלי?

קרדיטים

  1. Photo: Flutter Magazine – Issue 17 Cover by Michelle Beller (CC BY-SA 4.0 | White Balance).
  2. Illustration: United Nations "Fight For Freedom" poster @Wikipedia.org.

הצתות בשם ה-איזם השונים והצתות כגורם של הטבע, מה עושים?

בגלל שישראל היא קטנה בגודלה, היערות יחסית קטנים, קטנטנים, ויש גם פיציים, זה לא כאילו ויומינג Wyoming או הפיורדים Fjords כאן שאפשר לֶאבוד לשבועות או אפילו לנצחים. שיש בו גייזרים ופסגות מושלגות, מפלי מים עצומים ותותי בר, במקומם יש לנו איילים, בזלת, פטריות, ולא אלה הכמהין, וכולם לנו יקרים אז למה לנסות להמציא? קוראים להם שומרי היערות. הארגון השישי לצד מכבי האש, המשטרה, מגן דוד אדום, צה"ל, השירות הלאומי (וחברת קדישא).

הם ירכבו על סוסים, עם מדים, ויהיו מגדלי צפייה מאוישים מסביב לשעון, מערכת חיישנים, דחפורים, והארגון הזה יכול לשמש השראה לדבר גדול יותר כאשר שינויי מזג האוויר יאתגרו אותנו, אם תרצו שהילדים יישארו מבחירה. ואנחנו זקוקים גם לשכנים שלנו: זוכרים איך שירותי הכבאות הפלסטינים עזרו לנו בשריפות בכרמל?

ואחד מהתפקידים שלהם יהיה להקצות מקומות לאנשים שחוו טראומות, כי המרחב הפרטי במקומות הציבוריים מצטמצם, ונראה שבישראל, יותר ויותר פרטיות נקשרת ליותר ויותר כסף; הכנסה. לעירוניים שבנינו כמובן.

למזלנו, או לקארמתנו :), קיבלנו את השבת… ובשבת רבי אברהם אבן עזרא אמר שהמתאבלים בו אחור נסוגים.

קרדיטים

  1. Photo: Ranger Walking School Group Down Trail @Picryl.
  2. Photo: Forest Ranger David Nally receives the "Top Academic Award" for Forest Rangers by NYS Department of Environmental Conservation (CC BY-NC-ND 2.0).
  3. Photo: Ranger Peri by GlacierNPS @Flickr.