history 3.0 | Amir Pri-gal about mirrors
כל החיים שלי חייתי במדינה אחת עד שהבנתי כמה חשוב זה ליצור מגע עם אנשים מתרבויות אחרות ברגע שנחתתי במדינה שהיא זרה לי לחלוטין, כל כך שונה. אני מספר לכם את זה כי אני רוצה לקחת אתכם למסע קצר, מסע שיכול קצת לנער אתכם מגבולות של אמונות שלא שייכות לכם.
מוכן, מוכנה?
הילד בן 12, הוא העיר אותו והוביל אותו לעבר חלון שבחדר השינה של מי שלעתיד היו אמורים להגן עליו. אלה אותם תריסים כתומים שלימים יהיה ניתן לגרד מהם רסיסים של עפר בצבע של תעתוע.
אימו מסתכלת מעבר, מרוכזת בשקט ששייך ללילה יוצא דופן. קולות מתנפצים כמו גחליליות בדרניות בין עמודי תווך, קול של אנשים לא מזוהים, ולא זרים, שרוחשים משהו.
לפי החישוב של הנאמר זה קרה בחורף של 1993, הוא זוכר למרות שזה לא היה קר כמו היום; אלה היו ימים של גשם ובדרך לבית-הספר עפר נישא באוויר, ובגשם של פעם היו צלילים של צפרדעים.
בשנות ה-20 של המאה החדשה את הצפרדעים החליפו מצלמות בפיקוח עירוני, לימים בענן.
הוא אמר לו לא להיבהל… "אני רואה את האש, בית של מישהו…"
הח'ליפה הופיעה בצד הסורי, ובאוטובוס פגשתי הורה שסיפר מתוך תחושת סיפוק לא ברורה שאת המחזות הוא מראה לבן שלו… חשבתי שזה נורא, ניסיתי להסביר, והאבא מתמודד עם כל כך הרבה משברים, שאפילו הרה-אורגניזציה שעשו על גיבורות-העל, כל כוחן זה לשכפל את הכלכלה שלפני המשבר של 2008.
האם זכור לכם אותו האדם שידיו היו מגועלות בדם אחינו?
אני זוכר את אותו אדם שידיו היו מגועלות בדם-אחינו עד שהחלטתי באמצע היום לכבות את הטלוויזיה, פיזית, את הכפתור; והמחליטים החליטו, החלטות של משברים, לבצע הקרנה חוזרת, עד שהוחלט להפסיק את ההקרנה החוזרת. וזאת מתוך תקפות לאחריות מכלילה.
שוב, מיליוני אנשים חוו משבר מיידי וזה כולל ילדים. מעבר לתוצאה שהושגה, מהתוצרים שניתן היה לשער, הוחלט להתעלם. וזה שצולם נדרש להיתפס ולשחזר.
מישהו חייב לעזור, מישהו בטח עוזר. במאה החדשה שניים מתפעמים מן החזות של אדם שבעל כורחו עולה באש. מבעד לחלון הם ממשיכים בצילום, כמו אותה כתבת איטלקייה שלא יכלה לעשות דבר מלבד לתעד… והוא, שמקומו בעולם, מתמודד לא בתחנונים לעזרה, אלא בקול כזה שבו חוזה הוא בפני התהום, שבה למילים אין מקום, שביל אחד, לא מאה נוספות שמהן ניתן לבחור, מי יודע? חוזה. מעניין איזה צליל יש לאהבה? האות ניתן, האות הופיע, האות פג ואנחנו צפינו בדרמה בזמן יחסי.
מאז פגשנו אנשים בעמדות מפתח שיש בכוחם לפרגן, אבל הדרישות המקדימות… אוי… הדרישות המקדימות כדי למלא את אותן עמדות – לעצום את העיניים ולמצוא את האשמים בדמות חוסר התפקוד המשווע בפנים של העוני. בהתחלה קראו להם עולים, אחר כך קהל-העובדים ולבסוף מלבד הספר לא נשאר דבר, אפילו הילדים מתנכרים. מתנכרים להיסטוריה של ההורים שלהם.
אדם אחד בא והסביר לנו שלמציאות יש כל מיני רבדים, גוונים, איש מהעידן החדש, אורין, סט, ואז שמנו לב שהמציאות הזאת דוברה בכל המדיות השונות, בסופרמרקט, בפילוסופיות של המאה הקודמת, בתעשיות הכלכליות שבהם היינו מעורבים… איך זה שלא שמנו לב שהמכנה המשותף לכל ההופעות הייתה האמונה שהאדם רע ביסודו. ולכן לטענתו, מבעד לחלון שלהם, הזכות למנוע חופש של ילדים הפכה להכרחית.
מבעד לחלון ראינו את אותו אדם שגם הוא בעל כורחו היה שרוע על הכביש והיה זקוק לנהגים האחרים שיעצרו ויגנו עליו או לפחות ידריכו אותו לקראת קבלת האות השמיימי. הייתה לו משפחה שהזדקקה לו… צדיק אחד נמצא, וע"פ דברי החכמים, זכותו של הצדיק מגן עלינו. כל הנהגים האחרים נקראו לתשאול אשר מצאו את הסיבות הנכונות: הצורך הכלכלי, הלחץ מהמינוס, התקרות הגבוהות של בתי המשפט של התרבות המנצחת, כך סיפרו הכתבים.
במבט לאחור, האדם, הנערה או הנער עברו חוויה שהסעירה את מערכת הרגשות שלהם… ברגע אחרי למדנו לומר שאנחנו מצטערים בשביליהם.
הרי למדת להביט מתוך נקודת מבט מחקרית שרכשת מתוך קריאה שורשית של מאמרים אקדמיים: בקיצור למדת לנתח.
כהערה אוסיף ואומר שלמדנו לנתח ושכחנו את נקודת המבט, את האתגרים, האמונות האישיות וההשלכות ההיסטוריות שנמצאת בשפה ושכותבי המאמר מביאים איתם לנייר הלבן.
קורה אירוע מטלטל. ו-5, 20, 50, 759 שנים אחרי יש לנו את הביצים לנמק שאת ההשלכות של מה שהאדם עבר: בעובדה שהם לא רכשו עד לנקודת הזמן של הפגיעה את הכלים הרגשיים להתמודד עם מצבים כאלו בחברה.
שמהמקום הזה הם נראים לך פשוטים.
המשך קריאת הפוסט "חוויה מסעירה – מחשבות על קארמה – בחירות לאחר מעשה"
אני הולך להציג בפניכם סוגה חדשה שמתבצרת בעמדה שלה מתוך מודעות. אפשר לקרוא לסרטים הללו פוליטיים או בעלי מודעות פוליטית החלטית, כי מאחרי הקלעים הם מציגים צדדים מקוטבים. אך, לעניות דעתי, הם פוליטיים מסוג שניתן לייחס לסוגה, תת-סוגה משל עצמה, שעכשיו אני מתחיל לזהות. הם יכולים לאתגר כי מתוך דוקטרינה ש-"האדם לא ניתן לשינוי" וש-"הוא רע ביסודו", הזכות להשפיע בצורה כזאת שתגביל את הדמוקרטיה שלהם בעיניי עצמם לא שונה מטקטיקות של אמצעי מדיה לאומניים שיש להם את היכולת להניע אנשים ע"י "עיוות" של המציאות. זו טעות, כי זו מראה, ומה שאומר שהם אנושיים. כמובן שאפשר להתווכח מה הן הגבולות המותרים, מה היא המציאות, רק שאני בא מתוך רצון להביא חמלה לאנשים שלא מודעים לציניות כאשר האפקט מתחיל.
אוקיי, אני מביא על רגל אחת דראפט של 10 מאפיינים, 16 הערות, ופתרון אפשרי אחד לשחרור לחברה המקוטבת שאני מכיר.
המשך קריאת הפוסט "חותמת חברתית – על אומנות פופולרית ועל דוגמטיות"
במרחב שיש בו "האקרים" ו-"ליצנים" זהו מרחב של חרִיגוּת. אז הוא מביט על המסך, הוא משמש כעד והוא מסמן אנשים. זוהי חריגות במובן שמתוקף היותו בן-אנוש, ההשוואות מול אותם אנשים בחייו הפרטיים בכל כוחות נפשו ומתוך חופש בחירה, ניתנות רק להתעלמות, והתעלמות כל תפקידה גניזה לשמירה ממושכת מפני "הסכנות" של העולם החיצוני שבכוחן להוביל אותו לרעב. מה הן הסכנות ומה הוא הרעב, אתם תחליטו.
בשנה וחצי האחרונות להקת אנשים מכל העשירונים ומכל המגזרים ומכל תתי הסגמנטציה נמנעו מלעסוק בקורונה כאשר הקורונה נגעה בהם, השכחה או ההתעלמות היתה מועמדת נבחרת. במשקל דומה, הוא נמנע מלהתעמק באנושיות שבו ומפה הוא מסמן את החשודים בפוטנציה. הוא טעון מראש, לא דף חלק של מקצוענות חסרת רבב.
"אשם עד שהוא לא לומד להתנער מחפותו"
כפייה מערכתית על פרט היא התולדה של שרשרת אירועים שאינה משתמעת לשני פנים, החוק השלישי של ניוטון, פעולה ותגובה; אתה גונב, אתה נתפס, אתה נענש.
האם יש צדק בדברים?
הבגרות מלמדת אותנו שיש רוע: מי לא חווה את הכאב של ההפסד, שירים את ידו?
ובזמן הכאב מי לא ראה את שרשרת האירועים, חיפש סיבות ואז תשובות, ונתן לה תוקף?
הגעתם למצב שההפסד לימד אותנו שכואב בצורות שלא ידענו בילדותנו. זהו כאב חדש שלא נוגע לתובנה על שבריריות החיים שירשנו לאורך תקופה של עשרות אלפי שנים, אלא על ההפסד של השקל האחד – הסבר ממש מעבר לפינה.
המערכת היציבה, בצורתה הנוכחית, אינה מעוניינת לחוות את הכאב הזה, ולכן אדם בישראל, שנמצא בחוב מול גופים גדולים מאוד, במלכודת העכברים של רוברט קיוסאקי, ניתנת לו הזדמנות אחת. בהזדמנות השנייה, היחיד ללא העו"ד, שמכיר מפלצות פסיכולוגיות, ובכוחו לסייע ולכוון, לגשר על פערים בלתי נראים, להכניס את הדברים לפרופורציות… מתחיל לאבד את היכולת לנוע.
תנועה. מי לא רוצה לתת לילדים שלו את הזכות לנוע?
בהיקש ספרותי, גודעים את העץ ממקומו ושופכים נפט מסביבו כך שזכות של ניצוץ חיים חדשים לא יתרחש. חונקים אותו, ומה קורה לעץ בעולם הרגשות שלו? אני לא יודע. אני כן מבין שאנשים שלא מסוגלים ללמד את הילדים שלהם אנגלית חופשית, הם השורדים-האחרונים בתחילת התרבות-הגלובלית.
איזו שרשרת אירועים רלוונטית יותר להבנתכם?
ענישה שמתבססת על ההיקשים של אלה שנושאים ונותנים על עתידו של הפרט, היא נוראית. בגלל שהמערכת אינה יעילה, הפערים קיימים, הלהט הנחבא מאחרי הקלעים שרק מי שנמצא בחוגים מסוימים מסוגל להצביע עליה. הפרט אינו יכול לעשות היקשים על הפערים, ולתת לעצמו תוקף, כפי שאנשים במערכת האוכפת עושים עליו, ונותנים לעצמם את התוקף. פער של מידע גדול מידי. דוגמה פשוטה: איש אבטחה שיום אחד פועל ביתר שאת כי הוא נמצא בלחץ רגשי והוא יודע שהוא לא יכול לחשוף את הלחץ, רק לשחרר אותו. מי לא נמצא בלחץ?
דיסקרטיות.
ההסתמכות על ההיקשים מתוך נגזרות של נתונים זאת למעשה הסתמכות על אמונה שאין לה תוקף של מציאות אחת. למה? רק טיפשים חושבים שהמערכת צודקת. הם שכחו שמדינת ישראל מוגדרת "כדמוקרטיה פגומה" (ויקיפדיה, ויינט) כמו ארה"ב, רק ששם יש חוקה ויש חובה להנגיש את המידע לציבור הרחב.
אני לא זוכר אף מאמר אקדמי שמאמין שיש מערכת צודקת, מה שכן יש, זו מערכת עם מסה אנושית שתעשה הכל ברמה הרגשית כדי להישאר מאחרי הווילון הוורוד הנועז של הדיסקרטיות.
אני חושב שאם מסתכלים עליהם מבחוץ, אפשר להבין אותם. וזה בסדר, הם בסדר, רצוי לכם לכבד את הרצון שלהם לדיסקרטיות,
זאת אנושיות.
מי שחושב שהמילים נועדו כדי לערער את המערכת, לא רוצה לספר שהמערכת כבר עכשיו ברגעים אלו איננה יציבה: סיבה אחת, ולאחרונה גלויה יותר – בגלל התקווה שמספר חזאים מספקים לצופים "ומחליקים" את שרשרת התגובות העצומה יותר שמתרחשת מסביבנו, מאחרי הקלעים, ובהם אזורים שלמים שהופכים למדבריות ללא מים, בזמן שההשלכות לכך הן מדיניות, מצטברות ומתגבשות בפועל… ויש סיכוי שאזרחים משלמי מיסים יקבלו את זה בהפתעה. זה כבר לא יהיה "שם", בגרמניה, בסין וכדומה.
דבר שני: איך בגלל שקל אחד, חוקי, שהוא אפילו לא חוב, הוביל שרשרת אירועים שבו בן אדם אחד קיבל עיקול של מעל ל-8000 שקלים. אותו בן אדם חי במשפחה של אנשים שוויתרו על האנגלית הבינלאומית למען משהו גדול מהם. כמובן שהמערכת של הצדק בנויה על הבסיס שיש הוכחות חד משמעיות, והיא תמיד תצדיק את עצמה וזה קורה באופן אוטומטי: שקל ישראלי חדש, בגלל שקל אחד… אתם יודעים איך הוא נראה? זה בצבע הכסף, זה עם הציור של העלה המשולש מאחורה. תניחו אחד כזה מולכם, תסתכלו עליו, תשקלו אותו. אחד, רק זה.
לתת לילדים משכבות חלשות לכאורה את הנגישות למידע מהמערכת, לאורך דור שלם, שהוא דיסקרטי ביחס אליהם, הוא צֹרֶך כדי לשמר על דמוקרטיה שלא תאבד את ערכה כפי שהערך של הכסף מאבד את ערכו. במילים אחרות חוק ביקום שטבעם של דברים להישחק, ולספר לילדים ולהורים שאין מצב כזה, זה לנסות ולמנוע מהם את חופש הבחירה.
או שבונים תתי מערכות חדשות עם גיבוי חוקתי שתומכים את מערכת האם.
זהו אינו פייק ניוז, זאת נקודת מבט אפשרית אחת שאינה מתיימרת להציג את עצמה כאמת, או כאמת היחידה. ונכתבה כדי לייעל את המערכת שאנחנו נשענים עליה מתוך שיתוף פעולה.
המשך קריאת הפוסט "סינדרום הצפרדע המתבשלת בסיר והמתבשלת בגדול יותר"הומור
5 מערכות בחירות (ככה אומרים), אולי עדיף להחליף את השיר שהכי לא הוכיח את עצמו כדי ליישב את הסכסוך, את הכי לא רלוונטי, את תקווה 😊
אם הבחירות מייצגות את חופש הבחירה של החופש הלאומי, אז תקווה… איפה הדבק של הגורל המשותף?
כלומר, מאוד רציתי לומר לכם מזמן, שאם תוסיפו לכל משפט שכל מועמד אומר את הסיומת של המקהלה "ואז". זה היה מאוד מצחיק, עד ליום שאנשים יחושו שהם יכולים לחוות את הכלכלה הדמוקרטית בלי השטיקים של אחד למען כולם, כולם למען אחד, משהו שאני מאוד רוצה, רק שאני… רק התחלתי לתפוס שאין אף מורה, מנהל, מדריך בעולמי בחמש עשרה השנים האחרונות שבאמת מעוניין בזה. דרך אגב, בזה יש שוויון ותמימות דעים, רק שאני לא הייתי חלק מהתמימות דעים שלהם 😊.
המשך קריאת הפוסט "תמימות דעים בסבטוחה של המציאות היחסית"
2017. בסופרמרקט בלוד פגשתי אישה מבוגרת שגדלה בקיבוץ או במושב שיתופי, לא זוכר בדיוק מאיפה, לפני חודש או חודשיים. ואני חשתי את התמהיל הזה של הציונות של אותם אנשים שהיו עוד מייבשים את הביצה הלאומית של ישראל. איך מתארים את הציונות הזאת של לבוש מכופתר האחיד בצבע תכלת מול התורן ולקול התופים כל יום ראשון בבוקר? זה כמו לשאול ילד מה הקשר בין עפרון לקסטה, והוא בכלל יחשוב שזה גלידה…
אז היא התחילה לשאול אותי את כל השאלות הרגילות שבכלל לא רלוונטיות ואני התחלתי לדבר איתה על הריבית שנגידת הבנק קובעת לכולנו כמה אנחנו נשלם עוד לפני שאנחנו מתעוררים בבוקר… היא ממש הייתה נחמדה,…שתקתי לכמה רגעים, אני מביט על הקופאית היפה, ואז חוזר אל אותה האישה, דודה קראתי לה:
אני: כשאת תפגשי ב"ה את נגידת הבנק, או את מנהל הבנק שלך, והם ישאלו אותך מה שלומך? תאמרי להם ——— "ביטקוין".
אלה שהבינו, צחקו, ואלה שלא, היו חמורי סבר.
אגרסיביות, לכאורה, היא מהותית ללאומיות מכיוון שהיא מנכסת באמצעות גבולות פיזיים, נטיות כלכליות, וענישה, את מי שחבר לה מתוך חופש בחירה. חופש בחירה כי החבר משלם מסים, ולמשלם מסים יש זכות בחירה, הוא יכול לבחור את המפלגה.
ילדים בנתיבות צריכים ללמוד לדבר אנגלית מתוקף חופש הביטוי, מתוקף ההגנה מפני הפליה וכן מתוקף הזכות שלהם לחופש התנועה.
אני מביא את הדוגמה הזאת כי בעבר נאמר לי באופן מפורש שההורים של הילדים הללו אשמים שלימדו אותם אנגלית בסיסית בלבד.
מכניקת הקוונטים מערערת את האופן שבו אנחנו מכילים תופעות בטבע. האנשה למשל היא הישג מסוג זה, של ההכלה, אך יש בכך פרדוקס:
אדם שמניח צורות על כוכבי הלילה ומשייך אותם לקבוצות מזל. 12 קבוצות ל-12 חודשים. ישנם מעל 12 מדינות, ובכל מדינה ישנן מעל 2 קבוצות, ובכל קבוצה ישנם מעל 2 תרבויות, ובכל תת-תרבות, מעל לבן-אדם אחד, ובכל אדם אחד ישנו רצף אינסופי של אפשרויות בחירה,
ואותו אדם אחד עם אותו רצף אינסופי של אפשרויות בחירה, בוחר לומר לאדם אחר שהוא חי בעיירה, עם חינוך-עיירתי.
כאן החינוך לא יכול להיכלל באותן 12 קבוצות מזל כי אי-אפשר להתחשב ב-12 קבוצות המזל כאשר הוא מתמודד עם מה שנתפס כבירוקרטיה שלכאורה ניצבת במפתן של חופש הבחירה שלו, בכלכלה שמבוססת למעשה על אוויר;