איזה כיף זה לדמיין אותנו נכנסים למקלט: אני למקלט שלי, והיא למקלט שלה. אני בלוד והיא, בת-ישראל, אי שם, בפנים גוש דן. יושבת במקום ההוא בטח על כיסא מפלסטיק ותוהה. אילו יכולתי לדמיין אותה תופסת בריזה תחת עצי התמר, ביום זה הקירות יצוקים בבטון. למה העולם נראה יפה יותר איתה? למה המקלט שלי הוא מקום בטוח יותר כאשר היא חוצה את מפתן המקלט שלה? למה עולם שהוא אפוף בעשן, בספקנות, בהמתנה, ברור כשמש כאשר היא פוקחת את העיניים שלה, מביטה, מוקפת באהובים שלה? האייתולה, או המשנה שלו לקולות האלוהים, מכין לנו הפתעות, ציוצים, מִקווה של שלום, אם בעולם הזה או בעולם הבא… ואני, עוד רגע עוצם את עיניי לקראת סבב הלחימה הבא. 18.06.25 | 02:04 AM.
קשה להסביר מדיטציה למי שבשבילו זה מושג עַרטילָאי, אני כן יכול לספר לכם שבימים שהיא אינה מצטרפת לתפילותיי, לאותו שדה ריק של שמות אהוביי, בשרשרת האוֹתוֹת של הא'-ב' העבריים, העולם חוזר להיות אפור, לחיים הנורמליים. האם אוכל לנהל חיים אפורים כאלה? אני מסרב! אז אני רוקד, שומעים? הייתי מזמין אותה לדייט ליפן, אבל אולי זו בדיוק הסיבה שהיא נבהלה. נו… האם אתן רוקדות איתנו?
או למשל יש פלגים גם בעדה החרדית עצמה, פלגים שונים לגמרי ממה שאתם מכירים, ניצולת ה-mass media לדוגמה תדחה בחור ישיבה רק בגלל שהוא מאמין בחיסוני הקורונה והיא אפילו תימנע מלאושש את דבריה והוא מראש מרושש מההתאוששות, וזו תהיה עוד בשאלה הראשונה שלה ….. 🙄 חחח, לגיטימי. אולי אצל השדכניות במחברות שלהן שם, מראש הן צריכות להמציא סעיפים "מודרניים" כאלה של מאמין/לא מאמין בקורונה, מאמין/לא מאמין בחייזרים ובאנומליות השונות בחווה הזאת בארה"ב, מאמין/לא מאמין במשיח, שכדור הארץ הוא עגול, שארון הברית נראה לאחרונה באחד העשורים האחרונים, טיולים לארץ הגדולה של הקדוש ברוך הוא ולא רק לקברי צדיקים, כאלה…. מקווה שאתם צוחקים איתי עלינו גם לפעמים, הכל בהומור.
מול הים התיכון אלפי מניונים מחופשים לבני אדם חגגו את ל"ג בעומר. איך חשבתי לאתר אחת ומיוחדת, את המצחיקונת של כולנו? חלום בהקיץ, זה מה שהיה לי, חלומות בהקיץ, רק על הרגע המיוחד הזה. אהבה זו עבודה ולא רק למשכנתה, אבוי. וזה היה עוד חשוך, שכחתי מהחושך, לא לקחתי בחשבון את החושך. הפעם חזרתי מכביש מספר 1, השלטון התימני עם הקטע של המרגרינה במלאווח תפסו אותנו באמצע הדרך. אולי גם השלטון התמני הם מניונים מחופשים, ויש להם טכנאי טילים מניונים צהובים, וקפיצים, עם הסרבלים הכחולים הללו, ומפתחות הברגים, ואהובות מניוניות… איזה כיף להם.
אפשר לחשוב מה כבר אני מבקש. בסה"כ לעשות לה את הקניות בסופרמרקט.
לפני שנים רבות הייתי מאוהב באחת. יום אחד סיפרה לי שהמשפחה שלה חוגגת בלוד. נשארתי שעות נוספות עד לפתחו של הלילה וכשירדתי מהאוטובוס, הפחתתי שלוש שכונות שלא סביר בעליל ששם תהיה. התחלתי להתהלך בכל שכונות העיר, הסתכלתי לפתחה של כל קבוצת בניינים, ומרכזי התרבות, והאזנתי.
כאשר עם ישראל התחיל בשלב הנוודות שלו, פעמיים הקדוש ברוך הוא ביקש מהם שישתקו, בקריעת ים-סוף ובמעמד הר סיני. את השתיקה הזאת, אפילו של החי, תוכלו לחוות באיסלנד. בו הקול היחידי שאתה שומע, מלבד זה של הצעדים שלך, של הקושי לנשום, ושל הכאבים, הפיזיים והנפשיים, זה של כוחות הטבע.
חשבתי, האינתיפאדה בעולם המערבי, לא של העולם המערבי, היא האנטי-תזה לילדי הפרחים (של אמפתיה מושלמת, אני מניח), בצורה מושאלת, פיגורטיבית בלבד מעולם הסמלים, היא סוג של אנטיכריסט שכזה (לאומנות יחידנית, מחזיקים באמת שלהם וגוררים אחרים למלחמה "הלא צודקת". לא לפלורליזם, לא רעיונות חדשים, לא שיתוף פעולה, הפרדה. הפרדה תרבותית, אנטישמיות מהסוג שהמרחב שלה לא הוגדר עוד, לא איך מפתחים את כולם, אלא איך מונעים מיהודים להתפתח, גם ככה הישראלים עושים את זה לעצמם). דבר והיפוכו. וזה העניין כאשר אתה יוצא ממדיטציה, יותר "קל" לדבר על שלום, מאשר לפעול בשלום, זה רק מתחיל, וזה עניין של הרגל.
ואולי אני אכיר מישהי חרדית, חמודה ויראת שמיים? ואז אדבר איתה על בית משותף, ועל טיולים בארץ הגדולה, הרחבה יותר, של השם בסקנדינביה, כאילו היא והמשפחה שלה תכיר במושגים "החדשים" הללו. או אקח אותה לדייט ביום העצמאות… נכון שזה מצחיק? יש פה פער, שבעזרת היושב במרומים ושאלות הרב הרבות נגשר עליהם, מה שברור – אין דבר כזה במבה ביום כיפור, וסלמון בנורווגיה, שהוא ממש זול שם, והשוקולד הזה בעטיפת הזהב מרמי לוי, זהו סוף לכל הדברים האסורים, אולי אני פשוט ישים סלוטייפ על בלוטות הטעם שעל הלשון וכך אתחיל להתרגל. שבת, סבבה, זמן משפחה. תפילין מאוד כבדות, אז אולי תסתפק בשמע ישראל, 1000 צומות בשנה, בתוספת לאחד, ובלי במבה כמובן, חומוס מהמקרר, לחלופין יש להם המון סלטים שזה גם מאוד מאוד טוב. והם אוכלים גם יותר מידי סוכר בדמות קרואסונים ולחם וחטיפים, פשוט שיברכו ברוך בורא הסוכר וסוכרוז, אז חייבים לדבר על זה בשידוך, יש להם מזל שחייבים לשים שם בלחמים ויטמינים מקבוצת B. זמן לתורה נחליף לזמן קבלה, ו…. להחזיק את היד שלה בטיול ליפן, האם היא תסכים לזה? אם תסכים לזה, אקח אותה לאישה 😉 עזר כנגדי. ונביא את השובבים הללו לעולמנו וליפן ולרחוב החשמל וכולנו נתחפש ונלך למסיבות אנימה. אהה נכון, גם על האנימה צריך לדבר, מה אעשה בלי אנימה, ובלי הקולנוע הרוסי, הקולנוע העצמאי האמריקאי, והמוזיקה ההודית, יווו, אוכל לוותר על נטפליקס, פשוט מחכה לפוסט-המהפכה-התרבותית, יותר מידי אידאולוגיות, כמו אני מניח לצפות בסרטים מצפון קוריאה, כמו לראות סרט עם Pause-ים כל כמה דק, זה מעייף למי ששם לב, הרבה חוסר הגיון 😮💨 . לאומת זה מקווה שהיא ומשפחתה, אביה-ואמה, חברותיה, והקהילה שלה יראו בי היגיון, הייתכן?
נ.ב. אתם מבינים שזה הומור נכון? יופי, בכל אופן צריך להפסיק לזלזל בבריאות של הציבור בסופרמרקטים, לקשור את הבריאות כבסיס ואת הסוכר כתוספת מחיר, במקום למיתוג. מה שיעזור לזה, לחון את אלה שהרעו לציבור הרחב בידיעה, על מעשים שבדיעבד, ויש מקרים בעולם, כי איזה אדם מוכן לאשר בנייה כזאת מסיבית בקלפי שערך הדירה שלהם ירד? אז פשוט צריך לחון.
רציתי לכעוס, על שהייתי צריך לוותר, להניח, להניח להכל, לתקווה שמצאתי בתוכי. ביום אחד העולם התרוקן לו בבת–אחת ואז מצאתי תקווה בדמותו, ואז בדמותה, לא שאני לא מכיר בדבר קיומו של האלוהים, או רוח הקודש, פשוט לחיות תחתם, זה ריק, עולם ללא צבעים עם מגוון צלילים מאוד צר. אתם כבר מכירים את המילים, את התיאורים, בעפר לאומתו רק אנשים, כולל מלכים, שעברו קשיים, מבינים, והשאר שבנינו, לפי מה שהבנתי, בזקנתנו, אוחזים. לפני שהצבעים נעלמו והצלילים, והעפר תחת כפות רגליי אמתיים כחיי היו, אמרתי לה שאני מפחד מפניה. שלעולם לא אצליח להתקרב אליה, שהמרחק ביני לבינה הוא המרחק בין כדור הארץ לשמש, ומה יעשה עש כאשר יבקש תמורה ליגיע כפיו, הוא יישרף תחת להבותיה. היא צחקה. איזה כיף היה לשמוע אותה צוחקת. אך לא יכולתי, זהו ערב יום העצמאות 77, על כביש 431, הראיתם את גשר–הרכבת שנבנה? הרוח כתוצאה מהחיכוך בכף ידי. במקום זאת התלחשה לה שם תמונה שבה אני מתקרב אליה, תחת אור הירח, מניח את ההינומה על פניה. של הקופיפה. אני מניח שחבריי שחוזרים על המשפט שלא חסרים דגים בים עוזר להבין את ההשלכות, אני פשוט לא רוצה שהיא תהפוך בפניי לרגילה. העולם מראש ההר, שונה מהעולם אשר בגובה פני הים. זהו אתגר. זוהי פרידה בעולם של בני–האדם שזכו בצבעים, ובצלילים, ובאהבה.
רק בתמונה אחת אני יכול להביט, בזאת שהמבט שלה אינו מופנה לעבר העדשה. בתמונה הזאת שלוש דמויות של שלוש בנות יקרות, קירות שיש, פתחי אוורור, שלט אזהרה בצהוב נאון והצורה היפה שלה. של הטפשונת. על דרך מנחם בגין. אילו רק יכולתי לאחוז באף שלה ולעצבן אותה, נכון שזה כיף לעשות את זה לאנשים שמאוד אוהבים? אולי זה כך בגלל שנולדתי לתרבות שלא נוגעים אחד בשני, למרות הצפיפות, אולי. ויש אנשים שאלוהים נגע בהם ונתן להם זכויות יתר, כמו בקול, שילוב של מיתרי הקול, מבנה הלסת, חלל הפה ונוסחאות מתמטיות ודינמיות בגוש המוח הזה של החיים, וישנה אחת כזאת שמתחילה כך בזמרתה: "מדוע ציפורים מופיעות פתאום"? מכירים? ואז היא שואלת על הכוכבים שנופלים, מספרת על המלאכים שהתאספו, על הרצון העז שלה בקרבתו, מפגינה בפנינו, אולי ילדי סודה, בנוסף לעוז, גם רוך וקבלה של אנושיותו, בו-זמנית, התרבות אינה נושא כאן, היא מדמיינת את עצמה אתו… אני יכול לדמיין את עצמי מוקסם ביציאה מהמופע שלה לאורך כל הדרך לדירתי, ועדיף ברגל כדי להאריך את הקסם, ואז החצוצרה נכנסת… זוהי חלקת אדמה שעליה אני יכול להניח את הכל כאשר אני מסתכל עליה, או על משהו ממנה, על הכוכב הזה המיוחד לליבי. ישנם שירים שלא נכתבו לכולם, ובוודאי השיר הזה לא נכתב עבורי.
אילו יכולתם למנות את מספר הנשמות אשר מבקשות לרדת לעולמכם, האם הייתם מוותרים על אהוב לבכם? אז איך אני אוכל לוותר: מעצם קיומה זה ארבע, ארבע בנות, ובן אחד, בן זקונים. מעמיד את ידיי מעלה, כדי שהשמיים לא יפלו עליי, וישברו, מטה, כמו אולי אטלס שבו הוא נושא את כל כובד משקלה של האנושות, לטוב ולרע, בבריאות ובחולי, רק שבשונה ישנה מישהי, רק אחת, מכל האנושות, וחמש נשמות, יקרות לי כולן, שישה יהלומים בים העלום-שבו-נשמעים-דברם. ואולי עליי להניח, כפי ששמשון שלנו עשה בארץ הפלשתים, אך נראה שבמקום שהתקרה תיפול ותהרגני, קול הנפץ בשמיים בסתר מבקיע את ליבי, שמיים באפור יתכסו וארבעה עמודים, סביבי, חופת הנצח, גשם ימטיר. ותחתם אני קורס. לא מבקש אני חופת נצח עם האלוהים, חופה של סבב חיים אחד איתה… גשם. זה מקבל משמעות אחרת "זלעפות", גשם זלעפות מניח את ליבי. אותם חברים אמרו לי שאולי היא רק מעריצה אותי, אני לא רואה תוקף בדברם, כשאני זה שאמור להעריץ אותה, שמש חיי.
שיגעון? אולי, זה רק סיפור. האם מצאתם אתם את מילות האהבה שלכם? היכן היא נמצאת, מה הסביבה שלה, מה הסיבה שלה?
