Blog-alef

הילד בן 12, הוא העיר אותו והוביל אותו לעבר חלון שבחדר השינה של מי שלעתיד היו אמורים להגן עליו. אלה אותם תריסים כתומים שלימים יהיה ניתן לגרד מהם רסיסים של עפר בצבע של תעתוע.

אימו מסתכלת מעבר, מרוכזת בשקט ששייך ללילה יוצא דופן. קולות מתנפצים כמו גחליליות בדרניות בין עמודי תווך, קול של אנשים לא מזוהים, ולא זרים, שרוחשים משהו.

לפי החישוב של הנאמר זה קרה בחורף של 1993, הוא זוכר למרות שזה לא היה קר כמו היום; אלה היו ימים של גשם ובדרך לבית-הספר עפר נישא באוויר, ובגשם של פעם היו צלילים של צפרדעים.

רוחות.

בשנות ה-20 של המאה החדשה את הצפרדעים החליפו מצלמות בפיקוח עירוני, לימים בענן.
הוא אמר לו לא להיבהל… "אני רואה את האש, בית של מישהו…"

הח'ליפה הופיעה בצד הסורי, ובאוטובוס פגשתי הורה שסיפר מתוך תחושת סיפוק לא ברורה שאת המחזות הוא מראה לבן שלו… חשבתי שזה נורא, ניסיתי להסביר, והאבא מתמודד עם כל כך הרבה משברים, שאפילו הרה-אורגניזציה שעשו על גיבורות-העל, כל כוחן זה לשכפל את הכלכלה שלפני המשבר של 2008.

כמות המשברים.

האם זכור לכם אותו האדם שידיו היו מגועלות בדם אחינו?

אני זוכר את אותו אדם שידיו היו מגועלות בדם-אחינו עד שהחלטתי באמצע היום לכבות את הטלוויזיה, פיזית, את הכפתור; והמחליטים החליטו, החלטות של משברים, לבצע הקרנה חוזרת, עד שהוחלט להפסיק את ההקרנה החוזרת. וזאת מתוך תקפות לאחריות מכלילה.

שוב, מיליוני אנשים חוו משבר מיידי וזה כולל ילדים. מעבר לתוצאה שהושגה, מהתוצרים שניתן היה לשער, הוחלט להתעלם. וזה שצולם נדרש להיתפס ולשחזר.

הוא הרים את הידיים.

מישהו חייב לעזור, מישהו בטח עוזר. במאה החדשה שניים מתפעמים מן החזות של אדם שבעל כורחו עולה באש. מבעד לחלון הם ממשיכים בצילום, כמו אותה כתבת איטלקייה שלא יכלה לעשות דבר מלבד לתעד… והוא, שמקומו בעולם, מתמודד לא בתחנונים לעזרה, אלא בקול כזה שבו חוזה הוא בפני התהום, שבה למילים אין מקום, שביל אחד, לא מאה נוספות שמהן ניתן לבחור, מי יודע? חוזה. מעניין איזה צליל יש לאהבה? האות ניתן, האות הופיע, האות פג ואנחנו צפינו בדרמה בזמן יחסי.

כמו ברמאללה, כמו כאן, כמו על הכביש

מאז פגשנו אנשים בעמדות מפתח שיש בכוחם לפרגן, אבל הדרישות המקדימות… אוי… הדרישות המקדימות כדי למלא את אותן עמדות – לעצום את העיניים ולמצוא את האשמים בדמות חוסר התפקוד המשווע בפנים של העוני. בהתחלה קראו להם עולים, אחר כך קהל-העובדים ולבסוף מלבד הספר לא נשאר דבר, אפילו הילדים מתנכרים. מתנכרים להיסטוריה של ההורים שלהם.

אדם אחד בא והסביר לנו שלמציאות יש כל מיני רבדים, גוונים, איש מהעידן החדש, אורין, סט, ואז שמנו לב שהמציאות הזאת דוברה בכל המדיות השונות, בסופרמרקט, בפילוסופיות של המאה הקודמת, בתעשיות הכלכליות שבהם היינו מעורבים… איך זה שלא שמנו לב שהמכנה המשותף לכל ההופעות הייתה האמונה שהאדם רע ביסודו. ולכן לטענתו, מבעד לחלון שלהם, הזכות למנוע חופש של ילדים הפכה להכרחית.

מבעד לחלון ראינו את אותו אדם שגם הוא בעל כורחו היה שרוע על הכביש והיה זקוק לנהגים האחרים שיעצרו ויגנו עליו או לפחות ידריכו אותו לקראת קבלת האות השמיימי. הייתה לו משפחה שהזדקקה לו… צדיק אחד נמצא, וע"פ דברי החכמים, זכותו של הצדיק מגן עלינו. כל הנהגים האחרים נקראו לתשאול אשר מצאו את הסיבות הנכונות: הצורך הכלכלי, הלחץ מהמינוס, התקרות הגבוהות של בתי המשפט של התרבות המנצחת, כך סיפרו הכתבים.

המשך קריאת הפוסט "בצד הטוב של החיים"