ביופי יש אלכימיה, יש כישוף, הוא חוצה את גבולות הגוף, והוא בוקע את גבולות הלב, למעיין-הַהֶמְיָה הנובעת שם על הארץ-היְּבֵשה, אשר מיקומה ידוע קודם כל לה, לנושאת היופי. הידיעה שלךָ באה מתוך הקשבה פתאומית שהפכה לנוכחת. אולי כששומעים ציוצים זאת האהבה, ושגעון לעיוורון. אני אסביר: המציגה הכי ״פחות״ יפה בכל העונות של הסידרה הזאת, היא היפה ביותר בעיניי. אז אולי אחצה את ממדי הכישוף, את כל הצווים בבלילת ישראל-אירן, אסע למקום שבו היא קונה שוקולד, אקשיב. 20.06.25 | 13:28.
איזה כיף זה לדמיין אותנו נכנסים למקלט: אני למקלט שלי, והיא למקלט שלה. אני בלוד והיא, בת-ישראל, אי שם, בפנים גוש דן. יושבת במקום ההוא בטח על כיסא מפלסטיק ותוהה. אילו יכולתי לדמיין אותה תופסת בריזה תחת עצי התמר, ביום זה הקירות יצוקים בבטון. למה העולם נראה יפה יותר איתה? למה המקלט שלי הוא מקום בטוח יותר כאשר היא חוצה את מפתן המקלט שלה? למה עולם שהוא אפוף בעשן, בספקנות, בהמתנה, ברור כשמש כאשר היא פוקחת את העיניים שלה, מביטה, מוקפת באהובים שלה? האייתולה, או המשנה שלו לקולות האלוהים, מכין לנו הפתעות, ציוצים, מִקווה של שלום, אם בעולם הזה או בעולם הבא… ואני, עוד רגע עוצם את עיניי לקראת סבב הלחימה הבא. 18.06.25 | 02:04 AM.
קשה להסביר מדיטציה למי שבשבילו זה מושג עַרטילָאי, אני כן יכול לספר לכם שבימים שהיא אינה מצטרפת לתפילותיי, לאותו שדה ריק של שמות אהוביי, בשרשרת האוֹתוֹת של הא'-ב' העבריים, העולם חוזר להיות אפור, לחיים הנורמליים. האם אוכל לנהל חיים אפורים כאלה? אני מסרב! אז אני רוקד, שומעים? הייתי מזמין אותה לדייט ליפן, אבל אולי זו בדיוק הסיבה שהיא נבהלה. נו… האם אתן רוקדות איתנו?
ישנתי איזה שעה, שעה וחצי, ואז התעוררתי, לרגע דימתי שזה רק חלום ששרוי היה מחוץ לחלון, אולי בזמן מלחמה חלום וחלון נקשרים זה בזה, מן דרך שכזאת לחיות בעולם של קסם שבו החי, הדומם והפרשי הלחצים יכולים לדבר אל בני-ובנות-הנפש. אולי זו הדרך שלהם לדבר אלי, בדרך האניגמטית הזאת. אני מקווה שאת בסדר שם, כוכב חמוד שכמוךְ. תהיות, למעשה שתיים. 09:04 AM.
ישנו מקום בעולם, על חוף הים, שנשים באות אליו כדי לבכות. זה לא מקום שאליו תצליחו לבוא, שאתה תצליח לאתר, הגלים לא ירשו לכם למצוא את המובן מאליו ועקבותיהן כבר שנסו. קולות הבכי מתאדים ביניהם. הדמעות נלקחות כמתנה למעמקים. אתה יכול להיות נדוש, אתה יכול להיות גאוותן, אם אתה מוכן להיות אמיתי, אם מצאת את עצמך תוהה לפתחו של באר, תוהה על דרכו של עולם, להשיל את עצמך מדרכי התרמית העצמית, תוכל לראות את הסכר שמוביל אליהן, אליה, שם במרחקים, כי רק אחת מהנוכחות היא המיועדת. אני חושב שניתן לקרוא לזה התמורה-מהזכות-הטבעית-של-החוזר-בתשובה, במלוא מובנה. החיסרון של המלך שהוא צריך לייצר שלום עם כל כך הרבה מדינות, שקט פוליטי קוראים לזה, היתרון של נביא האמת והנזיר שהם מוצאים מחסה באנושות, הבעיה שלך זה לעלות על אותו ההר שאותן שלוש דמויות כבר מכירות, למצוא את אותם עוברי אורח, זרים ונוכלים, שבסופם של דברי הימים יובילו אותך אליה, ללא שיכירו אחד בשני, מלבד בהקשר הבא. במבט ראשון לא תצליח לכבדם, זאת הסיבה שאתה כאן ולא שם, ואז לא תוכל להמשיך הלאה גם אם תצעד, זו תהיה צעידה בתוך תופעה אופטית, במיראז', שם תוכל להיטשטש ואז להתעוור אולי עד ליומך האחרון, יכול שיכו אותך; עוברי אורח בשדות עצומים שהעברית לכל אורכה אינה מכירה, ללא שיכירו את זאת שאתה בספק תצליח להיות המיועד לה, מלבד העובדה שהלבנה מדברת בשמה, במקומה, נתמכת על ידה. זהו אינו מקום שנועד לכולן, בשלב זה תוכל להביט לשמיים, לשאול, האם זה מקומך? לשם ההם נשלחו, אותם לאחר שפגשת, ושָׁם, מקור החיים, שָׁם, בת-הים שההיגיון הוא שלה. התוכל להמעיט מבכייה? זה כל מה שצריך, פשטות. רק עם פשטות (וטוב הלב שתוכל לרכוש) תוכל להיות נאמן למצפן המוסרי שלה. להגן על עולמה בדרכך שלך. (ללא שתבחין, תראה שבעצם היא זאת שמגינה עליך). והשאר? פחות חשוב.
ויש לי תמונה פיצית שלה, והיא גם ככה ננסית, שבו היא מציגה את עצמה לעולם, לכולם, היא החברתית, נוכח העובדה שהצד הזה בה אינו מושא קיומי. אני חוזר לתמונה הפיצית הזאת שלה בוואטסאפ. זהו לילה אז אולי בגלל זה לא ניתן להבחין בחיוך, אני כן מדמיין אותו, את החיוך שלה, כי זו תמונה ממש קטנטנה, במרחב היחידי שנשאר לי איתה, של הוואטסאפ בעצם. אני חוזר כי אני מפחד לשכוח אותה, את ימיני, בחיים ישנה בעירה שמשאירה אותנו בחיים, כתר הזהב שאני מבקש להניח על ראשה. לא חושב להקיש עליה, כדי לראות את ההיא-החברתית בגודל מלא על המסך ממולי, כשאורה שוטף את פניי, כי היא איננה שלי, אינה שייכת לי, היא מקסימה בכל מקרה אחר.
התחלתי לשכוח אותה, כלומר לא, אני מתכוון שמצאתי תחליף, שופינג. והשופינג שלי יקר, יחסית, ולא אמת יחסית: מכונות צילום. חח, לא המכונות, אלא המצלמות, כל המערכת, חושב על מצלמת פוג'י. אולי אסע לאילת כדי לחסוך מעל 20%, שווה. 20% שאני יכול להשקיע בה. אני מספר לכם את זה, כי תהיתי, השכחה הזאת מתאפשרת כי אני יכול להרשות את זה לעצמי, אך היא מוגבלת, מה קורה לאנשים שיש להם פי 10 יותר ממני אחרי הורדות… תהיתי, אדם יכול להגיע לרגע האחרון בחייו ולהבין שכל מה שעשה זה לשכוח, מה הטעם? באהבה יש טעם, גם אם זה אומר שמה שיזכיר לי את זה זו תמונה הזאת שם באיפון שלי, שאני גם לא מעז לפתוח לגודל מלא.
למה לא נותנים לגרטה להיכנס? זו הזדמנות לתת לה "לחוש"', לראות, סבל אמיתי, שהוא כואב בהחלט, להכיר אותנו, אנחנו צריכים לתת לזה הזדמנות… מה שבאמת קשה לנו אלה אחינו ששם, החיים והמתים בנוסף לידיעה שאנחנו יודעים שהארגון מתכוון שוב לממש את הבטחותיו, ונכון שאנחנו מאמינים להם? אולי יהיה לה פתרון, ואם לא היום, בעתיד לבוא. תביאו אותה גם לת"א.
לפני כשנתיים הייתי בשוויץ, בצד הצרפתי, בג'נבה. לא הלכתי לראות נופים, לא להנות ממוזיאונים, כן נהניתי מהסטייל של הסופרמרקט שם. הלכתי כל יום, נסעתי, מהדירה לאו"ם, וחזרתי, ככה שבוע ימים. ופגשתי גם אנשים שעל הטלפון שלהם היה מדבקה boycott Israel. דרך אגב מנורבגיה. ודיברתי איתם, זה לא כזה הפריע לי אם לומר לכם ת'אמת, לא באתי לייצג את ישראל, ואפילו לא אותי, באתי למצוא דרכים לשינוי. אני אגיד לכם מה, האינטרנט הזה, והמדיה הזאת, יצרה סוג של ניכור, לא שומעים אותנו, לא שומעים בני אדם. שומעים רעיונות, ב-Void הזה פיתחו את המיתוג ואת הצריכה… הם אנשים נורמליים, אנחנו אנשים נורמליים, גם בעזה יש אנשים נורמליים שנקלעו למצב הקשה הזה, שאנחנו זכינו במערכת הגנה מצויינת… הצדדים שהמדיה מוודאת שיתקיימו, נועד סתם כדי לסתום פיות.
היא צריכה להתמודד עם המראות, זה המסע שלה למנהיגות.
10 אצבעות נישאות לפניי, התביטו על אלה שלכן? כל אחת מהן נושאת טראומה משמעותית אחרת. כל אחת נושאת זיכרון, נושאת-יגון בצבע-אפור אחר, ודי רק בעשירית מתוכן כדי לגרום לילד לחוש בפני-הים למשך כל חייו… חלקן ברשותי, חלקן מעבר להשגתי. אחת אחרי השנייה הובילה אותי אליה, לזאת שאני מבקש בקרבה.
במסורת של האם, בו היא חשה בתנועת הלבנה ומציירת לה חיים תחת מפת הכוכבים, מגלים לנו אנו עולמות, משוחחת איתי בשפה שרק היא מבינה, בנווה שבו גילית אותי, בו מצטייר לו המיתר הברור להן מכל, שאין הילד יכול למסור, מלבד לךְ, "מה שקושר אותי אליךָ". ומה ששלי שלךְ. אילו יכולתי לחוש במתיקות עורך, אילו רק המדבר הזה היה יפה בעיניי.
הלוואי ויכולת לאסוף אותי אל אותה מחרוזת צלילים שאפילו המרחקים לא מספיקים לגמוע, והימים רק לחזק.
דֶּלֶת, פלדה, ארבע צלעות, זוהי עונת המלחמה. בואי, כנסי נא ואראה לך מַלְכוּת. תאמרי שחוששת אני, ואני יודע שאמיצה את, אשקף לך אותו בזה שאחזיק בידך ואכניסך למשכן הזה שזו העת למסור ולחלוק בו. איתךְ.
"מיציתי. עוד כמה שעות בית כנסת". כבר סיפרתי לכם, וגם לאימי, שאין לי עם מי לדבר בעיר לוד; הקבוצות הסתגרו בתוך עצמן, השערים נסגרו. חיי החברה אינם מעורבים אחד בשני. ורבים צריכים לשרוד, ואלה שגדלו איתי, עזבו לראשון, מודיעין, שוהם, ניתקו לתושבים את המים, אז מה נשאר? החלטות שנעשו לפני שנים רבות השפיעו על מה שאני מתאר לכם עכשיו, בהווה. אתם יכולים לראות בכך רְאָיָה לכך שאם ישקיעו פה בחינוך על פי התנאים שלי, דברים בכוחם להשתנות בתוך ארבע עד עשר שנים. אז נסעתי לתל אביב, פעם ראשונה בחיי לתוך מועדון לילה, שהוא לא אירוע משפחתי. It's meant to be. תוהה בִּפְנִים אם זו נוסטלגיה, או שהיַלְדוּת של אלה שבאו אחריי ב-"בעיית אושר", ושלא יבלבלו לי את הביצים שאין אמת לאושר ועל מושג היחסיות לראיית האושר, שלא ניתן להבין את האושר של האחר. אולי התהייה נמצאת גם בחוגים של אלה ששרויים בהשפעת הטיפה המרה, לא רחוק ממני, מסביבי. זהו בוקר שבת, עליתי לתורה, לשני, אחרי שמורנו ורבנו עלה לפניי. העלו אותי בעל כורחי. קראו בשמי. לא בקשתי להזמין זאת. במושב, מימני, מיכאל, משמאלי, גבריאל, מלפני, אוריאל, ועל ראשי, שכינת אל, וגם זאת ציינתי בפניכם; שלא את שכינת האל אני מבקש, אלא את הידיעה שהיא, בקרבתי, פה בבית הכנסת, מאושרת עם האנשים שאני אוהב, אלה שגדלתי איתם, ואלה שהיא איתם, הוריה, אַחֶיהָ, אחיותיה, וחברותיה.
מול הים התיכון אלפי מניונים מחופשים לבני אדם חגגו את ל"ג בעומר. איך חשבתי לאתר אחת ומיוחדת, את המצחיקונת של כולנו? חלום בהקיץ, זה מה שהיה לי, חלומות בהקיץ, רק על הרגע המיוחד הזה. אהבה זו עבודה ולא רק למשכנתה, אבוי. וזה היה עוד חשוך, שכחתי מהחושך, לא לקחתי בחשבון את החושך. הפעם חזרתי מכביש מספר 1, השלטון התימני עם הקטע של המרגרינה במלאווח תפסו אותנו באמצע הדרך. אולי גם השלטון התמני הם מניונים מחופשים, ויש להם טכנאי טילים מניונים צהובים, וקפיצים, עם הסרבלים הכחולים הללו, ומפתחות הברגים, ואהובות מניוניות… איזה כיף להם.
