history 3.0 | Amir Pri-gal about mirrors
אין דבר כזה אהבה חד-צדדית, מלבד זו של אֵם לילדיה. איך יכולתי להחזיק במספר הדקות המועטות שהיו לי איתה בכל יום כדי לצייר עולם ומלואו? חמש בנות שמצאו חן בעיניי, פשוט… הנפתי לכל אחת מהן, לכל אחת בתורה, היא אשר חייכה לעברי, את ידי לשלום. כל אחת בתורה נושאת טיפות של אושר. מביט לעבר הקופאית ומחוצה לה. יצאתי לכיוון ביתי, חדרי… הלילה ירד על העיר לוד, גרילנדות תלויות בין עמודיה, יום העצמאות קָרֵב, מצביעות על דבר שיחודי לנו, לתושבי הערים. המלחמה ממשיכה.
קרדיטים
מה ההבדל בין מיניות לאהבה? בראשונה החברה הישראלית מתעסקת ביתר שאת, את השנייה לאורך זמן היא שוכחת באופן אקספוננציאלי, כרגע.
הבדל נוסף, במיניות יש "קטגוריות", יש סגמנטים. כאן מושג היחסיות נאכף, שבה כל סגמנט הוא נכון. זאת תלות, התמכרות. האחד בדרך זו מתרחק מ-"מרכז-האדם". "רואים" את זה במדיטציה, כאשר היא נחוות (והיא מעבר למרכז, מבינים?).
זאת לא המיניות עצמה, זו הבעיה שיש לחברה הישראלית עם המיניות.
מה הבעיה באהבה? הגבולות מטשטשים, עד כדי התמוגגות. התעסקות באהבה, זו התעסקות בחופש. זה יכול להפחיד אנשים.
מיניות כזאת מדויקת ניתן לנהל מתוך מערכות הפרסום השונות. זו כלכלה.
במזרח יש מושג שנקרא מטה, שזו אהבה לכל היצורים החיים, אני מדבר על אהבה שיש בה תלות באחד.
אהבה רומנטית.
אני לא אתן עוד הסבר למילה הזאת, לצמד המילים הזה מלבד
1. באהבה ישנה ארכאיות, קדמוניות
2. … מעניין מה האישה הייתה כותבת על זה.
במסגרת העבודה אדם אחד נסע להודו, ובמלון, באחד הערבים, בחדר האוכל, אחד ממכריו לעבודה שאל בצחוק את המלצרית אם היא מסכימה להתחתן אתו.
קטעתי אותו מיד, את המספר, ואמרתי, "מה הוא טמבל?" זה מה שכל הקהילה שבה גדלתי יודעת.
אתם יודעים מה היא ענתה לו? תנחשו… שהוא צריך לפנות קודם להורים שלה.
אתה אומר דבר כזה רק אם אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה, בשבילה. בשביל החלומות של שניכם, הדיאדה.
דוד בן גוריון הוא רומנטי, האמין בחברה העברית האחת ההומוגנית. עשה יוגה הבן אדם. לקבוצות שונות בחברה הישראלית ישנן מערכות הגנה שונות בנוגע לאהבה, זוגיות, קבוצות מובדלות, מבודדות, או בישובים מרוחקים, מרוחקים ממה?
בזמן אחר ובמרחב אחר, חבר'שלי אמר לי שכשאתה מכיר מישהי אתה זורם איתה. ואם היא לא זורמת אתך בכל שלב שהוא, אתה עובר לאישה הבאה שכן זורמת אתך, עד שאתה מגיע למעמד הנישואין. זו הפרקטיקה של להיות חופשי בחברה "דתית" כל כך בנוגע למיניות. ישנה חוקיות, ישנו קוד לבוש, ישנם מועדונים אקסקלוסיביים, ישנה שפה מאוד מדויקת, ישנה ענישה, ישנה אשמה – זו דת. ובמערכת המשפטים הללו אתה צריך למצוא את הדרך לאושר, באופן עַצְמוֹנִי.
כמו עלה נידף ברוח.
ומה שחבר'שלי אמר, הורי לא ביקשו זאת ללמדני. אתה צריך להשקיע באהבה, שיר השירים, הסרטים… בשונה מלהתנות אהבה, עם מספר גבוה מאחד, של נשים.
מסקנה – אדם ממוצע שרק אוהב יכול שלא באשמתו להגיע לחיים ללא משפחה. אם בכך הוא רוצה, יש לו שתי אופציות
1. להיכנס למערכת הכלכלית של המיניות וכך לקנות בית עם חוב
2. להיות חלק מאותן קבוצות מובדלות שחייבות להגן על הדרך שבה הן עושות כסף.
עכשיו – אופי של כל אדם הוא כל כך ייחודי שכל ההיגיון הזה נופל. זה קשה מאוד למצוא את האמת של האנשים כדי שכך נכניס כל אחד לקטגוריה הנכונה, ואם אנחנו מכניסים, זה לכאורה, ואין סיבה גם למצוא, מי אמר שאדם מושתת על "קו חיים" אחד בלבד?
אנחנו כן יכולים לעזור לאדם לדבר, גם אם מתוך הסגמנט "החיצוני" שהוא מוצא את עצמו, להתבטע, והוא והיא ימצאו את ההיגיון שלהם, יחושו אותו, יתמזגו. אני מאמין שהאהבה לאחד האחר היא אמת גם אם היא תלותית, היא מביאה לנו יצורים נפלאים לעולם, וגם שובבים כאלה. למה אני נקשר לאדם אחר, זה מסתורי מכל היגיון שאנסה למצוא, אני כן יודע שאין אני רוצה להכאיב לאף אדם אחר. האישה היא דבר מדהים.
קרדיטים
אילו יכולתם למנות את מספר הנשמות אשר מבקשות לרדת לעולמכם, האם הייתם מוותרים על אהוב לבכם? אז איך אני אוכל לוותר: מעצם קיומה זה ארבע, ארבע בנות, ובן אחד, בן זקונים. מעמיד את ידיי מעלה, כדי שהשמיים לא יפלו עליי, וישברו, מטה, כמו אולי אטלס שבו הוא נושא את כל כובד משקלה של האנושות, לטוב ולרע, בבריאות ובחולי, רק שבשונה ישנה מישהי, רק אחת, מכל האנושות, וחמש נשמות, יקרות לי כולן, שישה יהלומים בים העלום-שבו-נשמעים-דברם. ואולי עליי להניח, כפי ששמשון שלנו עשה בארץ הפלשתים, אך נראה שבמקום שהתקרה תיפול ותהרגני, קול הנפץ בשמיים בסתר מבקיע את ליבי, שמיים באפור יתכסו וארבעה עמודים, סביבי, חופת הנצח, גשם ימטיר. ותחתם אני קורס. לא מבקש אני חופת נצח עם האלוהים, חופה של סבב חיים אחד איתה… גשם. זה מקבל משמעות אחרת "זלעפות", גשם זלעפות מניח את ליבי. אותם חברים אמרו לי שאולי היא רק מעריצה אותי, אני לא רואה תוקף בדברם, כשאני זה שאמור להעריץ אותה, שמש חיי.
שיגעון? אולי, זה רק סיפור. האם מצאתם אתם את מילות האהבה שלכם? היכן היא נמצאת, מה הסביבה שלה, מה הסיבה שלה?
שֹמֵר אֲחוֹתִי אָנֹכי. מהרציונליות של המציאות הברורה כל-כך הזאת, מאחיי, שמנסים לנער אותי מעדויות ליבה, מהשהות שבקרבה. שהייתה. הקסם שנובע מקולה. הקופיפה הקטנה הזאת. על שהיא לא כמוני, ולא בנויה לקשר רציני. מצביעים לי על החסרונות שלה. על מה זה נשים בעולם מודרני ומה זה גברים. ראיתי בהם כבוגדים, והצבעתי על המציאות שלהם, זאת הישראלית, עם החובות והפירוקים המשפחתיים, על שהם עצמם אינם נלחמים על האושר. דנתי אותם, אך אין אני מבקש כלל לדון אותה, לאבד אותה. כעסתי, בשוגג, וידיו של מי שמצא את האמת, ובעולמות העליונים, פעולותיו מְשֻׁוים כעת לכך שהן מגואלות בדם. לא אבקש למצוא סליחה. לא אאחוז בקרנות המזבח. לא אנסה להשיג חסינות. אז לא אבנה את המקדש לבית-דוד. אף חייל לא יוכל, אצדיע לו על שבחר באהבה. ובאהבה אכן יש שיגעון, ויש עיוורון, בזכותה אני רואה היכן השמיים נוגעים בארץ. את הכתום הזה של השקיעה, איתה, בחיים. מי זה אשר מצליח לראות כך את החיים כאשר חי את היומיום, מייצר הכנסה, מייצר השוואות כדי לגדול, עקב הצפיפות זה נראה שאי-אפשר אחרת, ולא רק דוחה זאת כשנשב אנו כולנו, באים-בימים, מסביב למדורת השבט?! אם נשאר עוד בחיים. כבר טעמנו מעץ פרי הדעת, זה כבר קרה, העונש ניתן, וזוהי היא בחירת לי-בי. איפשהו בשנת 1700 לספירה, בקרבת ארמון פוטלה, עלמת הטברנה (ཆུ་ཁང་མོ), שאת שמה אין אנו יודעים, מלבד שגורשה לליתאנג, וצאנגיאנג גיאצו (ཚངས་ཡང་རྒྱ་མཚོ་), הוד קדושתו הדלאי לאמה השישי, מצאו מחסה זה בליבה של זו. וזו בלבו של זה.
קרדיטים
חשבתי אולי להתאהב באחת ממפקחות המכס Tullinspektör בנמל התעופה ארלנדה ARN. אזמין כרטיס טיסה, עם קונקשיין של 24 שעות, או פשוט אתהלך לי לשערי היציאה, ואז אמצא אותה ואספר לה איזו בדיחה מהארצות החמות על יהודי, פלסטיני ורוסי שהלכו להם יום אחד ודיברו על שלום ותוך כדי ניסו להחליף מנורה, מקווה שאצליח לראות חיוך שם בארץ הקרה, ואז אזמין אותה לאיזו ארוחה במסעדה נחמדה בסטוקהולם, מהארוחות הללו שנראים כמו יער בצלחת, ולא זה לא סלט, ואז היא תציג לי בפניי את ההומור שלה ותשאל אותי אם אי פעם אכלתי כריש, ואז אולי נברח ללאס ווגאס, או להורים שלה, אני בטוח שהרבנות תבין.
קרדיטים
יש לי תמונה, במקטעים, שבה היא הולכת, בעברית זה נקרא "פעולה חיה", Live action, מביטה אלי וממשיכה הלאה, שוטה שכמוני. הציעו לי לפרסם את עצמי כביישן, אבל אני לא, אני פשוט צנוע, אני חושב, וזה לא קשור לצניעות, אני מתרגש מהנוכחות שלה. והזמן היה קצר כל כך. הצורה שבה היא הולכת, כה תמים, ולא תעשייתי. אני לא אוכל להפוך אותה לאֵלָה משַׁיִשׁ, כה קרובה, ובד בבד כה רחוקה, את אביה אני דורש מעצמי לפגוש, את משפחתה, את חברותיה, כל התהליך הזה, של האישורים שבהם אני יכול לקבל ציון בלתי מספק, בסופו של יום… כדי להגן עליה, על העולם המוסרי שלה.
הנה דוגמה שמביא נזיר זן, על חייל אמריקאי שהרג כנקמה 5 ילדים עם סנדוויצ'ים מורעלים במהלך המלחמה
המשך קריאת הפוסט "תמונה במקטעים – על חיבה, תמימות ומוסר, על הגבול של הטראומה"
עושה רושם שהתגליתי, דבורים יוצאים לאור, מתוקה כתמר שתחתם היא גדלה, אליה געגועיי. אדם שחש בבהירותו של המוות, כמו שחי 1000 שנים, נמצא במדבר כאילו בראשיתה של הבריאה שבה הופרדו השמיים מן הארץ, חי החל לצוץ, ואיך יכל האדם הראשון לסבול תחת כיפת-השמיים-הראשונה כאשר יוֹצְרָהּ כֹּה מאוּפָּק? הרי לאלוהים אַיִן, כך התברר במסעי, להבת-הליל שבאמצעותה למד, על הסיפור שמתחקה אחר אפיק-החולות שהנחש השיל בעקבותיו, נע, נע עם תנועתם של גרמי השמיים, הביט ובאמצעות זה שנמצא בתיק הגב שליווה גם אותי, זה, בשושלת היוחסין. חלקת הפרחים הזאת… חדשה היא, הריח מתוק אף יותר, הִשְׁקֵית אותה ממי הבאר שאבותיי חתרו אליהם, מסתבר למענךְ. בבת-עיני… כשאת מצביעה כך לכוכבים, בשפתך הם גם נשמות אימותייך; כמה ששמח אני לפגוש בך שוב. וְלָקַחְתְּ מן הקרבן שנתתיך והכנת לנו קדרה, ומתוך היראה-השלמה שעתה אני נושא, גם אם לעתים אין אני מבין אותה, כהה היא, מנגן אני לךְ, בין גבעות החול היצוקות הללו, אלוהים שלי, אחותי, מתוך החליל הזה, שנאחזנו בקולו לפני שיצאנו לדרכנו, אני בשלי ואת בשלך. "ילדייך, נכדייך, נינייך, נושאים את יופייך, האסון של השביעי לאוקטובר אלפיים עשרים ושלוש וארבע נשמר בין כתלינו"
"hush"
קרדיטים
הראיתם את כדי-החרס הללו ליין, שמצאו במימי הים התיכון, בבטן ספינה רומאית טרופה? היום דמיינתי את עצמי ככזה: כד-חרס שהמתין לו בים-התיכון, ממתין לו שם אלפיים שנה ולא. "ולא" הוא הקול העמום הזה שאתם שומעים שצף לו במימי חייכם, כמו שאתם שוקעים לרצפת הברֵיכה ביום קיץ נהדר ושומעים משם, את אהובכם. במקום אשר זה, מבטן הספינה הטרופה, ככד-חרס, אוכל להשוות זאת לסולם, כפי שהוא, סולם-בנוף, ותו-לא, עד אשר אתם מייחסים לו מטרה, וכיוון; אתם לא מודעים למים, עד אשר אתם כן. זו תופעה, כי הם פוגעים בכם, המים, יש להם צורה, ויש להם קול. אבל מים לא יודעים להכאיב כאשר רואים אותם כפי שהם; בתיאור לבי, תינוק הוא תינוק, רק נולד, בוכה בגלל העולם-החדש, או כאינסטינקט, בתחושותייך אתה אבא אז זה לא כואב, כי מגן-הדיאדה נושא עליו כבר את האות "ידיעה". אי-הידיעה היא הסבל, אבל לא באתי לדבר על הסבל, אלא על אהבה.
אני שומע קול עמום, כמו אותם תינוקות חרשים-למחצה שמרכיבים להם Device והם שומעים לראשונה, והם פוקחים עיניים, הראיתם את ההפתעה שלהם, ואת החיוך הנפלא שמוצג לעולם? התינוק/התינוקת מאושרת בזכות עצמה. ככד, הכל עמום יותר, הקול עמום יותר, כי אני שומע אותה שם מעבר למים, אך איני רואה, אין בכוחי לראות, אני רק כד-עתיק השרוי במימי הים התיכון. בבטן-האדמה.
היא מילאה אותי בשֵיכָר ונתנה לי חיים או משמעות כדי שאתפוס, ואז עיניים לפקוח, ביום-מן-הימים, ואוזניים לשמוע, את גופה היתום.
אז בניתי לי סולם. איך אפשר לבנות סולם מתוך המים, תשאלו. צריך תחילה להיות מודע למים, אף בצורה חלקית ולהתחיל לטפס.
זו לידה, לידה לאהבה, היא כל-כך חכמה רק מעצם דיבורה.
מתי איוולד, מתי אצא לאוויר העולם?
חיפשתי לי דרך להתחיל לכתוב על יצירתיות או תהליך היצירה של המשורר. זה יוצא בצורה פילוסופית אז אתם יכולים לסיים כאן. כי אני מרגיש שלפעמים הכתיבה יכולה להתפתל, להיות מורכבת מידי, חסרת בסיס ממשי. אולי לא מן הנמנע שנפעיל גם את המוכר שבדמיון כדי לְעַגֵן, ואהבת הזולת כדי לְהָבִין. אם בכל זאת תרצו להמשיך ולקרוא תפגשו את המשפט הנודע הבא:
וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכׇל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:
אבחנה: הארץ, האדמה, החומר, היא פירוק שֶׁל, וזאת כאשר מניחים אותה לצד החוויה של הרוח שהיא אחדות, והיא מעבר להיגיון של טוב-ורע.
אני אסביר את ההיגיון כאן: במסגרת הזאת – בתור אומן, אחד שרוצה לכתוב שיר, אני יודע שיצירתיות מתחילה את דרכה כ-"אור", מחשבתי. זקיק חשמלי שהופיע בנקודה מסוימת במוח. בגלל שהוא במוח האנושי, הוא מוגדר, יש לוֹ שפה, יש לָהּ שם.
מאותו רגע שניתן השם, שם-כללי, אני לוקח את העט, או המקלדת ורושם, ולפתע נתקל במחסום – אני לא מצליח לכתוב, פשוט לא יוצא: ההגדרה במוח לא מצליחה לעבור לנייר, היא אינה תואמת.
שם-מופשט, שם-תופעה
המוח הוא כמו נייר שקוף – הרוח.
מלאכת הכתיבה היא הנייר הלבן שבפועל – החומר.
העט – שהיא אני, שמנסה להעביר בין הנייר השקוף לנייר הלבן, אני רואה שמדובר לכאורה בשתי שפות שונות.
פער
אתה מנסה להעביר את האמת – ולא מצליח, אתה חווה את האמת – ולא מצליח לומר אותה.
האות א' שבנייר השקוף, שונה מה-א' שבנייר הלבן.
אומן שתפוס על האמת 🙂 כמוני לפעמים, זה מתסכל. המטרה היא הקהל, ואיך אוכל לתקשר עם הפער הזה?
השאיפה לשלמות
להפוך את ה-א' שבנייר-השקוף ל-א' שבנייר-הלבן מצריך מעבר, לבנות גשר, דוחף אותי להיתקל במחסומים, בתוואי הטבע, בנהר שקיים שם, בתוואי שלו שגם נפרם (בלייה) מטבע היותו קיים: האם את מכירים את המשפט "החיים הם דינמיים"? אז ניתן להבחין בזה כבר בחוט המחשבה: אני נתקל בחומר הלכה למעשה, בקירות של הנהר, וגם צריך להרים את ראשי מעל אותו גבול שבו המים הופכים לשמיים, כדי לנשום, כי זהו טבעי כחי, כחולייתן נושם (terrestrial vertebrates) – כך נוצרתי.
מי שמתפלל לאלוהים, לרוח הקודש, לא חושב על קירות, ולא חווה קירות מלבד אולי אלה אשר בשיח הפנימי.
אני באמת מקווה שאני מצליח לתקשר אתך עד כאן בצורה ויזואלית דווקא.
אז אני כותב את ה-א'
חציתי את הגשר
ואז ל-א' שעל הנייר-הלבן ישנה מטרה, לחזור לנייר-השקוף, היא בעלת שאיפה. הסיבה לכך שהיא לפי שעה אינה תואמת, סימטרית למקור, הפער עדיין בנמצא. אבל אין היא יכולה, היא נקבעה מבחינתי –
סוף הסיפור.
ועל כן, כדי שזו תחוש את האחדות דרכי, אני מחבר לה מילים נוספות, מצרף אותה לשירה שנולדה מתוך המסע שלנו ביחד בנהר השוצף, שבו גם נחבטתי מאומץ לב. לא שהייתה לי ברירה: שילמת לאנשים שישימו אותך באמצע איסלנד, עם תיק גב במשקל של 18 קילו, שהרגיש ב- AirBNB שום דבר עם המשקל הידני. לחזור זה אומר לטפס להר בחזרה ולחצות שוב את חומת הסערה… חומה! אתה הולך קדימה.
סוף הסיפור הוא קדימה
השירה הזאת היא הצמצום של הרוח… סוג של משפך ושעון חול שבאֶמצָעו פריזמה, תבוא למוזאון ישראל ותתקל באחד הקירות באחד החדרים בציור מופשט ואולי תגיד "עד כאן" -"זה נראה כמו קשקוש"…
ועם זאת התוצר של חציית הגשר, החיבורים שלה עם מילים אחרות, השיר שנוצר, נוצרת דמות – היא פותחת דלתות, לא רק בנפשי שאולי ההבנה שהעולם אינו מושלם והביאה אותי עם השנים לנחת, אלא בנפשם של אחרים, החיבור, החיבה שנוצרה: החיבה מבחינתי, מרגשת, זו אמפתיה, היא אינה שלמה, כי לא ניתן להתאחד עם האחר.
קבלה של חוסר-השלמות, של המפגעים
האם המטרה שלך להתאחד עם האחר? שיעשה את כל רצונך כפי שאת/ה יודעים?
ועם זאת לא ניתן להפחית מערכה של ה-א' שבנייר-הלבן, שהיא חלק בלתי נפרד של המצע שנקרא הנייר-השקוף —> זה אותו הדבר.
זה אותו הנייר, פשוט תופעות שונות שלו, זו אותה המטבע
התפיסה (או מבנה התפיסה) שלנו כתוצר של הרצון לא להיפגע מהקירות של הנהר, מציב לנו הוכחות חד משמעיות שההבדלים קיימים -זוכרים את המוּדָעוּת למים?, זה עצם היותנו כאן "אדם".
והאלוהות "יהוה"… שם, ברוח, בתפיסה -מהעבר השני של הפריזמה.
אם התורה ניתנה לנו, האדם יכול לראות רק את המשפט הבא –
האדם אמר — וַיֹּ֘אמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקְﬞחָה־זֹּֽאת׃
האלהים במימדי העשייה, עשה (כך) — וַיַּפֵּל֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה׃ וַיִּ֩בֶן֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם:
אנחנו לא יכולים לומר את אלוהים כפי שאמר האדם, לאומת האלוהים שמכיל את האדם, פועל עליו, עליהם.
התורה ניתנה לאדם, והדמות הזאת שניתנה לה שם (או מילת-יחס, מילה-כללית לראשון ממינו, כי בסיפור אנחנו עדיין בגן-העדן), אמורה להתממש. וזאת לא יכולה.
דמות בודדה.
דרך הפריזמה אנסה לראותו, של מה שנמצא שם בגן העדן ומעבר, להתאחד עמו, כי זה אותו המצע, אותו הנייר, אותה המטבע, אבנה לי סולם מתוך מודעות (ומתוך המודעות שהיא כאמור אינה שלמה ולכן לוקה בחסר).
הפרשנות המקובלת מדברת מתוך הזמן, עצם קיום הזמן הוא למעשה עצם הופעת האדמה, אם נייחס מרחב לזמן אז איעזר במילים: בזקיק-של-השנייה. יש לו אפילו צורה. כי לזקיק יש צורה, גם אם הוא נמצא כאן בהשאלה לצורך העברת רעיון.
מנקודת המבט של היקום, הפיזי, עצם הופעת הגבר, הוא עצם הופעת האישה, הנסתרת. בזקיק-השנייה. מיידית. וזאת אם אני משתמש בטקסט התנכ"י ואולי בתיבול של מסאלה-רומנטית, כדי להסביר על יצירתיות.
אך בגלל שהתורה ניתנה לאדם, רק לאדם, לשפה שלו, לאלוהות אין זמן, ולא מרחב, לכתוב על עצמו. כאשר מביטים מלמטה למעלה, מבטן האדמה, מבטן החיים, ממימיי הים-התיכון אל הרוח, האלוהים, ברבים, כולל/כוללת/כוללים את האישה או בשמה החוץ תנכ"י או הקדום: האשרה.
האלוהים משתקף, מנקודת המבט שלי ככד, מבטן הספינה הרומאית הטרופה, ב-רבים, כאחדות של שתי איכויות שמתוך תחושותיי בלבד, אחת חסרה, נסתרת, אהובה, שהאלוהים לא אמר אותה כי "אין זה מתפקידו".
או שהסתירו אותה, או שזו הסתתרה, על הדרך מעצם מהותה, או מעצם ההתגוששות בחיים, בנהר החיים.
פער
בבית המדרש אתה תמצא תלמידים שיש להם תשובות על אמיתות הקורונה, וכאלה שלא הולכים עיוור עם ההתייחסויות השונות במדיה, אלה תלמידים שנמצאים עם שאלות, ואני מאמין שגדולי התורה הגיעו למרחב הרוחני שלהם בגלל שאלות והשאלות ששאלו.
אולי תשובות זה דבר נדיר כמו מספר בעלי התבונה ביקום שבכוחם לדבר בשפתנו, שאני חושב שההערכה זה בין שלוש לחמש.
המשך קריאת הפוסט "שְׂפַת אֵם – על מקורות היצירה של משורר / השפה תוך הסתמכות על פרק ב' בספר בראשית"
אילו יכולתי לשעבד את מוסר העבודה לזה של האהבה, זה נשמע כאילו, כמו איזה אל כל-יכול מעורב בעניין, האם מוסר העבודה שאליו נידונתי ברגע זה אינו אותו עונש על תחבולותיו של סיזיפוס, או במקרה שלי בזה שמנעתי מהאהבה להאיר לי את עצם קיומם של החיים, שהוא למעשה המוות? ואז לחצתי על פליי.
יש לה שם מיוחד, כל כך מיוחד שהילד שקרא בשמה בקולי קולות דוחף אותי אליו, הוא האדם היחיד בסופרמרקט הזה שברמלה שבו אני יכול לחוות את כותרות ליבה. ברגע הזה, לא זמן, לא מרחב, לא מלחמה, לא בעיות פיננסיות של הסובבים אותנו, לא קביעות כזאת או אחרת, לא קנאה, לא אנטישמיות וטראומות, אין להם נגיעה לכוחה של האהבה, שבה, בפרק האחרון שנקרא "הסוף", מנגינה ניצחת נושאת את קולה מעבר לדפי-הספר. במשקפיים הללו ניתן לראות שברי-כלי שקשרו את עצמם למכונת העבודה. בין המקרר ליבשים, האם אמצאנה? האמצא את הדרך לבית-הוריה? אבי נמצא לידי, זה שמניח תפילין כל בוקר, מפייס אני את עצמי, כמו כולם, במוסר העבודה האישי שלי, היומיומי. היא נמצאת שם, היכן? בנהרות של אשליה. וכל אדם יודע שבישראל נהר אחד בלבד זורם, וכולם משתמשים בגוף הרבים, כאילו באמת יש נהרות לכבולים. אני לא מצטער על שאני מודע לשאול. הגבול הברור של אדם עם תקווה שהולך במקביל לדרך אומללה. וכל זה, בסופרמרקט.
לפעמים אני נתקל בהקלטות שלה, לא מעז לשמוע את קולה: הזה חוכמת חיים? טיפשות של אדם בוגר ורציני? שמפייס את עצמו? אני חוזר לחזות ההקלטה שלה. היא כבר לא ברשותי, אני יכול להיות… היא זועפת, ובדקה אחרת היא עייפה… אילו יכולתי רק למשוך אותה מבעד לטבעת הזכוכית של הזיוף הגדול ביותר שהאנושות יצרה לעצמה, משם, גם מהארץ של העברי, כדי לומר לה בעברית, כמה שיפה היא לי. ואז אדבק בחייה וכך אדע שהחיים אינם סיזיפיים, יש בהם משמעות, כי שם הוא נמצא.
जा रे जा रे उड़ जा रे पंछी
אילו יכולתי להניח את ראשי על ירחיה, הייתי פורט בכלי מיתר כמה שיפה לי היא. בחצות היום, בתל אביב, מדרך מנחם בגין, נשמעים קולות לרצח פוליטי במידה וההיסטוריה לא תכתב בדרכםן, מעקה מקיף את ראש המגדל, ואנחנו שם. לאורך שדרות רוטשילד נדמה שזהו רק רעש רקע, איתה אני הולך תחת עצי פיקוס, לצד בתים לבנים, עוברים ושבים, החיים הנורמליים שלצידה. הטבעה מכסף של סוד כמוס תלוי לצווארה, כמה שיפה היא. חשש בליבי כי בעניינים של הלב השגחה עליונה כלל אינה מעורבת, אולי זה הרגע היחידי שלא אוכל להיעזר בה אם אחרוג ממנעד ליבה ואילו בצליל מיתר אחד; אם אומר לה שאבנה מקדש, חרון אפה יתגלה, עמוד רצוף אש יבקש לשרוף אותי בצחוקה, או בעלבונה, ולא ארצה בכך. אתבקש לשאת זאת כקללה, אתבקש לשאת זאת לדיראון עולם אם בשל כך היא תחזור לקולות. הכחשה לצורה הישראלית היפה ביותר, המושלמת ביותר, זו כפירה. היא המַרְאָה הכי יפה שלכם.
Credits: Image by Duy Dinh
