סותמת הפיות

פרידה מתחילה בתהליך שבו ישנה דמות מלוכלכת שמבקשת רחמים שזו לא תבוא. סותמת הפיות אני קורא לה. כאדם חי אתה מתבקש להוביל אותה למיזוג עם הצליל שאחרי הזעקה האיומה שמבקשת לאגור את כל מה שאספת בחיים, שהפכו לרכוש, שאתה הפכת לרכוש יחד איתה בארמון הזיכרונות. זה המקום האמתי בשבילה, גידלת שושנים ריחניים, בהם התבשמה. נישאת לדמות הזאת, או שהיא נישאה אליך, ועתה עליך להוביל אותה לעפר. האם בכוחנו באמת לשכוח? האם ישנה מצבה היכן ששכן לו הארמון שבו ניתן לחזור על אותה קינה? היא זקוקה לי! אני דולה מהאפר עד שזו תחייה מחדש, תחיית המתים. אני המשיח שלה, שכל מה שאני באמת זה אדם פשוט שיודע, ושיודע את טעם האהבה. לדלות… האם נוכל להתחמק מכך שפגענו באנשים בזה שנפרדנו מהם? האם באמת יש שדה כזה ששרוי לו עד לאופק שמתרוצצים להם שם יצורי כנף זעירים ויצורי כנף קטנים שלוגמים מהצוף שבו כל הסיבות מובנות? או שבכוחי לתקן את האבל באמצעות החזרה לחיים, וזו תתגשם כבת שלי, כאחותי או כאויבת מרה אשר תשלח בי את חרבה? כך או כך, לכל אדם יש קול, קול כנגדו, לא קול של אלוהים, לא של ישויות נשגבות שמצאו את הדרך אלינו, וכל קול שכזה יודע. אצלי זו קולה של האישה, אישה שיודעת. כמה שחכמה היא האישה, האישה הזאת. ללא המילים, לה אני יעניק את המילים. השאלה היא האם ממשיך אני לדלות מהאפר שמונח לצד המצבה-ללא-שם בעולם שבו רק שנינו יכולים לחיות? משיח.

  1. תוסף 1 – אנא ממכם, היו זהירים עם האנשים שאתם בוחרים כבנות זוג, כבני זוג, פרידה יכולה להיות פגיעה ממושכת. אם אתם בוחרים בזוגיות ולא תחת מערכת סדורה של 3 מפגשים והחלטה, תזינו לתוכה רוחניות. רוחניות, תפרשו זאת בדרך שלך.
  2. תוסף 2 – ״האם באמת יש שדה כזה ששרוי לו עד לאופק שמתרוצצים להם שם יצורי כנף זעירים ויצורי כנף קטנים שלוגמים מהצוף שבו כל הסיבות מובנות?״ כן, יש. באמצעות מדיטציה. נדבר על כך בפעם אחרת.
  3. תוסף 3 – מי שירצה למצוא פגמים, ימצא את הפגמים שלו עצמו. מי שירצה לסתום פיות, שידע שקארמה איז א בי*. 

קרדיטים

  1. Photo: a woman holding a rose by Fred Johnson @Unsplash.
  2. Photo: woman lying on grass field by Diane Serik @Unsplash.

שני דברים שבכוחם לקשור אותי לארץ

שני דברים שבכוחם לקשור אותי לארץ, אהובה היא אחת. חוב הוא השני. ״אני-אזרח״ כמוצר, הוא החצי. לרוב, השניים הראשונים הולכים ביחד, השניים ועוד חצי הפך לתרבות. מה עושים שאין לא את זאת, ולא את זה, והחצי לא כזה משמעותי? ילדה כבת שנתיים מעדה בדרך, איש עסקים צעיר, עם שותפים ועוזרים וכוליי הושיב אותה על הטרולי שלו. חשבתי שזה כל כך נחמד שהוא יכול לראות את עצמו כאבא, או שהיא הפיצית מלמדת אותו להיות אבא, וגם אותי, וזה כל כך נעים. יש אנשים שקבוצות ספורט, בתחום הפוליטי או קשרים תרבותיים, לא אלה הדברים שנמצאים במרכז החיים אשר בעולמם, וטוב עשה השם בזכות לתת. נתינה כברכה. הדרמה שמסביב.

קרדיטים

  1. Video: Aishite Aishite Aishite (English Cover)【JubyPhonic】愛して愛して愛して @YouTube.

מחזוריות של שני גופים שמימיים

חיים מחוץ לאטמוספרה שלנו. מדען פלנטרי, מהנדסי חלל, אסטרונאוטים וקוסמונאוטים, אסטרופיזיקאים, מתכנני משימות, אנליסטים, של נתונים, ואנליסטים של מסלולים. מומחי חישה מרחוק, מתמטיקאים וגאופיזיקאים. אסטרוביולוגים, אסטרודינמיקאים, ועוד ועוד ועוד. מכל אותם אלה ומתוך אלה יש שעוסקים בצמצום, באיפה. טווח כל כך רחב של חיפוש כדי לגעת בנקודה שלשמה התכנסו. ולאותה נקודה, או תזה, יש עלות שמחושבת תחת ערכים של זמן, והזמן שלנו הוא אינו אינסופי. זו גם האמונה בכל אופן, זה שיש לנו סוף. האור הפך לדמות שיכולה לגאול אותנו מאותו הסוף אל הלא-כלום. האור שהוא כבר הפך לדמות בחיינו, הרי לוקח לו גם דורות רבים להגיע, ויש כאלה שיִשְּׁקוּ, שיִגְּעוּ, שיהפכו לחלק מהנינים של הנינים שלכם, ויש כאלה שאולי נושאים הם את התפילה לאחות המיוחדת שבחיי, שגם היא במרחק של שנת אור אחת ממני, יחי ההבדל הקטן. בצמצום שאותם אלה עוסקים ישנו נעלם אחד שיכול לשנות את הכל, ואולי חלק מאותם אלה שהוזכרו, לא מוכנים להעלות אותה לדיון כדי לא לשים את עצמם לצחוק. הפוליטיקה שנחשפה לאדם הרגיל במערומיה בעקבות המלחמה הזאת, ויהיו לכך גם השלכות, אצל האדם הפשוט, קדימה בזמן. הנחה: אולי חיים מבקשים זכר ונקבה ברמה של המבנה הפלנטרי, ואצלנו האנרגיה הנשית מבוטאת בירח. ללא האישה, אין את החיים שאנחנו מכירים. מחזוריות של שלושים יום על פני ה- Pale blue dot, זה שאנחנו עליו. אז הטבע אמור להיות לא רק של איזה כוכב מתאים לחיים, אלא לאיזה כוכב שמתאים לחיים יש גם מחזוריות של ירח, או ירחים. זהו.

קרדיטים

  1. Video: Close up on Woman Dancing with Band by cottonbro studio @Pexels.
  2. Photo: Woman, Couple, Lovers by nini kvaratskhelia @Pixabay.

הדרך לאושר בדרך לפיצרייה

בתל-אביב אנשים אוכלים פיצות ממש דקות. דק בקטע של נייר. ונהננו ממנו אתמול. ה-Crust היה נחמד גם כן, עם כמות הבועות והארומה המוכרות והאהובות. שאלת היחסים ביניהם היא שאלה שנמצאת תחת דיון, יש פיצה סיציליאנית, יש פיצה מרגריטה, יש ניו יורק, שיקגו, זה עם האננס (איכס), לבנה (גם כן איכס, חחח סליחה, לא בקטע של גבינה כחולה), פיצה ישראלית שכולנו התרגלנו אליה ויש פיצה תל-אביב. אז נסענו אתמול לאכול פיצה בתל-אביב, ובהליכה בין הרחובות מהנקודה שבה חנינו לנקודה שאותה חיפשנו סיפרתי להם שאני מעלה אותה לפעמים בשיחות בנינו, שזה מתרחש באופן אוטומטי כאשר אני מתקרב למקום הזה שאני מפחד ממנו, המקום של חוסר המשמעות. כן… זו תחושה שהיא לא פשוטה לי, זה אפילו לא עצבות, זאת לא נגזרת של אף תחושה שהכרתי, זאת התחושה של היות אני בכלום. איזו דוגמה אוכל לתת לכם כדי שנוכל ליישר קו? כן… יש איזה סרט מ-2014 של כריסטופר נולאן שאולי מצליח לתאר את זאת, הוא נקרא "בין כוכבים" (Interstellar). אני חושב שזו תחושה שנמצאת בתוכנו בבני האנוש, זאת שמצאה לה ביטוי רחב יותר בעשר – חמש עשרה השנים האחרונות. מהיכן הוא נובע ב-DNA ההיסטורי שלנו, אני לא יודע בדיוק: המתח שבין האנושות שמתמודדת עם איזה סוף ידוע מראש מול מה שמייצג יו מאן (מאט דיימון) כדובר המרכזי של הבדידות. הגבול בין בדידות לתחושה הזאת הוא דק ברוחב של נויטרון, זה שהעולם המודרני או התרבות הישראלית לא מוכנה להודות בתופעות הללו, במידת התפשטותה, בנְפִיצוּת ובשכיחות, זה כבר נושא שיחה אחר. בכל אופן כתשובה, אחד אמר לי שזה טוב שאני עושה כך, כל עוד שאני מזכיר לעצמי שהיא אף פעם לא הייתה שם בשבילי. זה הזכיר לי כמה דברים שאחרים אמרו לי בעברי, ובעברי כעסתי על כך, כי את התוצרים השליליים של כך כן חוויתי, וזה לא פייר. אמרתי לו שהיא אינה כלי שאני משתמש בו מתי שצריך, היא אינה אֵלה שאני פונה אליה מתי שזה מתאים לי. יש בי נאמנות ואחריות כלפי כל סך הרגשות שלה. היא אדם, היא אישה שאני חולם באמת לאהוב אותה. אף אחד מאיתנו כמובן לא "צודק", יש איזה אמצע, ביחסים בין בני אדם. בכל אופן באהבה לאישה, בנאמנות לסיפור החיים שלה, יש איזה עיוורון שאני מקבל אותו על עצמי. ובתחום העיוורון הזה השמיים מכוסים בכוכבים במערך כזה וכזה, בעוצמת נצנוץ כזאת וכזאת. מי אמר שבעל הידיעה הקרה של איך העולם עובד עם נתונים כאלה וכאלה יודע מה זה לחלום?

בעבר אמרו לי דבר דומה: (אני בכוונה לא מספק דוגמאות) זה האינטרס שמצד אחד אתה לא נשאר לבד, לכאורה, ומצד שני אותה החפצה ומתוך מודעות והחלטיות, מונעת מהמוחפץ להיות חלק שווה מהעולם של המחפיץ. ישנה "עליונות" מסוג מסוים, גם כאן אומר לכאורה. ואני לא מייחס את זה למגדר מסוים, ממש לא, זה אפילו חוצה מגדרים וזה מסתכם במי שאתה בתור אדם. וזה הסבר שמצא היגיון לסיבה של למה אותן נשמות טהורות שהשיגו הרבה יותר ממני, ברמה הכלכלית וברמה החברתית, האשימו אותי בדברים בלי שהוצאתי אפילו מילה אחת. ההזדמנות מבחינתם נמצאה. אני לא קרוב משפחה שלהם, עושים לפחות פי שתיים אם לא שלוש או ארבע הכנסה יותר מההורים שלי יחד, יש להם עם מי לדבר, או לפחות לשלם שיקשיבו להם, אני מאמין שזו הייתה בחירה מודעת. והסיבה למה אני נכנס איתכם לתחושה הזאת, שמופיעה עתה לעיתים רחוקות יותר… אל תיפלו לבור הזה של להחפיץ כמטרה לפתור את הבדידות, את הבעיות שאתם מתמודדים איתן, יהיו אשר יהיו, זה לא שווה את זה. העבודה הקשה שווה את זה. תעבדו על המודעות העצמית שלכם, תשלבו את זה עם מוסר. ללא מוסר, או מורה דרך אין מה שיתעל אותך מעבר לזה, מעבר לעצמך, זה הרבה יותר קל עם מדריכי דרך. גם אני עושה הכללות, מצמצם אנשים בצורה לא מודעת… הרעיון זה לעבוד על זה, זה לפעמים לעצור, לפעמים לשאול את השאלות הנכונות. בתל-אביב אפשר להבחין בצד השני של אותו גבול דק משמיים, בבדידות. האם זו ההשתקפות שלי או האמת החיצונית, את זה רק את/ה יכול/ה לתת לעצמך. הדרך אל האושר.

קרדיטים

  1. Video: Hero – Mariah Carey (Live from Fantasy: Madison Square Garden, 1995) [4K Remastered] @YouTube.
  2. Originally: Mariah Carey – Hero (from Fantasy: Live at Madison Square Garden) @YouTube.

המתמטיקה של האובדן

החיים פחות היא. זו מתמטיקה די פשוטה שהסיכום שלה זה חוסר. פחות מהכלום, מינוס. מינוס בלי מִסְפָּר. אני אדם בלי מספר. אין מֵעֵבֶר ללא-מספר הזה חיים נוספים, אין מספרים נוספים, לא גְּדָלִים שונים של אינסוף, גם אם ננסה לתאר את הבּוֹרְאִים שלנו באין-כלום כדי לנסות ולאחוז בסיבה. אדם ללא אהובה, האדם הזה מהפרק הראשון של הקובץ הראשון, של תקופת דרך-ארץ, בסוף המחצית הראשונה לבריאתו במקום ההוא שנקרא הגַּן, ידע לבטח להתבונן בסיבות של החיים, לכן איך זה שהצליח לחיות בְּגַפּוֹ ועוד לשאת את תחילתו של החטא? התבונן בחוקיות שלהם והבין שעל האדמה להגשים את עצמה: כדי שהטל לא יתנדף ללא סיבה. כדי שהדגה על פני המים תעלה ותשמיע רעש קל, תרשרש ממניע לא ברור. ללא אדמה שתגשים את עצמה, בין צמרות העצים הרוחות לא-ימצאו את רשת המיתרים הנכונה, כדי להפיק את אותו צליל קורא וייחודי בין צמרותם של אלה שגם הם יודעים: של רחבי העלים, של המחתניים, של בעלי הפרחים, של חשופי הזרע. עולם קמל בעולם של קסם לא ישמיע כל צליל, גם אם תחת השמיים החומר ברשותן. סיבת הסיבות, החוקיות הראשונה שידע עליה, בחן אותה, ואז הבין את זאת הנסתרת מפניו, את זה שהיה חסר לו בחיים עצמם. מתאווה אני לאהבה וכאביה שאותן הוא ידע, ולמענן חרש את האדמה, הזריע קריופסיס, המתין, טיפח, קָצַר, השתמש באבן גרנית כדי לטחון, ובאותם המים, התסיס, לש, המתין, כיסה באדמה חמה, והגיש. היום בקניון של רמלה מישהו שאל אותי מי יפה יותר, זאת שנפשי כמהה לה, או…. חשבתי לרגע. לא ידעתי מה לענות. אין כאן שאלה. אף פעם לא הייתה שאלה. זו התופעה של היא. אמרתי לו שאני לא רוצה לבחור. כי שק-תפוחי האדמה הזה, כוכב-החיים שנפל לחיי, הוא הסיבה למה הגלים קרירים על רגליי החשופות, למה העלים נושרים, למה הפירות מתוקים כל כך, למה כאשר אנחנו מאבדים ילדים, המלאכים בוכים, למה תובנת החיים שלה גדולה מכל הגיון שאני אמצא מעבר לסיבת הסיבות, היא מחברת את הכל בקולה שלה. החיים פלוס היא: המתמטיקה של התקווה. איזה מוזר זה שכמה פשוט זה לייצר נוסחאות של אובדן ותקווה שכל החלומות שלנו נשענים עליהן. מַטְבֵּעַ.

  1. קריופסיס (דגן, זרע) – caryopsis

קרדיטים

  1. Photo Of Women Riding Surfboard by Max Ravier @Pexels.
  2. Photo: A Surfer Underwater by Max Ravier @Pexels.

קטע של תרבות רוסית

ברחוב הברזל בת"א סמטאות, מאחת מהן ניתן לראות את עבודת הפיתוח שעל הכביש, שער כזרוע עולה ויורדת עם מתח פעולה כזה וכזה, בר פינתי שבו אנשים מקווים למצוא זוגיות, אולי ללילה, אולי לחיים, אולי כדי לדבר על בדידות, אולי כדי לדבר על ילדים. אני נשען על העמוד, לצידי רוחה של תל אביב, רוח-רפאים. לא שהייתה לי שאיפה מסוימת לבואי, כל שעשיתי זה להביט קדימה ומי שראה אותי יכל היה לראות חיוך על פניי שעולה ויורד, כמו השער שממולי… אם נכנסו לליבם, אולי שיוו זאת לגלי-הים. אמא חוצה את הסמטה, עם שתי בנותיה, אחת מימין, אחת משמאל, אחת דומה לה, הרי זו השעה עשר שלושים ותשע בלילה, חולפות לדרכן. איש ביטחון מֵאֲפֵר על פני פח המתכת שבאותה הסמטה, בטח רוסי, נראה רוסי, אולי בוכרי, איש משפחה, לבוכרים יש אוכל ממש טעים, ולרוסים יש את טולסקי (של טולה) פריאניק, ואתם יודעים עוד מה מייצרים בטולה? קלצ'ניקוב! זה מה שהדודות מרוסיה היו תמיד מספרות לי על העוגייה הכי טעימה בעולם הזאת, וצוחקות, או גאות, מי יודע, אולי זה קטע של תרבות רוסית. שתי חברות, אחת דומה לשנייה, ושתיהן דומות לה, זו תאורת הרחוב שמעמעמת את חזות עיניי, וגורמת לי לחוות פָאטָה מוֹרְגָּנָה, או שזו פעולה של הנפש שלי שמבלבלת אותי בכלל לטובה, מי רוצה לחוות השתקפות כאשר מה שאני באמת רוצה זה את הדבר האמיתי. אני מתבלבל, כי לא באתי בשבילה, וכל מה שאני רואה, זה אותה. אילו יכולתי לשכפל את עצמי לכל הסמטאות ברחוב הברזל, משני עבריו, ובכל הסמטאות של ת"א, ואולי, לעולם לא אמצאנה, את זאת שאהבה נפשי. אני יודע מה זה חוסר אושר, יותר מזה, אני יודע מה זה חוסר משמעות, ומהשני אני מפחד, אני כן יודע מה זה אושר, כמו עכשיו, בסמטה הזאת, אני פשוט מרגיש ריק… ריק זאת לא המילה הנכונה, חסר… כן, אני מרגיש חסר. באותו חוף-ים לא רחוק מכאן, זה שסיפרתי לכם עליו לפני כמה ימים, החסרתי פעימה, אפילו פעמיים, שתי נשים שהפנו את ראשן, בשתי נקודות שונות, בשני זמנים שונים… חשבתי שזו היא, זוהר פניה. בפרק השני של חיי לא ציפתי לחוות אותה כך. בעולם שאתה צריך עור של פיל, חמלה היא מטמורפוזה של זאת, של העור, כי חשבתי שזה הפעם רק אני, רק אני זה לא טוב, ביחד זה טוב, פשוט קבלתי את המצב של רק אני, לא שאני מבקש בזאת. ועם זאת, גם בחוף הים מצאתי קשר, כל אותם אנשים שמתהלכים להם לאורך הטיילת, לאורך חוף הים, לאורך הרחובות שמובילים אליה, בתוך המסעדות, אלה שתוהים, ואלה שחוזרים הביתה, אלה שפוגשים אחר, ואלה שמדמיינים אדם שאבד להם, אולי, אבא, אמא, אחות ואח, אהוב ואהובה, כל אותם אלה קשורים אליה, קרובים אליה יותר משאני קרוב אהיה בחודשים הקרובים, בשנים הקרובות, בשנים שיבואו, בשנים הרחוקות… הקרבה הזאת, הידיעה שהם נמצאים איתה שם, מקיפים אותה, במעשה כשפים של רוח-טובה, מקיפים אותה בלהבה אנושית כזאת יפה, עושה לי טוב. בזה אני מתכוון ב-"חסר", אני מרגיש חסר בסמטה הזאת, כמו בכל שאר סמטאות ישראל, בשבילי אלה אותם מעברים שחוצים כולם לעולם שכולו טוב. הטוב הזה תמיד בנמצא.

קרדיטים

  1. Photo: Woman in Black Dress Dancing Outdoors (Cropped) by AG Z @Pexels.
  2. Photo: A Woman in White Tank Top Dancing on the Street in Grayscale Photography (Cropped) by Anna Tarazevich @Pexels.

סָפֵק טעים, ספק לא-טעים

מהו גן-העדן של האישה? איך הצופה-בכוכבים המקסימה מגוש-דן מתארת אותו לעצמה? הנושא מרתק אותי יותר מלדבר על הכנסת הגדולה. אבא שלי היה מכריח אותי ללכת לבית-הכנסת, כנסת-ישראל, משהו שאני זוכר… את אותם זקני השבט שהיו טובים אלי, מהאחרונים שעוד נשאו חיוך, קל, כזה שנושא חוכמה, חמלה, אולי כי הם לא היו צריכים לעבור מלחמות. אולי כי רוב חייהם נסובו סביב תרבות פילוסופית של "דרך", הקארמה. הילדים שלהם שהוקסמו מרעיון יישוב הארץ, מדינת היהודים, החזרה למקורות, נכנסו ישר לתוך… חלקי גופות, חרוכים, ארץ שהייתה בנויה רק חלקית ליישוב בניה-ובנותיה… דוד'שלי שנפטר די מזמן, היה Leaping atop, קופץ על האופניים לתחנת הרכבת במומביי, בומביי, מתרגש כולו, רק ילד, רק כדי לשמוע את ההרצאות של גנדי, מהאטמה גנדי, שהתמונה שלו הופיעה יום-יום בביתו של הנשיא הראשון של ישראל. ובן גוריון היה עושה יוגה, ראש הממשלה הראשון שלנו, יש פסל שם על חוף הים… יש צדדים מאוד עמוקים בהיסטוריה שלנו, אתם יודעים, אתן יודעות? אני מתגעגע אליה, למרות שאף פעם לא הייתה בחיי באמת, אולי רק לרגע. הלוואי וגם אני אגיע לאותו גיל מופלג ואגיע למקום הזה שהיא קוראת לו גן-העדן… אהה, נכון, ומה שהיה ממתיק לי את השהות בתוך הרצינות בבית הכנסת זה היה, אלה היו השוקולדות הללו, ספק טעים, ספק לא-טעים, באמצע.

ראינו מה קרה בשביעי לאוקטובר, שנתיים כמעט שחלפו, לי יש דוגמאות פילוסופיות מוחשיות איך לשמור על שיווי משקל, אני יכול להסתמך עליהן, להתמקד "בדרך", להימנע ממה שהאובדן הנורא לכולנו מציע, תנסו לצאת מההשתקפות של מה שהתוקפים ראו בנו. זו עבודה על "הדרך" היא עבודה יומיומית. אני לא אומר שאני מצליח בזה, ועם זאת לאורך זמן, התוצאה נראית כאשר מביטים אחורה. 

קרדיטים

  1. Photo: 一对夫妇望着大海,悠闲地度假。 A couple looking at the sea and taking a leisurely vacation. by Tilixia Summer @Pixabay.
  2. Video: Avril Lavigne – I'm With You @Youtube.

מספר הסיפורים

זה לא שהיא צריכה לגשר על הפערים איתי, זה אני שצריך לגשר על הפערים אליה. החוכמה הארכאית שלה חוצה כל הפרדה בין יבשת לים, בין המדבר לאואזיס, בין הצָמָא שמחלק שמחלקת את חלקי גופי לפריטים נפרדים, ולעונג הבלתי נדלה בנגיסת בשרם של התמרים. איילים, אות למַלְכוּת, מַלְכוּת אינה יכולה להעלם כך סתם לתוך דפים ישנים-נושנים אצל עַם ישן-נושן. "משיח" בטח קוראים לזה. המלכות היא בנינו, איילי זהב שחגו להם לא רחוק מכאן, לא הרחק מהעיר לוד, שם בגבעות, מזרחה, שראיתי… בימים אלו, חגים להם בדמיוני, מכריזים בשמה, ואז קולה. קוראת בשמי. ודבר אין צריכה היא להוסיף. לא את השפה שלי היא צריכה להכיר, אני זה שאמור להעניק לה ממתנותיי וממנחותיי. בחיים הללו היא יודעת את זה, ולכן היא מונעת זאת ממני… לכם: כל אישה היא מלכות, הלוואי וכעם נוכל לראות זאת. העובדה שהעולם ללא קשר, הוא נטול משמעות… עולם ללא שורשים, האם החיים היו משתובבים להם על הארץ ללא אותו סיפור בריאתנו שם בפרק א' באותו ספר ישן-נושן, של עם ישן-נושן, של חכמים שאספו ונשאו את ציוני הדרך מראשית החיים? בין יישובי-האדם השונים. עץ פרי הדעת… האדם בחר באישה על פני האלוהים, התוכלו להאשימו? איך יכל הוא לסבול בדידות, ללא ידיעה? אם יצא לחופשי בין הפרת לחידקל, הבין שהדרכים לאופק אינם נושאים פרי, לא ניתן להגיע אליו, לאלוהים. הבין זאת. הביט בטח אל הכוכבים, מסביב למדורה וידע. בדורות רבים אחריו קמו מוארים, הוא לא ראה הארה. הוא רק "ידע". הוא הבין את הפיצול, ואת התקווה, שהופיעה בדמות. זה שבחר בה, אומר שהאלוהים המושלם נעלם לאזורי הנצח. לאהוב משמעו לסבול. את כל זאת אנחנו יודעים מול אותה מדורה. הסיפור הוא אותו הסיפור והרוח ניתנה לאישה, כיוצרת בחייו. תוכלו לראות זאת שהיא-היא גישרה בין הנסתר לגלוי. מדברת בשפתם של האלוהים. ועלי ספציפית: בין אם תהיה בחיי ובין אם לאו, להגן עליה זה המוסר שלי, להגן על העולם זה המוסר שלה, ולזה שואף מספר הסיפורים.

בזוגיות יש קשיים, זה ברור, זה יכול להיות אפילו קשה מנשוא, אני אגיד לכם מה, אתן לכם דרך נוספת, במקביל תעשו משהו טוב, שלאו דווקא קשור למערכת, משמעותי, גם אם נתפס בעיני הרבים כיומיומי, תזריעו טוב באדמה, אפילו ליטרלית, זה יכול לקחת זמן, הברכה שלה תגיע.

קרדיטים

  1. Video: Seal – Kiss From A Rose [Seal Version] (Official Video) [HD] @YouTube.

תקומתי, ברחבת הריקודים

אני כולי תרבות של צבעים ומוזיקה, בישראל אנחנו מאופקים לסוף ההצגה, שזה יפה בפני עצמו, בתרבות השנייה שלי אני רוקד לאורך כל אורכה. מגיב, לנושא המרכזי שלה – זה של האהבה, והדמעות כלולות בקבלה. בישראל כדי להגיע לכך אני צריך לצאת למועדון, כל כך רחוק הייתי, לבסוף הגעתי, שם פוגש את האישה בנפשי, מצטרף לכל אשר לה, תחת כדור הקסמים שנכנס כך לחיי, לה הצורה שלה, לה הקול שלה, אֶת הדעה שלה, מצפן, היא כרוכה בי לעולמים. הצטרפה אלי בלידתי, מספרים שבשלב מסוים שקשור למראָה גם התפצלה, אני יכול לראות את זה… מופיעה, נעלמת, מתרחקת תחת כל קרן אור שנושקת בנינו לסובבים ברחבת הריקודים, חוזרת, ואם נבזוק בו גם את תבליני האושר והצער, אז גם אראה את פניה, זוהי פרח גוש-דן המתוק שלי. אני כל כך שונה ממנה, אני כל כך רוצה להיות דומה לה, אני כל כך רוצה לחלוק איתה בשמי התכלת ולראות ביופי ישראל, משחרית לערבית, היא תפילתי. היא המענה שלי למלחמה הקשה הזאת.

 

קרדיטים

  1. Video: Axwell Λ Ingrosso – Sun Is Shining (Official Music Video) @YouTube.

ילד ההר

עשרה קבין של יופי, ותשעה של חוכמה ניתנו לה, זה מה שרציתי להגיד לה. באחד הנותר שניתן לי, מה עשיתי? אמרתי לה את זה, באותן מילים בדיוק. אוויל שכמוני. על אותו משקל, זה כאילו שהייתי מנגן לה בחליל. לא הגיוני, אני צריך לדבר בשפה שלה. הלוואי והיה לי את הזמן להיות איתה. אם היה לנו מלך שמבין בחלילים, ובטח בסיטאר, טאבלה ואולי אפילו בצ'לו עם אותו צליל עמוק שכזה, ובאולם רחב שכזה, אור השמש הייתה חוצה את כיפת השיש שמעלינו, צעדים נמהרים של רגליים יחפות, והצלילים היו משתנים, כי אפילו נגניו ומטוביו הם ממספרי הסיפורים שלנו, קוראי סוד הם. הייתי משוחח אתו על הזמן איתה. הוא בטח היה מוציא לי איזה משפט תזכורת שכזה שהזמן אינו אמיתי, שהחיים עם בחירת ליבי הם של נצח, ועם זאת שהזמן שלנו נתון לקלייה. אשליה. ואולי בכל זאת הייתי מבקש להיות אותו ילד שם בהרים, איתה ביחד, ובחוכמתו היה קורא לי להתנזר, לצאת למסע שכל מטרתו למצוא לי מערה, לקרוא כל חיי מחרוזת של תפילות, ואז לאחר השלבים הנסתרים מעיניו של האדם, הייתי אז נקרא ילד ההר.

קרדיטים

  1. Photo: Two children playing flutes on a mountain by chiến bá @Pexels.