סָפֵק טעים, ספק לא-טעים

מהו גן-העדן של האישה? איך הצופה-בכוכבים המקסימה מגוש-דן מתארת אותו לעצמה? הנושא מרתק אותי יותר מלדבר על הכנסת הגדולה. אבא שלי היה מכריח אותי ללכת לבית-הכנסת, כנסת-ישראל, משהו שאני זוכר… את אותם זקני השבט שהיו טובים אלי, מהאחרונים שעוד נשאו חיוך, קל, כזה שנושא חוכמה, חמלה, אולי כי הם לא היו צריכים לעבור מלחמות. אולי כי רוב חייהם נסובו סביב תרבות פילוסופית של "דרך", הקארמה. הילדים שלהם שהוקסמו מרעיון יישוב הארץ, מדינת היהודים, החזרה למקורות, נכנסו ישר לתוך… חלקי גופות, חרוכים, ארץ שהייתה בנויה רק חלקית ליישוב בניה-ובנותיה… דוד'שלי שנפטר די מזמן, היה Leaping atop, קופץ על האופניים לתחנת הרכבת במומביי, בומביי, מתרגש כולו, רק ילד, רק כדי לשמוע את ההרצאות של גנדי, מהאטמה גנדי, שהתמונה שלו הופיעה יום-יום בביתו של הנשיא הראשון של ישראל. ובן גוריון היה עושה יוגה, ראש הממשלה הראשון שלנו, יש פסל שם על חוף הים… יש צדדים מאוד עמוקים בהיסטוריה שלנו, אתם יודעים, אתן יודעות? אני מתגעגע אליה, למרות שאף פעם לא הייתה בחיי באמת, אולי רק לרגע. הלוואי וגם אני אגיע לאותו גיל מופלג ואגיע למקום הזה שהיא קוראת לו גן-העדן… אהה, נכון, ומה שהיה ממתיק לי את השהות בתוך הרצינות בבית הכנסת זה היה, אלה היו השוקולדות הללו, ספק טעים, ספק לא-טעים, באמצע.

ראינו מה קרה בשביעי לאוקטובר, שנתיים כמעט שחלפו, לי יש דוגמאות פילוסופיות מוחשיות איך לשמור על שיווי משקל, אני יכול להסתמך עליהן, להתמקד "בדרך", להימנע ממה שהאובדן הנורא לכולנו מציע, תנסו לצאת מההשתקפות של מה שהתוקפים ראו בנו. זו עבודה על "הדרך" היא עבודה יומיומית. אני לא אומר שאני מצליח בזה, ועם זאת לאורך זמן, התוצאה נראית כאשר מביטים אחורה. 

קרדיטים

  1. Photo: 一对夫妇望着大海,悠闲地度假。 A couple looking at the sea and taking a leisurely vacation. by Tilixia Summer @Pixabay.
  2. Video: Avril Lavigne – I'm With You @Youtube.

איך בכל זאת נעסוק באושר? יש לי פתרון אחד, לקבוצה אחת, תקראו עד הסוף

31.8.2025 | 18:32

לפני שנים לא רבות, מישהו חישב את המשמעות של ילדים לשיגדלו שלא יתחתנו. בגלל הבעיות שנגררו לאורך השנים, שנפלו שולל לדיכוי הכלכלי…

אני לא אוהב את המילה הזאת דיכוי, יש לך מילה אחרת אתם מוזמנים להציע.

בטח יש עוד אלף ואחד דרכים לתאר את זה. הדרך השנייה היא שאותו מישהו פשוט פחד: הוא מאמין שהאדם רע ביסודו. בבקשה ממך, לא לכעוס, חמלה, אני יוצר פה גם סיפור, אווירה, האם זה נוגע בך? ומה כבר יעשו אותם ילדים בודדים? הוא עשה את התפקיד שלו מתוך הפחדים שלו, כדי ליצור פחדים. עם הכלים שנגישים לו. בגלל שאנשים מבססים את ההחלטות שלהם על אמונות, דמוקרטיה חופשית היא נחוצה דווקא בישראל, גוף רביעי שיאזן את הפחדים שקיימים בתוך שלוש הגופים האחרים.

האחר הפנימי שלהם תמיד יודע: בין אם הוא גר ברמלה, בירושלים, או פתח תקווה, ולא רק בנגב, אם לא במודע, אז בתת מודע. את הסבל לא ניתן להקיף בשלשאלות, איזון חייב להתרחש, רעיון "הבחירה" לא הנושא כאן, אלא כי כך מתחיל טבע האדם.

לכן נֶאמָר שיש ללכת בדרך הישר. שקר, מכל סוג שהוא, מוביל לשקר אחר, לתסבוכות של סתם: כך משתקפת בעיניו האלימות של האדם הרע ביסודו, כפי בדיוק שהוא האמין. מתי יפסיקו להראות לנו את "הצדק", ואיפה בכלל הטוב?

…פעם כעסתי על איך מראים אדם בוכה בטלוויזיה, מתוך מרחק נפשי משמעותי, הכתב חוזר הביתה, ישנו גבול שזה הופך ממנו ל-פו*ו של רגשות, זה על פי תפיסתי, … איך אנשים הפסידו את הבתים שלהם לאיזו קבוצת נוכלים… פוליטית-כלכלית יותר קל להראות את זה מאשר איך פותחים את השוק לקהל הרחב… מה הם יגידו לרוח הקודש? שנמנעה הצלחה של דור שלם בגלל שלא נבנתה רכבת מהצפון לדרום? שגנבו רעיונות לילדים שלהם והשליכו אותם לחיים ממוצעים?

אדם מסוים? זו יכולה להיות יותר קבוצה שעשו את המתמטיקה, את האומדנים ואת ההיקשים >> מתוך אמונה, רעיונות פילוסופיים.

השוק החופשי אמור לפתור את זה.

למנהיגי החברה שנמצאים מאחרי הקלעים אין את היכולת ללחוץ על דוושת הברקס, ולשחרר את העולם שלהם לחופשי, זה תמיד יהיה החופש שלהם.

והחופש שלכם, במה הוא תלוי? להתחמק מהאדם, מעשיית טוב, לא תוכל, לא תוכלי, לא תוכלו.

החופש שלך כאן ועכשיו. וכלכלה זה כמו אֵד חולף בציור, אין קשר לחופש.

לקחת אחריות על הרגשות, ולכן אין את מי להאשים.

על הדרכים הדרומיות, מהנקודה שבה מתחיל כביש מספר 40, עלתה בי תשובה: אם מענה ללב השבור שלך לא נמצא, לכו תצאו לעולם, ותתחילו בתהליך של אימוץ. לא חסרים ילדים שאין להם, לי קשה היה לראות מצב כזה, כי פה יש לנו הכל, חומרי. אז תעניקו.

הרבנות, גדולי הרבנים שבדורנו, המַנְהִיגוֹת שבביתם, ראש הממשלה, כל הצד הימני, כל הצד השמאלי, המערכת המשפטית, מנהלי תחנות הרכבת, הפקידים בבנקים, היועצים השונים, בעלי קבוצות הכדורגל, ובעלי הרכישה, ראשי הצוותים, כולם, השכנים שלכם, פשוט יצטרכו לקבל את זה. כי הם אוהבים אתכם.

אתם בדרך תשמעו בטח על הרעיון של הסכמי זוגיות רשמיים של אינדבידואלים חופשיים כדרך לחוש בגרעין משפחתי… אל תגררו אחרי זה, אל תעכבו את זה, תחשבו על זה טוב טוב, ,תתייעצו עם הגורמים המתאימים, לכן הם צריכים להכין גם את הקרקע, מתוך הבנה שאנשים חוששים, זו אחריות עצומה, ואושר בלתי נדלה, זה תמיד מה שרצית, הייתכן? אתם יכולים להציל ילדים עם הלב הגדול שלכם.

 

מספר הסיפורים

זה לא שהיא צריכה לגשר על הפערים איתי, זה אני שצריך לגשר על הפערים אליה. החוכמה הארכאית שלה חוצה כל הפרדה בין יבשת לים, בין המדבר לאואזיס, בין הצָמָא שמחלק שמחלקת את חלקי גופי לפריטים נפרדים, ולעונג הבלתי נדלה בנגיסת בשרם של התמרים. איילים, אות למַלְכוּת, מַלְכוּת אינה יכולה להעלם כך סתם לתוך דפים ישנים-נושנים אצל עַם ישן-נושן. "משיח" בטח קוראים לזה. המלכות היא בנינו, איילי זהב שחגו להם לא רחוק מכאן, לא הרחק מהעיר לוד, שם בגבעות, מזרחה, שראיתי… בימים אלו, חגים להם בדמיוני, מכריזים בשמה, ואז קולה. קוראת בשמי. ודבר אין צריכה היא להוסיף. לא את השפה שלי היא צריכה להכיר, אני זה שאמור להעניק לה ממתנותיי וממנחותיי. בחיים הללו היא יודעת את זה, ולכן היא מונעת זאת ממני… לכם: כל אישה היא מלכות, הלוואי וכעם נוכל לראות זאת. העובדה שהעולם ללא קשר, הוא נטול משמעות… עולם ללא שורשים, האם החיים היו משתובבים להם על הארץ ללא אותו סיפור בריאתנו שם בפרק א' באותו ספר ישן-נושן, של עם ישן-נושן, של חכמים שאספו ונשאו את ציוני הדרך מראשית החיים? בין יישובי-האדם השונים. עץ פרי הדעת… האדם בחר באישה על פני האלוהים, התוכלו להאשימו? איך יכל הוא לסבול בדידות, ללא ידיעה? אם יצא לחופשי בין הפרת לחידקל, הבין שהדרכים לאופק אינם נושאים פרי, לא ניתן להגיע אליו, לאלוהים. הבין זאת. הביט בטח אל הכוכבים, מסביב למדורה וידע. בדורות רבים אחריו קמו מוארים, הוא לא ראה הארה. הוא רק "ידע". הוא הבין את הפיצול, ואת התקווה, שהופיעה בדמות. זה שבחר בה, אומר שהאלוהים המושלם נעלם לאזורי הנצח. לאהוב משמעו לסבול. את כל זאת אנחנו יודעים מול אותה מדורה. הסיפור הוא אותו הסיפור והרוח ניתנה לאישה, כיוצרת בחייו. תוכלו לראות זאת שהיא-היא גישרה בין הנסתר לגלוי. מדברת בשפתם של האלוהים. ועלי ספציפית: בין אם תהיה בחיי ובין אם לאו, להגן עליה זה המוסר שלי, להגן על העולם זה המוסר שלה, ולזה שואף מספר הסיפורים.

בזוגיות יש קשיים, זה ברור, זה יכול להיות אפילו קשה מנשוא, אני אגיד לכם מה, אתן לכם דרך נוספת, במקביל תעשו משהו טוב, שלאו דווקא קשור למערכת, משמעותי, גם אם נתפס בעיני הרבים כיומיומי, תזריעו טוב באדמה, אפילו ליטרלית, זה יכול לקחת זמן, הברכה שלה תגיע.

קרדיטים

  1. Video: Seal – Kiss From A Rose [Seal Version] (Official Video) [HD] @YouTube.

כאשר "הכבשה-השחורה" תצא מהמשחק, מה הם יעשו?

כאשר "הכבשה-השחורה" תצא מהמשחק, מה הם יעשו? והם אפילו לא יידעו. כי בעולם החופשי אנשים יכולים לנוע, גם בדמוקרטיות פגומות, אבל אני לא מדבר כאן על עניינים פוליטיים רק, אלא על היחס שיש לאנשים עם האחר, לא כי הוא כזה, לא כי היא כזאת, אלא כי אלה לבד, הם צריכים להתמודד עם הבעיות שמותחים עליהם מטבע היותנו חברה כלואה בחושך משלה, ללא שנמצאה שלווה כמסה קריטית…

ראיתי מה הם עשו, לא כאשר נוח, אלא כאשר כל מה שהם היו צריכים לעשות זה לבחור בטוב, ואנשים חופשיים הם לא חיילים של אף אחד מלבד לקולות הנושבים בטבע החיים.

האם נכון לתת לאותה "כבשה שחורה" להכיל את הסביבה שלה עד שזאת תתעייף, עד אין-קץ?

זה מאמץ מעל לכוחותיו של אדם שיכול לחוות נסיגה. הכבשה שנבחרה להיות השחורה לעולם לא יכולה להיות כמוהם. ואני לא מדבר על האינדיבידואליזם, ועל כינוס סוציולוגי, תאימות-חברתית, שכולנו מדברים באותה השפה בדיוק.

האדם שהכי צריכים, שמים אותו ללעג. ולאותם אלה ששמים אותם ללעג, יש להם יכולות משלהם. חלקם צריכים רק הכוונה. מושג "ההורה", וקבוצת הווטסאפ "הילדים שלי" הצטמצם למשהו שסותר את תחושת האחדות של הקבוצה, בהקשר שלנו, של ישראל. אם אתם רוצים לסתור את המשפט האחרון עם כל מיני פילוסופיות ודוגמאות מהשטח, וסטטיסטיקות פופולריות, תרבותיות, של "האם הכיש אותך נחש," אני מבין את החששות שלכם. במקום לראות בעולם ג'ונגל, להיתקע במסגרות שאין ממנו כרטיס יציאה כמו בשיר "מלון קליפורניה", יש מוצא, להתמקד בדרך שבה "אני עושה טוב", זה דבר שמועיל. להסתכל על האחר, בלי להסתכל פנימה, עמוק, ולאחר מכן בלי היכולת להסתכל פנימה, כי היא הפכה למציאות, זה לא שונה מרכילות, ואלה שמרכלים, יתקשו לסמוך אחד על השני ברגעי משבר.

hush… שקט.

המסה עוד לא בנמצא, עדיין. סבלנות, זה יגיע. מדיטציה היא דרך אחת שעוזרת לראות איפה הגבול נמצא. לדבר, אתם צריכים לדבר; ברמה של השטח, חייבים לשחרר את המוסדות "מעריצות עיוורת", כי אנחנו צריכים פה אנשים שיכולים לסייע לרפא את החברה, וצריך לעזור לאנשים לעשות כסף. 

אני לפעמים מציג נקודות מבט מסוימות, הן תמיד יהיו מצומצמות, הן לא האמת, אני מתייחס אליהן ככתיבה חופשית בלבד משהו שהעתיד יכול לשוב אליו ולחוות משהו אחר. 

קרדיטים

  1. Photo: Bolivian girl with baby Llama in Isla del sol by Alex Azabache @Unsplash.

הנושאות את שם האב

כשאותו נער העלה את המונחים וההגדרות הכלליות למה הוא מפחד להזמין מישהי שמצאה חן בעניו לסרט, בליבי כעסתי. אדם בגילו לא צריך לדעת את הדברים האלה. כשאני הייתי בן 13 חשתי לראשונה אהבה, לפני שזאת נקשרה במושג. איך הרשו דבר כזה?

זה לא כאילו משהו חדש, זה מהדברים הרציניים מאוד שגורמים לי לרצות לעשות Switch Off ל-"גורמי האכיפה" השונים כשזה נוגע לאושר של הילדים שלי.

ואולי גדילה נורמלית נקשרת לכלכלה, עוד מעט יעלו לי את הטיעון של המלחמה ואת כל "המפלצות", "הגדולות", "והשחורות", שנמצאות בכל שכונה ובכל אדם כי הוא "רע ביסודו", שהיו כאן לפני המלחמה. בגלל זה הכל כל כך רשמי, בגלל זה כל כך הרבה חוקים, בגלל זה צריך כל הזמן להצביע, על האחר שבתכונו, בגלל זה צריך למנוע מקהילות להתקדם. זו אמונה, שמבוססת על מתמטיקה פשוטה, 1+1, ויש גם נגזרות, ונעלמים, את ההגיון בסוף מצאו. 

להזריע טוב בעולם אמורה להיות התמה המרכזית, ברמת של בן אדם לחברו, בן אדם לילד. הקהילות הסגורות בישראל, כשמסתכלים בדיאבד, עשו חכם.

בסרט 海街 diary, "אחותנו הקטנה", אני מוצא אנשים שהדברים הללו אינם משנתם. אתה רואה חיים נורמליים, של ארבע אחיות שאתה אומר ביחס למה שאותו נער אמר לי, שעליהן שפר מזלם. דרך אגב כשאתה מתחיל לדבר עם אנשים בעולם, אז אתה גם פוגש את זה בצורות אחרות.

הלוואי ואני ובת-זוגתי, מי שלא תהיה, נזכה להעניק את הבסיס הנכון לבנותינו ובנינו. איך הבנות בסרט היו חיות בישראל אני לא מבין.

אני מקווה שאתם כן מבינים, כי אתם חשובים לי.

קרדיטים

  1. Video: Our Little Sister clip – "Let's live together" | Trailer @YouTube.

זה עולם מיסטי

כשמתחילים לעשות טיולים בקצוות הבנתי את העניין הזה של הקלוריות, שאתה מוציא יותר ממה שאתה מכניס, ושלאכול זה לא דבר כזה חשוב, כלומר כמו שאני במקום הבטוח שלי, מספיק איזה חטיף אנרגיה או שתיים ובערב הארוחה. הרעב לא כזה מקום מרכזי כמו הסוף, עוד מעט אגיע לזה. ש-Freeze Dried food שחוץ מזה שזו חתיכת הוצאה, זה לא כל כך טעים, בגלל זה.. אתן יודעות מה עשיתי ביום החמישי שלי כשהגעתי לרייקיאוויק (Reykjavík, מפרץ העשן)? התענגתי על פיצה איטלקית חמה מדוד איטלקי אמיתי. תענוג שלם. שאני אוהב ציפורים. וזה מוזר, למי שעושה ספורט אני מניח שזה נורמלי בשבילו, אולי בגלל תחושת הבדידות שחשים שם בקצוות, אולי בגלל הסכנה, אולי בגלל המרחק מהבית, מלא דברים שאני עושה היום הכנסתי להם מצב של יעדים כמו ברשימה to-do list, אנשים עושים 20 ק"מ ביום, לי היה באמת קשה עם 10 ק"מ ביום בעליות וירידות, עם 15-18 ק"ג על הגב, ואתה שם, אי אפשר לחזור אחורה, מתרחשת שם איזו סערה, אתה בעולם אחר, זה עולם מיסטי. אני מתכנן לחזור על זה, זה בדם שלי. 

חשבתי: כשהאחים-אחיות שלנו יחזרו מעזה, אולי אחרי שיעברו את כל הדברים הרשמיים, נעבור איתם מסעות כאלה בעולם, זו תהיה משימה לא פשוטה, עם צוות מינימלי. חבל שאנשי תרבות במערכת תופסים את משרות המפתח קרוב-קרוב אליהם, פותחים את הדלתות רק למי שדומה. זו אינה האשמה, זו מציאות של כאב שיש לתת לה את המקום לדבר. מכל קצוות התרבות היפה שלנו יכולים היו להקיף אותם מעמדה בעלת משמעות, מנקודות חיבור אחרות, הבדלים תרבותיים הופך אותנו לשלמים וחזקים כלכלית, תרבויות מקומיות שהם מעבר לסביבות עבודה יומיומית. לשחרר. זה נושא לפרק אחר או לדיון בדמוקרטיה חופשית. 

קרדיטים

  1. Photo: A Person Standing On Crashed Plane by Frederik Sørensen @Pexels.

הלוואי וכל ההורים יחוו נחת שכזה

כשראיתי את הילדים מאנגליה, ממוצא הודי-יהודי, מדברים בשפה האנגלית, חשבתי על היַלדות שאיבדתי. על איך שהם נראים נורמליים. סקרניים, Playful, כמו הילדים בתל-אביב. איזה כיף לראות את הילדים האלו שלא חווים הגדרות חברתיות וממשלתיות נוקשות מידי, שההורים שלהם מרימים למענם את המטרייה בתקופות של קיץ לוהט. הלוואי וכל ההורים יחוו נחת שכזה.

In the land of never-ever-ending wars

ושם גם היא הייתה, בהרצאה, הפניית אצבעות פוליטית, אך מעבר לזה, ומעל לכל, על האובדן. אישה שאימה שהייתה מבין החטופים, … סליחה… אני אומר מראש, זה נושא רגיש, זה כואב לכולנו עד בכי אם בדמעות או עם האומץ ללכת מתוך ידיעה שאולי לא יחזור… ואביה שנפח את נשמתו (המילה שמתארת את זאת קשה לי מידי)… ממדים פולטים של כלכלה, מעמדות, צדדים, רק לכאורה כי גם לשְׁכוֹל החֶזקָה למצוא דרך להתבטא דרך הנושאים שבהם הוא מוצא קשר אל שאר בני-האנוש, משנה את ניבו של הדובר; אנחנו בין אלה שחיים, שיכולים לעטוף אותם, את המשפחות, מודעים לכך בכל ראיון, קשה ככל שיהיה.

מה שאני כן זוכר, התחושה שיצאתי איתה שם, שנסתי לומר אותה לה, הבקשה שלה שניקח את הטראומה הנוראית הזאת לחיים כולם. בקשתי לומר לה משהו שהאפשרות למצוא נחלה, שלום פנימי, להירפא, היא אמיתית. זה לא אומר שנצליח לחזור לאותו מקום, ההשתנות.

אני יודע שיש אנשים שלא אהבו את זה, חלקם שתקו כאשר פגשוני, זו גם הייתה תחילת המלחמה, אני מבין, ואם הייתי מוצא את הדלת, או אם היה לי האומץ הנכון לפתח את השיחה איתה, שאני כבר מכיר את השכול הזה… שהשכול הזה יכול להרוס משפחות, שלא משנה כמה שתתאמץ, הסוף למאמצים לא מצאו פרי בחיים הללו. שכול שליווה הורה אחד עד למשבצת הזאת משַֿׁיִשׁ שנקראת קבר. תזכורת לאלה שחיים ומביטים לעברו, מבקשים מנוחת עולם.

התמיכה החברתית, אין לה ערך כלכלי, או פוליטי, היא ערך בפניי עצמו שמוצא מקום בשפתן של רוחות השמיים. הלוואי ויום אחד אהיה אבא ואוכל לחזור לכאן ולספר לכם את זאת שוב מנקודת ראות אחרת.

ומי זאת היא שהייתה שם? זה פרי הסברס המתוק ששכן לרגע בחיי, והיא כאילו הבינה אותה, אפילו יותר ממני, וזה ההלוואי השני שלי, או למעשה הראשון, הלוואי והייתה אומרת לי שאני טועה, והייתי מקשיב לה בכל ליבי… לומד מעצם הדיאלקטיקה שלה. האמת של המוסר שלה מחייב אותי להגן עליה, ודווקא להתחבר לחיים מתוך נקודת מבט שכלתנית-ish, מזרחית-ish.

דרך אגב, האם אמרתי לכם כבר שאני מאמין לדברי דוברי החמס שהם מתכוונים לחזור על זה שוב?

קרדיטים

  1. Video: Dido – Life for Rent @YouTube.

הארץ

באמצעות נעלם קבוע, היכן שכדור הארץ מתפרק לגורמים, מִסִּבָּה הנעולה מפנינו התפייסו להשיק אלינו דווקא, לעורנו, נחלי מגמה, זכוכית געשית, קרחונים, שם הייתי, רגע לפני שפגשתי אותה… עכשיו השהות בלעדיה, פומרולים, שבועות לפני שהמלחמה החלה בדרכה, גלידת סניקרס. הזמן היקר איתךְ. לפעמים שמעתי ציוץ של ציפור, פה או שם, על הדרך פגשתי אחר, גרמני, גרמני ויהודי על הדרך, הסכמנו שרק דמיינתי, שהיה זה שגעון, זיכרון אבות.

  1. fumaroles

קרדיטים

  1. Video: Madonna – Frozen (Official Video) @YouTube.

שאלה על השלב באנושיות שבו

בַּאִישׁוֹן לַיְלָה התעוררתי ומצאתי את מילות ההוויה: עם ישראל חשוב לי, היא יותר. ויותר מהקהילה שלתוכה נולדתי. באוזלת-יד נפלתי לנקיק הבגידה, מתוך רצף הסדקים שנִקְרוּ בנתיבי-הדרך, וברגעים נתונים שחברו אחד לשני, כמו בזכוכית במשבר, נקשרו אחד בשני, כמו זה של המכור לטיפה המרה ובו העולם קורס. קו של משבר שנמשך עד אֵלַי, לרגע ההוויה הזה ממש; להיוולד מתוכם, לתוכה של באר יבשה, מהמשברים שחוויתי, שנוצרו במתכוון, בכוונה תחילה, באמצעות בעלי-זכות-הבחירה, או האינדיבידואלים שלמדו להפחית מערכם של אחרים כדי לקבוע שורשים, גם אם כך הארץ בכוחה להיות נוכרייה כלפי יושביה; קשה האדמה לאדם אשר מקבע שורשים מתוך ניצול משאבים הקשורים לבינתו של האחר, ולפרוח ללא התחשבות בסובבים, ללא מתן תמורה; גם ליער יש דרכים לדבר, או שיגלה שהיער יתקיים למען ילדיו שלו. איש ללא עם.

לפני המשבר הגדול, זה האישי, בניהולם של אותם הסדקים, נוכחתי שסדרי-עדיפויות ממקמות אותי דווקא בטוב. ואחריו, לי ניתנה האמת; לא שביקשתי, לא שהייתה ברירה, טבעת של אש הונחה על כף ידי, הזכות להינשא לו, מכורח המציאות שצצה לה, לגעת בגלימת מלכות, להקדיש את עצמך אליו, לרוח הקודש, אלוהים. רק שהוא מרתיע. לא בגלל שזו מהותו, הרי הכל זה רק טוב; אנשים שהגיעו לרמות שונות של מציאות באמצעות מדיטציה, ואלה שחוו משברים, כמוני, יוכלו לתאר לכם את הטוב הזה בבכי וטוב ממני. הוא מרתיע כי זה שאתה יודע את "האמת" זה לא אומר שיש לך את כל התשובות, אנשים מתים: לנו הזיכרון המשותף לַדָּבָר, זו של האימה, של תינוקות שנשמתם נמסרו לאותו בורא, דרך אלה, שהחזיקו אותם בשבי, שמאמינים באותו "בו", או מתפללים לדמותו. כל שאוכל זה להמשיך ולהישאר עם סימני השאלה שגדולים ממני, אדם אני "שיודע", בשונה מאדם "מואר", שזה לא אני, תחת אל-כל-יכול נאלם. למרות הרָעות ניתן ללכת על דרך-ארץ, אולי זה הדבר היחידי שניתן לִלפּות לשם מיצוי קול-ההיגיון שאחת מהתושיות שלו זו אחיזת-עיניים, וזוהי "סכנה" מבחינתי, זה לחזור אחורה. זה להסתתר.

גם שהיא אינה שלי, לא נוכחת בעולמי, לא עובר יום ללא שאני מתפלל עבורה, הטבעת מוקדשת לה, היא זו שהופכת כל תפילה למתוקה, זה היופי של טוב ליבה. היא זו אשר ממלאת את הסדקים, את חוסר הוודאות, גם אם לזמן קצר, מעניקה משמעות היכן שהאל הזה הכל-יכול אבד.

אולי לזה התכוון החכם-באדם, שנולד לזמנים של שלום ושגשוג חוצה גבולות, שהצליח לראות את אפסותו של אותו האל באמצעות הקיום של האחת, של בת-הקול, באמצעותה, באמצאות קולה, לה הקדיש ספר שלם, שכולו שירה של אהבה, ובזקנתו לאנושות כולה. אם אתם אנשים מאמינים, מאמינים בטוב ליבם של היושבים בישראל, אנא כל בוקר תקדישו את הדקה אחת להתפלל עבורם, למרות המשברים.

זה גם ההבדל בין לשים את מִבְטַחכם באנשים, בעם, באנושות, לאומת לשים את מבטחכם באדם אחד, אם אתם מסוגלים לכך.

לכעוס זה פתרון פשוט, זה יותר קל, זה יותר נגיש להצביע על אחרים. להתמודד ללא סביבה תומכת יכולה לעלות כסף, ובמקרים רבים ללא תועלת מרחיקת לכת. אם אתם במצב קשה, שאף אדם לא יכול לשפוט אתכם אפילו, גם אם נפסק לרעתכם ע"י הכנסת של מטה, תדעו  שישנם מצבים "קשים" משלכם, כל כך קשים שהעולם פשוט מתפצל, לכאורה ללא אפשרות בחירה, כדי להקל עליכם אסכם בשאלה הבאה:

הִתחַוֵור שלי היא שער תפילתי, מה הוא זה ששלכם?

קרדיטים

  1. Photo by Marko Milivojevic @Pixnio.