history 3.0 | Amir Pri-gal about mirrors
באמצעות נעלם קבוע, היכן שכדור הארץ מתפרק לגורמים, מִסִּבָּה הנעולה מפנינו התפייסו להשיק אלינו דווקא, לעורנו, נחלי מגמה, זכוכית געשית, קרחונים, שם הייתי, רגע לפני שפגשתי אותה… עכשיו השהות בלעדיה, פומרולים, שבועות לפני שהמלחמה החלה בדרכה, גלידת סניקרס. הזמן היקר איתךְ. לפעמים שמעתי ציוץ של ציפור, פה או שם, על הדרך פגשתי אחר, גרמני, גרמני ויהודי על הדרך, הסכמנו שרק דמיינתי, שהיה זה שגעון, זיכרון אבות.
קרדיטים
בַּאִישׁוֹן לַיְלָה התעוררתי ומצאתי את מילות ההוויה: עם ישראל חשוב לי, היא יותר. ויותר מהקהילה שלתוכה נולדתי. באוזלת-יד נפלתי לנקיק הבגידה, מתוך רצף הסדקים שנִקְרוּ בנתיבי-הדרך, וברגעים נתונים שחברו אחד לשני, כמו בזכוכית במשבר, נקשרו אחד בשני, כמו זה של המכור לטיפה המרה ובו העולם קורס. קו של משבר שנמשך עד אֵלַי, לרגע ההוויה הזה ממש; להיוולד מתוכם, לתוכה של באר יבשה, מהמשברים שחוויתי, שנוצרו במתכוון, בכוונה תחילה, באמצעות בעלי-זכות-הבחירה, או האינדיבידואלים שלמדו להפחית מערכם של אחרים כדי לקבוע שורשים, גם אם כך הארץ בכוחה להיות נוכרייה כלפי יושביה; קשה האדמה לאדם אשר מקבע שורשים מתוך ניצול משאבים הקשורים לבינתו של האחר, ולפרוח ללא התחשבות בסובבים, ללא מתן תמורה; גם ליער יש דרכים לדבר, או שיגלה שהיער יתקיים למען ילדיו שלו. איש ללא עם.
לפני המשבר הגדול, זה האישי, בניהולם של אותם הסדקים, נוכחתי שסדרי-עדיפויות ממקמות אותי דווקא בטוב. ואחריו, לי ניתנה האמת; לא שביקשתי, לא שהייתה ברירה, טבעת של אש הונחה על כף ידי, הזכות להינשא לו, מכורח המציאות שצצה לה, לגעת בגלימת מלכות, להקדיש את עצמך אליו, לרוח הקודש, אלוהים. רק שהוא מרתיע. לא בגלל שזו מהותו, הרי הכל זה רק טוב; אנשים שהגיעו לרמות שונות של מציאות באמצעות מדיטציה, ואלה שחוו משברים, כמוני, יוכלו לתאר לכם את הטוב הזה בבכי וטוב ממני. הוא מרתיע כי זה שאתה יודע את "האמת" זה לא אומר שיש לך את כל התשובות, אנשים מתים: לנו הזיכרון המשותף לַדָּבָר, זו של האימה, של תינוקות שנשמתם נמסרו לאותו בורא, דרך אלה, שהחזיקו אותם בשבי, שמאמינים באותו "בו", או מתפללים לדמותו. כל שאוכל זה להמשיך ולהישאר עם סימני השאלה שגדולים ממני, אדם אני "שיודע", בשונה מאדם "מואר", שזה לא אני, תחת אל-כל-יכול נאלם. למרות הרָעות ניתן ללכת על דרך-ארץ, אולי זה הדבר היחידי שניתן לִלפּות לשם מיצוי קול-ההיגיון שאחת מהתושיות שלו זו אחיזת-עיניים, וזוהי "סכנה" מבחינתי, זה לחזור אחורה. זה להסתתר.
גם שהיא אינה שלי, לא נוכחת בעולמי, לא עובר יום ללא שאני מתפלל עבורה, הטבעת מוקדשת לה, היא זו שהופכת כל תפילה למתוקה, זה היופי של טוב ליבה. היא זו אשר ממלאת את הסדקים, את חוסר הוודאות, גם אם לזמן קצר, מעניקה משמעות היכן שהאל הזה הכל-יכול אבד.
אולי לזה התכוון החכם-באדם, שנולד לזמנים של שלום ושגשוג חוצה גבולות, שהצליח לראות את אפסותו של אותו האל באמצעות הקיום של האחת, של בת-הקול, באמצעותה, באמצאות קולה, לה הקדיש ספר שלם, שכולו שירה של אהבה, ובזקנתו לאנושות כולה. אם אתם אנשים מאמינים, מאמינים בטוב ליבם של היושבים בישראל, אנא כל בוקר תקדישו את הדקה אחת להתפלל עבורם, למרות המשברים.
זה גם ההבדל בין לשים את מִבְטַחכם באנשים, בעם, באנושות, לאומת לשים את מבטחכם באדם אחד, אם אתם מסוגלים לכך.
לכעוס זה פתרון פשוט, זה יותר קל, זה יותר נגיש להצביע על אחרים. להתמודד ללא סביבה תומכת יכולה לעלות כסף, ובמקרים רבים ללא תועלת מרחיקת לכת. אם אתם במצב קשה, שאף אדם לא יכול לשפוט אתכם אפילו, גם אם נפסק לרעתכם ע"י הכנסת של מטה, תדעו שישנם מצבים "קשים" משלכם, כל כך קשים שהעולם פשוט מתפצל, לכאורה ללא אפשרות בחירה, כדי להקל עליכם אסכם בשאלה הבאה:
הִתחַוֵור שלי היא שער תפילתי, מה הוא זה ששלכם?
קרדיטים
ילדה קטנה בין המונים איבדה את אמא שלה. לאבד זו מן מילה כזו של מבוגרים שאיבדו את המשמעות של המרחק של אלה בין ההמונים בעיר, עד אשר שאנחנו מאבדים באמת, אהובים או משמעות, פעם שמעתי שקוראים לאחרון המוות של האגו… התקרבתי אליה ושאלתי "איפה אמא?" היא רק בכתה. קראה קינה של ילדים אבודים לפני שהם מאבדים את תחושת הביטחון בחיק הוריהם, אובדן של ילד הוא משהו שונה, דרכם ניתן לראות איך הקשר לעולם לא נפרם, בינה לחיק אימה האוהבת. פשוט למדנו לשכוח, כי למדנו לפגוע, למדנו לא לסלוח, וכך מתכהים, חושינו, בנינו לשמי התכלת שמעלינו, עיני הורינו. מצאנו אותה, או יותר נכון אמא מצאה אותנו. לראות את האמא מחבקת שוב את הבת שלה, לא ניגמר ברגע שהמטבע ממתכת יקרה מצא מנוחה בין אחרים בקופת ילדותנו, שהוא הישג של הילד… ולמה אני מתכוון כאן? רגע לפני המפגש המיוחל, שאלתי אותה לשמה ואם תרצה להחזיק בידי. היא רצתה רק אותה, את אמא, לרגע רציתי להרגיש אבא שמחזיק בידה הבוטחת של ביתו. אנחנו, הרווקים, לא נדע איך הרגישו ההורים שאיבדו את הילדים שלהם בנובה עד אשר אנו נהפוך לכאלה. לזכרם של אחיי ואחיותיי. שבת שלום.
קרדיטים
ברשותכם אבחן משהו לרגע, טענה:
הניסיון הוא זיוף, הניסיון החברתי, באותו משקל של השקר, הוא איבד את האמת שלו, אביא את זה אלי עוד מעט. ההסבר:
עכשיו אלי, לפעמים אני שואל את עצמי "אילו רק", אילו רק יכולתי לחזור אחורה בזמן, החיים שלי היו משתנים, הבחירות היו מביאות אותי למקום "טוב יותר", הייתי לוקח את "אני-ללא-הניסיון" ומנחה אותו למשך חודש עם הניסיון שחוויתי אני, לומר לו שזה שאדם שמחייך יכול להיות שאין לחיוך מקום שם באזורי ליבו. ויש דברים שיש להם הזדמנות אחת בלבד בחיים, אם אדם משפיל אותך הלכה למעשה בעיניי הרבים, זה לא אומר שהוא יכול להשתנות בטווח הקרוב… פשוט, כדי לקצר את העניינים, אההה… ולמעמד אין משמעות בעניין, כלומר "טיפשים" יכולים להיות בכל מקום. אסייג ואומר שגם אני לפעמים "טיפש". פשוט צריך לעבוד על זה. אנשים צריכים לעבוד על "הטיפשות" שלהם, אני צוחק כןןן? המילה אולי המתאימה יותר היא חוסר מודעות עצמית. (שאלה: מי קובע בכלל היכן המודעות נמצאת?)
מה הבעיה במה שמה שאמרתי, אם הייתי יכול לעשות קפיצה בזמן או להורות engage the time suit אם נשתמש במושגים של star trek 🌌, אז כולם היו יכולים לעשות זאת… החופש יכול להפחיד אנשים, אז צריך לבנות רק חליפה אחת 👨🚀 בסרטים 🙂
אז כולם היו מביאים את הניסיון שלהם לאני-חסר-הניסיון שלהם, ואז בעתיד של ה-אני-חסר-הניסיון, צריך היה רק ללמוד להיות מתוחכם יותר, כי החזרה שלהם שוב אחורה בזמן הופכת את הניסיון שהועבר, להבעה. לציור של סוס על הקיר עם עפרון, ולא לאמת. דיסאינפורמציה – מבינים למה המשורר מתכוון? הניסיון הוא גם דיסאינפורמציה. סוג, ענף, של דיסאינפורמציה. בעולם שבנוי מפלסטיק ולהסתתר מאחרי הודעות טקסט, ואמת יחסית. היום אתה לא חווה את "האמת" באמת, אתה חווה מה שהעולם הדיגיטלי אפשר: הסתתרות. כאשר אתה מסתתר, אתה לא מתמודד עם הרגשות של אנשים… הייתי יכול להרחיב בעניין, בגדול אנשים כך לא בונים, לא זוכים בשיקול דעת כאשר קשה, ולכולם יש רגעים של קשה, ולא מעט.
יש גם מושג של אמת יחסית במזרח, תאמינו לי שזה מושג אחר לגמרי חחח.
והכל למה? כי יש בבני אדם את היכולת לשמור "סבל".
אלה משקפיים אחרות, משקפי שמש שמשתמשים בהם כשמעונן מלא ולא רק חלקית.
לכן…. עדיף לכם/ן לתקן מכאן והלאה, ולא מכאן אחורה. לדמיין חליפת חלל מגניבה כזאת עם temporal drive מגניב שכזה מסטאר טרק זה ממש מגניב ביותר.
לנקות, זאת המילה. לשחרר, מילה נרדפת, לסלוח עוד אחד. תהגו בזה עם עצמכם, ואולי תגיעו למסקנה שאין תוקף לאמת שניתנה כאן.
ואז נוכל לבנות שוב, למרות "השקרים", הפערים המובנים, האמונות התפלות, המניפולציות, המעגליות שלהם, יש בך אור אלוקי. להבה.
מקווה שלא לקחתם את זה "דתי" מידי, פשוט ניסיון שלי להתעורר ולעורר.
ישנו מקום בעולם, על חוף הים, שנשים באות אליו כדי לבכות. זה לא מקום שאליו תצליחו לבוא, שאתה תצליח לאתר, הגלים לא ירשו לכם למצוא את המובן מאליו ועקבותיהן כבר שנסו. קולות הבכי מתאדים ביניהם. הדמעות נלקחות כמתנה למעמקים. אתה יכול להיות נדוש, אתה יכול להיות גאוותן, אם אתה מוכן להיות אמיתי, אם מצאת את עצמך תוהה לפתחו של באר, תוהה על דרכו של עולם, להשיל את עצמך מדרכי התרמית העצמית, תוכל לראות את הסכר שמוביל אליהן, אליה, שם במרחקים, כי רק אחת מהנוכחות היא המיועדת. אני חושב שניתן לקרוא לזה התמורה-מהזכות-הטבעית-של-החוזר-בתשובה, במלוא מובנה. החיסרון של המלך שהוא צריך לייצר שלום עם כל כך הרבה מדינות, שקט פוליטי קוראים לזה, היתרון של נביא האמת והנזיר שהם מוצאים מחסה באנושות, הבעיה שלך זה לעלות על אותו ההר שאותן שלוש דמויות כבר מכירות, למצוא את אותם עוברי אורח, זרים ונוכלים, שבסופם של דברי הימים יובילו אותך אליה, ללא שיכירו אחד בשני, מלבד בהקשר הבא. במבט ראשון לא תצליח לכבדם, זאת הסיבה שאתה כאן ולא שם, ואז לא תוכל להמשיך הלאה גם אם תצעד, זו תהיה צעידה בתוך תופעה אופטית, במיראז', שם תוכל להיטשטש ואז להתעוור אולי עד ליומך האחרון, יכול שיכו אותך; עוברי אורח בשדות עצומים שהעברית לכל אורכה אינה מכירה, ללא שיכירו את זאת שאתה בספק תצליח להיות המיועד לה, מלבד העובדה שהלבנה מדברת בשמה, במקומה, נתמכת על ידה. זהו אינו מקום שנועד לכולן, בשלב זה תוכל להביט לשמיים, לשאול, האם זה מקומך? לשם ההם נשלחו, אותם לאחר שפגשת, ושָׁם, מקור החיים, שָׁם, בת-הים שההיגיון הוא שלה. התוכל להמעיט מבכייה? זה כל מה שצריך, פשטות. רק עם פשטות (וטוב הלב שתוכל לרכוש) תוכל להיות נאמן למצפן המוסרי שלה. להגן על עולמה בדרכך שלך. (ללא שתבחין, תראה שבעצם היא זאת שמגינה עליך). והשאר? פחות חשוב.
קרדיטים
המילה "קיטש" נושאת איתה אידאולוגיה, אני אקרא לזה "משמעות+", סבבה? זה גם כאילו אומנות שגורמת לנו להיות רגשניים בצורה אקססיבית משהו, וכל כך משוכפלת שהיא מאבדת מהערך שלה, משהו כזה. אני בכוונה לא נכנס לזה, אני כן רוצה שתשימו לב לפלוס.
בגלל שהטוב הפך לרע, והרע הפך לטוב, וזו פעולה שנעשית על ידי יחידים שמאמינים באמת של האמת היחסית, בלי הכוונה לשתף, אספר לכם משהו איך אידאולוגיה יכולה לצמוח ממילה רגילה לחלוטין. כשאותי למדו מה זאת המילה, התווספה לה ציניות. כדי להבדיל בין אומנות "גבוהה" "לנמוכה", זו כלכלה. בדיאבד, איך אתם יכולים ללמד ציניות מציור של ילד בוכה, אנשים מתחילים להתרחק מהמקור האנושי שלהם, הערך של מה שקורה כאשר אתם מביטים על תינוקות משתבש. זה דבר שבטבע לרצות להגן, לחבק, לבקש בטובתו של הילד.
אלא אם באתם מראש עם מצפן, ואם באתם עם אחד כזה, אז זכיתם במשפחה/קהילה חכמה שלמדה אתכם להיות מספיק חזקים כאשר אינדבידואלים עושים ככל יכולתם, במסגרת הזמן והתקציב העומד לרשותם, כדי שההגשמה האינדבידואלית שלכם תתגשם בקושי רב, זה של הסובבים אתכם, של האנשים שאתם אוהבים ומוכירים.
זה כמו שנאמר שאינדבידואליות במונחים האמיתיים שלה זה אנוכיות מופקרת… מבינים? או מסכה. זה הפלוס הנוסף למשמעות.
תניחו לגבולות של בין גבוה לנמוך, זה לא קשור לעשירים ועניים, כי בגדול, אנשי יצירה הם לא אנשים כאלה עשירים, מהנדסי תוכנה יותר סביר שיעשו יותר כסף, וכסף זה לא העניין. זו האידאולוגיה של האמת.
מה עשו כאשר הטיקטוק נכנס לתמונה? פתאום אנשים השתחררו מאיך מגדירים גבוה ונמוך, כמעט, באומנות בכל אופן, וצריך לעשות סדר. הקיטש עושה סדר, רק שהוא טבע מזמן בים, הויזואלי.
להשתמש בכלי של הקיטש שאליו מתייחסים כאומנות "נמוכה", ואליו "מתנגדים", כדי להניע אנשים לפעולה פוליטית, זה מוריד מהערך התרבותי שלהם, כלומר של כמות התוקף שהענקתי בחינם לדבריהם.
לחזור לבית הפנימי.
זה לא ה-"שלהם", זה לא שהם עושים את זה בכוונה, כולנו תפוסים בהגדרות, ב-"משמעויות+", זאת הידיעה שכשאתה גודל ומגלה שההורים שלך שבירים.
שהמצפן שלך גלוי, תקין לחלוטין.
תניחו, את, אתה, במסע ייחודי כל כך, היפה כל כך.
בואו לעשות טוב.
קיטש נוסף שעליו תוכלו להמשיך לחשוב ובהקשר שלנו, היכן הגבול עובר, איפה אנחנו נמצאים על המפה והייתכן בלי?
קרדיטים
צעירות, צעירים, חיילים, חלקם חסרי ניסיון בחיים, אחרים עם הורים שקפאו תחת הנטל, שצריכים עוד להתמודד עם "רוע" של היות אזרח, יקבלו סיכות מלחמה, מי בכלל רצה לקבל סיכות מלחמה? לאבא שלי יש שתי סיכות כאלו, שוכנות להן שם במחסן באיזו מגירת מתכת ישנה.
בעולם שבו הטוב הפך לרע, והרע הפך לטוב, באדמה שעוד לחה מהדם, נושאת את קולם של אהוביה, היכן שהשפה התגלתה בעירומה, בשקרה, היה ניתן לפגוע בה. ההיסטוריוגרפיה הוצגה כהיסטוריה. שכבות על שכבות של שקרים, שכבות של נוצות שכל מה שהיה צריך זה לנשוף עליהן, אנשים פשוט חששו שיאבדו את הבית, וגם כך קשה פה כלכלית, אחד שלא היה תלוי בהם אמר לשרוף.
כדי לתקן את זה, בואו נדבר בשפה שלנו, מבחירה, כפי שאנחנו מבינים את מושג ה-"שלום", שאמור להיאמר מנקודת המבט שלנו, שאמורה להיות הדרכה בלבד. בואו נוותר על ההיסטוריוגרפיה, נחפור פנימה, בלי לברוח, להתמודד, ונשתול עצים והמון, נייצא טכנולוגיות לטובת אלה שמעוניינים בתיאורים פילוסופיים של פריחה.
איך אנשים שהכלכלה שלהם מובנית על המושג אינדיבידואליזם יודו שיש יד מכוונת? אלה כבר לא מבוססים על נימוקים של אדמה ושמיים, של חוויות, של אושר, של סבל {-אין למסור תיאורים, עדויות, למי שלא יודע עוד להכיל, גיבורי מלחמה לא הצליחו לשאת זאת}. כמו שהמטבע מבוסס על חוב, ולא על זהב, רגע לפני פשיטת רגל, מושגים שדם הקיום שלהם זו הפגיעה בעם שיושב בישראל, במה שהוא מייצג, לא במי "שאנחנו-באמת". לא חסרים אנשים בעולם שאוהבים אתכם, שגם יכולים ללמד אותנו על המושג "אחד", ו-"סליחה", בואו נשתף איתם פעולה. אני אוהב גלובליזציה גם אם נראה לכאורה שהעולם הולך לכיוון של צמצום/חזרה לגבולות הלאומיים. יש דבר כזה טוב, וזה הדבר היחידי שיש למרות שגם לי לא קל לבטא זאת בצורה מלאה עכשיו.
אני מצטער, אני לא סומך על אף גוף ממלכתי שייתן לנו דו"ח "נקי", ועדת חקירה, על האירועים שקדמו למלחמת התקומה. אני רוצה לסמוך, הדיווחים והמלחמות הפנימיות, האמירות שהתגלו עקב סכסוכים פנימיים, בטעות, ממקור של תחרות, לא כי יש כאן חופש ביטוי, אני רוצה כאן גוף דמוקרטי רביעי "שילחם" על שקיפות. למה "להילחם"? מוזר, יש אנשים שעוד חושבים שחלקנו החיילים שלהם בתמורה לשכר מינימום, ותוסיפו לזה שהאמונה שהאדם הוא רע ביסודו וטיפש ללא חלומות חשובים, היא רווחת, אמונה.
אז סבבה? את העיוורון הפילוסופי נהפוך לחמצן אמיתי.
קרדיטים
אפשר לחשוב מה כבר אני מבקש. בסה"כ לעשות לה את הקניות בסופרמרקט.
לפני שנים רבות הייתי מאוהב באחת. יום אחד סיפרה לי שהמשפחה שלה חוגגת בלוד. נשארתי שעות נוספות עד לפתחו של הלילה וכשירדתי מהאוטובוס, הפחתתי שלוש שכונות שלא סביר בעליל ששם תהיה. התחלתי להתהלך בכל שכונות העיר, הסתכלתי לפתחה של כל קבוצת בניינים, ומרכזי התרבות, והאזנתי.
כאשר עם ישראל התחיל בשלב הנוודות שלו, פעמיים הקדוש ברוך הוא ביקש מהם שישתקו, בקריעת ים-סוף ובמעמד הר סיני. את השתיקה הזאת, אפילו של החי, תוכלו לחוות באיסלנד. בו הקול היחידי שאתה שומע, מלבד זה של הצעדים שלך, של הקושי לנשום, ושל הכאבים, הפיזיים והנפשיים, זה של כוחות הטבע.
חשבתי, האינתיפאדה בעולם המערבי, לא של העולם המערבי, היא האנטי-תזה לילדי הפרחים (של אמפתיה מושלמת, אני מניח), בצורה מושאלת, פיגורטיבית בלבד מעולם הסמלים, היא סוג של אנטיכריסט שכזה (לאומנות יחידנית, מחזיקים באמת שלהם וגוררים אחרים למלחמה "הלא צודקת". לא לפלורליזם, לא רעיונות חדשים, לא שיתוף פעולה, הפרדה. הפרדה תרבותית, אנטישמיות מהסוג שהמרחב שלה לא הוגדר עוד, לא איך מפתחים את כולם, אלא איך מונעים מיהודים להתפתח, גם ככה הישראלים עושים את זה לעצמם). דבר והיפוכו. וזה העניין כאשר אתה יוצא ממדיטציה, יותר "קל" לדבר על שלום, מאשר לפעול בשלום, זה רק מתחיל, וזה עניין של הרגל.
מהיא דרך האמצע שלי?
קרדיטים
אילו יכולתם למנות את מספר הנשמות אשר מבקשות לרדת לעולמכם, האם הייתם מוותרים על אהוב לבכם? אז איך אני אוכל לוותר: מעצם קיומה זה ארבע, ארבע בנות, ובן אחד, בן זקונים. מעמיד את ידיי מעלה, כדי שהשמיים לא יפלו עליי, וישברו, מטה, כמו אולי אטלס שבו הוא נושא את כל כובד משקלה של האנושות, לטוב ולרע, בבריאות ובחולי, רק שבשונה ישנה מישהי, רק אחת, מכל האנושות, וחמש נשמות, יקרות לי כולן, שישה יהלומים בים העלום-שבו-נשמעים-דברם. ואולי עליי להניח, כפי ששמשון שלנו עשה בארץ הפלשתים, אך נראה שבמקום שהתקרה תיפול ותהרגני, קול הנפץ בשמיים בסתר מבקיע את ליבי, שמיים באפור יתכסו וארבעה עמודים, סביבי, חופת הנצח, גשם ימטיר. ותחתם אני קורס. לא מבקש אני חופת נצח עם האלוהים, חופה של סבב חיים אחד איתה… גשם. זה מקבל משמעות אחרת "זלעפות", גשם זלעפות מניח את ליבי. אותם חברים אמרו לי שאולי היא רק מעריצה אותי, אני לא רואה תוקף בדברם, כשאני זה שאמור להעריץ אותה, שמש חיי.
שיגעון? אולי, זה רק סיפור. האם מצאתם אתם את מילות האהבה שלכם? היכן היא נמצאת, מה הסביבה שלה, מה הסיבה שלה?
כשההורים שלי התווכחו, התערבתי, התערבבתי במיקס הרגשי הזה שהתרחש בניהם, הם איחדו כוחות ויצאו נגדי, וכך זה הסתיים. דינמיקה זוגית זה דבר משונה, היא מעבר לקיומם של הילדים, גם אם הם "הגורם", לכאורה, שהביא להיווצרות המתח הראשוני הזה. זוגיות היא אי מוקף באוקיינוס, בין אם הבית הוא חמים או קריר, או שאולי אף שרוי תחת גזים רעילים מהר וזוב הקרוב. זה אמור להיות כך, אבל אם זה לא כך וזה עניין תרבותי, הבית? כשלמדתי אומנות האמנתי בכל לבי שֶׁאֵלֶּה שמלמדים אותי הם באים מעולם של טוב שאותו הם רוצים לשנות, למען הטוב הכללי של כולם, למען "החמימות" הביתית. התבדיתי. כי בטעות "התערבתי" ועם מעט מאוד מילים. חס וחלילה, אני לא כועס, קצת אולי מאוכזב שלא ידעתי זאת מראש, שלא פקחתי עיניים לזמן היקר שלי, ושלהם. לומר "תודה", "ולהתראות" זו מעלה, במיוחד כשבאת לעולם של הורים שלא יודעים לשלם מסים בקצב הנכון, גם אם ההורים שלהם כן ידעו לעשות זאת בארץ מוצאם. "להניח" זו מעלה, גם אם זה לא "ישראלי" לעשות זאת. להניח "לבלגן" להתרחש, מתוך אהבה. במיוחד לאחר "שזכית" לראות את האור באותו יום שישי, שלא היה יכול להופיע אחרת אצלי מלבד בשבר. {אני נאנח}. יש כאלה שינסו למצוא חולשות במה שכתבתי, חסרונות, חבל על הזמן שלהם, הם ימצאו רק את שלהם ויעמיקו אותן בדרך שאין בה הגיון מלבד ברגש. עדיף לכם שתתרכזו במסלול של הטוב, שאין אחר ממנו, כל השאר זה מיסוך. אין לי את "הידע" להדריך אתכם איך לגלות את האמת החבויה באנושות, פשוט תצטרכו להאמין לי, ולהקשיב, אולי זה משהו שתצטרכו לעשות זאת כל חייכם. נ.ב. ישנן התגלויות שונות של האמת הזאת, רבדים, קומות אולי אפשר לקרוא לזה כך, נדבר על זה אולי בפעם אחרת. הלוואי ונראה אותם מסביב לשולחן החג, חג שמח.
קרדיטים
