שְׂפַת אֵם – על מקורות היצירה של משורר / השפה תוך הסתמכות על פרק ב' בספר בראשית

הראיתם את כדי-החרס הללו ליין, שמצאו במימי הים התיכון, בבטן ספינה רומאית טרופה? היום דמיינתי את עצמי ככזה: כד-חרס שהמתין לו בים-התיכון, ממתין לו שם אלפיים שנה ולא. "ולא" הוא הקול העמום הזה שאתם שומעים שצף לו במימי חייכם, כמו שאתם שוקעים לרצפת הברֵיכה ביום קיץ נהדר ושומעים משם, את אהובכם. במקום אשר זה, מבטן הספינה הטרופה, ככד-חרס, אוכל להשוות זאת לסולם, כפי שהוא, סולם-בנוף, ותו-לא, עד אשר אתם מייחסים לו מטרה, וכיוון; אתם לא מודעים למים, עד אשר אתם כן. זו תופעה, כי הם פוגעים בכם, המים, יש להם צורה, ויש להם קול. אבל מים לא יודעים להכאיב כאשר רואים אותם כפי שהם; בתיאור לבי, תינוק הוא תינוק, רק נולד, בוכה בגלל העולם-החדש, או כאינסטינקט, בתחושותייך אתה אבא אז זה לא כואב, כי מגן-הדיאדה נושא עליו כבר את האות "ידיעה". אי-הידיעה היא הסבל, אבל לא באתי לדבר על הסבל, אלא על אהבה.

אני שומע קול עמום, כמו אותם תינוקות חרשים-למחצה שמרכיבים להם Device והם שומעים לראשונה, והם פוקחים עיניים, הראיתם את ההפתעה שלהם, ואת החיוך הנפלא שמוצג לעולם? התינוק/התינוקת מאושרת בזכות עצמה. ככד, הכל עמום יותר, הקול עמום יותר, כי אני שומע אותה שם מעבר למים, אך איני רואה, אין בכוחי לראות, אני רק כד-עתיק השרוי במימי הים התיכון. בבטן-האדמה.

היא מילאה אותי בשֵיכָר ונתנה לי חיים או משמעות כדי שאתפוס, ואז עיניים לפקוח, ביום-מן-הימים, ואוזניים לשמוע, את גופה היתום.

אז בניתי לי סולם. איך אפשר לבנות סולם מתוך המים, תשאלו. צריך תחילה להיות מודע למים, אף בצורה חלקית ולהתחיל לטפס.

זו לידה, לידה לאהבה, היא כל-כך חכמה רק מעצם דיבורה.

מתי איוולד, מתי אצא לאוויר העולם?


חיפשתי לי דרך להתחיל לכתוב על יצירתיות או תהליך היצירה של המשורר. זה יוצא בצורה פילוסופית אז אתם יכולים לסיים כאן. כי אני מרגיש שלפעמים הכתיבה יכולה להתפתל, להיות מורכבת מידי, חסרת בסיס ממשי. אולי לא מן הנמנע שנפעיל גם את המוכר שבדמיון כדי לְעַגֵן, ואהבת הזולת כדי לְהָבִין. אם בכל זאת תרצו להמשיך ולקרוא תפגשו את המשפט הנודע הבא:


וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכׇל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:


אבחנה: הארץ, האדמה, החומר, היא פירוק שֶׁל, וזאת כאשר מניחים אותה לצד החוויה של הרוח שהיא אחדות, והיא מעבר להיגיון של טוב-ורע.

אני אסביר את ההיגיון כאן: במסגרת הזאת – בתור אומן, אחד שרוצה לכתוב שיר, אני יודע שיצירתיות מתחילה את דרכה כ-"אור", מחשבתי. זקיק חשמלי שהופיע בנקודה מסוימת במוח. בגלל שהוא במוח האנושי, הוא מוגדר, יש לוֹ שפה, יש לָהּ שם.

מאותו רגע שניתן השם, שם-כללי, אני לוקח את העט, או המקלדת ורושם, ולפתע נתקל במחסום – אני לא מצליח לכתוב, פשוט לא יוצא: ההגדרה במוח לא מצליחה לעבור לנייר, היא אינה תואמת.

שם-מופשט, שם-תופעה

המוח הוא כמו נייר שקוף – הרוח.

מלאכת הכתיבה היא הנייר הלבן שבפועל – החומר.

העט – שהיא אני, שמנסה להעביר בין הנייר השקוף לנייר הלבן, אני רואה שמדובר לכאורה בשתי שפות שונות.

פער

אתה מנסה להעביר את האמת – ולא מצליח, אתה חווה את האמת – ולא מצליח לומר אותה.

האות א' שבנייר השקוף, שונה מה-א' שבנייר הלבן.

אומן שתפוס על האמת 🙂 כמוני לפעמים, זה מתסכל. המטרה היא הקהל, ואיך אוכל לתקשר עם הפער הזה?

השאיפה לשלמות

להפוך את ה-א' שבנייר-השקוף ל-א' שבנייר-הלבן מצריך מעבר, לבנות גשר, דוחף אותי להיתקל במחסומים, בתוואי הטבע, בנהר שקיים שם, בתוואי שלו שגם נפרם (בלייה) מטבע היותו קיים: האם את מכירים את המשפט "החיים הם דינמיים"? אז ניתן להבחין בזה כבר בחוט המחשבה: אני נתקל בחומר הלכה למעשה, בקירות של הנהר, וגם צריך להרים את ראשי מעל אותו גבול שבו המים הופכים לשמיים, כדי לנשום, כי זהו טבעי כחי, כחולייתן נושם (terrestrial vertebrates) – כך נוצרתי.

מי שמתפלל לאלוהים, לרוח הקודש, לא חושב על קירות, ולא חווה קירות מלבד אולי אלה אשר בשיח הפנימי.

אני באמת מקווה שאני מצליח לתקשר אתך עד כאן בצורה ויזואלית דווקא.

אז אני כותב את ה-א'

חציתי את הגשר

ואז ל-א' שעל הנייר-הלבן ישנה מטרה, לחזור לנייר-השקוף, היא בעלת שאיפה. הסיבה לכך שהיא לפי שעה אינה תואמת, סימטרית למקור, הפער עדיין בנמצא. אבל אין היא יכולה, היא נקבעה מבחינתי –

סוף הסיפור.

ועל כן, כדי שזו תחוש את האחדות דרכי, אני מחבר לה מילים נוספות, מצרף אותה לשירה שנולדה מתוך המסע שלנו ביחד בנהר השוצף, שבו גם נחבטתי מאומץ לב. לא שהייתה לי ברירה: שילמת לאנשים שישימו אותך באמצע איסלנד, עם תיק גב במשקל של 18 קילו, שהרגיש ב- AirBNB שום דבר עם המשקל הידני. לחזור זה אומר לטפס להר בחזרה ולחצות שוב את חומת הסערה… חומה! אתה הולך קדימה.

סוף הסיפור הוא קדימה

השירה הזאת היא הצמצום של הרוח… סוג של משפך ושעון חול שבאֶמצָעו פריזמה, תבוא למוזאון ישראל ותתקל באחד הקירות באחד החדרים בציור מופשט ואולי תגיד "עד כאן" -"זה נראה כמו קשקוש"…

ועם זאת התוצר של חציית הגשר, החיבורים שלה עם מילים אחרות, השיר שנוצר, נוצרת דמות – היא פותחת דלתות, לא רק בנפשי שאולי ההבנה שהעולם אינו מושלם והביאה אותי עם השנים לנחת, אלא בנפשם של אחרים, החיבור, החיבה שנוצרה: החיבה מבחינתי, מרגשת, זו אמפתיה, היא אינה שלמה, כי לא ניתן להתאחד עם האחר.

קבלה של חוסר-השלמות, של המפגעים

האם המטרה שלך להתאחד עם האחר? שיעשה את כל רצונך כפי שאת/ה יודעים?

ועם זאת לא ניתן להפחית מערכה של ה-א' שבנייר-הלבן, שהיא חלק בלתי נפרד של המצע שנקרא הנייר-השקוף —> זה אותו הדבר.

זה אותו הנייר, פשוט תופעות שונות שלו, זו אותה המטבע


התפיסה (או מבנה התפיסה) שלנו כתוצר של הרצון לא להיפגע מהקירות של הנהר, מציב לנו הוכחות חד משמעיות שההבדלים קיימים -זוכרים את המוּדָעוּת למים?, זה עצם היותנו כאן "אדם".

והאלוהות "יהוה"… שם, ברוח, בתפיסה -מהעבר השני של הפריזמה.

אם התורה ניתנה לנו, האדם יכול לראות רק את המשפט הבא –

האדם אמר — וַיֹּ֘אמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקְﬞחָה־זֹּֽאת׃

האלהים במימדי העשייה, עשה (כך) — וַיַּפֵּל֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה׃ וַיִּ֩בֶן֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם:

אנחנו לא יכולים לומר את אלוהים כפי שאמר האדם, לאומת האלוהים שמכיל את האדם, פועל עליו, עליהם.

התורה ניתנה לאדם, והדמות הזאת שניתנה לה שם (או מילת-יחס, מילה-כללית לראשון ממינו, כי בסיפור אנחנו עדיין בגן-העדן), אמורה להתממש. וזאת לא יכולה.

דמות בודדה.

דרך הפריזמה אנסה לראותו, של מה שנמצא שם בגן העדן ומעבר, להתאחד עמו, כי זה אותו המצע, אותו הנייר, אותה המטבע, אבנה לי סולם מתוך מודעות (ומתוך המודעות שהיא כאמור אינה שלמה ולכן לוקה בחסר).

הפרשנות המקובלת מדברת מתוך הזמן, עצם קיום הזמן הוא למעשה עצם הופעת האדמה, אם נייחס מרחב לזמן אז איעזר במילים: בזקיק-של-השנייה. יש לו אפילו צורה. כי לזקיק יש צורה, גם אם הוא נמצא כאן בהשאלה לצורך העברת רעיון.

מנקודת המבט של היקום, הפיזי, עצם הופעת הגבר, הוא עצם הופעת האישה, הנסתרת. בזקיק-השנייה. מיידית. וזאת אם אני משתמש בטקסט התנכ"י ואולי בתיבול של מסאלה-רומנטית, כדי להסביר על יצירתיות.

אך בגלל שהתורה ניתנה לאדם, רק לאדם, לשפה שלו, לאלוהות אין זמן, ולא מרחב, לכתוב על עצמו. כאשר מביטים מלמטה למעלה, מבטן האדמה, מבטן החיים, ממימיי הים-התיכון אל הרוח, האלוהים, ברבים, כולל/כוללת/כוללים את האישה או בשמה החוץ תנכ"י או הקדום: האשרה.

האלוהים משתקף, מנקודת המבט שלי ככד, מבטן הספינה הרומאית הטרופה, ב-רבים, כאחדות של שתי איכויות שמתוך תחושותיי בלבד, אחת חסרה, נסתרת, אהובה, שהאלוהים לא אמר אותה כי "אין זה מתפקידו".

או שהסתירו אותה, או שזו הסתתרה, על הדרך מעצם מהותה, או מעצם ההתגוששות בחיים, בנהר החיים.

פער

בבית המדרש אתה תמצא תלמידים שיש להם תשובות על אמיתות הקורונה, וכאלה שלא הולכים עיוור עם ההתייחסויות השונות במדיה, אלה תלמידים שנמצאים עם שאלות, ואני מאמין שגדולי התורה הגיעו למרחב הרוחני שלהם בגלל שאלות והשאלות ששאלו.

אולי תשובות זה דבר נדיר כמו מספר בעלי התבונה ביקום שבכוחם לדבר בשפתנו, שאני חושב שההערכה זה בין שלוש לחמש.

המשך קריאת הפוסט "שְׂפַת אֵם – על מקורות היצירה של משורר / השפה תוך הסתמכות על פרק ב' בספר בראשית"

לטבוע במשמעויות – זולת עצמי, ניסיון להבין את המתנות

"אני אפילו לא נכנס לזה", זה אני אומר לכם מהניסיון המר להיצמד לאנשים שראו בי "רק" ככלי.

בכל אדם יש נר, ובבוקר היום אתם כפרחים הפורסים את הכותרת-הראשית לשֶׁמש ולחיים, ומתוך שבריריות שאין דומה לה אצל הפרח האחר, שלצידכם: נראה לי נפלא.

המשפט הראשון מצריך התייחסות כי הוא נוגע להשלכות, אמונות והרגלים של כל אחד ממכם, מאיתנו, וכמובן גם לשפה עצמה.

אנסה להציג לכם את "התופעה" של המתנות שאני עומד לדבר עליהן, באמצעות הסמכה בין שתי דוגמאות: אחת יומיומית, ואחת קיצונית, לנו, בשלב זה. זהו נושא רגיש, רגיש מעבר למה שהעם בישראל חווה ברגעים אלו, זה נוגע "לפערים", פערים-חסרים, פערים לא-נראים, בחברה הישראלית שנוגעים בשאריות שבין:

  • תחושת השייכות הלאומית, אולי בהקשרה הדתי, לפרשנות שתרבות אחת מפרשת תרבות אחרת / בין מוקד עלייה אחד לאחר / בין קהילות שונות, מן הצד האחד.
  • וההתכנסות-לקבוצה-שאליה-נקשרתי, מן הצד השני.

אני רואה את זה מתוך הקהילה שלי, מתוך הנוכחות שלי בחברה הישראלית. אני רוצה להתמודד עם זה, כְּעַם אני רוצה להתמודד עם הטראומות שאנחנו נושאים, כי באמת ובתמים אני מאמין שיש דבר כזה אור או מטרה נעלה, אינדיבידואלית, שהיא שונה ומשתנה מאדם לאדם, שיוצרת גם מתחים מטבע הדברים, וכדי להטיב לאחר. את-אתה, מתוך הנוכחות שהיא אמיתית, שלכם, תוכלו לעשות זאת.

נדבר על הטוב, "הרע" הוא המיסוך.

כשאני אומר "אני לא נכנס לזה", אני מתכוון לקושי שהשני נושא בעקבות פעולה יזומה של אינדיבידואל. תחושה כואבת שלא אמורה לשרות לאורך זמן ושלאחריו האחר אמור לצאת עם תובנות חדשות, להמשיך ולפרוח. במקרה הזה "המתנה" נועדה ל-"עם היהודי", או "הציונים".

מכאן – במקום המשפט הראשון אכתוב – אני לא נכנס לזה, כעיוור.

אני משתדל לא להיכנס לזה כעיוור.

לפני שאדבר על המתנות, אדבר על מקרה שאותו אני מבקש להפוך למקרה ההתייחסות, מקרה "קל":

לפני כשבועיים עשיתי קניות בסופרמרקט עם אבי. גברת, דודה, התיישבה לצד שער-היציאה ושאלה אותי אם זה אבא שלי, עניתי בחיוב. והיא בקשה שאמסור דרישת שלום לאימי ולדוד שלי וגם סיפרה לי שדוד שלי כבר לא בא לבקר אותם ושאימא שלי באה אליה בעבר כדי לקבל שירות מסוים.

אמרתי לה בסדר.

אלה רק מילים, נכון? שבהם ישנה היסטוריה, וישנה גם משמעות לכל המילים המדוברות הללו, ואם אוסיף שהמילים כללו טון של ביקורת?

אני מניח שכאשר אתם רגילים לצפות באופרות סבון ממקור מסוים אז קשה לשים לב שאנחנו מתמזגים למערכת ערכים מסוימת, או במילים אחרות לביקורת. אני רגיל 🙂 לתרבות צפיה מסוימת, זה חלק מהתרבות "הלאומית" של כל הקהילה שבה גדלתי. תרגיל בשבילכם, תבחרו מדינה מהמזרח, ותתחילו לצפות (אני מניח שגם מדינות סקנדינביה, אולי). אצלי, אני בכל אופן, חי בין שתי מערכות מוסר שונות, חינוך ממלכתי שונה. למשל: הסדרות הללו – זה בדרך כלל מעמד ביניים גבוה, וכל המשפחה (המורחבת) בסלון וכולם מעורבים בבעיות שהדמות הראשית נקלעה אליה – המקהלה חיה ובועטת. והנושאים… אני מנסה להיזכר בנושאים שלא נוגעים לזוגיות, אהה כן – הארגון בבית, וזה ממש מעט. גם כאשר מדברים על פשיעה, היא חלק מהשפה כדי לבחון את נושא הזוגיות, לבחון אמרתי?

השהות הזאת בסלון, שם דודה הציבה אותי, והתייחסתי לזה כמובן מאליו, נורמלי, וזה בסדר מצידי גם עכשיו.

כאשר העברתי את המסר לאבא'שלי, הוא התחיל לדבר קצת בביקורת ותיאר לי שדודה לא עשתה את העבודה שלה כמו שצריך וגם המחיר המופקע, מילא הייתה עושה עבודה טובה. ובנוגע לדוד שלי, שעם זאת שהוא היה בא לבקר אותם, היא יכולה גם להתקשר אליו לפעמים.

בקשה כשרה, לגיטימית אני מניח. חלק מתפיסת עולם.

האינטראקציה של חיים בין שתי תרבויות שונות יוצרת גם משברים של מבט ולרבים גם בין-אישיים: דוד אחד שנשוי לאחת כבר 50 שנים, עם נינים, לפעמים אני רואה אותו בדוכן ההימורים של הלוטו/טוטו בקניון, מכירים? שיש מסך עם הכדורים האינטראקטיביים, שקופצים, וזה מרגיש בערך כמו לצפות במשחק פוקר שכל הנוכחים ממוקדים בקלפים שלהם ועצם זה שהם נוכחים יוצרת תחושת קהילה? זה דווקא יפה. ופעם אחת המגיש בדוכן אמר לאותו דוד משהו כמו "אתה עם כיפה, לך לך מפה ואל תחזור", באגרסיביות, בקול גדול, והוא האריך את דבריו, אל מול כל הסובבים, והסובבים שבסובבים שבאים לקניות ברמי-לוי. כשהסתכלתי על הדוד הזה, ראיתי את המבט שאתם יכולים לייחס לנער חסר ניסיון שדיברו אליו באותה אגרסיביות, משהו שאולי נשאר אצל אנשים שבאו מהמזרח הרחוק, ולא רק. זה לא ליישר מבט מול התוקף, אולי אפילו להיות אגואיסט, אנוכי, או אני לא פראייר.

בגלל הפער שבין תרבות אחת שאני חי בה, לבין תרבות אחרת שאני חי בה, אני יכול לומר שאותה דודה יקרה, כל עוד חיה בתרבות אחת, הביקורת שלה היא גם סוג של משוב עם המלצות, רצון להחזיר את האיזון המשפחתי, שלמעשה, כאן ועכשיו – לא יכול לחזור. כי זאת תרבות אחרת, כי הכלכלה היא אחרת, כי מערכות היחסים אחרות. (זה לא ברומא תהיה רומאי, זה נורא להגיד זאת כי זה סותם את כל אפשריות הבחירה הקיימות בעולם החופשי). ממה שאני רואה, השאריות יוצרות סבל.

השוני הוא לאו דווקא מסיט, השוני הוא גם האומץ המודרני להכיר – גלובליזציה של תרבויות, ואני ממש נדהם מזה.

למילה "מודרני" יש גם "פוסט-" חחח – אז אתם יכולים להחליף ל-עידן החדש.

באותן סדרות תמיד יש גם את הסבתא החכמה. בנוסף לגיבורה הראשית – בדר"כ, הפרוטגוניסטית, והאנטגוניסטית – זאת שמנתבת את כולם. ולפעמים אולי כדאי להתייחס למקרה שהבאתי כאילו זה סיפור לא מציאותי, כי כולם ביחד בלי שותפות של תוקף חומרי —> בדרמה, כולם פשוט ממשיכים בחיים שלהם, כלומר המעורבות הכלכלית הצטמצמה לתרומות לבית הכנסת השכונתי.

לזה אני קורא עולם משתנה :))

אני מכניס הומור כי לפעמים אני מרגיש שאני חי איתם בדרמה, וזה מצחיק אותי לפעמים, כלומר אולי התבגרתי, אולי התאוששתי.

והדמות המתחרה, הדודה, האנטגוניסטית, יכולה אולי להיות הסבתא בסרט אחד, בסרט הזה אבא שלי כעס והבנתי שאת המסר, למרות שהבטחתי, יש להניח לבריזה לעשות את שלה, את-אתה שומעים אותה?

תרגיל: זה קשה כרגע, אני לא חושב שזה קל, השיבה שלהן אינה שלמה, "המתנות" ש-"החוטפים" מסרו ל-דורון שטיינברכר, רומי גונן, אמילי דמארי, היקרות, שחזרו אלינו, יש לקחת בפרופורציות ואת המסר לשחרר. אל תחפשו משמעויות, רבדים, צבעים וכדומה. במקרה הזה אבקש שתתמקדו בפשטות – החכמים ביותר לימדו לפעול מתוך חמלה את דרך החיים הנעלה.

הפוסט הזה הוא תרגיל במודעות עצמית כדי ללמוד להיות אדם טוב יותר, זה לא סוף הסיפור עם הרעיון של הדודה, להיות מגשר מהכיוון של הטוב.

קרדיטים

  1. Photo: Hostages Square by Oren Rozen (CC BY-SA 4.0).

תלושי מזון כתחליף לביצועים הבנקאיים

לכל הנפשות הפועלות בעמל מסוים נדמה שיש איזה מאפיין פיזי שמאפיין אותן, שפה תקשורתית שנובעת מהעיסוק בחומרים של המציאות, בעובדות שלהן, בגאוגרפיה של העמל, בגבולות היבשתיים ובאמא טבע: אצל רופאים למשל זו יכולה להיות ארשת של סימפתיה מרוחקת, משהו שהמרחק הפיזי בבית החולים, בין חדר ההמתנה למיטת הטיפולים, והזמן הקצוב, בסביבת צלילי המכונות, מעצבים את התכונה הרגעית ועם זאת הדרמתית במפגש עם המשפחה. אצל כלכלנים ובנקאים חיוך זחוח משהו כאשר מעלים נושאים פילוסופיים של כלכלה שיתופית למשל, ובכל זאת מתוך ניסיון להבין את האדם שנמצא מולם, כולנו בני-אנוש בסה"כ. כולנו, או רובנו נמצאים תחת גבולות התפיסה.

אתעכב במשלח היד השני בנושא שלחלקם יהיה רגיש, כי הוא מאוד ברור בעיצוב הכלכלה שהוא כמעט ובל יעבור -והוא טבע האדם. זה נושא שנוגע לפילוסופיות כאילו על גבול המופשטות הפופולרית ורבת-המשמעויות שמשדרים בתוכניות על גבול הקונספירציה בערוץ דיסקברי לקהל הרחב מצד אחד. מהצד האחר הוא רכיב של סיכון מאוד פרקטי מעצם אי-הוודאות שלו, שהתוצר שלו יכול להיות טראומתי, אנרגיה בעלת משמעויות נפשיות: לפני כ-15 שנים נעלמו כמיליון שקלים מקופת הצדקה של בית כנסת מסוים ברמלה.

כהארה אני יכול להשתמש במילה תבניות, או דפוסים, ועם זאת הן נוגעות במערכות סבילות שנוגעות גם במושג השקר: כדי לחוות את האמת יש צורך בפעולה יזומה של תנועה, תחשבו על זה. ולכן אייחס זאת למילים: קֶצֶב, או מוֹפֵת.

מופשט: טבע האדם… אח אח אח, ללא שאנחנו נערב את אלוהים כדמות בקריאה הנוכחית, הרב קוק כותב:

"שכל עניני חובת הלב וטהרתה בזיכוך הנפשות, וכל פרטי המדות, נמצאים באדם בטבע, שהם כלי-מעשהו לכל עניני החיים, כמו עניני היראה, האהבה, החמדה, הדבקות וכיו"ב, שהם נמצאים בנפש האדם ואינו צריך לחדשם מצד עצמם, רק צריך להעלותם שיהיו הולכים אל הדרך הטוב, והוא שיהיו כולם פונים אל השם ית' שהוא תכלית כל תקוה."

מופשט: הרב קוק מדבר על זיכוך העצמי, החזרה למקור הטוב. אני אוסיף – המקור הפיזי. האנושות היא מקור פיזי, אדם אינו מסוגל בבדידות. והמעשים "הרעים", הוא הרצון נחבא אל הכלים לחזור לטוב, הרחב, המואר, גן-העדן.

מקור 1, מקור 2

טבע האדם… אח אח אח, האם הוא רע ביסודו. ישנו שיח אקדמי, מחקרי, כלכלי, פופולרי בנוגע למניעים של האדם בתחום הרחב יותר של הכלכלה: למשל פיקוח על אלגוריתמים, מישהו כתב אותם, והכותב מגיע עם אמונות מסוימות, גם אם ללא מודעותו המלאה לכך – זה משהו יותר עכשווי בתחום ה-AI שמתגבש. אם נהיה יותר מרוכזים אז הרעיון של משא ומתן יכול לשאת בתוכו –

  1. מראש אני לא סומך על המניעים שלך – עולה מכאן רצון לצמצום מקסימלי של סיכונים. קרוב לנקודה הפסיבית.
  2. אני בא לקראתך, אתה לקראתי – הסיכון נלקח בחשבון. קרוב לנקודה האקטיבית.

אם נפרק את זה לשניים, ונצמצם, נוכל לקבל כאן שני תאוריות שונות שנוצר ביניהן מתח

  • דמוקרטיה – "פיקוח", Institutionalized distrust.
  • קפיטליזם – "משא ומתן"' Free markets.

הצמצום הזה הוא לא מציאותי, כמו שחלוקה של המוח לשניים עצמאיים הוא לצורך הדגמה בלבד, בפועל הדברים שלובים זה בזה, ישנה תנועה, חלופות של קשת של צבעים שנוגעות ומתערבבות אחת בשנייה וכוללות גם יצירתיות (קול מהאינסוף אם תרצו לקרוא לזה, שוב, בלי לערב את אלוהים). החלקים לא יכולים לעמוד בפני עצמם אחרת מתפרקים, סותרים את עצמם, נעלמים.

למה אני מספר לכם על זה, אני טוען שכלכלה מערבת רגשות:

אֵילוּ כלים עומדים לרשות קובעי מדיניות כדי למנוע מגוף גדול לאיים עם הורי הילד שישלחו שוטרים לאוניברסיטה שבה הוא לומד בגלל חוב של אלף חמש מאות שקלים ולאורך תקופה של שנתיים?

יש פה את הממד של "ההשפלה",  של הרגשות של כל הצדדים, בל נשכח – של גוף כלכלי (״המשפיל״, שבמקביל משקיע גם הון בפרסום ועל כן מודע לרגשות) שהקירות שלו מהנקודה זאת ואילך שקופים, אפשר ממש לראות את מי שעולה ויורד המעליות, זה כבר אינו גוף אלום, ורשמיות שכזאת היא במופע של פח-שימורים.

באופן פרופורציונאלי הילד הזה לעולם לא פגע בהם, אבל האמונה בטבע האדם — אכן כן. אתם יכולים לקשור מאורע ספציפי זה ל- "אמת-יחסית", באופן שווה אתם יכולים לקשור את זה גם ל- "להיתקע במרחבי השקר, הפסיבי, התקוע".

פתיחות של מערכת כלפי האזרחים שאותם אמורה לשרת לטובת הכלל נבחנת גם בעוצמת הבירוקרטיה, או במילים אחרות האם המערכת כפי שהיא פועלת מוכנה לקחת סיכונים למען האזרחים, להשקיע בכל השדות של כל הילדים, של כל האזרחים ושהם שיחליטו מה הן התשתיות המתאימות ביותר לתפעול היומיומי שלהם. (ראו את הפוסט הקודם שלי. נקודה מהפוסט – אתם לא יכולים להוציא את השם "לוד" מנמל התעופה הבינלאומי של ישראל רק כי בא לכם, זה להשיל את הנכסים הפיזיים והרגשיים בכוח הזרוע).

אולי הייתי צריך להקדים ולומר שכל הפוסט הזה הוא סוג של משחק בשפה, לאו דווקא מייצג את המציאות, יש לזה הגדרה שאני לא זוכר אותה כרגע, וזאת כדי להציג לכם את הפרדוקס הבא שנוגע למלחמת חרבות ברזל, מלחמת התקומה:

התברר שאנשי מילואים נתקעו בלי כסף ואי אפשר לשחרר להם כסף ישיר שגם הוא בכלל חוב שרק אולי בנק ישראל מודע למספר המדויק: מצד אחד יש כאן תמיכה נרחבת בשלטי המגדלים של "ביחד-ננצח", של הסתמכות אחד בשני, ומצד שני אתה נכנס למשא ומתן עם איש המילואים גם בסטטיסטיקות של הפופולריות שסיכן את החיים שלו למען כל האזרחים והמבקרים בישראל.

אני שואל את הכלכלנים שמחליטים את ההחלטות ואת כל שרשרת האספקה שמלפניו ואחריו, שנכנסים אתו לדיון, או במושגים כלכליים למשא ומתן האם זה כולל את הפילוסופיה שאיש המילואים הוא רע מיסודו מעצם היותו אדם?

פרדוקס, אכן ארשת הפנים תופיעה?

האנשים לא "רעים" באמת, אבל יש "אמת" בטוב, ראו למעלה עם הרב קוק. 

כמו שכתבתי, הרעיון שהצגתי הוא לא מציאותי גם כי זה נובע מהרגלים שלי לרעיון של טוב-ורע, שלי, וזו אחריות שכל אחד צריך לקחת, זה תרגיל במודעות עצמית. בכל זאת, אהיה כנה איתכם, לפעמים אכעס.

הדרך למצוא איזון זו שקיפות, פיקוח, דמוקרטיה חופשית. מה זה אומר בדיוק? יאללה תדונו על זה, אני אמצא לכם מאמרים של האיחוד האירופאי אם תרצו.

 

קרדיטים

  1. Photo by Sgt. 1st Class Brandy Nicole Mejia @picryl.com.

משמעות קפואה – על מרחבים אחרים בישראל – העיר לוד כמקרה בוחן

מאז שנפטר ראש עיריית לוד, מר מקסים לוי, פתחו כל יום את האתר לזכרו. ישנה שם מצבת אבן עליה הכיתוב "לזכרו". כשמונה עצים שמשאירים מקום לספק ותקווה, אור היה מבצבץ מבניהם, תחתם הייתי מתמקם לאותותם של צלילי הגשם שזה עתה מקישים על דלת המקום, מיני ציפורים, ציפורי דבש, דרורים, נודדים. והיו שם שלושה שולחנות פיקניק, וכן, כניסה אחת. ייחסתי לו חשיבות כלאבן-חן ובו מקדיש זמן למדיטציה. מרחב יפה, בעיר יפה, שטח בגודל של לא יותר מ -150 מ"ר.

לאבן החן הזאת, מזמן לזמן, היו מגיעים קבוצות של בין 2-7 צעירים, אחרי יום לימודים ועבודה והקדשת זמן למשימות-הבית, פשוט היו באים ומדברים. עם הזמן למדתי לחבב אותם, כי הם "הפריעו" למדיטציה שלי, מצחיק. תרבות אתיופית של דור שני או שלישי שנמצא במשבר. בני הדור הראשון שמדברים איתי כאילו, אנחנו מסביב למדורת השבט, ולבקשתי מעלים זיכרונות על חיי הארץ אשר שם, במשפטים חצי ברורים לי, כמספרי סיפורים, מתעדן תחת טובתם… ארץ רחוקה לחקור. ואלה היו מדברים על זוגיות, יחסים בעבודה, עם חברים, ספורט, רגיל. רק שזה לא רגיל, בניית קשרים חברתיים תוך כדי התרסה אולי, פרגון, הקשבה, הימצאות, היא ערך בפני עצמו.

מה היה שם גם? אוכל – פיצוחים, פיצות, לעתים נרגילות, היה אדם שבא ברכב ומעביר מתוך הגדר החיצונית הרחוקה יותר שקית אטומה עם משקאות אנרגיה. זה נראה בהזמנה מראש. שוטרים נחמדים היו מגיעים לשם לפעמים. פעמיים או שלוש בחיי עשו עלי חיפוש גופני, שם התרחש אחד מהם. השבתי להם שאני פוקד את המקום לשם מדיטציה או ליהנות מהטבע.

שניים, האחד היה מתחקר את הנוכחים, והאחר שהיה סוקר את השטח, בפינות העלומות, שאינן חשופות לעין. פעם אחת שני צעירים מהקהילה הערבית שהתיישבו לידן ונראה לי ששתו אלכוהול, קפצו מהגדר בהישמע על הגעת שומרי-הסדר. האם אתם מכירים את הסדרה "ביקורת הגבולות: שוודיה"?

בעקבות הסדרה אני תוהה על המקום שלי בין הסדר לאי-סדר… כלומר, כמה אנשים יכולים להיות "טיפשים" בלהכניס דברים שיש להם השפעות מרחיקות לכת על אחרים בלי לחוש את הנטל הרגשי שנובע מכך? ולכן אני מודה על שישנה ביקורת מצד אנשים ששותפים לתחושת אכפתיות כלפי מי שמופיע מולם, במסגרת תפקידם, מתוך תפיסת עולמם. אי לכך הערכתי גדלה, כלפם, וכלפיי, וכלפי כל הדורות שבתחושתם רוצים להתפתח: מצד שני, הנחקרים אולי לא מצליחים לראות מרחבים פתוחים להתפתחות. אין לי תשובה חד-משמעית, לא נראה לי שגם תהיה מלבד שבין "רוצים להתפתח", ל-"לא מצליחים לראות מרחבים פתוחים להתפתחות" ישנו פער סתום שממנו ברגישות יש להגיף יריעות-מסיבים-פולימריים.

ואז העירייה התקינה מצלמות.

ואז סגרו את פינת-החן עם שער, לעולמים.

בין לבין היו "הפרעות" בלוד. הפגנות, עם קשת צבעי האדום על המסכים והכל.

ואז עוד גדרות הופיעו בעיר, ואת חלקם התחילו לכסות ביריעות. השתקפות-הטבע-לעיניים-הרואות בפועל נסגרה.

ואז על עמודים גבוהים החלו להופיע מצלמות בתוך שכונות.

אני לא בא כאן לבקר את המשמעות של השימוש במצלמות פיקוח או בגדרות מלבד להעלות עניין אחד. בעיר לוד לא ראיתי עוד אנשים שמתאספים כך בצורה דמוקרטית וללא עלות מלבד באותם מרחבים אחרים שבהם הרגשתי חופש לחוות טבע-עירוני ללא הרשמיות של הכלכלה והסדר, שלמתחיל יכולה להיות נטל בתחילת ההתנסות המדיטטיבית, ולכן לעצור עוד בהנפת הרגל הראשונה. האם ציינתי כבר רגישות?

ובכל זאת אתעקש, ואיפה כן זה יכול לעמוד כך או כך בתנאים?

  1. בתי הכנסיות – במטבח, חצרות, כניסה.
  2. בשכונה למטה.
  3. בזמן שוטטות בעיר, בזמן קניות לצרכיי הבית.
  4. בתי עלמין, מכרים שנפגשים.
  5. מגרשי ספורט, מרחב הסוציאליזציה גודל כאשר ממוקמים שולחנות פיקניק לשימוש של נוכחים/צופים.

    אני בטוח שישנם מקומות נוספים, עם זאת בכל אותם מקומות ישנם ספים. השימוש "האינדיבידואלי" והחברתי מוגבל בחוקי סביבה "נוקשים" יותר, סף השימוש בו גבוה יותר, אנשים לא יכולים לעשן נרגילה בשכונה – אני רוצה להזכיר שבחינם. כדי לעשות היום מדיטציה "בחינם" בסדר היום המלא שלי אני יוצא מהמקום של מגלה-ארצות.

     

  6. בבית – ההזדמנות להכיר "זרים" היא נפלאה בעיניי והיא תבוא מהפתעה יותר מאשר מפוטנציאל-הכירותי-פעיל-שבשטח, כמו למשל באוניברסיטה, או באו"ם שבג'נבה. עלות נצמדת: שכר לימוד וטיסות.

ישנם מקומות נוספים והתנאי לכך היא התארגנות קהילתית, שבעיר שבה אני חי היא נוגעת לאמונה. ואני מכיר באופן אישי שתיים:

  1. פעילויות חברתיות של חברי קהילת הכיפות הסרוגות, שלא בבתי הכנסת.
  2. המפגשים התכופים יותר שנובעים מעצם שמירת-השבת של קהילת החרדים.

כנביעה מההתארגנות, ומשא ומתן אני מניח, העירייה הקצתה להם מרחבים ללא תפוגה נראית לעין בשלב זה. אקרא להם כאן "מרחבים-לשיתוף-תרבותי". העירייה, מעצם תפקידה, אפילו מקדמת פעולות / פעילויות ספציפיות שמאפשרות זאת – כמו למשל מצברים לשבת באחת השכונות, האם זה יצא לפועל, אין אני יודע. ישנו פרסום ל- / ובין חברי הקהילה שיוצרת דינמיקה-תרבותית שבונה את עצמה. הקמת שביל לצד נחל איילון, כרגע ללא שימוש באמצעים טכנולוגיים לשמירה על הביטחון. ועוד. ערבוביה של דברים שלכאורה לא קשורים לדינמיקה של הטקסט, לעובדות שמיוצגות כאן בשטח, ושעדיין עובדים ביחד למען הדינמיקה-התרבותית.

שווה, נכון?

הזכות להתארגנות, והתייחסות ספציפית, מאפשרת התפתחות שהיא מעבר למעשה עצמו. זה שיתוף של רעיונות, גם אם הוא מצומצם למסגרת "אידאולוגית", אנשים חווים משהו אחר "מהריצה" היומיומית: זהו זמן-קהילה, זמן-אחו. ומתחת לצלילי צמרות העצים, וגם לצד הנחל, גם אפשרות לנחת, ללא עלות מצד הלקוח / האזרח, ובזמן קצר.

כל זאת הייתה הקדמה לדבר הבא ששם לרגע בצד את עניין הטבע, ומקדיש יותר מקום לרעיון של מרחב להתפתחות. ואני אמשיך לקחת את העיר לוד כדוגמה לפוטנציאל של מופת פריפריאלי.

על מרחבים אחרים. מרחבים של התפתחות.

In current “iconic” architecture, in the design of “corporate” space, especially in the media of the star system, spectacular or contemplative, there is no relationship with the user.

The value and the sense are self-referential, as if the designer worked for his exclusive satisfaction and not for another subject, whether individual or collective.

But exactly a collective subject is the only one that can give the space a meaning, and therefore enable the regeneration of public space and favour processes of appropriation of space and, consequently, the possibility of colonization and urban self-organization (Pittaluga, 2020).

 

המשך קריאת הפוסט "משמעות קפואה – על מרחבים אחרים בישראל – העיר לוד כמקרה בוחן"

בצלמךָ

גופי יגע, ובליבי תֹּקֶף לשאת קופה שבה אעסוף ממון-אנוש, סדקים בלב-החברה הישראלית, מבן הרסיסים החרוכים שתחת כנפי הרעם שבהם תמונות של אח-אחות שנלקחים לנגד עיננו מאיתנו, מחסותנו, האם כלי של כפרה ימצא עבורם. לא כצדיק אלך, אלא ככרוניקן, רומנטיקן חסר-תקנה. אזדקק-לךְ, אדלה מילה טובה, היכן שאמצא תחת כְּנָפֵךְ, חסותך, תחת סִבְלוֹת עיוות המבט שגם עבדך השוקד-בך לא חף ממנה, אבקש זאת מהם, ובערוב ימיי אמסור את קופת הצדקה לאלוה אשר נגלה בלהבה בערב שישי אחד ואומר לו בגובה העיניים, ״הנה טוֹב האדם אשר בראת״.

המשך קריאת הפוסט "בצלמךָ"

מר-גורלי

הכאב הוא עריץ, על מיטת החולים. האם הוא יציר כפיו של הבורא הנסתר? האם לזה מאיכויותיו של האלוה, שכן בעולמו אנחנו שוהים, כך אומרים, ישנו קשר רופף לתקווה? נשמע יותר רופס מול החלון המשקיף לאיזה שדה לא רחוק שתחת השמש. מיטה ממונעת, מקלחות צמודות, שלושה זרים בקרבי, אל תטעו, במצב זה גמור שזר אני לאנוכי. יופיין של נשים הן מושא למאס, ובביקורים אין אני רוצה. אמי, כדרך סיפור לילדה האהוב, הפצירה שאסתכל ואראה בצוות הפנימית כמלאכים. ובערב שישי, קמתי ממיטתי. זהו אינו בוקר ולכן צלילי מכונות-החיים נשמעים בין אותן תמונות ממוסגרות של אלה שחזרו לחיק משפחתם, או לידיעת בדידותם, על הראשון מאמין אני שכך הדבר. חדרים באור חלקי, עליהם אני חולף, מביט אל צוות האחיות, קמעה. אתה בחלום שאיתו העריץ תמים דעים שהכבלים שנמשכו בלבן, וירוק הם השושלת הנוכחת ביותר. זה לחיות לצד אבק והוא דגש מודגש, דבר קטן ביותר האהוב ביותר, ללא שתינתן לו שלווה מלבד אולי בקיום; בכל אחד מקצוות המסדרון חלון עם פתח מילוט לאוויר שמזכיר צח, משמעות חדשה לשהות של בין הכתלים שכן כלוא אני בהם, ואכן דבר קיומו רופס. אני זוכה למעטה הגנה, בגלימה שאתאר אותה במשפט הסיכום. באמצע המסדרון, מעט אחרי דסק הקבלה מטבח, שני חסידים נוכחים סביב שולחן ביקורים, האחד אלם, והשני גדול כאיש מאנשי החדרים, בצליל תחינה במר הגורל בקשתי להצטרף למשמע הדברים, מנגינה ללא-מילים, ניסיתי שלא, התחלתי לעצור את בכיי. ואז התחוור לי שאין הייתה דרך לתחילת גאולתי ביום מכובד זה מלבד דרך הכאב. אתם יכולים לקרוא לזה התגלות קטנה, אני יודע שהדרך עוד לחיים של משמעות היא מאבק בעולם שכולו טוב. ואל לי לחטוא שחיי בעולם זה הם נצח. את כובד גלימת השבת יש להעניק בעזרה לזולת שכן זו עבודה עצמית. בעוני אין אני רואה חסד מופלג – בראש ההר הלא גבוה במיוחד, אשר מביט לים הנורווגי הבנתי שציוויליזציה, עם כל המשמעויות שבה זה לא דבר של מה בכך, ישנה בה להבת-אנוש גלויה.

המשך קריאת הפוסט "מר-גורלי"