הבת שאמורה הייתה ללדת תחת עץ הזית.
בצפון הרחוק רחוק, שם על גבול הלבנון, הדם שנזל לאדמה אינו מקיים את מצוות החילחול, כלומר הדם הזה נעמד במקומו. נותר עץ, היום הוא מוקף בגדר שעליה מפורסמת תּוֹכֵחָה "זהירות, שדה מוקשים". עץ, בן לשרשרת של אלפי עצים אחרים.
זהו העץ שתחתיו אמורה הבת הייתה ללדת.
אך הדם תקוע, תקוע בזמן, העץ תקוע, תקוע בזמן, העץ אינו זקוק לחום-השמש, לא למגע הצלול של מי-הירח הנובעים מתוכה, כפי שאחדים מאיתנו חווים, אלא לְבָנִים קטועים שהובסו על ידי ההורים-שלהם בכבודם ובעצמם.
ההורים שנלחמו " שָׁם" לא מצאו סיבה לחזור.
תהליכים גאולוגיים, מטאורולוגיים, כימיים ופיזיקליים אינם צד בעניין… ההורים של הבנים בשרשרת של טענות-חסרות-שחר הותירו בשדה של הדם, שָׁם, שם, שם, שם הם הותירו את השלום שאליו יצאו, וחזרו עם תמונות של אויבים, של אישה אהובה, של ילדים בבית, בשחור ולבן תחת אורה של הלבנה שאבדה כי האויב אבד לנצח. התמונות במגירות. האויב שטָבַע בדם-החיים של מי שהיו לצידם, של מי שנשכחו בחדרו של הטנק, והפכו לאיברים קטועים.
