מר-גורלי

הכאב הוא עריץ, על מיטת החולים. האם הוא יציר כפיו של הבורא הנסתר? האם לזה מאיכויותיו של האלוה, שכן בעולמו אנחנו שוהים, כך אומרים, ישנו קשר רופף לתקווה? נשמע יותר רופס מול החלון המשקיף לאיזה שדה לא רחוק שתחת השמש. מיטה ממונעת, מקלחות צמודות, שלושה זרים בקרבי, אל תטעו, במצב זה גמור שזר אני לאנוכי. יופיין של נשים הן מושא למאס, ובביקורים אין אני רוצה. אמי, כדרך סיפור לילדה האהוב, הפצירה שאסתכל ואראה בצוות הפנימית כמלאכים. ובערב שישי, קמתי ממיטתי. זהו אינו בוקר ולכן צלילי מכונות-החיים נשמעים בין אותן תמונות ממוסגרות של אלה שחזרו לחיק משפחתם, או לידיעת בדידותם, על הראשון מאמין אני שכך הדבר. חדרים באור חלקי, עליהם אני חולף, מביט אל צוות האחיות, קמעה. אתה בחלום שאיתו העריץ תמים דעים שהכבלים שנמשכו בלבן, וירוק הם השושלת הנוכחת ביותר. זה לחיות לצד אבק והוא דגש מודגש, דבר קטן ביותר האהוב ביותר, ללא שתינתן לו שלווה מלבד אולי בקיום; בכל אחד מקצוות המסדרון חלון עם פתח מילוט לאוויר שמזכיר צח, משמעות חדשה לשהות של בין הכתלים שכן כלוא אני בהם, ואכן דבר קיומו רופס. אני זוכה למעטה הגנה, בגלימה שאתאר אותה במשפט הסיכום. באמצע המסדרון, מעט אחרי דסק הקבלה מטבח, שני חסידים נוכחים סביב שולחן ביקורים, האחד אלם, והשני גדול כאיש מאנשי החדרים, בצליל תחינה במר הגורל בקשתי להצטרף למשמע הדברים, מנגינה ללא-מילים, ניסיתי שלא, התחלתי לעצור את בכיי. ואז התחוור לי שאין הייתה דרך לתחילת גאולתי ביום מכובד זה מלבד דרך הכאב. אתם יכולים לקרוא לזה התגלות קטנה, אני יודע שהדרך עוד לחיים של משמעות היא מאבק בעולם שכולו טוב. ואל לי לחטוא שחיי בעולם זה הם נצח. את כובד גלימת השבת יש להעניק בעזרה לזולת שכן זו עבודה עצמית. בעוני אין אני רואה חסד מופלג – בראש ההר הלא גבוה במיוחד, אשר מביט לים הנורווגי הבנתי שציוויליזציה, עם כל המשמעויות שבה זה לא דבר של מה בכך, ישנה בה להבת-אנוש גלויה.

המשך קריאת הפוסט “מר-גורלי”

יתרונות כבולים לרעיון – תפיסת ההיסטוריה אחרת ממה שחשבתם

  1. כמה “צדק” בתי-דין הצליחו לנהל בתקופה שלפני שנעלו את ספר-הספרים?
  2. מה זה אומר להיות אדם מודרני?

האם אדם מודרני אומר, שזה לא אדם-עתיק?
כמו שפרח זה לא ציפור, לא דוב, לא שמיים ולא אדם?

אני שואל את השאלה בהקשר להיסטוריה, למושג “היסטורי”? שהקונוטציה אולי הראשונה שעולה זו שרשרת האירועים, אך אם שרשרת האירועים הוא הדבר שאנחנו חיים אותו, האם בתי המשפט והמדיה מסתמכים עליה כאמת, האם עדות היא אמת? האם העיתונות מספרת על האמת דרך עדויות ממקור ראשון?

העוגן הראשון בדרך לפסגת ההר של הידיעה בהקשר לאדם המודרני הוא, היא – ההיסטוריה הכתובה.

וזה ממש מעבר למה שמלמדים בשיעורי תרבות – על המצאת הדפוס, וזה מעבר לדמוקרטיזציה של הגלובליזציה – לחצני השיתוף, יצירת של היסטוריה נוכחת.

זאת תרבות שאנחנו כבר חיים אותה, שבה את ההיסטוריה הכתובה, ההיסטורית, משנים, ללא שהצופה יבחין ולכן יבחר בכך.

מי שעוסק במאפייני התנועה של האינטרנט מודע לכך שצריך רק להגדיר מחדש את ההגדרות הטכניות השונות של מקור הידע, האתר, שמעסיק את הדעות השונות כדי ליצור תנועה (traction) נרחבת יותר, חיכוך, כדי לייצר, כדי להניע לפעולה, כדי להבנות דעות, סטטיסטית 0.005-10% למשל.

ואיך? איך אפשר לשנות את ההיסטוריה? ע”י כתיבתה מחדש.

זה לא כאילו אתם בוחרים את ראש הסיעה הבאה וכך מקווים לטוב. זה לקחת את שרשרת האירועים ולשנות אותה -בתפיסה.

הערה: כתיבה יצירתית על עולמות החברה יכולים ללא כוונה תחילה להכליל ולהטעות, על כך אני מבקש סליחה מראש. אנא קראו את הטקסט כמו שאתם מבינים פילוסופיה ספרותית אשר מניחה הנחות על המציאות, מסיקים הנחות על המציאות ומתוך עולמות הרגש האנושיים. ממני אליכם מתוך כוונה להשרות אושר כתוצר של ההתאמצות בלהבין

המשך קריאת הפוסט “יתרונות כבולים לרעיון – תפיסת ההיסטוריה אחרת ממה שחשבתם”

הדמוקרטיה השנייה של ישראל

מצאתי.

זוהי שנת 2150, זוהי השנה שבה הדמוקרטיה-השנייה-של-ישראל מציינת 100 שנים להפסד הראשון במלחמה, במלחמה השלישית שבאה אחריה המעצמות הבינו שאין חייבין עליה. כבר בשנים שקדמו למלחמה הראשונה גלוי היה שמדינת ישראל קיימה את הבטחתה בין אלפי השנים בשסע חברתי… ואז אותן משפחות, בעלי אחוזות, המיוחסים והמצטיינים שאחזו בכלכלה, הפיגו את תסכולם ויגונם במעלה הספינות ששטו לאותן מדינות שבהן קנו את אזרחותם, נשים וגברים כאחד: מדינות החופש של צפון-אטלנטיה, מדינות של מפלגה אחת, ומדינות מלוכניות. כמה מצער מה שהלך כאן בשנים שלפני.

המשך קריאת הפוסט “הדמוקרטיה השנייה של ישראל”

בצד הטוב של החיים

a newborn life

הילד בן 12, הוא העיר אותו והוביל אותו לעבר חלון שבחדר השינה של מי שלעתיד היו אמורים להגן עליו. אלה אותם תריסים כתומים שלימים יהיה ניתן לגרד מהם רסיסים של עפר בצבע של תעתוע.

אימו מסתכלת מעבר, מרוכזת בשקט ששייך ללילה יוצא דופן. קולות מתנפצים כמו גחליליות בדרניות בין עמודי תווך, קול של אנשים לא מזוהים, ולא זרים, שרוחשים משהו.

לפי החישוב של הנאמר זה קרה בחורף של 1993, הוא זוכר למרות שזה לא היה קר כמו היום; אלה היו ימים של גשם ובדרך לבית-הספר עפר נישא באוויר, ובגשם של פעם היו צלילים של צפרדעים.

רוחות.

בשנות ה-20 של המאה החדשה את הצפרדעים החליפו מצלמות בפיקוח עירוני, לימים בענן.
הוא אמר לו לא להיבהל… “אני רואה את האש, בית של מישהו…”

הח’ליפה הופיעה בצד הסורי, ובאוטובוס פגשתי הורה שסיפר מתוך תחושת סיפוק לא ברורה שאת המחזות הוא מראה לבן שלו… חשבתי שזה נורא, ניסיתי להסביר, והאבא מתמודד עם כל כך הרבה משברים, שאפילו הרה-אורגניזציה שעשו על גיבורות-העל, כל כוחן זה לשכפל את הכלכלה שלפני המשבר של 2008.

כמות המשברים.

האם זכור לכם אותו האדם שידיו היו מגועלות בדם אחינו?

אני זוכר את אותו אדם שידיו היו מגועלות בדם-אחינו עד שהחלטתי באמצע היום לכבות את הטלוויזיה, פיזית, את הכפתור; והמחליטים החליטו, החלטות של משברים, לבצע הקרנה חוזרת, עד שהוחלט להפסיק את ההקרנה החוזרת. וזאת מתוך תקפות לאחריות מכלילה.

שוב, מיליוני אנשים חוו משבר מיידי וזה כולל ילדים. מעבר לתוצאה שהושגה, מהתוצרים שניתן היה לשער, הוחלט להתעלם. וזה שצולם נדרש להיתפס ולשחזר.

הוא הרים את הידיים.

מישהו חייב לעזור, מישהו בטח עוזר. במאה החדשה שניים מתפעמים מן החזות של אדם שבעל כורחו עולה באש. מבעד לחלון הם ממשיכים בצילום, כמו אותה כתבת איטלקייה שלא יכלה לעשות דבר מלבד לתעד… והוא, שמקומו בעולם, מתמודד לא בתחנונים לעזרה, אלא בקול כזה שבו חוזה הוא בפני התהום, שבה למילים אין מקום, שביל אחד, לא מאה נוספות שמהן ניתן לבחור, מי יודע? חוזה. מעניין איזה צליל יש לאהבה? האות ניתן, האות הופיע, האות פג ואנחנו צפינו בדרמה בזמן יחסי.

כמו ברמאללה, כמו כאן, כמו על הכביש

מאז פגשנו אנשים בעמדות מפתח שיש בכוחם לפרגן, אבל הדרישות המקדימות… אוי… הדרישות המקדימות כדי למלא את אותן עמדות – לעצום את העיניים ולמצוא את האשמים בדמות חוסר התפקוד המשווע בפנים של העוני. בהתחלה קראו להם עולים, אחר כך קהל-העובדים ולבסוף מלבד הספר לא נשאר דבר, אפילו הילדים מתנכרים. מתנכרים להיסטוריה של ההורים שלהם.

אדם אחד בא והסביר לנו שלמציאות יש כל מיני רבדים, גוונים, איש מהעידן החדש, אורין, סט, ואז שמנו לב שהמציאות הזאת דוברה בכל המדיות השונות, בסופרמרקט, בפילוסופיות של המאה הקודמת, בתעשיות הכלכליות שבהם היינו מעורבים… איך זה שלא שמנו לב שהמכנה המשותף לכל ההופעות הייתה האמונה שהאדם רע ביסודו. ולכן לטענתו, מבעד לחלון שלהם, הזכות למנוע חופש של ילדים הפכה להכרחית.

מבעד לחלון ראינו את אותו אדם שגם הוא בעל כורחו היה שרוע על הכביש והיה זקוק לנהגים האחרים שיעצרו ויגנו עליו או לפחות ידריכו אותו לקראת קבלת האות השמיימי. הייתה לו משפחה שהזדקקה לו… צדיק אחד נמצא, וע”פ דברי החכמים, זכותו של הצדיק מגן עלינו. כל הנהגים האחרים נקראו לתשאול אשר מצאו את הסיבות הנכונות: הצורך הכלכלי, הלחץ מהמינוס, התקרות הגבוהות של בתי המשפט של התרבות המנצחת, כך סיפרו הכתבים.

המשך קריאת הפוסט “בצד הטוב של החיים”

הבת שאמורה הייתה ללדת תחת עץ הזית

woman in a kimono with a fan
Imaginechina-Tuchong

הבת שאמורה הייתה ללדת תחת עץ הזית.

בצפון הרחוק רחוק, שם על גבול הלבנון, הדם שנזל לאדמה אינו מקיים את מצוות החילחול, כלומר הדם הזה נעמד במקומו. נותר עץ, היום הוא מוקף בגדר שעליה מפורסמת תּוֹכֵחָה “זהירות, שדה מוקשים”. עץ, בן לשרשרת של אלפי עצים אחרים.

זהו העץ שתחתיו אמורה הבת הייתה ללדת.

אך הדם תקוע, תקוע בזמן, העץ תקוע, תקוע בזמן, העץ אינו זקוק לחום-השמש, לא למגע הצלול של מי-הירח הנובעים מתוכה, כפי שאחדים מאיתנו חווים, אלא לְבָנִים קטועים שהובסו על ידי ההורים-שלהם בכבודם ובעצמם.

ההורים שנלחמו ” שָׁם” לא מצאו סיבה לחזור.

תהליכים גאולוגיים, מטאורולוגיים, כימיים ופיזיקליים אינם צד בעניין… ההורים של הבנים בשרשרת של טענות-חסרות-שחר הותירו בשדה של הדם, שָׁם, שם, שם, שם הם הותירו את השלום שאליו יצאו, וחזרו עם תמונות של אויבים, של אישה אהובה, של ילדים בבית, בשחור ולבן תחת אורה של הלבנה שאבדה כי האויב אבד לנצח. התמונות במגירות. האויב שטָבַע בדם-החיים של מי שהיו לצידם, של מי שנשכחו בחדרו של הטנק, והפכו לאיברים קטועים.

המשך קריאת הפוסט “הבת שאמורה הייתה ללדת תחת עץ הזית”

החיבה שבכאוס

monk and a holy person at hospice

במרחב שיש בו “האקרים” ו-“ליצנים” זהו מרחב של חרִיגוּת. אז הוא מביט על המסך, הוא משמש כעד והוא מסמן אנשים. זוהי חריגות במובן שמתוקף היותו בן-אנוש, ההשוואות מול אותם אנשים בחייו הפרטיים בכל כוחות נפשו ומתוך חופש בחירה, ניתנות רק להתעלמות, והתעלמות כל תפקידה גניזה לשמירה ממושכת מפני “הסכנות” של העולם החיצוני שבכוחן להוביל אותו לרעב. מה הן הסכנות ומה הוא הרעב, אתם תחליטו.

בשנה וחצי האחרונות להקת אנשים מכל העשירונים ומכל המגזרים ומכל תתי הסגמנטציה נמנעו מלעסוק בקורונה כאשר הקורונה נגעה בהם, השכחה או ההתעלמות היתה מועמדת נבחרת. במשקל דומה, הוא נמנע מלהתעמק באנושיות שבו ומפה הוא מסמן את החשודים בפוטנציה. הוא טעון מראש, לא דף חלק של מקצוענות חסרת רבב.

“אשם עד שהוא לא לומד להתנער מחפותו”

המשך קריאת הפוסט “החיבה שבכאוס”

מקוממת

הם חזרו מפגישה מזו*ת בשכר שהוא בדר”כ מעל לממוצע ובגלל שהשפה בפגישה המזו*ת הפכה למודעת להגבלות החוקיות של כבוד האדם ותנאי השימוש ברשתות החברתיות, השלשלאות מושכות אותו ואותה פנימה- לציניות חבויה. אין כאן קשר של “או” בניהם. אינם הם מכירים אחד את השני, לא הוא אותה ולא היא אותו. והם גם לא יכירו;

חפיפות של מעגלי חברה בינה לבינו אינן חלק מהציבוריות, ולכן לעולם לא ייקחו חלק מפגישות מחזור משותפות, כי הן לא קיימות. אם תרצו להאמין בהתקלות גופנית מקרית בסגנון הוליוודי בדיוק כאשר הוא יורד מהרכבת והיא עולה עליו… הצער, הנו ישות פרקטית בעולמות שמחוץ לסרט. ואם תרצו לתת להם בכל זאת הזדמנות ולתת לכם להאמין בדלתות המסתובבות בכניסה לחנויות הכלבו הזוהרות של מייסיס ואשר שם הם יתקלו…

כאן זה תחבורה ציבורית, ואם כבר מכוניות ספורט אז הן תקועות באותם הפקקים ובאותה השפה, תחת אותם התנאים. האיבה הפנימית גודלת, למרות ההכנסה שהיא מעל לממוצע, כי ההגבלות החוקיות למען כבודו של האדם גדולות מהאמונה הבלתי-רלוונטית שמשתפת את חייהם אחד בשני; דעה מעודנת שנועדה לצומת ליבם של האישה והאיש, אינה חופפת לניסיון החברתי של כל אחד מהם, או כמו שהדימון אומר,

אינו חופף לתחרות החברתית, שאני בכבודי ובעצמי הטמעתי וגרמתי להם להאמין שזה חלק מהנורמה. אֲסִירַי החכמים, חכמים מידי.

המשך קריאת הפוסט “מקוממת”