קטגוריה: Story

דיסאוטופיה ישראלית של אהבה

Amir Pri-gal

עוֹרֵק אחד שבה המציאות הישראלית יכולה לגלוש אליו, בה נישואין יהיה פריווילגיה של מעמד הביניים והגבוה (וזאת בתנאי שנקבל את ההפרדות הללו כמציאות חסרת רחמים). אורכו של המעמד-הנמוך יתפוס שטחים רחבים יותר, ארוכים יותר, וזה לא יהיה קשור לצפיפות. אני רוצה להזכיר שרבים במעמד הביניים, גם כן מתקשים. הבדידות תתקבל כמציאות, בדיוק כפי שכולנו מאמינים עכשיו שהאנטישמיות נמצאת בפינות שהיו הכי חופשיות בעולם החופשי, שלא יהיו קיימות עוד בתפיסה הישראלית ותחת ההיגיון הישראלי. כי צריך לסבסד את החוב ואת המלחמות. במציאות שכזאת תושבים שיגדלו בקהילות סגורות/קיבוצים יוכלו לממן חיי משפחה בתנאי שהגרעין המשפחתי יקבל ערכים סוציאליים במדבר. אני לא שולל את המציאות הזאת, אני מדבר על הילדים שלכם, או על הילדים של הילדים של הילדים שלכם, מוסדות החינוך יפתחו שערים למי שיש את האפשרות להתחתן. הרמזים לכך כבר קורים בשטח, מי שלא יתאים את תפיסות העולם שלו למוסדות, מראש יכשל. זה כבר קרה, זה כבר קורה באופן אוטומטי. רוב האנשים אינם מעוניינים לגנוב, והם גם לא יתאגדו כדי לגנוב, כי זה לא יעזור להם לפתוח את פרק הנישואים. זה פשוט סוג של עידן שחשבנו שהוא שייך לעבר, שהתפתחנו. איש שלא ירצה להכנס לחוב לא יתחתן, פשוטו כמשמעו, ומי שלא ילמד לא יצליח להתחתן, אבל הכל צפוף פה, והמוסדות ירגישו את הצפיפות הניהולית הזאת. דמוקרטיה חופשית תאפשר תפוצה שוויונית של ידע, בתנאי שזו תחתם בחוקה שמי שינסה לערער אותה יצפה לעונשים משמעותיים. אני מבין את הקטע של חבר מביא חבר, והמיקודים (Zip Codes) בטפסי ההרשמה, כך אתם לא נפגעים… זה חייב להצטמצם, המוסד הישראלי יכול להתפרק, זכויות אזרחיות שנוגעות לשוויון הזדמנויות, להשקעות בעסקים קטנים באמצעות מוסדות שהם לא בנקים, שאינם קיימים עכשיו, דווקא כדי לממש פוטנציאל… אבן הפינה צריכה להיות מונחת, כדי שאם מציאות כזאת כן תעבור את הסף ותתממש, האפקט שלה, של ההתנהלות הפנים-חברתית שלא אתם ולא אני יודעים כיצד, תהיה פחות חדה, כדי שדורות קדימה ימצאו את הדרך הנכונה. לראות בבית ומשפחה כזכות בסיסית, את האהבה כזכות בסיסית. האנשים שבאו לכאן לבנות את הארץ פירקו את כל התשתיות שהם היו יכולים להוריש לילדים שלהם בארץ מוצאם, והם לא הבינו שבן גוריון היה יכול ליצור כאן אמונה של ביחד כל עוד היה חי בנינו, נפלו לצל לא שלהם, והפחידו את כולם עם הביטקוין הזה, כל הדברים האפלים, זהו, בשלב זה קבוצה אחת הצליחה לנהל את התקווה של הרוב: אני אוהב דרמות Sci-Fi אז הסיפור הזה עלה לי, אולי נעשה סרט, יש לי עוד מלא רעיונות, תצרו איתי קשר? כרגיל כל הזכויות שמורות c c c 🎃😈❤️. 

בצלילות דעת אני קורא לזאנר הזה – Sci-Fi מפוּכָּח או הדמוקרטיה האַבּסוּרדית.

22:16

קרדיטים

  1. Photo: A Woman Holding a Playing Card by Krisman Suryana @Pexels.

הגבול של הבדידות – סיפור רביעי שנכנס לו

Amir Pri-gal

פרק ד'– על הסיפור שלה

בת לקהילה ה– וגם היא מחפשת משמעות, בית. כל אחת מגדירה בית בדרך אחרת. כשנוכחתי לדעת שהילדים של בת-דודה'שלי אוכלים שניצל ופירה על בסיס יומיומי, שאלתי את המשפחה "מה זה האוכל הזה?" עד שהבנתי: זה האוכל-של-בית שלהם, וזה האוכל הכי טעים בעולם, בבית הכי טוב בעולם, וגם לכולנו יש שניצל בתפריט הילדות שלנו, ואני חושב שהדור של בן-גוריון הביאו את מעדן גרמני-אוסטרי הבית-הזה-שלהם אלינו. אבל מה קורה כשהבית לא מושלם, והילד, הילדה קשורה למקום המושלם הזה שנקרא בית? אותה בת-קהילה משכה לחיים שלה גברים תלותיים עד שזה מביא אותם לקנאה לא יציבה, בטח לא בית נורמלי, בטח לא על פי התפיסה היהודית שאני מכיר. בשיחה הבאה הבנתי… רציתי להגיד שצריכה היא להפסיק עם מעגלי החברה של הבירה והסיגריות אם היא רוצה לבנות משהו יציב… בתפיסה הקהילתית שלי, זה נתפס כגורם שלילי בחיים… להפסיק, גבול. אולי זה בדיוק מה שעובר על ילדים בבית לא מושלם, אולי לבדם/בגפם העולם לא יציב… לא יודע, הקהילה כולה עלתה באומץ לארץ האבות, ואני כל כך נהנה מהסיפורים שלהם, אבל הם עשו את הטעות שהקהילה שלי עשתה, הם לא נשאו ונתנו עם מוסדות הארץ כדי שהדלתות יפתחו, כדי שהפוטנציאל להתפתחות יתממש למרות החסמים שעולים מההבדלים התרבותיים ומהשפה "הלא נכונה"… פעם חשבתי שהם היו צריכים להקים מחדש קיבוצים… האדם שנמצא בחייה קרא לי הומו, והיא בהריון. (אנא אל תכעסו על אף אחד מהם, ולא על מה שהוביל לכך, סבל שמוליד סבל שמוליד סבל יכול להיפסק באמצעות החמלה, גם אם לא בהצלחה, הזרע נטמן). אז… האם זהו הגבול של הבדידות? האם בכך מסתכמים החיים? ממש ממש לא, סיפורים מתחמים דמויות, תמיד יש המשך, תמיד יש היסטוריה שהפסיכולוגיה שלנו נתונה לה, ושני הדברים אינם דטרמיניסטיים, גם כלפי זה שנושא עם עצמו שוב ושוב שמות גנאי, וגם כלפי האישה שניסיתי ללא הצלחה לומר לה… הלוואי והיא תצליח לכתוב את הסיפור שלה. מי ייתן וכל היצורים החיים יחוו שלווה. גמר חתימה טובה.

קרדיטים

  1. Video: Cupid (OT4/Twin Ver.) – LIVE IN STUDIO | FIFTY FIFTY (피프티피프티) @YouTube.

הגבול של הבדידות – סיפור שלישי

Amir Pri-gal

פרק ג' ועוד חצי שיגיע – פח של צבע

"ני-האו". הסינים מתגוררים בקומה החמישית, וביום שישי מותירים את הדלת שלהם פתוחה, כאילו הדיירים בבניין והם שוכנים באותו המרחב, כמו שהרוח-הסינית נעה לה מבין העצים ונוגעת בכל אחד מהמתיישבים וכולם מודעים אליה, מכירה בדרכים עם סקרנות של חתול וחיבה של האסקי, לא ניתן להבריחה, היא נמצאת בבעיות ונמצאת באהבות, היא גם יודעת לירוק אש, בזה עוד לא נתקלתי, אבל אני יודע שזה קיים כי אני מכיר קצת את תוואי השטח של המקום… לתאר תרבות מצריכה פעולת חיבור בין ההיגיון להפתעה, בין התיעודי לאגדה, ואת האגדה שלהם כעַם אני מכיר מהקולנוע, ואולי אני/כולנו נושאים אותה גם בגופנו עוד מיום היוולדנו. אף על פי כן, פערי השפה והאופן שבו אנחנו מגיבים זה לזה משאירים רושם של פגישה עראית, וכל פעם מחדש, בכל אופן בשלב זה. אולי הם פשוט ביישנים, ואנחנו עַם שמדבר. אז מִבַּעַד לדלת נמצא מקרר בגודל משפחתי של זוג ועוד כמה זאטוטים, את הביצים והירקות הם קונים מרמי לוי שיווק השקמה, ואת נתחי החזיר, אם יכולים הם להרשות לעצמם, בטח במעדנייה האוקראינית בעיר שהשם שלה תמיד מופיע ברוסית. מעניין אם גם הם נושאים פנקס-אדום עם בולים, לאבא שלי היה כזה. אוּלָם, היה יום אחד, בוקר אחד, שבת אחת, בתוך השנה הזאת, שאחד מהם ניסה לפנות לאחד הילדים במגרש המשחקים המקומי, וראיתי את שאר החברים שלו גם כן מחייכים, זה משונה לראות "סינים" מחייכם כך, זה הרגיש כאילו … ילדים תמיד גורמים לנו לחוש איזה טוהר, או טוב לב, או השתובבות של משחק, ולא משנה מהיכן הם, וההם בטח מתגעגעים לילדים שלהם, או לילדים של השכנים, לאהובות, או כמהים לכך מתוך אותה רוח, לזקנים שלהם, לחכמות השבט שלהם. מיותר לומר שניתן היה לראות בתחושה מוזרה בפנים של ההורים, זה יום שבת, אחרי בית הכנסת…. אני מבין אותם, אני מבין את כולם, את הבעיות שנוצרו כאן שפועלות על האָמִיגְדָּלָה וממנה, אמיגדלה שהפכה לשלב הדתי הבא בתרבות היהודית/ישראלית, אני מקווה שזה רק עידן זמני, קצר, כי זה כל כך נורמלי לשתף עם זרים, תנסו לתאר את עצמכם באותו מקום ואם עדיין לא תבינו, וגם זה בהחלט מובן, אז אני מניח שכסף יהיה הפתרון שלכם. כשיהיו לי ילדים ב"ה, הם יוכלו לקשקש בכל הקירות בבית שלי, הנשמות הטהורות שירדו לעולם שלי, כמובן שיהיה לי שם גם פח של צבע זמין. הגבול השלישי של הבדידות.

קרדיטים

  1. Photo: In the mood for love (Cropped) by Gauthier Delecroix – 郭天 (CC BY 2.0).
  2. Photo: Dancing Woman in Green Kimono (Cropped) by Yaroslav Shuraev @Pexels.

הגבול של הבדידות – סיפור שני

Amir Pri-gal

פרק ב' ואחרון לעת עתה – בַּיִת לאֵשׁ

"תמיד ידעתי לאן פניך מועדות, איש יקר." בעולם השני לו, ביקום של עולמות מקבילים, בדומה לו הוא אדם מן המניין, עם שאיפות די נורמטיביות של הכנסה חודשית בגובה שמעת-לעת מעט משתנה, לפעמים כך ולפעמים כך. לפני כחודש התחיל במשרת סידור סחורה באחת מרשתות המזון הגדולות בישראל. שניהם חוצים את אותו נוף עירוני, ה-GDP מתקיים באותו חוב, הבריזה ברובה נעצרת על קו-הבתים הראשון או השני, תחת צללים של מלחמות בעלות אותו שם, מלחמות-התקומה. האח שנהרג במילוי תפקידו כאן, הוא אותו אח שנהרג במילוי תפקידו שם; הקשרים בין עולמות מקבילים גדולים מהבנתי, מה הסיבה לכך, ואם בכלל יש סיבה לכך, זו השאלה שאין "המודעים" שואלים. שניהם צופים באותו מסך טלוויזיה באותה פנורמה שנקראת Never Ever Ending Wars Middle East. ערוצי הטלוויזיה שנושאים את אותם שמות, את אותן תגיות פרסום, גם אלה איבדו את גבול האמת עם אותם שניים ולכן אין באפשרותם "לשוחח" איתם, ולמרות הנורמטיביות. במציאות הזאת שאותה אנו דנים, מקווה אני שמתוך בירור ולא שפיטה, מתוך התעוררות ולא שינה, בכל אופן תמיד תצא היא זכה. לרבים, ואנחנו כעם, אין בשלב זה את הכלים לעגון תחת אותה פליטת קרני גאמא… "היכן אתה אדם?" בתקופת השנתיים האחרונות, בלילות-שישי, נפגשים הם: איש העסקים הממולח, מסדר-הסחורות, ואותה אחת דיילת שירות. זוהי מערכת סדורה של בקשות ורֵאַקצְיות תחת הסערה הגדולה מבינתנו. האחד מדליק נרות-שבת לפני שיוצא הוא לדרכו, והשני נוהג באותו מהלך. האחד מאס בעולם של "החארות", והשני לא מוצא משמעות, והלכו על דרך "הניתוק", ולכל אחד מאיתנו הקוראים, הסובבים, הלא-מודעים, חיות המשק, הדולפינים אשר בים, המערכת האקולוגית שמרכיבה את האדמה, נדידת הפרפרים ביבשת אחת, בקבוקי הפלסטיק במכונות הייצור בעיר אחרת, הצורות שהכוכב-הכחול צייר לו על בד הקנווס של השוכנים בו, לכולם יש מקום בהחלטה, שבו שניהם אינם מצאו בית לעגון בו. לשניהם אין מי שיקשיב, דירה, מנורה, מיטה, חלון, ומכיוון שזכות הדלקת הנרות ניתנה לאישה, בעולמות של מסכי ניאון, היא מצאה אותם. קיבלה אותם כצרכנים. זוהי דרך שבא ציוץ הציפור נפקד הוא, הפיח ששרוי על פָסָדָת המבנים קצת שונה פה, בעולם האחד, וקצת שונה שם, בעולם הנוסף, מראים הם סימן של דעיכה תחת הגשם-הראשון לעונה. אני רוצה להזכיר שמדובר בעולמות מקבילים. כשהראשון מפנה את מבטו לכיוונה, מבחירה חופשית, בעולם הנתון צועד על שמאלה של השְׂדרה, והשני צועד מימינה. בנקודת המפגש, היא נקודת הייחוס, היא מופיעה. כמה מופלא זה שדווקא אנחנו שצועדים לאופק כדי להגיע לאלוהים, נידונו לכישלון, ואיתם הדלת נפתחת. הם הגיעו לנקודה של האפס, אפס. אם עוד לא הבנתם את הייצוג המתמטי אומר שהם הצליחו להגיע למקום שבו הקשת מתחילה. שלושה עולמות שונים שבה איתם מאחדת כוחות. אנא, אם עלתה בכם ביקורת תשכחו אותה כאילו הייתה התינוקת בזרועותיכם, מטפחים nurturing אותה. איתה ביחד חווים את הזוגיות שלעולם לא תוכל להעניק להם מלבד הדבר הבא: את הזיכרון לאנושיותם. גוררת אותם לאזור הקדמון שבו היינו מבעירים מדורת-אש וחווים אחדות כאשר השכנים שלנו באוהל הקדום היו נוכחים איתנו שם, צופים בכוחה לחמם את לילותינו, את ילדנו, ביחד עם זקנינו, ולהעלות את תפילותינו אל-על לתקופות אחרות, באמצעות חוטי-זיכרון שדקים הם מהנשמה, אם נגדיר אותם כך לצרכי הסיפור. עוזרים ללב לצלוח את המערכות הבאות, נלחמים יחד במפלצות פנימיות לפני שהופכות הן את הנושא אותן לקורבן, או מקבלים אותה. ההחלטה שווה בין שווים. גם אם פערי ההכנסה מאוד גבוהים זוהי חמלה עם אנשים ללא זכויות יתר. כדי למצוא את אש-הקודש עליהם…. עליהם מה? את המשך כתיבת התשובה אני יעביר אליכם. הגבול של הבדידות.

קרדיטים

  1. Video: Sheryl Crow – My Favorite Mistake @YouTube.

הגבול של הבדידות – סיפור ראשון מתוך שניים, אולי מִיּוֹתֵר

Amir Pri-gal

פרק א' – לנסח חיים של אדם

ביום שישי בסביבות השעה שלוש לפנות ערב, במצפה רמון ראיתי ילדה קטנה שאכלה גלידה בדרך מאוד מסוימת, ואבא שלה אכל גם כן גלידה, באותה הצורה, בטח אפילו באותו הטעם, וניל. שניהם הולכים באותו הקצב, זאת מאחרי זה, ואוכלים באותו הקצב, ללא שאוחזים זה בידה של בִּתּוֹ. הוא, לא מהר מידי, והיא, משתרכת אחריו. שומרים על אותו מרחק, היא עם צעדי-הפילון הקטנים שלה, והוא בשלו. כל אחד מהם ממוקד באכילת הגלידה מאיזו גלידריה שגרתית, או ממקדונלדס ששם מאחור. הוויב הזה שאני לא יודע להסביר אותו כעת, זה היה דומה, הם כאילו מסונכרנים בדרכים לא שגרתיות, ברשת תנאים שמצאה לה קבוע, והיא כזאת קוביית-לגו בגודל של לא יותר מתשעים ושש סנטימטרים, והוא חי בסיפור שלו, וזה סיפור שיש בו גם קסם, שבו ילדת קסם נכנסה לעולם של אבא מלא קסם. אבהות מתוקה (ומגינה) נמצאת בכל שכבות החברה הישראלית, זה בטוח. אז אם אנסה לנסח את החיים שלה, אומר שלפעמים אתה יכול לראות, איזה אופי שהיא תתלכד סביבו בתוך מסע הגדילה האישי שלה. מה שאני לא יודע, ולא אדע, עם אילו חוויות היא תצטרך להתמודד, שמתוך אלפי המשאלות אחת מבקש אני, שתעבור אותן בשלום. -סיפור ראשון. חג שמח.

קרדיטים

  1. Photo: Crop father painting daughters face with white paint by Tatiana Syrikova @Pexels.
  2. Photo: Father Holding Hands and Walking with his Daughter by zheng liang @Pexels.

ספר עִם עשרת אלפים דפים

Amir Pri-gal

ספר עִם עשרת אלפים דפים, עמוד השדרה שלו הוא שמאגד שהופך אותנו לעַם. ספר זה כמו עַם, עַם עִם עשרת אלפים חזיונות שונים ומשונים, ספר של דמיונות, כל דף מצייר לו את ההיסטוריה שלו, את הניצחונות שלו, ולכל דף גם הצד השני ההפוך לו: מבעד לעמוד אחד, ניתן לראות את העמוד השני, את אשר לא נאמר שם. וכל קבוצת דפים מתארת דורות שלמים של אנשים, וכל דף שכזה, או פסקה, או שורה, או מילה מייצגת עיר שלמה, שכונה שלמה, בניין מגורים שלם, בית אחד, איש אחד, אישה אחת. אח… האישה… הלוואי ויכולתי להגיע מהפסקה שלי, אל הפיסקה שלה. הפסקאות שלנו היו פשוט נפגשות, הבעיות שלי עם הבעיות שלה, מושלם. וגם ישנו דף אחד, הכתוב בכתב סתרים, אָפֵל שכזה, מה זה אפל? ענני זלעפות כבדים ואפורים שחגים בו ומספר לנו לכל הדפים האחרים איך כותבים בשפה של אותו דף, אילו תיאורים יכולים להיראות ואילו לא, רק שאין בכך הגיון כי אנחנו ספר, תמיד רואים… סתם נוצרים דפים שלמים של סבל. שקיפות בתיאורי הדמיונות של אותו דף יחיד ואחד בלבד שמתאר בין המילים את הפחדים שלו, מהדף התחתון ביותר והעליון ביותר ניתן לראותם. עט נעלמת מביאה לנו יצורים נהדרים שכאלה לעולם, שמספרת לנו: "ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו ביחד." את מידת הדחיסות של אותו ספר אנחנו, כאן ועכשיו קובעים, הדבר נקבע מבפנים החוצה. מצד אחד אנחנו בספר שלהם, כי כל מה שהעם הזה יודע זה עברית, ואם נעבור לאנגלית? שקיפות תעזור לספר הדמיונות להתקיים, חיבה בין אחד לאחר תהיה יותר בנמצא בפרק הזה של העם שחזר לספר. חיבה היא הצבע, המילים שלה הן הצבע שבחיי, הלוואי ותכתוב את ההיסטוריה של שנינו בפסקה שנקראת "יחד".

קרדיטים

  1. Photo: man reading a books by Jilbert Ebrahimi @Unsplash.

מספר הסיפורים

Amir Pri-gal

זה לא שהיא צריכה לגשר על הפערים איתי, זה אני שצריך לגשר על הפערים אליה. החוכמה הארכאית שלה חוצה כל הפרדה בין יבשת לים, בין המדבר לאואזיס, בין הצָמָא שמחלק שמחלקת את חלקי גופי לפריטים נפרדים, ולעונג הבלתי נדלה בנגיסת בשרם של התמרים. איילים, אות למַלְכוּת, מַלְכוּת אינה יכולה להעלם כך סתם לתוך דפים ישנים-נושנים אצל עַם ישן-נושן. "משיח" בטח קוראים לזה. המלכות היא בנינו, איילי זהב שחגו להם לא רחוק מכאן, לא הרחק מהעיר לוד, שם בגבעות, מזרחה, שראיתי… בימים אלו, חגים להם בדמיוני, מכריזים בשמה, ואז קולה. קוראת בשמי. ודבר אין צריכה היא להוסיף. לא את השפה שלי היא צריכה להכיר, אני זה שאמור להעניק לה ממתנותיי וממנחותיי. בחיים הללו היא יודעת את זה, ולכן היא מונעת זאת ממני… לכם: כל אישה היא מלכות, הלוואי וכעם נוכל לראות זאת. העובדה שהעולם ללא קשר, הוא נטול משמעות… עולם ללא שורשים, האם החיים היו משתובבים להם על הארץ ללא אותו סיפור בריאתנו שם בפרק א' באותו ספר ישן-נושן, של עם ישן-נושן, של חכמים שאספו ונשאו את ציוני הדרך מראשית החיים? בין יישובי-האדם השונים. עץ פרי הדעת… האדם בחר באישה על פני האלוהים, התוכלו להאשימו? איך יכל הוא לסבול בדידות, ללא ידיעה? אם יצא לחופשי בין הפרת לחידקל, הבין שהדרכים לאופק אינם נושאים פרי, לא ניתן להגיע אליו, לאלוהים. הבין זאת. הביט בטח אל הכוכבים, מסביב למדורה וידע. בדורות רבים אחריו קמו מוארים, הוא לא ראה הארה. הוא רק "ידע". הוא הבין את הפיצול, ואת התקווה, שהופיעה בדמות. זה שבחר בה, אומר שהאלוהים המושלם נעלם לאזורי הנצח. לאהוב משמעו לסבול. את כל זאת אנחנו יודעים מול אותה מדורה. הסיפור הוא אותו הסיפור והרוח ניתנה לאישה, כיוצרת בחייו. תוכלו לראות זאת שהיא-היא גישרה בין הנסתר לגלוי. מדברת בשפתם של האלוהים. ועלי ספציפית: בין אם תהיה בחיי ובין אם לאו, להגן עליה זה המוסר שלי, להגן על העולם זה המוסר שלה, ולזה שואף מספר הסיפורים.

בזוגיות יש קשיים, זה ברור, זה יכול להיות אפילו קשה מנשוא, אני אגיד לכם מה, אתן לכם דרך נוספת, במקביל תעשו משהו טוב, שלאו דווקא קשור למערכת, משמעותי, גם אם נתפס בעיני הרבים כיומיומי, תזריעו טוב באדמה, אפילו ליטרלית, זה יכול לקחת זמן, הברכה שלה תגיע.

קרדיטים

  1. Video: Seal – Kiss From A Rose [Seal Version] (Official Video) [HD] @YouTube.

המקום שנקרא בית

Amir Pri-gal

בשנת עשרת אלפים תשעים ושמונה למניינם, מצאתי טביעת רגל של אישה בעשור השלישי לחייה. אחד הזיכרונות הראשונים שלי היה זה שהוריי שהחזיקו בשתי ידיי, מביטים אלי מאחור, אוחז בתגלית הארכיאולוגית הראשונה בחיי. מאז אותו יום הוקסמתי מהחיים של פעם, של אלה שהיו, של אלה שכתבו אחד לשני בשפה של מרחקים וקראו למקומות שהם שוכנים בהם בשמות כמו "בית".

אני מדמיין אותם בכלים המיושנים הללו שנושאים אותם ממקום למקום, ממקום לבית, מבית למקום. מעניין אם כאשר פסעה כאן, פסעה למקום שראתה בו "בית". והאם הוא זכה לשאת אותה לאישה.

אנחנו משערים על הקשר, בגלל השירים שכתב, שירים בשפה של מרחקים, שירים על מקום, שירים עליה, ובקרבת מקום, לפני "הסערה הגדולה", בקרבת טביעת הרגל, כאן היה מקום מגוריו.

מעטים הם הזיכרונות שנותרו לנו מהאדם-החושב. בהתחשב שהיו חובבי נאומים, ומתחבאים בצללים, כך גם בחרו להם מלכים. אנחנו מחלקים זאת לשתי תקופות תרבות עיקריות: זו בהכוונת הישויות הפנימיות, וזו שאחריה באמצעות מיתוג: זהו ההסבר הנוכחי שלנו כאן לגביהם. בסופה של אותה תקופה התרחשה הסערה הגדולה.

ישנם כאן יסודות למבנים שהתנשאו לגובה, שתוכלו גם אתם לבחון. הייתה לנו דילמה אם לשחזר אותם. לאחר דיון מעמיק החלטנו לבנות כיפה-שקופה שתחתיה שיחזרנו "בית". אחד. בנינו את הסיפור שלהם בין מראות שונים של מיתוג. מסביבו עצי-זית, שגם להם מצאנו עדויות רבות במקום זה, שהנבטנו מה-"כספת", שהוא בית של צללים, שהאדם-החושב בנה לו בצפונה של "כדור-הארץ", תיארו לעצמם שיום אחד יאבדו.

מה קרה לאותו זוג בדיוק היסטורי, ואם בכלל היו לזוג… באדמה שכל הנושאים את צעדיהם עליה נועדו בטבעם להיקלות, היא תעלומה בעניינו. היא התעלומה בעיניי… מרגיש שמכיר אני את טביעת הרגל הזאת על האדמה. לראשונה, את הסיבה למה קוראים לאדם "בית", למה הוא קרא לה "בית". "הסערה הגדולה" הייתה בטח הרבה אחרי זמנם, הוא זכה לראות את עיניה, היא שטִבְּעָה את מקומה כאן, חיבר למענה את השירים שנועדו לליבה, זכו בילדים משלהם שהאחרונים גם הם הביטו אחור, [האדם הבוכה].

 

קרדיטים

  1. Video: Jacob and the Stone Cinematic Cover by Emile Mosseri @YouTube.

מה שיכל היה להיות לנו

Amir Pri-gal

ישנו מקום בעולם, על חוף הים, שנשים באות אליו כדי לבכות. זה לא מקום שאליו תצליחו לבוא, שאתה תצליח לאתר, הגלים לא ירשו לכם למצוא את המובן מאליו ועקבותיהן כבר שנסו. קולות הבכי מתאדים ביניהם. הדמעות נלקחות כמתנה למעמקים. אתה יכול להיות נדוש, אתה יכול להיות גאוותן, אם אתה מוכן להיות אמיתי, אם מצאת את עצמך תוהה לפתחו של באר, תוהה על דרכו של עולם, להשיל את עצמך מדרכי התרמית העצמית, תוכל לראות את הסכר שמוביל אליהן, אליה, שם במרחקים, כי רק אחת מהנוכחות היא המיועדת. אני חושב שניתן לקרוא לזה התמורה-מהזכות-הטבעית-של-החוזר-בתשובה, במלוא מובנה. החיסרון של המלך שהוא צריך לייצר שלום עם כל כך הרבה מדינות, שקט פוליטי קוראים לזה, היתרון של נביא האמת והנזיר שהם מוצאים מחסה באנושות, הבעיה שלך זה לעלות על אותו ההר שאותן שלוש דמויות כבר מכירות, למצוא את אותם עוברי אורח, זרים ונוכלים, שבסופם של דברי הימים יובילו אותך אליה, ללא שיכירו אחד בשני, מלבד בהקשר הבא. במבט ראשון לא תצליח לכבדם, זאת הסיבה שאתה כאן ולא שם, ואז לא תוכל להמשיך הלאה גם אם תצעד, זו תהיה צעידה בתוך תופעה אופטית, במיראז', שם תוכל להיטשטש ואז להתעוור אולי עד ליומך האחרון, יכול שיכו אותך; עוברי אורח בשדות עצומים שהעברית לכל אורכה אינה מכירה, ללא שיכירו את זאת שאתה בספק תצליח להיות המיועד לה, מלבד העובדה שהלבנה מדברת בשמה, במקומה, נתמכת על ידה. זהו אינו מקום שנועד לכולן, בשלב זה תוכל להביט לשמיים, לשאול, האם זה מקומך? לשם ההם נשלחו, אותם לאחר שפגשת, ושָׁם, מקור החיים, שָׁם, בת-הים שההיגיון הוא שלה. התוכל להמעיט מבכייה? זה כל מה שצריך, פשטות. רק עם פשטות (וטוב הלב שתוכל לרכוש) תוכל להיות נאמן למצפן המוסרי שלה. להגן על עולמה בדרכך שלך. (ללא שתבחין, תראה שבעצם היא זאת שמגינה עליך). והשאר? פחות חשוב.

קרדיטים

  1. Photo by Loc Dang @Pexels.

ההירוגליפים של המניונים

Amir Pri-gal

אולי כאשר בני האדם ייעלמו, ישויות מהעולם האחר שלמדו מספיק מהר לנוע מרחקים עצומים של אינסוף-ים שונים, בעלי אינטליגנציה גבוהה משלנו ימצאו את אבן הרוזטה שלהם, כלומר שלנו, את השיר היחידי שנותר, YMCA. חכם אחד הדפיס את שני השירים על קלף בצורה של 0 ו-1, הכניס אותם לכד, אטם אותם בשעווה, והטביע אותם בים הצפוני ביותר, הקר ביותר, המתאים ביותר, כי זו השיטה המוכחת ביותר עד לימיהם, שזה בעתיד שלנו. ואותן ישויות סקרניות ישוו בין שתי גרסאותיו: זה של להקת וילג' פיפל, וזה של הילדים בלבם, של המניונים, כלומר של המניונים. ובגלל האינטליגנציה המורכבת יותר, "הפתוחה" יותר, המודעת יותר, הם יגלו שהיצורים הקטנים האלה הם זן נכחד בין בני האדם שנישאים תחת הזיכרון הקולקטיבי, כמו שלבני אירופה יש את בני האור והחושך, לנו מעבדות לחירות, במזרח צורות הירח והשביטים הבוהקים שנקשרו לתבואה וכדומה. ועם אבן הרוזטה שלהם, כלומר שלנו, של הילדים בלבם, הם ימצאו, לא יגלו, ימצאו, תחת האינטליגנציה, את כל השפות האנושיות שכולן אחת הן, את הלטינית, היתדות, זאת המסופוטמית שהנגזרת שלה היא גם העברית, אלה של המאיה… את מקור כל השפות: המיניונית.