אדם מתל-אביב פרסם שעלות הדיור בגוש דן גבוהה מידי, לפני כמה שנים. הוא לא ציפה לתשובה, כתבתי לו שאם הוא רוצה להישאר בגוש-דן במחיר של מיליון שקל (שקל אומרים בשוק, בסופרמרקט, בדוכני הפלאפל, ואפילו באוניברסיטה, שקלים אומרים בשיר של אייל גולן), אני לא זוכר את התשובה שלו במדויק, אני כן זוכר שיצאתי בחוסר נוחות מסוים, כי אני מספר לו על הבית שלי, טבעי. בית גם אם הוא במדבר, הוא בית. והוא הכי יפה בעולם. נכון? סיפקתי לו מידע ששווה כסף.
מאז התחילה המלחמה, סגרו את המקלט ואנשים התלוננו, נציגה של עריית לוד השיבה על זה שגונבים את הרהיטים מהמקלט במילים כמו "איזה קהל אתם חושבים שיש בלוד" לא בדיוק המילים הללו, אבל הייתה שם סוג של קבלת ה-"חלש", על פי תפיסתה תושבי לוד הם נזקקים, יותר מלומר "בעלי שאיפות", אז כעסתי. דברים השתנו מאז, דבר אחר גדול ממני התגלה. אבל יצא לי לחשוב…
לפני כמה ימים במוצ"ש הייתי מול חוף הים בגוש-דן, וראיתי מלא אנשים מבוגרים בטיילת, נשענים על המעקה, זה מקום לנוח. חשבתי לעצמי איפה יש לתושבי לוד "לנוח" במוצ"ש? בבית הכנסת. להניח את הדעת בבית הכנסת, במסגד, בכנסייה. אני פשוט מעריך את החיבור לרוח הקודש, הרוח הפנימית, what ever, בטבע.
אָלֶף, צריך באמת יותר עצים ומהר, ליצור מרחבים לא ביקורתיים של טבע, כי צריך להעניק אותם קודם למבוגרים. אמא שלי מדברת על שהיא רוצה לעבוד דירה, ואבא שלי רוצה להישאר עם החברים שלו בלוד. ספרתי לה על המקרה עם נציגת העריה הנכבדת. שאולי "לוד" היא כבר לא הבית שלנו, אפילו החברים של אבא שלי מתמעטים בעיר, גם כי הם סיימו את תפקידם בעולם היקר שלנו, זה עוקץ לי בלב שאני אומר את זה, אם הסביבה שלי לא מאמינה בבית שלי, אז למה שאני יאמין בבית שלהם? שאלה שאת התשובה עליה אתם יודעים עם עצמכם. הלוואי והיינו נפגשים ודנים על זה, מנחים אותי.
חמלה עוזרת לראות בצורה רחבה יותר, לתת תוקף לעצמי, ועם זאת לקבל את הדעות של אחרים כשלהם, זה לשחרר. האם לשחרר את מושג הבית? אני כאילו נמצא "במתח", בין הנאמנות שלי לבית שבו גדלתי, למה שקרה לי בפועל: סיפור אחד, ישנה קהילה יחסית חדשה בלוד שמאוד רציתי להתחבב עליהם, בתקופה שהייתה באמת קשה לי. וזה היה כל כך נעים בהתחלה, עד שהם התחילו בפועל לגרש את כל מי שלא בא מתוך הקהילה. ישנם מוסדות סגורים בלוד, כולל אלה של החינוך. כבר חוויתי איך "מגרשים" אותי ממוסדות שונים בארץ בגלל שאני לא שייך לקהילה, לא בגלל שאני לא טוב, וע"פ מערכת הקטגוריות שלהם אני אפילו מצוין, זה פשוט יוצא ככה. אני לא רוצה, ב"ה כאשר יהיו לי ילדים, שלא יאפשרו להם להיות במוסדות שאני מוצא לנכון שהכי מתאימות לשאיפות שלי איתם, דווקא כי הם סגורים. זו מערכת סוציאלית פה, לא מערכת חינוך פרטית.
מול חוף הים, פגשתי מישהו שסיפר לי שהוא מכיר אדם דתי, שמתגורר ביישוב דתי, יש לו אישה וילדים, והוא לא מסוגל להיות איתם הרבה זמן, אני מניח שזה גם עניין של אופי, הוא אדם שאוהב לצאת, להכיר, אני ממש מבין את הצד הזה בו. ואותו אדם קנה חַכָּה, כדי לדוג דגים. והוא מכיר לא מעט אנשים שיש להם יאכטות. אמרתי לאותו אדם שתיאר לי זאת שיש אנשים כמונו שכאשר כואב להם, הם מתבטאים וורבלית, ויש כאלה שיגידו לך שהם קנו חכה. ושלא אכפת לי שהם לא יודעים להתבטא, אני אפילו ייהנה לדוג איתם דגים בלי להוציא אף הגה.
קרדיטים
- Photo: Mother with Children Holding Birdhouses on a Stick by Katya Gutsulyak @Pexels.
- Video: Take Me Home, Country Roads – The Petersens (LIVE) @YouTube.
