כשאותו נער העלה את המונחים וההגדרות הכלליות למה הוא מפחד להזמין מישהי שמצאה חן בעניו לסרט, בליבי כעסתי. אדם בגילו לא צריך לדעת את הדברים האלה. כשאני הייתי בן 13 חשתי לראשונה אהבה, לפני שזאת נקשרה במושג. איך הרשו דבר כזה?
זה לא כאילו משהו חדש, זה מהדברים הרציניים מאוד שגורמים לי לרצות לעשות Switch Off ל-"גורמי האכיפה" השונים כשזה נוגע לאושר של הילדים שלי.
ואולי גדילה נורמלית נקשרת לכלכלה, עוד מעט יעלו לי את הטיעון של המלחמה ואת כל "המפלצות", "הגדולות", "והשחורות", שנמצאות בכל שכונה ובכל אדם כי הוא "רע ביסודו", שהיו כאן לפני המלחמה. בגלל זה הכל כל כך רשמי, בגלל זה כל כך הרבה חוקים, בגלל זה צריך כל הזמן להצביע, על האחר שבתכונו, בגלל זה צריך למנוע מקהילות להתקדם. זו אמונה, שמבוססת על מתמטיקה פשוטה, 1+1, ויש גם נגזרות, ונעלמים, את ההגיון בסוף מצאו.
להזריע טוב בעולם אמורה להיות התמה המרכזית, ברמת של בן אדם לחברו, בן אדם לילד. הקהילות הסגורות בישראל, כשמסתכלים בדיאבד, עשו חכם.
בסרט 海街 diary, "אחותנו הקטנה", אני מוצא אנשים שהדברים הללו אינם משנתם. אתה רואה חיים נורמליים, של ארבע אחיות שאתה אומר ביחס למה שאותו נער אמר לי, שעליהן שפר מזלם. דרך אגב כשאתה מתחיל לדבר עם אנשים בעולם, אז אתה גם פוגש את זה בצורות אחרות.
הלוואי ואני ובת-זוגתי, מי שלא תהיה, נזכה להעניק את הבסיס הנכון לבנותינו ובנינו. איך הבנות בסרט היו חיות בישראל אני לא מבין.
כשמתחילים לעשות טיולים בקצוות הבנתי את העניין הזה של הקלוריות, שאתה מוציא יותר ממה שאתה מכניס, ושלאכול זה לא דבר כזה חשוב, כלומר כמו שאני במקום הבטוח שלי, מספיק איזה חטיף אנרגיה או שתיים ובערב הארוחה. הרעב לא כזה מקום מרכזי כמו הסוף, עוד מעט אגיע לזה. ש-Freeze Dried food שחוץ מזה שזו חתיכת הוצאה, זה לא כל כך טעים, בגלל זה.. אתן יודעות מה עשיתי ביום החמישי שלי כשהגעתי לרייקיאוויק (Reykjavík, מפרץ העשן)? התענגתי על פיצה איטלקית חמה מדוד איטלקי אמיתי. תענוג שלם. שאני אוהב ציפורים. וזה מוזר, למי שעושה ספורט אני מניח שזה נורמלי בשבילו, אולי בגלל תחושת הבדידות שחשים שם בקצוות, אולי בגלל הסכנה, אולי בגלל המרחק מהבית, מלא דברים שאני עושה היום הכנסתי להם מצב של יעדים כמו ברשימה to-do list, אנשים עושים 20 ק"מ ביום, לי היה באמת קשה עם 10 ק"מ ביום בעליות וירידות, עם 15-18 ק"ג על הגב, ואתה שם, אי אפשר לחזור אחורה, מתרחשת שם איזו סערה, אתה בעולם אחר, זה עולם מיסטי. אני מתכנן לחזור על זה, זה בדם שלי.
חשבתי: כשהאחים-אחיות שלנו יחזרו מעזה, אולי אחרי שיעברו את כל הדברים הרשמיים, נעבור איתם מסעות כאלה בעולם, זו תהיה משימה לא פשוטה, עם צוות מינימלי. חבל שאנשי תרבות במערכת תופסים את משרות המפתח קרוב-קרוב אליהם, פותחים את הדלתות רק למי שדומה. זו אינה האשמה, זו מציאות של כאב שיש לתת לה את המקום לדבר. מכל קצוות התרבות היפה שלנו יכולים היו להקיף אותם מעמדה בעלת משמעות, מנקודות חיבור אחרות, הבדלים תרבותיים הופך אותנו לשלמים וחזקים כלכלית, תרבויות מקומיות שהם מעבר לסביבות עבודה יומיומית. לשחרר. זה נושא לפרק אחר או לדיון בדמוקרטיה חופשית.
קרדיטים
Photo: A Person Standing On Crashed Plane by Frederik Sørensen @Pexels.
אנחנו לא דור המתוקנים, וטוב שכך. מתוקנים לא צריכים להתחתן, לא צריכים אותות, החכמים אמרו שָׁם, איפשהו שם, אנשי הכנסת הגדולה, הזוגות, התנאים, אמוראים, הסבוראים, הגאונים, הראשונים, מתשעים-ותשעה דורות לפני דור הגמורים, שהם הדור שלאחר האחרונים… שהם אנחנו. וטוב שאני כך, מקולקל, כך ידעתי לאהוב. ואז אמצא את הדרך להזמין אותה לסרט עם פופקורן… והלב שלי יזכה לרעוד מאושֶר. בגלל הקלקול, בגלל שאלוהים הזה שלא יודע להסביר את עצמו ושולח שליחים שאף אחד בכלל לא שם לב אליהם, או שהוא בכלל גרוע בבחירות, ולא שלם בעצמו. "משוגעים, משוגעים". אולי כל מה שאנחנו יודעים, למצוא פגמים. הלוואי שאותם מעט כל-כך של אנשים ישחררו את השוק (ולא של מערכת הבריאות) ואת המחשבה החברתית לחופשי. אפילו מערות אי-אפשר לקנות כאן. כדי שהפגמים יהיו הרבה פחות כלכליים ויותר של תיקון. הילדים הטהורים שלנו. וואי וואי כמה שאני הולך לרקוד יחד איתה.
באו"ם אמרתי למישהו שדווקא מאוד התחברתי אליו שישראל היא מדינה עשירה, אהה כן הזכרתי את זה באחד הפוסטים האחרים, והוא התחיל להסתכל על הנתונים באינטרנט וכולי, השיחה התפתחה, מה שכן זה העלה בי שאלות למה ישראל מוגדרת כמדינה מפותחת: הטענה שההגדרה הזאת מכילה את כל תושבי מדינת ישראל, למעשה את רובה היא שגויה. הרעיון שקבוצה קטנה של אנשים מהווה את הנתח העיקרי מהכנסות המדינה ממיסים יש לה מקום, אבל היא גם כופה גזענות, לא בקטע תרבותי של להפחית מערך אנשים, לא, לא, לא, אל תגיעו לשם. אני מבקש שתשכחו זאת כי כשישראלים יוצאים לעולם, הם, אנחנו, פשוט נהדרים, ביכולת להוביל, ומי יודע כמה זה חשוב כאשר התמורה היא כלכלית. למה זה כך, למה הפער הזה?
אולי בהקשר הבא, על אפריקה שמדרום לסהרה נאמר:
"בעוד שלאנשים עשויה להיות מידה מסוימת של אוטונומיה, כוחם להשפיע על החלטות, לגשת למשאבים או לחולל שינוי מוגבל לעתים קרובות על ידי גורמים שונים כגון חסמים חברתיים, כלכליים או פוליטיים"
לעניות דעתי בזה הגישה של המחקר צריכה להתגמש לצורה אחרת לתרבויות שממוקמות במה שאני יקרא לה באופן זמני: ארץ ישראל השנייה.
ההבדל שיש כאן תשתיות מפותחות ומערכת בריאות סוציאלית גם אם לא מושלמת, היא הדבר שאפילו בארה"ב אין לאנשים, לצערנו. אולי זה המלחמות, אולי זה התשתיות החברתיות של תרבויות שלמות שעלו לישראל שהושארו מאחור בלי להיכנס למשא ומתן איך מאזנים את הכל: אפשר לתת כדוגמה בהכללה גורפת מידי את התרבות המרוקאית בממד הכלכלי שלה בין אלה של ישראל, לבין אלה שבחרו להגר לצרפת: החלוקה הזאת אינה נכונה, כי מכל מקום מתמודדים עם הקושי.
אני מקווה שמישהו מקשיב ורואה את הרלוונטיות למה שאני מביא לכם כאן, והתשובות שיתפרסמו לכלל הציבור יכול, ומומלץ שיוביל לדמוקרטיה חופשית, למה אני לא רואה מכוניות אוטונומיות בישראל, זו שאלה שמישהו צריך לתת את הדין עליה כדיון ולא כדי להוביל לענישה… ולמרות הסערות שבחוץ, אני נאנח, אני מתגעגע אליה, לציפור השיר הזאת.
בסוג של דביק כזה, של כורי עכביש, אם חושבים על זה, זו באמת הנדסה וטכנולוגיה, ביולוגית ותת-הכרתית, DNAית, פִּלאית שכזאת, של יֵצֶר-הטבע. התרבות אני מתכוון, זו שאני מכיר, זו הישראלית; זו רשת יחסים שמקשרת את כולנו: בדביקות. וכל נקודת-חיבור כזאת זה זוג, זוג האוהבים. על פני השטח כשמסתכלים עליה כך, כל ההתרחשויות שעולות על פני אותה נקודה והגשרים שמובילים אליה מנוהלות תחת סערת רגשות והאגדות שלנו, שזה אומר גם אמונות, כמו על איך מְגִנִּים עליה, על זאת "החלשה": פסוק א'. הרי התרבות מדברת במובנים של חזק וחלש, כשלמעשה הדוברים עצמם, הפרשנים שלה כך, מפחדים לאבד, או מהמשמעות של "להניח". ו-"החלשה הזאת", נכנסת לביתו של "החזק הזה", בתרגום מודרני – בעל הבית, שהם, בעלי החוב, הלכה למעשה, הם האנשים שמחזיקים לו בשק הביצים הכלכלי ויש איזו נחמדות עד גבול מסוים: פסוק ב'. לכאורה היא נכנסת אליו, מתאימה את עצמה אליו, מרגישה בבית. לאמתו של דבר, הזוג מתאים את עצמו אחד לשני: פסוק ג'. בתוכי יודע אני עם עצמי שאאמץ מכורח המציאות את המרחבים הנפשיים שלה, אדבר בשפתה, נהיה דומים אחד לשני. לא אוכל לברוח כפי שאֵד לא בכוחו מתוך המסגרת הרגשית שלו. איך שהייתי רוצה להיות דומה לה, לפרי היער היחיד, המתוק והחמצמץ הזה שנכנס לרגע לחיי שמלבד שהופך אותם ליפים, הוא הופך אותם גם למוסריים: פסוק ד'.
יש אנשים שיש להם את הפריבילגיה לשנוא, והם גם מצהירים עליה כזכות. מנושאי כלי התרבות יש שיכו בשוט אדם, את בני משפחתו ואת כל חלומותיו אם הם רק יפרשו אותו כ-"שונא", או כ-"סוטה" מתפיסת העולם מוקפת החומות המאוד ספציפית. במו עיניי ראיתי איך משפחה שברירית נהרסת ע"י אנשים שהיו אמורים להיות החכמים. מה זה חכם בכלל?
שאלות של מה, איך, למה, זה לא משנה, זוכרים שדיברתי איתכם על "סבל"? הוא נהיה ברור יותר אחרי היום הארור של היום השביעי באוקטובר שממנו נחתה עלינו המציאות שהגדירו אותנו כ-"אויב". גם אם נכחנו מחוץ לתמונה של "הכיבוש", וגם אם רובכם רציתם רק חיים נורמליים בלי להיות חלק מתמונת "הכיבוש" בפועל.
אתם מבינים על מה אני מדבר? כרגע אני מקבל עובדה נוספת ששנאה היא חלק מהמציאות שלנו: הפנימית, והחיצונית, אם באמת יש הפרדה שכזאת.
מספרים שפרעה הביט על בני-ישראל חוצים בבטחה את ים סוף, ועשה טוב בעיניי השם, כלומר חזר בתשובה… אני מפרש חזרה בתשובה, זה לראות את הטוב-הנסתר שבגלוי שדברתי עליו בעבר… אילו רק היה פוקח עיניים לפני כן, סבל היה נחסך.
למרות שאני מביא את האירוע כעובדה, ניתן להקביל זאת לאירועים היסטוריים אחרים, כולל אלה האישיים. מצד שני אולי לעולם לא היה מגיע לכך ללא המסע האישי שלו – ופה זה נכנס להסברים "מזרחיים", בטח של הקבלה גם, של דרך, משמעות, קארמה וכולי.
אני מציע:
שתתעלי/תתעלה על עצמך, שימו לב ברגעי המשבר, תתחילו עם אלה הקטנים – זו מדיטציה הלכה למעשה.
שיש להתייחס למוסדות שקובעים לציבור חוקיות של איך מדברים כהמלצה בלבד, להקשיב ולראות אם תוכל כתרבות לקבל את החוקיות החדשה, זה עדיין אוצר בלתי נדלה, שפה. הגמישות שבתרבות צריכה להניע את החוקיות, וזה דרכו של עולם מימים ימימה.
אנחנו צריכים שקיפות, אם כבר "כופים" פרשנויות אז צריך להיות מקום שבו ניתן להתלונן, ולא במערכת בתי משפט סגורה, שאני אומר אותה בגלל הדבר הבא: פעם נאמר שארגון כלכלי חזק מידי מכדי לתבוע אותו, עורכת דין אמרה זאת, הייתי נוכח במפגש.
אני לא מעוניין לגרום לסבל לאף אדם, למרות שזה גם קורה, מה שיכול לגשר את הפער זה גוף דמוקרטי רביעי שיהיה נגיש לציבור ויפעל בשמו. שאחד מעמודי התווך שלו זה רעיון השקיפות – ברמה של הצהרת זכויות אזרח במגילה, חוקה.
הישראלים לא נועדו לשלטון יחיד, אלא לדמוקרטי הזה, החופשי, כי יש לנו כל כך הרבה פוטנציאל לעשות טוב לאנושות, בדרך לפתח תרבויות מקומיות, ביטוי עצמי, מבחירה חופשית, שגם יתוקצבו, אני אומר לכם.
הערה: מי אמר שאזרחים בישראל מרגישים חופשיים לפתוח פה עסקים?
הערה ב': בישראל אין דבר כזה עוני בגלל האנשים הנהדרים, ביטוח בריאות סוציאלי, מערכת חינוך טובה מאוד.
ואולי אני אכיר מישהי חרדית, חמודה ויראת שמיים? ואז אדבר איתה על בית משותף, ועל טיולים בארץ הגדולה, הרחבה יותר, של השם בסקנדינביה, כאילו היא והמשפחה שלה תכיר במושגים "החדשים" הללו. או אקח אותה לדייט ביום העצמאות… נכון שזה מצחיק? יש פה פער, שבעזרת היושב במרומים ושאלות הרב הרבות נגשר עליהם, מה שברור – אין דבר כזה במבה ביום כיפור, וסלמון בנורווגיה, שהוא ממש זול שם, והשוקולד הזה בעטיפת הזהב מרמי לוי, זהו סוף לכל הדברים האסורים, אולי אני פשוט ישים סלוטייפ על בלוטות הטעם שעל הלשון וכך אתחיל להתרגל. שבת, סבבה, זמן משפחה. תפילין מאוד כבדות, אז אולי תסתפק בשמע ישראל, 1000 צומות בשנה, בתוספת לאחד, ובלי במבה כמובן, חומוס מהמקרר, לחלופין יש להם המון סלטים שזה גם מאוד מאוד טוב. והם אוכלים גם יותר מידי סוכר בדמות קרואסונים ולחם וחטיפים, פשוט שיברכו ברוך בורא הסוכר וסוכרוז, אז חייבים לדבר על זה בשידוך, יש להם מזל שחייבים לשים שם בלחמים ויטמינים מקבוצת B. זמן לתורה נחליף לזמן קבלה, ו…. להחזיק את היד שלה בטיול ליפן, האם היא תסכים לזה? אם תסכים לזה, אקח אותה לאישה 😉 עזר כנגדי. ונביא את השובבים הללו לעולמנו וליפן ולרחוב החשמל וכולנו נתחפש ונלך למסיבות אנימה. אהה נכון, גם על האנימה צריך לדבר, מה אעשה בלי אנימה, ובלי הקולנוע הרוסי, הקולנוע העצמאי האמריקאי, והמוזיקה ההודית, יווו, אוכל לוותר על נטפליקס, פשוט מחכה לפוסט-המהפכה-התרבותית, יותר מידי אידאולוגיות, כמו אני מניח לצפות בסרטים מצפון קוריאה, כמו לראות סרט עם Pause-ים כל כמה דק, זה מעייף למי ששם לב, הרבה חוסר הגיון 😮💨 . לאומת זה מקווה שהיא ומשפחתה, אביה-ואמה, חברותיה, והקהילה שלה יראו בי היגיון, הייתכן?
נ.ב. אתם מבינים שזה הומור נכון? יופי, בכל אופן צריך להפסיק לזלזל בבריאות של הציבור בסופרמרקטים, לקשור את הבריאות כבסיס ואת הסוכר כתוספת מחיר, במקום למיתוג. מה שיעזור לזה, לחון את אלה שהרעו לציבור הרחב בידיעה, על מעשים שבדיעבד, ויש מקרים בעולם, כי איזה אדם מוכן לאשר בנייה כזאת מסיבית בקלפי שערך הדירה שלהם ירד? אז פשוט צריך לחון.
הנה רציונל – אין אף ישראלי אחד בעולם שמסוגל לוותר על ביטוח בריאות בלי להסתכן בעוני, מערכת הבריאות הסוציאלית מעמידה כל אזרח באותו קו זינוק. פוטנציאל "ההצלחה", או פוטנציאל המימוש, עם המתנה הזאת הייחודית שכל ילד-ה קיבלו, הוא שווה, מדינה של שיוויון. אז למה זה לא כך? בסוף אתן נקודת מבט נוספת. למה משנת 2009 אין לכם סרטים שבה ילדים נושאים ונותנים בביטקויינים? וזו רק דוגמה אחת. יש מעט מידי מרצים שיש להם את הכוח לשלוף ילדים יצירתיים "מהפריפריה" בתחרות שווה, באוניברסיטאות הסוציאליות שלנו, לא שצריך תחרות. במקום לבחור שופט כזה או אחר, תעשו את המהפכה במקומות הללו, בחינוך למשל, אם לא מקבלים אותם כאן, תממנו להם חינוך בחו"ל, כי כאן…. אוי ווי… אני לא אוהב את המשפט ברומא תהיה רומאי, אולי זה המצב שלנו כאן? אתם בטוחים שזה רק עניין של גישה? של לחשוב כמו? סיפרו לי שזה הכעיס הרבה מאוד אנשים ששרת החינוך הפנתה תקציב שיא למגזר הערבי. מישהו דיבר על זה? זה לא עניין של ימין-שמאל, זה עניין של פוליטיקת-תרבויות, לא של מזרחים-אשכנזים, שאין צורך להילחם עליה עם הרפורמה הזאת. אני אפילו לא יודע מה זו הרפורמה הזאת, מלבד הרעש.
לתת למישהו 30 במבחן אומנות, נכשל בפרשנות שירה, זה כל כך מופשט, איפה האמת היחסית כאן? זה ממש מצחיק אותי. אני אומר את זה כי צריך לרענן את המערכת, לרענן את הצדק זה פחות חשוב, ילדים יותר חשובים, להיות "אור לגויים" הרבה יותר חשוב, עזבו אתכם "מערכת" הצדק, מבחינתנו אין לרפורמה נגיעה אלינו, לתושבים שאינם נמצאים בפועל על אותו קו זינוק, ומבחינתנו היא בינתיים טובה מספיק, תחת ההגדרה של "דמוקרטיה פגומה". תכריחו יצירת HUB-ים בקצה השני של גוש-גן, בלוד, להכריח זה לא משא ומתן כמו עם המיסים החד-פעמיים של נמל התעופה, תביאו מנהיגים מהתעשייה שישמשו השראה לילדים, איזה כיף זה ללמד ילדים, נכון שזה נכון כל כך? אני כל כך בטוח שאותם מנהיגים ישתפו פעולה, כי אני פגשתי רבים, והם רוצים טוב, וזה יהיה תיקון היסטורי לאחד מהרעיונות הציוניים המובנים של בן גוריון, של ישוב הארץ ומהר.
כשלמדתי אומנות… הרגשתי שמלבד מעטים, אלה שיכולתי לדבר אתם, כקבוצה הכי מקבלים אותי הם דווקא הערבים, איך תרגישו אם הבן שלכם נדחה בצורות שגורמות לו לספקות בנוגע ליכולות שלו כאומן וכאדם? נכון שלא תרצו בכך? יכולתי לשוחח אתם בלי ביקורת, על אומנות, פילוסופיות, וכשיוצאים לעולם שם מנמל התעופה בלוד, אתה מבין שזה אפילו נורמלי שידברו אלי כך, זה רגיל. מה הם יפנו לבית המשפט העליון למנוע הנעת תקציבים כאלו?
זה לא פייר, אלה אוניברסיטאות סוציאליות, לכולם. זכות שווה לכולן-ם לפלורליזם תרבותי, אומנותי, משפטי ועוד ועוד. זה צריך להיות מושרש בקרקע באמצעות כלכלה.
בישראל אנחנו צריכים דמוקרטיה חופשית כפיקוח. אי אפשר למנוע מאנשים להקים עסקים קטנים, וזה מובנה במערכת, לפתוח עסק בישראל זה כל כך מפחיד. זה לא שיוויוני. הפחד "מלמעלה" יורד "למטה". אני רוצה שתבינו את הפחד אחד של השני.
זו מדינה דמוקרטית-סוציאליסטית (עם שוק שאמור להיות חופשי), זו חוקה גם אם עדיין לא הוגשה לציבור הרחב.
אוקיי… עכשיו כשאני אומר "הם", זה נופל להפרדות, זאת לא הכוונה, זה כרגע מאוד מאתגר אותי לתקשר בצורה שיוויונית בלי להיכנס למופשטות או למושגים כמו "קארמה", ואני גם לא רואה את עצמי "מוסמך" לדבר בוודאות על "קארמה", אז חס וחלילה ואנחנו אוהבי אדם, אם תסתובבו בקרבנו תראו שאין בנינו הרבה הבדל, אפילו אותם החלומות, אנחנו נושאים את אותה ההיסטוריה, פשוט איפשהו אני עייף לראות איך הורים בלוד מונעים מילדים את הפוטנציאל שלהם בגלל שהם חיים על הקצה, אני לא מבין אפילו בשביל מה הם מתפללים. אולי שייפול לילדים שלהם שק של זהב מהשמיים, אולי לזה. סליחה על ההומור השחור, צריך קצת גם לצחוק על עצמנו גם לפעמים, ולרקוד. אולי זה מה שחסר בלוד, מוזיקה.
שִׁכחה מופיעה בכל מיני צורות ואולי זאת הכואבת מכל היא השִׁכחה של זה שאיבדנו, של אדם קרוב. מהיכרות אישית דבר אחד אני יודע ששִׁכחה מאפשרת גם את החיים וזו השִׁכחה החברתית, בטח יש לה הגדרה מקצועית. אני יודע מה זה כאשר אתה פוגש באדם שאיבד את בנו … התמונות בבית והתמונות התיאוּרִיות שלו, מולך, מקיימות את האובדן, או את הרגע המדויק שבין החיים לסוף שלא מוכן להתקבל, אולי זאת האשמה שאינה מצאה נחלה. נרות הנשמה אכן עוזרות, החברים שמגיעים בכל שנה… בעבר שאלתי את עצמי אם זה נכון להתאהב במישהי מאותה החבורה, להישאר במסגרת האובדן, או לאותת אותה, להימצא בקהילה שנוצרה, להינשא לקהילה. ואז אנחנו יוצאים, איש איש לדרכו, "ושוכחים", מניעים את גלגלי השיניים של החיים, מחפשים את "האושר", איש איש כהגדרתו. יש כאלה שיגדירו זאת כאסקפיזם, אבל זאת רק שִׁכחה שניתנה במתנה ואם כך, אז אולי יש להפנות אצבע מאשימה לזה שיושב במרומים שדן עם זה שבגן העדן לפני מיליוני שנים? אם אקביל זאת למלחמה הנוכחית, אני יודע למה אני נמנע מלראות טלוויזיה בעברית, כי אני חוויתי זאת במשך עשרות שנים להגיע לבית שיש בו תמונות — כאילו איך אתה משלב פה, בפסקה הזאת, את פעימות הלב להתפתחות, עם הפחד שבו אחיותיי/אחיי נמצאים אצל אויב "צמא דם", ובין הדבר הבא – אני מאמין לאמירה של החמאס והקהילה שאותה צילמו, שהם מתכוונים לחזור ולפעול באותה הדרך. איך אפשר לשלב? ושיש להם הרבה מאוד תומכים שלא קשורים כחוט השיערה לעשייה המקומית, תמיכה באמירה של המוֹצָא האינדיבידואליסטי הזה של הארגון? איך? תגידו לי? מה חוזרים עכשיו לתרבות עם חיי הצבא שאני זוכר שהיו קוראים לאבא שלי פעם ברבעון לאימונים? ואיך אתה כאחדות-אזרחית עושה היי-טק, יוצר אומנות, מפתח קשרים בינלאומיים עם אנשים שכן מאמינים בך, מאמינים באותה תרבות שהיא כאן. מבחינת הישגים שלא קשורים לצבא, אנחנו גדולים יותר, למרות הסכסוכים הפנימיים, ממה שהיינו נגיד מהתקופה של המוכנות הצבאית, עם האצבע על הדופק. שכולם צועדים יחד באותה הצורה ובאותה השורה? רק לא מזמן ביטלו את החוק שלא איפשר לאנשים "לשוטט". אולי יהיו לנו מפסקים של שִׁכחה.
אני רוצה להבהיר שוב שאין כאן אמירה פוליטית, ולא תשובות, אלא רק ניסיון לדבר על "שִׁכחה" בהקשר תרבותי, נוכח המציאות הקשה. הלוואי שאף אדם לא יחווה סבל.
כמה דקות לפני שנכנסתי לתור הייתי בשורה של השוקולדות, וראיתי אדם שמנסה לבחור בין השוקולדות של עלית, ומולי יש את השוקולד הזה מסקנדינביה שהתחילו לייבא, שהייתי מתענג עליו שם בסקנדינביה, אחרי טיול בהרים. אז יש לי תחושות מאוד טובות לגבי השוקולד הזה :), הוא אמר לי "מה אתה עובד בחברה שלהם" וגם אמר לי שאני לא צריך לפרסם אותם. הוא פשוט התגונן. אמרתי לו שאני פשוט נחמד.
