לפני שנים בן-דוד שלי אמר לי שאתה לא מתחתן רק עם האישה, אתה מתחתן גם עם המשפחה שלה. זה נאמר כי הוא רצה לאותת לי את מה שהיה מקודד מתחת לפני השטח: שהמשפחה שלה, האחיות שלה, התעללו בה. וכולם בקהילה קיבלו את זה כנורמה. לא התעללות קשה, אלא התעללות נפשית, מתמשכת, לקחו לה כסף, גם הכו אותה לפעמים. כך סיפרה לי. היא חיה חיים נורמליים, יצאה לשירות לאומי, לאחר מכן עבדה, למדה וכולי. איך אנחנו מבינים התעללות, זו שאלה אחת. האם המצפן של מערכת המשפט מכוילת, זו שאלה נוספת. שאלות שקשה מאוד לענות עליהן: אך יש תקווה, כי תוצאת המלחמה הזאת פתחה איזו דלת. הצדק על פי התפיסה היהודית מצריך תחילה אחדות. מה היא התפיסה היהודית אתם שואלים? שבה הדמות הגדולה מהבינה האנושית, תקשיב לבכייה של אם גם אם היא טועה. זהו רק פתח, אנחנו עדיין לא שם ואין בכוחי לעשות דבר מלבד במפגשים האישיים שלי עם הנשמות השונות. אמא שלה, שהקשר בניהן נותק, הייתה מדברת בגסות, מקללת כל פעם שמשהו לא מצא חן בעיניה. כדי לאזן את זה אומר שדמויות רעות לחלוטין הן נדירות, עשתה גם היא כמו כל אדם נורמלי מעשים שהם מיטיבים לסביבה. יכול להיות שחלק מכם יגידו שזה נורמטיבי לדבר מילים גסות ככה כאשר מגיעים לאיזו סמטה זרה, פינה חשוכה, חדר מדרגות, או עם אנשים באותה רמה של רגישות. רק שבעולם שלי, לא חוויתי דברים כאלה. האהבה שלבלבה בשדות אין-קץ של פרחים… סלחה לכל זה. כי אפשר לסלוח כאשר רואים את הטוב, נכון? ואני רואה יותר ויותר אנשים שמרגישים מחויבות לפרוק את מה שרקוב שם בפנים ויכולים רק להצביע החוצה, כי זו המשמעות של להיות אינדיבידואל בתרבות המערב. שאני רוצה רגע להבדיל מהתרבות של העולם החופשי: תרבות המערב יש לה מסורת, והיא יפה בפני עצמה, כולנו שותפים לסרטים מסוימים למשל, פשוט המסקנה שצריך להצביע על אחרים זו מסקנה של חוסר מודעות לסבלו של האחר, שנובעת מתוך פילוסופיות במערב, 1+1 שיכול להוביל גם לעיוורון, לא שאני מושלם, או שלם עם עצמי. אבל מה כבר אפשר לעשות אם אין מי שיקשיב? חלקנו יודעים לפתוח את הדלת. ההצבעה אינה מסתיימת באדם שמצביעים עליו, אלא ברצון להשפיע על אושרם של ילדים שנולדו לעולמם, אלה של השכנים שלהם. והכל… את זה מאפשר החוק. ללא אחדות, אי אפשר למצוא לזה פתרון, זהו מעגל סיזיפי שנפלנו אליו מתוך גל ההגיון-ות ״הבריאים״, מילים על גבי מילים שמרכיבות טראומות, שנבעו מטראומות שלא מצאו מנוחה. וקטונתי מלשפוט, קטונתי. סבל הוא דבר קשה. וכל המערכת שיכלה הייתה לתת כיוון או קרקע יציבה לילדים איבדה את המצפן שלה. סיפורים נוראיים יותר וסיפורים נוראיים פחות על ההשפעה הישירה והעקיפה של המערכת על הילדים זה… חבל.
ההתעללות הפסיכולוגית כלפי ילדים כדי למנוע את ההתקדמות שלהם: היא נוכחת, ומתוך כוונה תחילה, שמעלה אצלי שאלה מאוד עמוקה ומאוד פרקטית כאשר אני נתקל באדם, או בקבוצה של אנשים שבחרו בדרך הזאת. לשאלה שנוגעת לשרידות: האם לשים לו גבול, או האם לחמול. ״להישאר על פני השטח״, עם הרגליים על הקרקע, של מי שהתעמק על הסכנות שבחיים, זו עבודה עצמית שהתוצאה שלה זו שתיקה, או מרווחים של שתיקה, שהמתיקות שלהן בקשרים האנושיים מתגלה לאורך זמן, מאפשרת מעתה לצופה את מרחב הפעולה היצירתי בתוך השתיקה שהוצגה בפניו: גם הוא יכול להרשות ברגע זה לעצמו. אני לא ארחיב על זה יותר כי זו הייתה קדמה למשפט הבא: אתה לא מתחתן רק עם המשפחה של אותה אישה שתמיד תהיה חכמה ממך, אתה מתחתן עם מעגל החברות שלה, שזו יצירה מופלאה בפני עצמה. ואני כבר שספרתי לכם על אחד כזה, שתקתי יותר מידי. אם אפגוש את האחת, אוהב בדרכי שלי, ואוציא את שנינו מההיגיון הבריא. אתמוסס אל מול התגובות שלה. מה זו אהבה? אני לא יודע להסביר אותה במילים, אני כן יודע מה אחת מהתוצאות שלה, מערכת הרגשות שלה יהיה חלק משלי, וחומר המחשבה שלה יהיה החומר החשוב ביותר שבחיי, ואני אשתנה, לא כי זה בכוחי להיות האינדיבידואל. זה מופלא בעיניי. ישנה חשיבות עצומה למשפחה שלה ולמעגל החברות שלה. כמובן! שכל אדם יתאר אחרת את תפיסת העולם שלו בנוגע לאהבת אמת: מגלה ארצות, חייל בשטח האויב, מספר הסיפורים, אסטרונאוט שצופה בתנועת גרמי הכוכב הכחול מהשמיים, וכלכלן בתנועה של התושבים עליו, אדם שצופה בכל יום ברמה המיקרובית בזרם הדם, ואדם אחר ברמה הקוונטית, מי שנפל למשכב קשה ויצא ממנו, ומי שמגיע כל פעם שני לקו-הגמר, וכולם ככולם מופלאים.
