Amir Pri-gal about mirrors
מאז ימי ילדותי, בשונה מהדעה הרווחת, אבא’שלי סיפר לי שהאמריקאים הפסידו במלחמה בויאטנם, כי זה לא היה הבית שלהם, היה אומר לי. לפני כשנה התברר לי שמנהיג ויאטנם הצפונית הו צ’י מין ביקש לראות את אמריקה כידידה. המכתב מעולם לא נמסר לו, לנשיא, מעטים היום מכירים ראיה זאת.
העולם השתנה מאז ולהראות אנשים חשופים באמצעי המדיה זה כבר עניין שגובל בסתייה שניתנת להתייחסות בבתי המשפט הבינלאומיים. עכשיו, כשאני מדבר על זה עם אבא שלי אנחנו לא מסתכלים על זה מבחינה משפטית אלא מבחינה אנושית:
חמלה בהכרח דּוֹגֶמֶת את האינדיבידואל מנוקשות חברתית בין אם היא דתית או של מפלגה-אחת. מה ההבדל בין הֲלָך רוּחַ זה לאותו אינדיבידואל שמבקש חמלה/הזדהות תוך שהוא בתחושת ספק-מהותי בטוב-לבם של אחרים?
השני מתרץ במציאות יחסית את הפחדים, את החולשות, שניתן להן תוקף אצל הראשון בעקבות אותו מפגש עם החכם, החכם מידי, השני. פחדים שניתן להן יחס ע”י עטיפה מודעת של לוגיקה, הנכחה, ע”י השני.
להפוך את הפחד שהוא יחסית מופשט אצל הראשון, למשהו קונקרטי שנמצא בתקשור עם הדוגמות החברתיות.
שמעכשיו, בעקבות המפגש בניהם, (התגברו, נטמעו) נעטפו במסגרת-לוגית-מוּנְכַחַת אצל הראשון שהעניק גם חמלה חופשית, או אהבה, הוא תלמיד (או ללא ניסיון חברתי).
ללא שביקש, כרת ברית עם הגמד המרושע המיתולוגי (עוד בפוסט – יתרונות כבולים לרעיון – תפיסת ההיסטוריה אחרת ממה שחשבתם).
ישנו אתגר, שאליו עלולים להיכנע אינדיבידואלים שמתעמקים יתר על המידה בהקשרים הסינפטים של השפה. הם יכולים לגלוש לחטא ההיבריס, במובנו היווני. כאשר אתה חוקר את השפה, אתה מתחיל להיות מודע למערכות יחסים מורכבות יותר ולהתייחס אליהן כמו אל התגלויות, אמיתות. במילים אחרות, היכולת הנרכשת הזאת, מאפשרת קיטלוג “מדויק” יותר. אינדיבידואל שנמצא ב-“הישג” שכזה יכול להאמין שהוא צופה את העתיד או לכל הפחות לנתב אנשים לצרכיו. הנטייה לקטלג כך מאפשרת לקטלג את הפחד ולהוריד אותו למחשכים, את הפחד האישי, האישי שהפך לפרטי. לשם השוואה, קהילה בריאה שחיה בטבע, מדברת על הפחדים, באמצעות ביטוי סיפורי, טקסי, וכדומה, ביחד, לא בדיוק להוריד אותם למעמקי האדמה. להוריד את הפחדים זה לא להתמודד עם הפחד, זאת טכניקה נרכשת, זאת כסות זמנית, זאת התמכרות, כמו להוכיח לי למה אכילה של 50% סוכר היא חשובה, רק בצורה משכנעת יותר. זה שם את אותו אינדיבידואל באותו LEVEL עם כל שאר נכבדי העם היקרים. וכאשר לא מתייחסים לפחד, שהפך לכל כך פרטי, המושגים של “טוב” ו- “רע” סוטים מן הנורמה: כי אני מנסה להבין למה יש אנשים שיש להם ידע מעמיק כל כך בחוקים ומשפטים שלקחו יותר משני קורסים בפסיכולוגיה, באומנויות שבה לכאורה ניתן מקום לכל הקולות השונים, שמפרסמים מאמרים בעיתונים ממש פופולריים, באמצעות רטוריקה-מתמטית בלבד הם “מוכיחים” אלטרואיזם של אדם כאנוכיות אגרסיבית.
כאשר אתה מתענג גם על פרקים שלמים שהם רצפים לא נגמרים של טקסט, בחלקם טכניים, של חדר המנועים, במשך שנים, זה אומר שהפכת לצופה מושבע של מסע-בן-כוכבים.
מן הסתם החיים על הספינה הם פיקודיים, אך באותו עולם ישנה אנושות שחיה בהרמוניה, וספינת האנטפרייז היא ספינת מחקר שתפקידה להגיע מעבר לגלוי; ליצור קשרים עם סוגי חיים לא ידועים, וגם להתמודד עם כשלים בין-תרבותיים באמצעות תיווך, לפעמים באמצעות התגוננות.
בסדרה הדי חדשה, דיסקברי, הדרמה של ספינת החלל איננה מחקר אלא הצורך בהתמודדות עם כשלים דיפלומטיים מהותיים מה שהטה את כל הסדרה לסוגת האימה: ברמת הרגשית הם לקחו את הקו של הבורג שהופיעו בשנת 2373 למניינם תקופת פיקארד ברביע דלתא. זן מאיים על כל התרבות ההרמונית, זן שלא חי את תהפוכות הגורל, זהו זן פיקודי שחי בכוורת משל עצמו שכל מטרתו “להעלות את איכות החיים של המינים שהם מטמיעים”… ומשכו אותו לאורך כל העונות.
כאשר קבוצת ילדים מחרימה ילד אחר יש היגיון בדבר, ההיגיון של הקבוצה, אבל אנחנו כהורים מוצאים את ההיגיון שלהם כמוטעה, כמועתק shifted מאותו ההיגיון שבו לאנשים יש זכויות אנושיות לא להיות מופלים לרעה, להיות נאהבים וליצור, הזכות לחופש תנועה.
אחרי שאנחנו כישראלים חווינו בשנים האחרונות הפליה מצד ארגונים בינלאומיים באמצעות רטוריקה שהתבססה רבות על צבירה של רבבות של שקרים, אני לא מתפלא למה ההיגיון שישראל כמדינה לא תלך עיוור אחרי העדר העולמי נגד מדינה שלמה – רוסיה: אין כאן קריאות נרחבות להחרמת מדינה שלמה כמו שמוקרן על מסכי המדיה, כן קיימת ביקורת או אכזבה כבדה מהמדינה כישות יהודית/חופשית שבה לא עוזרים מספיק לפליטים מאוקראינה… ואני אוסיף ואומר – גם אם זה יבוא על חשבון הכלכלה הישראלית.
המשך קריאת הפוסט “ארבע אימהות מסתכלות – מנהיגות מהאישי בשעת משבר”
האם אדם מודרני אומר, שזה לא אדם-עתיק?
כמו שפרח זה לא ציפור, לא דוב, לא שמיים ולא אדם?
אני שואל את השאלה בהקשר להיסטוריה, למושג “היסטורי”? שהקונוטציה אולי הראשונה שעולה זו שרשרת האירועים, אך אם שרשרת האירועים הוא הדבר שאנחנו חיים אותו, האם בתי המשפט והמדיה מסתמכים עליה כאמת, האם עדות היא אמת? האם העיתונות מספרת על האמת דרך עדויות ממקור ראשון?
העוגן הראשון בדרך לפסגת ההר של הידיעה בהקשר לאדם המודרני הוא, היא – ההיסטוריה הכתובה.
וזה ממש מעבר למה שמלמדים בשיעורי תרבות – על המצאת הדפוס, וזה מעבר לדמוקרטיזציה של הגלובליזציה – לחצני השיתוף, יצירת של היסטוריה נוכחת.
זאת תרבות שאנחנו כבר חיים אותה, שבה את ההיסטוריה הכתובה, ההיסטורית, משנים, ללא שהצופה יבחין ולכן יבחר בכך.
מי שעוסק במאפייני התנועה של האינטרנט מודע לכך שצריך רק להגדיר מחדש את ההגדרות הטכניות השונות של מקור הידע, האתר, שמעסיק את הדעות השונות כדי ליצור תנועה (traction) נרחבת יותר, חיכוך, כדי לייצר, כדי להניע לפעולה, כדי להבנות דעות, סטטיסטית 0.005-10% למשל.
ואיך? איך אפשר לשנות את ההיסטוריה? ע”י כתיבתה מחדש.
זה לא כאילו אתם בוחרים את ראש הסיעה הבאה וכך מקווים לטוב. זה לקחת את שרשרת האירועים ולשנות אותה -בתפיסה.
הערה: כתיבה יצירתית על עולמות החברה יכולים ללא כוונה תחילה להכליל ולהטעות, על כך אני מבקש סליחה מראש. אנא קראו את הטקסט כמו שאתם מבינים פילוסופיה ספרותית אשר מניחה הנחות על המציאות, מסיקים הנחות על המציאות ומתוך עולמות הרגש האנושיים. ממני אליכם מתוך כוונה להשרות אושר כתוצר של ההתאמצות בלהבין
המשך קריאת הפוסט “יתרונות כבולים לרעיון – תפיסת ההיסטוריה אחרת ממה שחשבתם”
את האדם ניתן אולי לתחם לנתוני-אופי, זה נדיב, זה אנוכי, אך אותו אדם אינו חי בְּמוּדָעוּת של נתון, אלא הוא פועל מתוך אופיו. המודעות לקיום הרגשות שלו הופכת אותו למי שהוא. האדם לא מצליח לתפוס את עצמו כנתון ולכן הוא חופשי. הוא חופשי מכיון שיש לו מערכת רגשות שמשולבת עם הַמּוּדָעוּת אליה. “לכן יש לי את האחריות להתחשב ברגשותיהם של אחרים ואַל לי לכפות על האחר מערכת קוגניטיבית שמישהו, מישהי, קבוצה, משרטטים אותה לפני פעולה, על הנייר”.
“דיסוננס קוגניטיבי” זה הפעולה של דחיית מידע חדש שבא בקונפליקט עם מערכת אמונות קיימת, משהו כזה. מה ההגדרה המדויקת של התזות השונות זה לא כזה משנה… העניין הוא שפגשתי אנשים שלמדו באקדמיה כדי לספר לאַחֵר כדרך אגב, ביומיום, שהוא נמצא בדיסוננס קוגניטיבי. והם חוזרים על ההגדרה די הרבה פעמים, ומי שיש לו זכרון לטווח ארוך אז גם בצורות שונות, כאילו באמת יש נתונים קוגניטיביים ברורים עם GPS שעליהם ניתן להצביע, כמו בנוסחה מתמטית, כמו במערכת סגורה, נתונים של דעות ברורות.
במה הדרך הזו שונה מאירועים שונים בהיסטוריות, שבהן מערכת אמונות אחת לא התאימה לאחרת?
…כאשר אנשים הם נורמליים, או חיים בלחץ של העוני, וכל אלה חווים סיפוק מלראות את ילדיהם מצליחים, חווים אושר מלראות את החיוך הזה מואר על הפנים שלהם?
המשך קריאת הפוסט “דיסוננס קוגניטיבי בעולמם של אנשים מאושרים”
כל החיים שלי חייתי במדינה אחת עד שהבנתי כמה חשוב זה ליצור מגע עם אנשים מתרבויות אחרות ברגע שנחתתי במדינה שהיא זרה לי לחלוטין, כל כך שונה. אני מספר לכם את זה כי אני רוצה לקחת אתכם למסע קצר, מסע שיכול קצת לנער אתכם מגבולות של אמונות שלא שייכות לכם.
מוכן, מוכנה?
הילד בן 12, הוא העיר אותו והוביל אותו לעבר חלון שבחדר השינה של מי שלעתיד היו אמורים להגן עליו. אלה אותם תריסים כתומים שלימים יהיה ניתן לגרד מהם רסיסים של עפר בצבע של תעתוע.
אימו מסתכלת מעבר, מרוכזת בשקט ששייך ללילה יוצא דופן. קולות מתנפצים כמו גחליליות בדרניות בין עמודי תווך, קול של אנשים לא מזוהים, ולא זרים, שרוחשים משהו.
לפי החישוב של הנאמר זה קרה בחורף של 1993, הוא זוכר למרות שזה לא היה קר כמו היום; אלה היו ימים של גשם ובדרך לבית-הספר עפר נישא באוויר, ובגשם של פעם היו צלילים של צפרדעים.
בשנות ה-20 של המאה החדשה את הצפרדעים החליפו מצלמות בפיקוח עירוני, לימים בענן.
הוא אמר לו לא להיבהל… “אני רואה את האש, בית של מישהו…”
הח’ליפה הופיעה בצד הסורי, ובאוטובוס פגשתי הורה שסיפר מתוך תחושת סיפוק לא ברורה שאת המחזות הוא מראה לבן שלו… חשבתי שזה נורא, ניסיתי להסביר, והאבא מתמודד עם כל כך הרבה משברים, שאפילו הרה-אורגניזציה שעשו על גיבורות-העל, כל כוחן זה לשכפל את הכלכלה שלפני המשבר של 2008.
האם זכור לכם אותו האדם שידיו היו מגועלות בדם אחינו?
אני זוכר את אותו אדם שידיו היו מגועלות בדם-אחינו עד שהחלטתי באמצע היום לכבות את הטלוויזיה, פיזית, את הכפתור; והמחליטים החליטו, החלטות של משברים, לבצע הקרנה חוזרת, עד שהוחלט להפסיק את ההקרנה החוזרת. וזאת מתוך תקפות לאחריות מכלילה.
שוב, מיליוני אנשים חוו משבר מיידי וזה כולל ילדים. מעבר לתוצאה שהושגה, מהתוצרים שניתן היה לשער, הוחלט להתעלם. וזה שצולם נדרש להיתפס ולשחזר.
מישהו חייב לעזור, מישהו בטח עוזר. במאה החדשה שניים מתפעמים מן החזות של אדם שבעל כורחו עולה באש. מבעד לחלון הם ממשיכים בצילום, כמו אותה כתבת איטלקייה שלא יכלה לעשות דבר מלבד לתעד… והוא, שמקומו בעולם, מתמודד לא בתחנונים לעזרה, אלא בקול כזה שבו חוזה הוא בפני התהום, שבה למילים אין מקום, שביל אחד, לא מאה נוספות שמהן ניתן לבחור, מי יודע? חוזה. מעניין איזה צליל יש לאהבה? האות ניתן, האות הופיע, האות פג ואנחנו צפינו בדרמה בזמן יחסי.
מאז פגשנו אנשים בעמדות מפתח שיש בכוחם לפרגן, אבל הדרישות המקדימות… אוי… הדרישות המקדימות כדי למלא את אותן עמדות – לעצום את העיניים ולמצוא את האשמים בדמות חוסר התפקוד המשווע בפנים של העוני. בהתחלה קראו להם עולים, אחר כך קהל-העובדים ולבסוף מלבד הספר לא נשאר דבר, אפילו הילדים מתנכרים. מתנכרים להיסטוריה של ההורים שלהם.
אדם אחד בא והסביר לנו שלמציאות יש כל מיני רבדים, גוונים, איש מהעידן החדש, אורין, סט, ואז שמנו לב שהמציאות הזאת דוברה בכל המדיות השונות, בסופרמרקט, בפילוסופיות של המאה הקודמת, בתעשיות הכלכליות שבהם היינו מעורבים… איך זה שלא שמנו לב שהמכנה המשותף לכל ההופעות הייתה האמונה שהאדם רע ביסודו. ולכן לטענתו, מבעד לחלון שלהם, הזכות למנוע חופש של ילדים הפכה להכרחית.
מבעד לחלון ראינו את אותו אדם שגם הוא בעל כורחו היה שרוע על הכביש והיה זקוק לנהגים האחרים שיעצרו ויגנו עליו או לפחות ידריכו אותו לקראת קבלת האות השמיימי. הייתה לו משפחה שהזדקקה לו… צדיק אחד נמצא, וע”פ דברי החכמים, זכותו של הצדיק מגן עלינו. כל הנהגים האחרים נקראו לתשאול אשר מצאו את הסיבות הנכונות: הצורך הכלכלי, הלחץ מהמינוס, התקרות הגבוהות של בתי המשפט של התרבות המנצחת, כך סיפרו הכתבים.
במבט לאחור, האדם, הנערה או הנער עברו חוויה שהסעירה את מערכת הרגשות שלהם… ברגע אחרי למדנו לומר שאנחנו מצטערים בשביליהם.
הרי למדת להביט מתוך נקודת מבט מחקרית שרכשת מתוך קריאה שורשית של מאמרים אקדמיים: בקיצור למדת לנתח.
כהערה אוסיף ואומר שלמדנו לנתח ושכחנו את נקודת המבט, את האתגרים, האמונות האישיות וההשלכות ההיסטוריות שנמצאת בשפה ושכותבי המאמר מביאים איתם לנייר הלבן.
קורה אירוע מטלטל. ו-5, 20, 50, 759 שנים אחרי יש לנו את הביצים לנמק שאת ההשלכות של מה שהאדם עבר: בעובדה שהם לא רכשו עד לנקודת הזמן של הפגיעה את הכלים הרגשיים להתמודד עם מצבים כאלו בחברה.
שמהמקום הזה הם נראים לך פשוטים.
המשך קריאת הפוסט “חוויה מסעירה – מחשבות על קארמה – בחירות לאחר מעשה”