מאז שנפטר ראש עיריית לוד, מר מקסים לוי, פתחו כל יום את האתר לזכרו. ישנה שם מצבת אבן עליה הכיתוב “לזכרו”. כשמונה עצים שמשאירים מקום לספק ותקווה, אור היה מבצבץ מבניהם, תחתם הייתי מתמקם לאותותם של צלילי הגשם שזה עתה מקישים על דלת המקום, מיני ציפורים, ציפורי דבש, דרורים, נודדים. והיו שם שלושה שולחנות פיקניק, וכן, כניסה אחת. ייחסתי לו חשיבות כלאבן-חן ובו מקדיש זמן למדיטציה. מרחב יפה, בעיר יפה, שטח בגודל של לא יותר מ -150 מ”ר.
לאבן החן הזאת, מזמן לזמן, היו מגיעים קבוצות של בין 2-7 צעירים, אחרי יום לימודים ועבודה והקדשת זמן למשימות-הבית, פשוט היו באים ומדברים. עם הזמן למדתי לחבב אותם, כי הם “הפריעו” למדיטציה שלי, מצחיק. תרבות אתיופית של דור שני או שלישי שנמצא במשבר. בני הדור הראשון שמדברים איתי כאילו, אנחנו מסביב למדורת השבט, ולבקשתי מעלים זיכרונות על חיי הארץ אשר שם, במשפטים חצי ברורים לי, כמספרי סיפורים, מתעדן תחת טובתם… ארץ רחוקה לחקור. ואלה היו מדברים על זוגיות, יחסים בעבודה, עם חברים, ספורט, רגיל. רק שזה לא רגיל, בניית קשרים חברתיים תוך כדי התרסה אולי, פרגון, הקשבה, הימצאות, היא ערך בפני עצמו.
מה היה שם גם? אוכל – פיצוחים, פיצות, לעתים נרגילות, היה אדם שבא ברכב ומעביר מתוך הגדר החיצונית הרחוקה יותר שקית אטומה עם משקאות אנרגיה. זה נראה בהזמנה מראש. שוטרים נחמדים היו מגיעים לשם לפעמים. פעמיים או שלוש בחיי עשו עלי חיפוש גופני, שם התרחש אחד מהם. השבתי להם שאני פוקד את המקום לשם מדיטציה או ליהנות מהטבע.
שניים, האחד היה מתחקר את הנוכחים, והאחר שהיה סוקר את השטח, בפינות העלומות, שאינן חשופות לעין. פעם אחת שני צעירים מהקהילה הערבית שהתיישבו לידן ונראה לי ששתו אלכוהול, קפצו מהגדר בהישמע על הגעת שומרי-הסדר. האם אתם מכירים את הסדרה “ביקורת הגבולות: שוודיה”?
בעקבות הסדרה אני תוהה על המקום שלי בין הסדר לאי-סדר… כלומר, כמה אנשים יכולים להיות “טיפשים” בלהכניס דברים שיש להם השפעות מרחיקות לכת על אחרים בלי לחוש את הנטל הרגשי שנובע מכך? ולכן אני מודה על שישנה ביקורת מצד אנשים ששותפים לתחושת אכפתיות כלפי מי שמופיע מולם, במסגרת תפקידם, מתוך תפיסת עולמם. אי לכך הערכתי גדלה, כלפם, וכלפיי, וכלפי כל הדורות שבתחושתם רוצים להתפתח: מצד שני, הנחקרים אולי לא מצליחים לראות מרחבים פתוחים להתפתחות. אין לי תשובה חד-משמעית, לא נראה לי שגם תהיה מלבד שבין “רוצים להתפתח”, ל-“לא מצליחים לראות מרחבים פתוחים להתפתחות” ישנו פער סתום שממנו ברגישות יש להגיף יריעות-מסיבים-פולימריים.
ואז העירייה התקינה מצלמות.
ואז סגרו את פינת-החן עם שער, לעולמים.
בין לבין היו “הפרעות” בלוד. הפגנות, עם קשת צבעי האדום על המסכים והכל.
ואז עוד גדרות הופיעו בעיר, ואת חלקם התחילו לכסות ביריעות. השתקפות-הטבע-לעיניים-הרואות בפועל נסגרה.
ואז על עמודים גבוהים החלו להופיע מצלמות בתוך שכונות.
אני לא בא כאן לבקר את המשמעות של השימוש במצלמות פיקוח או בגדרות מלבד להעלות עניין אחד. בעיר לוד לא ראיתי עוד אנשים שמתאספים כך בצורה דמוקרטית וללא עלות מלבד באותם מרחבים אחרים שבהם הרגשתי חופש לחוות טבע-עירוני ללא הרשמיות של הכלכלה והסדר, שלמתחיל יכולה להיות נטל בתחילת ההתנסות המדיטטיבית, ולכן לעצור עוד בהנפת הרגל הראשונה. האם ציינתי כבר רגישות?
ובכל זאת אתעקש, ואיפה כן זה יכול לעמוד כך או כך בתנאים?
- בתי הכנסיות – במטבח, חצרות, כניסה.
- בשכונה למטה.
- בזמן שוטטות בעיר, בזמן קניות לצרכיי הבית.
- בתי עלמין, מכרים שנפגשים.
- מגרשי ספורט, מרחב הסוציאליזציה גודל כאשר ממוקמים שולחנות פיקניק לשימוש של נוכחים/צופים.
אני בטוח שישנם מקומות נוספים, עם זאת בכל אותם מקומות ישנם ספים. השימוש “האינדיבידואלי” והחברתי מוגבל בחוקי סביבה “נוקשים” יותר, סף השימוש בו גבוה יותר, אנשים לא יכולים לעשן נרגילה בשכונה – אני רוצה להזכיר שבחינם. כדי לעשות היום מדיטציה “בחינם” בסדר היום המלא שלי אני יוצא מהמקום של מגלה-ארצות. - בבית – ההזדמנות להכיר “זרים” היא נפלאה בעיניי והיא תבוא מהפתעה יותר מאשר מפוטנציאל-הכירותי-פעיל-שבשטח, כמו למשל באוניברסיטה, או באו”ם שבג’נבה. עלות נצמדת: שכר לימוד וטיסות.
ישנם מקומות נוספים והתנאי לכך היא התארגנות קהילתית, שבעיר שבה אני חי היא נוגעת לאמונה. ואני מכיר באופן אישי שתיים:
- פעילויות חברתיות של חברי קהילת הכיפות הסרוגות, שלא בבתי הכנסת.
- המפגשים התכופים יותר שנובעים מעצם שמירת-השבת של קהילת החרדים.
כנביעה מההתארגנות, ומשא ומתן אני מניח, העירייה הקצתה להם מרחבים ללא תפוגה נראית לעין בשלב זה. אקרא להם כאן “מרחבים-לשיתוף-תרבותי“. העירייה, מעצם תפקידה, אפילו מקדמת פעולות / פעילויות ספציפיות שמאפשרות זאת – כמו למשל מצברים לשבת באחת השכונות, האם זה יצא לפועל, אין אני יודע. ישנו פרסום ל- / ובין חברי הקהילה שיוצרת דינמיקה-תרבותית שבונה את עצמה. הקמת שביל לצד נחל איילון, כרגע ללא שימוש באמצעים טכנולוגיים לשמירה על הביטחון. ועוד. ערבוביה של דברים שלכאורה לא קשורים לדינמיקה של הטקסט, לעובדות שמיוצגות כאן בשטח, ושעדיין עובדים ביחד למען הדינמיקה-התרבותית.
שווה, נכון?
הזכות להתארגנות, והתייחסות ספציפית, מאפשרת התפתחות שהיא מעבר למעשה עצמו. זה שיתוף של רעיונות, גם אם הוא מצומצם למסגרת “אידאולוגית”, אנשים חווים משהו אחר “מהריצה” היומיומית: זהו זמן-קהילה, זמן-אחו. ומתחת לצלילי צמרות העצים, וגם לצד הנחל, גם אפשרות לנחת, ללא עלות מצד הלקוח / האזרח, ובזמן קצר.
כל זאת הייתה הקדמה לדבר הבא ששם לרגע בצד את עניין הטבע, ומקדיש יותר מקום לרעיון של מרחב להתפתחות. ואני אמשיך לקחת את העיר לוד כדוגמה לפוטנציאל של מופת פריפריאלי.
על מרחבים אחרים. מרחבים של התפתחות.
In current “iconic” architecture, in the design of “corporate” space, especially in the media of the star system, spectacular or contemplative, there is no relationship with the user.
The value and the sense are self-referential, as if the designer worked for his exclusive satisfaction and not for another subject, whether individual or collective.
But exactly a collective subject is the only one that can give the space a meaning, and therefore enable the regeneration of public space and favour processes of appropriation of space and, consequently, the possibility of colonization and urban self-organization (Pittaluga, 2020).
המשך קריאת הפוסט “משמעות קפואה – על מרחבים אחרים בישראל – העיר לוד כמקרה בוחן”
