הראיתם את כדי-החרס הללו ליין, שמצאו במימי הים התיכון, בבטן ספינה רומאית טרופה? היום דמיינתי את עצמי ככזה: כד-חרס שהמתין לו בים-התיכון, ממתין לו שם אלפיים שנה ולא. "ולא" הוא הקול העמום הזה שאתם שומעים שצף לו במימי חייכם, כמו שאתם שוקעים לרצפת הברֵיכה ביום קיץ נהדר ושומעים משם, את אהובכם. במקום אשר זה, מבטן הספינה הטרופה, ככד-חרס, אוכל להשוות זאת לסולם, כפי שהוא, סולם-בנוף, ותו-לא, עד אשר אתם מייחסים לו מטרה, וכיוון; אתם לא מודעים למים, עד אשר אתם כן. זו תופעה, כי הם פוגעים בכם, המים, יש להם צורה, ויש להם קול. אבל מים לא יודעים להכאיב כאשר רואים אותם כפי שהם; בתיאור לבי, תינוק הוא תינוק, רק נולד, בוכה בגלל העולם-החדש, או כאינסטינקט, בתחושותייך אתה אבא אז זה לא כואב, כי מגן-הדיאדה נושא עליו כבר את האות "ידיעה". אי-הידיעה היא הסבל, אבל לא באתי לדבר על הסבל, אלא על אהבה.
אני שומע קול עמום, כמו אותם תינוקות חרשים-למחצה שמרכיבים להם Device והם שומעים לראשונה, והם פוקחים עיניים, הראיתם את ההפתעה שלהם, ואת החיוך הנפלא שמוצג לעולם? התינוק/התינוקת מאושרת בזכות עצמה. ככד, הכל עמום יותר, הקול עמום יותר, כי אני שומע אותה שם מעבר למים, אך איני רואה, אין בכוחי לראות, אני רק כד-עתיק השרוי במימי הים התיכון. בבטן-האדמה.
היא מילאה אותי בשֵיכָר ונתנה לי חיים או משמעות כדי שאתפוס, ואז עיניים לפקוח, ביום-מן-הימים, ואוזניים לשמוע, את גופה היתום.
אז בניתי לי סולם. איך אפשר לבנות סולם מתוך המים, תשאלו. צריך תחילה להיות מודע למים, אף בצורה חלקית ולהתחיל לטפס.
זו לידה, לידה לאהבה, היא כל-כך חכמה רק מעצם דיבורה.
מתי איוולד, מתי אצא לאוויר העולם?
חיפשתי לי דרך להתחיל לכתוב על יצירתיות או תהליך היצירה של המשורר. זה יוצא בצורה פילוסופית אז אתם יכולים לסיים כאן. כי אני מרגיש שלפעמים הכתיבה יכולה להתפתל, להיות מורכבת מידי, חסרת בסיס ממשי. אולי לא מן הנמנע שנפעיל גם את המוכר שבדמיון כדי לְעַגֵן, ואהבת הזולת כדי לְהָבִין. אם בכל זאת תרצו להמשיך ולקרוא תפגשו את המשפט הנודע הבא:
וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכׇל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:
אבחנה: הארץ, האדמה, החומר, היא פירוק שֶׁל, וזאת כאשר מניחים אותה לצד החוויה של הרוח שהיא אחדות, והיא מעבר להיגיון של טוב-ורע.
אני אסביר את ההיגיון כאן: במסגרת הזאת – בתור אומן, אחד שרוצה לכתוב שיר, אני יודע שיצירתיות מתחילה את דרכה כ-"אור", מחשבתי. זקיק חשמלי שהופיע בנקודה מסוימת במוח. בגלל שהוא במוח האנושי, הוא מוגדר, יש לוֹ שפה, יש לָהּ שם.
מאותו רגע שניתן השם, שם-כללי, אני לוקח את העט, או המקלדת ורושם, ולפתע נתקל במחסום – אני לא מצליח לכתוב, פשוט לא יוצא: ההגדרה במוח לא מצליחה לעבור לנייר, היא אינה תואמת.
שם-מופשט, שם-תופעה
המוח הוא כמו נייר שקוף – הרוח.
מלאכת הכתיבה היא הנייר הלבן שבפועל – החומר.
העט – שהיא אני, שמנסה להעביר בין הנייר השקוף לנייר הלבן, אני רואה שמדובר לכאורה בשתי שפות שונות.
פער
אתה מנסה להעביר את האמת – ולא מצליח, אתה חווה את האמת – ולא מצליח לומר אותה.
האות א' שבנייר השקוף, שונה מה-א' שבנייר הלבן.
אומן שתפוס על האמת 🙂 כמוני לפעמים, זה מתסכל. המטרה היא הקהל, ואיך אוכל לתקשר עם הפער הזה?
השאיפה לשלמות
להפוך את ה-א' שבנייר-השקוף ל-א' שבנייר-הלבן מצריך מעבר, לבנות גשר, דוחף אותי להיתקל במחסומים, בתוואי הטבע, בנהר שקיים שם, בתוואי שלו שגם נפרם (בלייה) מטבע היותו קיים: האם את מכירים את המשפט "החיים הם דינמיים"? אז ניתן להבחין בזה כבר בחוט המחשבה: אני נתקל בחומר הלכה למעשה, בקירות של הנהר, וגם צריך להרים את ראשי מעל אותו גבול שבו המים הופכים לשמיים, כדי לנשום, כי זהו טבעי כחי, כחולייתן נושם (terrestrial vertebrates) – כך נוצרתי.
מי שמתפלל לאלוהים, לרוח הקודש, לא חושב על קירות, ולא חווה קירות מלבד אולי אלה אשר בשיח הפנימי.
אני באמת מקווה שאני מצליח לתקשר אתך עד כאן בצורה ויזואלית דווקא.
אז אני כותב את ה-א'
חציתי את הגשר
ואז ל-א' שעל הנייר-הלבן ישנה מטרה, לחזור לנייר-השקוף, היא בעלת שאיפה. הסיבה לכך שהיא לפי שעה אינה תואמת, סימטרית למקור, הפער עדיין בנמצא. אבל אין היא יכולה, היא נקבעה מבחינתי –
סוף הסיפור.
ועל כן, כדי שזו תחוש את האחדות דרכי, אני מחבר לה מילים נוספות, מצרף אותה לשירה שנולדה מתוך המסע שלנו ביחד בנהר השוצף, שבו גם נחבטתי מאומץ לב. לא שהייתה לי ברירה: שילמת לאנשים שישימו אותך באמצע איסלנד, עם תיק גב במשקל של 18 קילו, שהרגיש ב- AirBNB שום דבר עם המשקל הידני. לחזור זה אומר לטפס להר בחזרה ולחצות שוב את חומת הסערה… חומה! אתה הולך קדימה.
סוף הסיפור הוא קדימה
השירה הזאת היא הצמצום של הרוח… סוג של משפך ושעון חול שבאֶמצָעו פריזמה, תבוא למוזאון ישראל ותתקל באחד הקירות באחד החדרים בציור מופשט ואולי תגיד "עד כאן" -"זה נראה כמו קשקוש"…
ועם זאת התוצר של חציית הגשר, החיבורים שלה עם מילים אחרות, השיר שנוצר, נוצרת דמות – היא פותחת דלתות, לא רק בנפשי שאולי ההבנה שהעולם אינו מושלם והביאה אותי עם השנים לנחת, אלא בנפשם של אחרים, החיבור, החיבה שנוצרה: החיבה מבחינתי, מרגשת, זו אמפתיה, היא אינה שלמה, כי לא ניתן להתאחד עם האחר.
קבלה של חוסר-השלמות, של המפגעים
האם המטרה שלך להתאחד עם האחר? שיעשה את כל רצונך כפי שאת/ה יודעים?
ועם זאת לא ניתן להפחית מערכה של ה-א' שבנייר-הלבן, שהיא חלק בלתי נפרד של המצע שנקרא הנייר-השקוף —> זה אותו הדבר.
זה אותו הנייר, פשוט תופעות שונות שלו, זו אותה המטבע
התפיסה (או מבנה התפיסה) שלנו כתוצר של הרצון לא להיפגע מהקירות של הנהר, מציב לנו הוכחות חד משמעיות שההבדלים קיימים -זוכרים את המוּדָעוּת למים?, זה עצם היותנו כאן "אדם".
והאלוהות "יהוה"… שם, ברוח, בתפיסה -מהעבר השני של הפריזמה.
אם התורה ניתנה לנו, האדם יכול לראות רק את המשפט הבא –
האדם אמר — וַיֹּ֘אמֶר֮ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקְﬞחָה־זֹּֽאת׃
האלהים במימדי העשייה, עשה (כך) — וַיַּפֵּל֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה׃ וַיִּ֩בֶן֩ יְהֹוָ֨ה אֱלֹהִ֧ים ׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם:
אנחנו לא יכולים לומר את אלוהים כפי שאמר האדם, לאומת האלוהים שמכיל את האדם, פועל עליו, עליהם.
התורה ניתנה לאדם, והדמות הזאת שניתנה לה שם (או מילת-יחס, מילה-כללית לראשון ממינו, כי בסיפור אנחנו עדיין בגן-העדן), אמורה להתממש. וזאת לא יכולה.
דמות בודדה.
דרך הפריזמה אנסה לראותו, של מה שנמצא שם בגן העדן ומעבר, להתאחד עמו, כי זה אותו המצע, אותו הנייר, אותה המטבע, אבנה לי סולם מתוך מודעות (ומתוך המודעות שהיא כאמור אינה שלמה ולכן לוקה בחסר).
הפרשנות המקובלת מדברת מתוך הזמן, עצם קיום הזמן הוא למעשה עצם הופעת האדמה, אם נייחס מרחב לזמן אז איעזר במילים: בזקיק-של-השנייה. יש לו אפילו צורה. כי לזקיק יש צורה, גם אם הוא נמצא כאן בהשאלה לצורך העברת רעיון.
מנקודת המבט של היקום, הפיזי, עצם הופעת הגבר, הוא עצם הופעת האישה, הנסתרת. בזקיק-השנייה. מיידית. וזאת אם אני משתמש בטקסט התנכ"י ואולי בתיבול של מסאלה-רומנטית, כדי להסביר על יצירתיות.
אך בגלל שהתורה ניתנה לאדם, רק לאדם, לשפה שלו, לאלוהות אין זמן, ולא מרחב, לכתוב על עצמו. כאשר מביטים מלמטה למעלה, מבטן האדמה, מבטן החיים, ממימיי הים-התיכון אל הרוח, האלוהים, ברבים, כולל/כוללת/כוללים את האישה או בשמה החוץ תנכ"י או הקדום: האשרה.
האלוהים משתקף, מנקודת המבט שלי ככד, מבטן הספינה הרומאית הטרופה, ב-רבים, כאחדות של שתי איכויות שמתוך תחושותיי בלבד, אחת חסרה, נסתרת, אהובה, שהאלוהים לא אמר אותה כי "אין זה מתפקידו".
או שהסתירו אותה, או שזו הסתתרה, על הדרך מעצם מהותה, או מעצם ההתגוששות בחיים, בנהר החיים.
פער
בבית המדרש אתה תמצא תלמידים שיש להם תשובות על אמיתות הקורונה, וכאלה שלא הולכים עיוור עם ההתייחסויות השונות במדיה, אלה תלמידים שנמצאים עם שאלות, ואני מאמין שגדולי התורה הגיעו למרחב הרוחני שלהם בגלל שאלות והשאלות ששאלו.
אולי תשובות זה דבר נדיר כמו מספר בעלי התבונה ביקום שבכוחם לדבר בשפתנו, שאני חושב שההערכה זה בין שלוש לחמש.
המשך קריאת הפוסט "שְׂפַת אֵם – על מקורות היצירה של משורר / השפה תוך הסתמכות על פרק ב' בספר בראשית"
