איזה כיף זה לדמיין אותנו נכנסים למקלט: אני למקלט שלי, והיא למקלט שלה. אני בלוד והיא, בת-ישראל, אי שם, בפנים גוש דן. יושבת במקום ההוא בטח על כיסא מפלסטיק ותוהה. אילו יכולתי לדמיין אותה תופסת בריזה תחת עצי התמר, ביום זה הקירות יצוקים בבטון. למה העולם נראה יפה יותר איתה? למה המקלט שלי הוא מקום בטוח יותר כאשר היא חוצה את מפתן המקלט שלה? למה עולם שהוא אפוף בעשן, בספקנות, בהמתנה, ברור כשמש כאשר היא פוקחת את העיניים שלה, מביטה, מוקפת באהובים שלה? האייתולה, או המשנה שלו לקולות האלוהים, מכין לנו הפתעות, ציוצים, מִקווה של שלום, אם בעולם הזה או בעולם הבא… ואני, עוד רגע עוצם את עיניי לקראת סבב הלחימה הבא. 18.06.25 | 02:04 AM.
ישנתי איזה שעה, שעה וחצי, ואז התעוררתי, לרגע דימתי שזה רק חלום ששרוי היה מחוץ לחלון, אולי בזמן מלחמה חלום וחלון נקשרים זה בזה, מן דרך שכזאת לחיות בעולם של קסם שבו החי, הדומם והפרשי הלחצים יכולים לדבר אל בני-ובנות-הנפש. אולי זו הדרך שלהם לדבר אלי, בדרך האניגמטית הזאת. אני מקווה שאת בסדר שם, כוכב חמוד שכמוךְ. תהיות, למעשה שתיים. 09:04 AM.
"אני אפילו לא נכנס לזה", זה אני אומר לכם מהניסיון המר להיצמד לאנשים שראו בי "רק" ככלי.
בכל אדם יש נר, ובבוקר היום אתם כפרחים הפורסים את הכותרת-הראשית לשֶׁמש ולחיים, ומתוך שבריריות שאין דומה לה אצל הפרח האחר, שלצידכם: נראה לי נפלא.
המשפט הראשון מצריך התייחסות כי הוא נוגע להשלכות, אמונות והרגלים של כל אחד ממכם, מאיתנו, וכמובן גם לשפה עצמה.
אנסה להציג לכם את "התופעה" של המתנות שאני עומד לדבר עליהן, באמצעות הסמכה בין שתי דוגמאות: אחת יומיומית, ואחת קיצונית, לנו, בשלב זה. זהו נושא רגיש, רגיש מעבר למה שהעם בישראל חווה ברגעים אלו, זה נוגע "לפערים", פערים-חסרים, פערים לא-נראים, בחברה הישראלית שנוגעים בשאריות שבין:
תחושת השייכות הלאומית, אולי בהקשרה הדתי, לפרשנות שתרבות אחת מפרשת תרבות אחרת / בין מוקד עלייה אחד לאחר / בין קהילות שונות, מן הצד האחד.
וההתכנסות-לקבוצה-שאליה-נקשרתי, מן הצד השני.
אני רואה את זה מתוך הקהילה שלי, מתוך הנוכחות שלי בחברה הישראלית. אני רוצה להתמודד עם זה, כְּעַם אני רוצה להתמודד עם הטראומות שאנחנו נושאים, כי באמת ובתמים אני מאמין שיש דבר כזה אור או מטרה נעלה, אינדיבידואלית, שהיא שונה ומשתנה מאדם לאדם, שיוצרת גם מתחים מטבע הדברים, וכדי להטיב לאחר. את-אתה, מתוך הנוכחות שהיא אמיתית, שלכם, תוכלו לעשות זאת.
נדבר על הטוב, "הרע" הוא המיסוך.
כשאני אומר "אני לא נכנס לזה", אני מתכוון לקושי שהשני נושא בעקבות פעולה יזומה של אינדיבידואל. תחושה כואבת שלא אמורה לשרות לאורך זמן ושלאחריו האחר אמור לצאת עם תובנות חדשות, להמשיך ולפרוח. במקרה הזה "המתנה" נועדה ל-"עם היהודי", או "הציונים".
מכאן – במקום המשפט הראשון אכתוב – אני לא נכנס לזה, כעיוור.
אני משתדל לא להיכנס לזה כעיוור.
לפני שאדבר על המתנות, אדבר על מקרה שאותו אני מבקש להפוך למקרה ההתייחסות, מקרה "קל":
לפני כשבועיים עשיתי קניות בסופרמרקט עם אבי. גברת, דודה, התיישבה לצד שער-היציאה ושאלה אותי אם זה אבא שלי, עניתי בחיוב. והיא בקשה שאמסור דרישת שלום לאימי ולדוד שלי וגם סיפרה לי שדוד שלי כבר לא בא לבקר אותם ושאימא שלי באה אליה בעבר כדי לקבל שירות מסוים.
אמרתי לה בסדר.
אלה רק מילים, נכון? שבהם ישנה היסטוריה, וישנה גם משמעות לכל המילים המדוברות הללו, ואם אוסיף שהמילים כללו טון של ביקורת?
אני מניח שכאשר אתם רגילים לצפות באופרות סבון ממקור מסוים אז קשה לשים לב שאנחנו מתמזגים למערכת ערכים מסוימת, או במילים אחרות לביקורת. אני רגיל 🙂 לתרבות צפיה מסוימת, זה חלק מהתרבות "הלאומית" של כל הקהילה שבה גדלתי. תרגיל בשבילכם, תבחרו מדינה מהמזרח, ותתחילו לצפות (אני מניח שגם מדינות סקנדינביה, אולי). אצלי, אני בכל אופן, חי בין שתי מערכות מוסר שונות, חינוך ממלכתי שונה. למשל: הסדרות הללו – זה בדרך כלל מעמד ביניים גבוה, וכל המשפחה (המורחבת) בסלון וכולם מעורבים בבעיות שהדמות הראשית נקלעה אליה – המקהלה חיה ובועטת. והנושאים… אני מנסה להיזכר בנושאים שלא נוגעים לזוגיות, אהה כן – הארגון בבית, וזה ממש מעט. גם כאשר מדברים על פשיעה, היא חלק מהשפה כדי לבחון את נושא הזוגיות, לבחון אמרתי?
השהות הזאת בסלון, שם דודה הציבה אותי, והתייחסתי לזה כמובן מאליו, נורמלי, וזה בסדר מצידי גם עכשיו.
כאשר העברתי את המסר לאבא'שלי, הוא התחיל לדבר קצת בביקורת ותיאר לי שדודה לא עשתה את העבודה שלה כמו שצריך וגם המחיר המופקע, מילא הייתה עושה עבודה טובה. ובנוגע לדוד שלי, שעם זאת שהוא היה בא לבקר אותם, היא יכולה גם להתקשר אליו לפעמים.
בקשה כשרה, לגיטימית אני מניח. חלק מתפיסת עולם.
האינטראקציה של חיים בין שתי תרבויות שונות יוצרת גם משברים של מבט ולרבים גם בין-אישיים: דוד אחד שנשוי לאחת כבר 50 שנים, עם נינים, לפעמים אני רואה אותו בדוכן ההימורים של הלוטו/טוטו בקניון, מכירים? שיש מסך עם הכדורים האינטראקטיביים, שקופצים, וזה מרגיש בערך כמו לצפות במשחק פוקר שכל הנוכחים ממוקדים בקלפים שלהם ועצם זה שהם נוכחים יוצרת תחושת קהילה? זה דווקא יפה. ופעם אחת המגיש בדוכן אמר לאותו דוד משהו כמו "אתה עם כיפה, לך לך מפה ואל תחזור", באגרסיביות, בקול גדול, והוא האריך את דבריו, אל מול כל הסובבים, והסובבים שבסובבים שבאים לקניות ברמי-לוי. כשהסתכלתי על הדוד הזה, ראיתי את המבט שאתם יכולים לייחס לנער חסר ניסיון שדיברו אליו באותה אגרסיביות, משהו שאולי נשאר אצל אנשים שבאו מהמזרח הרחוק, ולא רק. זה לא ליישר מבט מול התוקף, אולי אפילו להיות אגואיסט, אנוכי, או אני לא פראייר.
בגלל הפער שבין תרבות אחת שאני חי בה, לבין תרבות אחרת שאני חי בה, אני יכול לומר שאותה דודה יקרה, כל עוד חיה בתרבות אחת, הביקורת שלה היא גם סוג של משוב עם המלצות, רצון להחזיר את האיזון המשפחתי, שלמעשה, כאן ועכשיו – לא יכול לחזור. כי זאת תרבות אחרת, כי הכלכלה היא אחרת, כי מערכות היחסים אחרות. (זה לא ברומא תהיה רומאי, זה נורא להגיד זאת כי זה סותם את כל אפשריות הבחירה הקיימות בעולם החופשי). ממה שאני רואה, השאריות יוצרות סבל.
השוני הוא לאו דווקא מסיט, השוני הוא גם האומץ המודרני להכיר – גלובליזציה של תרבויות, ואני ממש נדהם מזה.
למילה "מודרני" יש גם "פוסט-" חחח – אז אתם יכולים להחליף ל-עידן החדש.
באותן סדרות תמיד יש גם את הסבתא החכמה. בנוסף לגיבורה הראשית – בדר"כ, הפרוטגוניסטית, והאנטגוניסטית – זאת שמנתבת את כולם. ולפעמים אולי כדאי להתייחס למקרה שהבאתי כאילו זה סיפור לא מציאותי, כי כולם ביחד בלי שותפות של תוקף חומרי —> בדרמה, כולם פשוט ממשיכים בחיים שלהם, כלומר המעורבות הכלכלית הצטמצמה לתרומות לבית הכנסת השכונתי.
לזה אני קורא עולם משתנה :))
אני מכניס הומור כי לפעמים אני מרגיש שאני חי איתם בדרמה, וזה מצחיק אותי לפעמים, כלומר אולי התבגרתי, אולי התאוששתי.
והדמות המתחרה, הדודה, האנטגוניסטית, יכולה אולי להיות הסבתא בסרט אחד, בסרט הזה אבא שלי כעס והבנתי שאת המסר, למרות שהבטחתי, יש להניח לבריזה לעשות את שלה, את-אתה שומעים אותה?
תרגיל: זה קשה כרגע, אני לא חושב שזה קל, השיבה שלהן אינה שלמה, "המתנות" ש-"החוטפים" מסרו ל-דורון שטיינברכר, רומי גונן, אמילי דמארי, היקרות, שחזרו אלינו, יש לקחת בפרופורציות ואת המסר לשחרר. אל תחפשו משמעויות, רבדים, צבעים וכדומה. במקרה הזה אבקש שתתמקדו בפשטות – החכמים ביותר לימדו לפעול מתוך חמלה את דרך החיים הנעלה.
הפוסט הזה הוא תרגיל במודעות עצמית כדי ללמוד להיות אדם טוב יותר, זה לא סוף הסיפור עם הרעיון של הדודה, להיות מגשר מהכיוון של הטוב.
כמה "צדק" בתי-דין הצליחו לנהל בתקופה שלפני שנעלו את ספר-הספרים?
מה זה אומר להיות אדם מודרני?
האם אדם מודרני אומר, שזה לא אדם-עתיק? כמו שפרח זה לא ציפור, לא דוב, לא שמיים ולא אדם?
אני שואל את השאלה בהקשר להיסטוריה, למושג "היסטורי”? שהקונוטציה אולי הראשונה שעולה זו שרשרת האירועים, אך אם שרשרת האירועים הוא הדבר שאנחנו חיים אותו, האם בתי המשפט והמדיה מסתמכים עליה כאמת, האם עדות היא אמת? האם העיתונות מספרת על האמת דרך עדויות ממקור ראשון?
העוגן הראשון בדרך לפסגת ההר של הידיעה בהקשר לאדם המודרני הוא, היא – ההיסטוריה הכתובה.
וזה ממש מעבר למה שמלמדים בשיעורי תרבות – על המצאת הדפוס, וזה מעבר לדמוקרטיזציה של הגלובליזציה – לחצני השיתוף, יצירת של היסטוריה נוכחת.
זאת תרבות שאנחנו כבר חיים אותה, שבה את ההיסטוריה הכתובה, ההיסטורית, משנים, ללא שהצופה יבחין ולכן יבחר בכך.
מי שעוסק במאפייני התנועה של האינטרנט מודע לכך שצריך רק להגדיר מחדש את ההגדרות הטכניות השונות של מקור הידע, האתר, שמעסיק את הדעות השונות כדי ליצור תנועה (traction) נרחבת יותר, חיכוך, כדי לייצר, כדי להניע לפעולה, כדי להבנות דעות, סטטיסטית 0.005-10% למשל.
ואיך? איך אפשר לשנות את ההיסטוריה? ע"י כתיבתה מחדש.
זה לא כאילו אתם בוחרים את ראש הסיעה הבאה וכך מקווים לטוב. זה לקחת את שרשרת האירועים ולשנות אותה -בתפיסה.
הערה: כתיבה יצירתית על עולמות החברה יכולים ללא כוונה תחילה להכליל ולהטעות, על כך אני מבקש סליחה מראש. אנא קראו את הטקסט כמו שאתם מבינים פילוסופיה ספרותית אשר מניחה הנחות על המציאות, מסיקים הנחות על המציאות ומתוך עולמות הרגש האנושיים. ממני אליכם מתוך כוונה להשרות אושר כתוצר של ההתאמצות בלהבין
הילד בן 12, הוא העיר אותו והוביל אותו לעבר חלון שבחדר השינה של מי שלעתיד היו אמורים להגן עליו. אלה אותם תריסים כתומים שלימים יהיה ניתן לגרד מהם רסיסים של עפר בצבע של תעתוע.
אימו מסתכלת מעבר, מרוכזת בשקט ששייך ללילה יוצא דופן. קולות מתנפצים כמו גחליליות בדרניות בין עמודי תווך, קול של אנשים לא מזוהים, ולא זרים, שרוחשים משהו.
לפי החישוב של הנאמר זה קרה בחורף של 1993, הוא זוכר למרות שזה לא היה קר כמו היום; אלה היו ימים של גשם ובדרך לבית-הספר עפר נישא באוויר, ובגשם של פעם היו צלילים של צפרדעים.
רוחות.
בשנות ה-20 של המאה החדשה את הצפרדעים החליפו מצלמות בפיקוח עירוני, לימים בענן. הוא אמר לו לא להיבהל… "אני רואה את האש, בית של מישהו…"
הח'ליפה הופיעה בצד הסורי, ובאוטובוס פגשתי הורה שסיפר מתוך תחושת סיפוק לא ברורה שאת המחזות הוא מראה לבן שלו… חשבתי שזה נורא, ניסיתי להסביר, והאבא מתמודד עם כל כך הרבה משברים, שאפילו הרה-אורגניזציה שעשו על גיבורות-העל, כל כוחן זה לשכפל את הכלכלה שלפני המשבר של 2008.
כמות המשברים.
האם זכור לכם אותו האדם שידיו היו מגועלות בדם אחינו?
אני זוכר את אותו אדם שידיו היו מגועלות בדם-אחינו עד שהחלטתי באמצע היום לכבות את הטלוויזיה, פיזית, את הכפתור; והמחליטים החליטו, החלטות של משברים, לבצע הקרנה חוזרת, עד שהוחלט להפסיק את ההקרנה החוזרת. וזאת מתוך תקפות לאחריות מכלילה.
שוב, מיליוני אנשים חוו משבר מיידי וזה כולל ילדים. מעבר לתוצאה שהושגה, מהתוצרים שניתן היה לשער, הוחלט להתעלם. וזה שצולם נדרש להיתפס ולשחזר.
הוא הרים את הידיים.
מישהו חייב לעזור, מישהו בטח עוזר. במאה החדשה שניים מתפעמים מן החזות של אדם שבעל כורחו עולה באש. מבעד לחלון הם ממשיכים בצילום, כמו אותה כתבת איטלקייה שלא יכלה לעשות דבר מלבד לתעד… והוא, שמקומו בעולם, מתמודד לא בתחנונים לעזרה, אלא בקול כזה שבו חוזה הוא בפני התהום, שבה למילים אין מקום, שביל אחד, לא מאה נוספות שמהן ניתן לבחור, מי יודע? חוזה. מעניין איזה צליל יש לאהבה? האות ניתן, האות הופיע, האות פג ואנחנו צפינו בדרמה בזמן יחסי.
כמו ברמאללה, כמו כאן, כמו על הכביש
מאז פגשנו אנשים בעמדות מפתח שיש בכוחם לפרגן, אבל הדרישות המקדימות… אוי… הדרישות המקדימות כדי למלא את אותן עמדות – לעצום את העיניים ולמצוא את האשמים בדמות חוסר התפקוד המשווע בפנים של העוני. בהתחלה קראו להם עולים, אחר כך קהל-העובדים ולבסוף מלבד הספר לא נשאר דבר, אפילו הילדים מתנכרים. מתנכרים להיסטוריה של ההורים שלהם.
אדם אחד בא והסביר לנו שלמציאות יש כל מיני רבדים, גוונים, איש מהעידן החדש, אורין, סט, ואז שמנו לב שהמציאות הזאת דוברה בכל המדיות השונות, בסופרמרקט, בפילוסופיות של המאה הקודמת, בתעשיות הכלכליות שבהם היינו מעורבים… איך זה שלא שמנו לב שהמכנה המשותף לכל ההופעות הייתה האמונה שהאדם רע ביסודו. ולכן לטענתו, מבעד לחלון שלהם, הזכות למנוע חופש של ילדים הפכה להכרחית.
מבעד לחלון ראינו את אותו אדם שגם הוא בעל כורחו היה שרוע על הכביש והיה זקוק לנהגים האחרים שיעצרו ויגנו עליו או לפחות ידריכו אותו לקראת קבלת האות השמיימי. הייתה לו משפחה שהזדקקה לו… צדיק אחד נמצא, וע"פ דברי החכמים, זכותו של הצדיק מגן עלינו. כל הנהגים האחרים נקראו לתשאול אשר מצאו את הסיבות הנכונות: הצורך הכלכלי, הלחץ מהמינוס, התקרות הגבוהות של בתי המשפט של התרבות המנצחת, כך סיפרו הכתבים.
במרחב שיש בו "האקרים" ו-"ליצנים" זהו מרחב של חרִיגוּת. אז הוא מביט על המסך, הוא משמש כעד והוא מסמן אנשים. זוהי חריגות במובן שמתוקף היותו בן-אנוש, ההשוואות מול אותם אנשים בחייו הפרטיים בכל כוחות נפשו ומתוך חופש בחירה, ניתנות רק להתעלמות, והתעלמות כל תפקידה גניזה לשמירה ממושכת מפני "הסכנות" של העולם החיצוני שבכוחן להוביל אותו לרעב. מה הן הסכנות ומה הוא הרעב, אתם תחליטו.
בשנה וחצי האחרונות להקת אנשים מכל העשירונים ומכל המגזרים ומכל תתי הסגמנטציה נמנעו מלעסוק בקורונה כאשר הקורונה נגעה בהם, השכחה או ההתעלמות היתה מועמדת נבחרת. במשקל דומה, הוא נמנע מלהתעמק באנושיות שבו ומפה הוא מסמן את החשודים בפוטנציה. הוא טעון מראש, לא דף חלק של מקצוענות חסרת רבב.
כפייה מערכתית על פרט היא התולדה של שרשרת אירועים שאינה משתמעת לשני פנים, החוק השלישי של ניוטון, פעולה ותגובה; אתה גונב, אתה נתפס, אתה נענש.
האם יש צדק בדברים?
הבגרות מלמדת אותנו שיש רוע: מי לא חווה את הכאב של ההפסד, שירים את ידו? ובזמן הכאב מי לא ראה את שרשרת האירועים, חיפש סיבות ואז תשובות, ונתן לה תוקף? הגעתם למצב שההפסד לימד אותנו שכואב בצורות שלא ידענו בילדותנו. זהו כאב חדש שלא נוגע לתובנה על שבריריות החיים שירשנו לאורך תקופה של עשרות אלפי שנים, אלא על ההפסד של השקל האחד – הסבר ממש מעבר לפינה.
המערכת היציבה, בצורתה הנוכחית, אינה מעוניינת לחוות את הכאב הזה, ולכן אדם בישראל, שנמצא בחוב מול גופים גדולים מאוד, במלכודת העכברים של רוברט קיוסאקי, ניתנת לו הזדמנות אחת. בהזדמנות השנייה, היחיד ללא העו"ד, שמכיר מפלצות פסיכולוגיות, ובכוחו לסייע ולכוון, לגשר על פערים בלתי נראים, להכניס את הדברים לפרופורציות… מתחיל לאבד את היכולת לנוע.
תנועה. מי לא רוצה לתת לילדים שלו את הזכות לנוע?
בהיקש ספרותי, גודעים את העץ ממקומו ושופכים נפט מסביבו כך שזכות של ניצוץ חיים חדשים לא יתרחש. חונקים אותו, ומה קורה לעץ בעולם הרגשות שלו? אני לא יודע. אני כן מבין שאנשים שלא מסוגלים ללמד את הילדים שלהם אנגלית חופשית, הם השורדים-האחרונים בתחילת התרבות-הגלובלית.
איזו שרשרת אירועים רלוונטית יותר להבנתכם?
ענישה שמתבססת על ההיקשים של אלה שנושאים ונותנים על עתידו של הפרט, היא נוראית. בגלל שהמערכת אינה יעילה, הפערים קיימים, הלהט הנחבא מאחרי הקלעים שרק מי שנמצא בחוגים מסוימים מסוגל להצביע עליה. הפרט אינו יכול לעשות היקשים על הפערים, ולתת לעצמו תוקף, כפי שאנשים במערכת האוכפת עושים עליו, ונותנים לעצמם את התוקף. פער של מידע גדול מידי. דוגמה פשוטה: איש אבטחה שיום אחד פועל ביתר שאת כי הוא נמצא בלחץ רגשי והוא יודע שהוא לא יכול לחשוף את הלחץ, רק לשחרר אותו. מי לא נמצא בלחץ?
דיסקרטיות.
ההסתמכות על ההיקשים מתוך נגזרות של נתונים זאת למעשה הסתמכות על אמונה שאין לה תוקף של מציאות אחת. למה? רק טיפשים חושבים שהמערכת צודקת. הם שכחו שמדינת ישראל מוגדרת "כדמוקרטיה פגומה" (ויקיפדיה, ויינט) כמו ארה"ב, רק ששם יש חוקה ויש חובה להנגיש את המידע לציבור הרחב.
אני לא זוכר אף מאמר אקדמי שמאמין שיש מערכת צודקת, מה שכן יש, זו מערכת עם מסה אנושית שתעשה הכל ברמה הרגשית כדי להישאר מאחרי הווילון הוורוד הנועז של הדיסקרטיות.
אני חושב שאם מסתכלים עליהם מבחוץ, אפשר להבין אותם. וזה בסדר, הם בסדר, רצוי לכם לכבד את הרצון שלהם לדיסקרטיות,
זאת אנושיות.
מי שחושב שהמילים נועדו כדי לערער את המערכת, לא רוצה לספר שהמערכת כבר עכשיו ברגעים אלו איננה יציבה: סיבה אחת, ולאחרונה גלויה יותר – בגלל התקווה שמספר חזאים מספקים לצופים "ומחליקים" את שרשרת התגובות העצומה יותר שמתרחשת מסביבנו, מאחרי הקלעים, ובהם אזורים שלמים שהופכים למדבריות ללא מים, בזמן שההשלכות לכך הן מדיניות, מצטברות ומתגבשות בפועל… ויש סיכוי שאזרחים משלמי מיסים יקבלו את זה בהפתעה. זה כבר לא יהיה "שם", בגרמניה, בסין וכדומה.
דבר שני: איך בגלל שקל אחד, חוקי, שהוא אפילו לא חוב, הוביל שרשרת אירועים שבו בן אדם אחד קיבל עיקול של מעל ל-8000 שקלים. אותו בן אדם חי במשפחה של אנשים שוויתרו על האנגלית הבינלאומית למען משהו גדול מהם. כמובן שהמערכת של הצדק בנויה על הבסיס שיש הוכחות חד משמעיות, והיא תמיד תצדיק את עצמה וזה קורה באופן אוטומטי: שקל ישראלי חדש, בגלל שקל אחד… אתם יודעים איך הוא נראה? זה בצבע הכסף, זה עם הציור של העלה המשולש מאחורה. תניחו אחד כזה מולכם, תסתכלו עליו, תשקלו אותו. אחד, רק זה.
לתת לילדים משכבות חלשות לכאורה את הנגישות למידע מהמערכת, לאורך דור שלם, שהוא דיסקרטי ביחס אליהם, הוא צֹרֶך כדי לשמר על דמוקרטיה שלא תאבד את ערכה כפי שהערך של הכסף מאבד את ערכו. במילים אחרות חוק ביקום שטבעם של דברים להישחק, ולספר לילדים ולהורים שאין מצב כזה, זה לנסות ולמנוע מהם את חופש הבחירה.
אושבונים תתי מערכות חדשות עם גיבוי חוקתי שתומכים את מערכת האם.
זהו אינו פייק ניוז, זאת נקודת מבט אפשרית אחת שאינה מתיימרת להציג את עצמה כאמת, או כאמת היחידה. ונכתבה כדי לייעל את המערכת שאנחנו נשענים עליה מתוך שיתוף פעולה.
