כשאותו נער העלה את המונחים וההגדרות הכלליות למה הוא מפחד להזמין מישהי שמצאה חן בעניו לסרט, בליבי כעסתי. אדם בגילו לא צריך לדעת את הדברים האלה. כשאני הייתי בן 13 חשתי לראשונה אהבה, לפני שזאת נקשרה במושג. איך הרשו דבר כזה?
זה לא כאילו משהו חדש, זה מהדברים הרציניים מאוד שגורמים לי לרצות לעשות Switch Off ל-"גורמי האכיפה" השונים כשזה נוגע לאושר של הילדים שלי.
ואולי גדילה נורמלית נקשרת לכלכלה, עוד מעט יעלו לי את הטיעון של המלחמה ואת כל "המפלצות", "הגדולות", "והשחורות", שנמצאות בכל שכונה ובכל אדם כי הוא "רע ביסודו", שהיו כאן לפני המלחמה. בגלל זה הכל כל כך רשמי, בגלל זה כל כך הרבה חוקים, בגלל זה צריך כל הזמן להצביע, על האחר שבתכונו, בגלל זה צריך למנוע מקהילות להתקדם. זו אמונה, שמבוססת על מתמטיקה פשוטה, 1+1, ויש גם נגזרות, ונעלמים, את ההגיון בסוף מצאו.
להזריע טוב בעולם אמורה להיות התמה המרכזית, ברמת של בן אדם לחברו, בן אדם לילד. הקהילות הסגורות בישראל, כשמסתכלים בדיאבד, עשו חכם.
בסרט 海街 diary, "אחותנו הקטנה", אני מוצא אנשים שהדברים הללו אינם משנתם. אתה רואה חיים נורמליים, של ארבע אחיות שאתה אומר ביחס למה שאותו נער אמר לי, שעליהן שפר מזלם. דרך אגב כשאתה מתחיל לדבר עם אנשים בעולם, אז אתה גם פוגש את זה בצורות אחרות.
הלוואי ואני ובת-זוגתי, מי שלא תהיה, נזכה להעניק את הבסיס הנכון לבנותינו ובנינו. איך הבנות בסרט היו חיות בישראל אני לא מבין.
כשמתחילים לעשות טיולים בקצוות הבנתי את העניין הזה של הקלוריות, שאתה מוציא יותר ממה שאתה מכניס, ושלאכול זה לא דבר כזה חשוב, כלומר כמו שאני במקום הבטוח שלי, מספיק איזה חטיף אנרגיה או שתיים ובערב הארוחה. הרעב לא כזה מקום מרכזי כמו הסוף, עוד מעט אגיע לזה. ש-Freeze Dried food שחוץ מזה שזו חתיכת הוצאה, זה לא כל כך טעים, בגלל זה.. אתן יודעות מה עשיתי ביום החמישי שלי כשהגעתי לרייקיאוויק (Reykjavík, מפרץ העשן)? התענגתי על פיצה איטלקית חמה מדוד איטלקי אמיתי. תענוג שלם. שאני אוהב ציפורים. וזה מוזר, למי שעושה ספורט אני מניח שזה נורמלי בשבילו, אולי בגלל תחושת הבדידות שחשים שם בקצוות, אולי בגלל הסכנה, אולי בגלל המרחק מהבית, מלא דברים שאני עושה היום הכנסתי להם מצב של יעדים כמו ברשימה to-do list, אנשים עושים 20 ק"מ ביום, לי היה באמת קשה עם 10 ק"מ ביום בעליות וירידות, עם 15-18 ק"ג על הגב, ואתה שם, אי אפשר לחזור אחורה, מתרחשת שם איזו סערה, אתה בעולם אחר, זה עולם מיסטי. אני מתכנן לחזור על זה, זה בדם שלי.
חשבתי: כשהאחים-אחיות שלנו יחזרו מעזה, אולי אחרי שיעברו את כל הדברים הרשמיים, נעבור איתם מסעות כאלה בעולם, זו תהיה משימה לא פשוטה, עם צוות מינימלי. חבל שאנשי תרבות במערכת תופסים את משרות המפתח קרוב-קרוב אליהם, פותחים את הדלתות רק למי שדומה. זו אינה האשמה, זו מציאות של כאב שיש לתת לה את המקום לדבר. מכל קצוות התרבות היפה שלנו יכולים היו להקיף אותם מעמדה בעלת משמעות, מנקודות חיבור אחרות, הבדלים תרבותיים הופך אותנו לשלמים וחזקים כלכלית, תרבויות מקומיות שהם מעבר לסביבות עבודה יומיומית. לשחרר. זה נושא לפרק אחר או לדיון בדמוקרטיה חופשית.
קרדיטים
Photo: A Person Standing On Crashed Plane by Frederik Sørensen @Pexels.
באמצעות נעלם קבוע, היכן שכדור הארץ מתפרק לגורמים, מִסִּבָּה הנעולה מפנינו התפייסו להשיק אלינו דווקא, לעורנו, נחלי מגמה, זכוכית געשית, קרחונים, שם הייתי, רגע לפני שפגשתי אותה… עכשיו השהות בלעדיה, פומרולים, שבועות לפני שהמלחמה החלה בדרכה, גלידת סניקרס. הזמן היקר איתךְ. לפעמים שמעתי ציוץ של ציפור, פה או שם, על הדרך פגשתי אחר, גרמני, גרמני ויהודי על הדרך, הסכמנו שרק דמיינתי, שהיה זה שגעון, זיכרון אבות.
בַּאִישׁוֹן לַיְלָה התעוררתי ומצאתי את מילות ההוויה: עם ישראל חשוב לי, היא יותר. ויותר מהקהילה שלתוכה נולדתי. באוזלת-יד נפלתי לנקיק הבגידה, מתוך רצף הסדקים שנִקְרוּ בנתיבי-הדרך, וברגעים נתונים שחברו אחד לשני, כמו בזכוכית במשבר, נקשרו אחד בשני, כמו זה של המכור לטיפה המרה ובו העולם קורס. קו של משבר שנמשך עד אֵלַי, לרגע ההוויה הזה ממש; להיוולד מתוכם, לתוכה של באר יבשה, מהמשברים שחוויתי, שנוצרו במתכוון, בכוונה תחילה, באמצעות בעלי-זכות-הבחירה, או האינדיבידואלים שלמדו להפחית מערכם של אחרים כדי לקבוע שורשים, גם אם כך הארץ בכוחה להיות נוכרייה כלפי יושביה; קשה האדמה לאדם אשר מקבע שורשים מתוך ניצול משאבים הקשורים לבינתו של האחר, ולפרוח ללא התחשבות בסובבים, ללא מתן תמורה; גם ליער יש דרכים לדבר, או שיגלה שהיער יתקיים למען ילדיו שלו. איש ללא עם.
לפני המשבר הגדול, זה האישי, בניהולם של אותם הסדקים, נוכחתי שסדרי-עדיפויות ממקמות אותי דווקא בטוב. ואחריו, לי ניתנה האמת; לא שביקשתי, לא שהייתה ברירה, טבעת של אש הונחה על כף ידי, הזכות להינשא לו, מכורח המציאות שצצה לה, לגעת בגלימת מלכות, להקדיש את עצמך אליו, לרוח הקודש, אלוהים. רק שהוא מרתיע. לא בגלל שזו מהותו, הרי הכל זה רק טוב; אנשים שהגיעו לרמות שונות של מציאות באמצעות מדיטציה, ואלה שחוו משברים, כמוני, יוכלו לתאר לכם את הטוב הזה בבכי וטוב ממני. הוא מרתיע כי זה שאתה יודע את "האמת" זה לא אומר שיש לך את כל התשובות, אנשים מתים: לנו הזיכרון המשותף לַדָּבָר, זו של האימה, של תינוקות שנשמתם נמסרו לאותו בורא, דרך אלה, שהחזיקו אותם בשבי, שמאמינים באותו "בו", או מתפללים לדמותו. כל שאוכל זה להמשיך ולהישאר עם סימני השאלה שגדולים ממני, אדם אני "שיודע", בשונה מאדם "מואר", שזה לא אני, תחת אל-כל-יכול נאלם. למרות הרָעות ניתן ללכת על דרך-ארץ, אולי זה הדבר היחידי שניתן לִלפּות לשם מיצוי קול-ההיגיון שאחת מהתושיות שלו זו אחיזת-עיניים, וזוהי "סכנה" מבחינתי, זה לחזור אחורה. זה להסתתר.
גם שהיא אינה שלי, לא נוכחת בעולמי, לא עובר יום ללא שאני מתפלל עבורה, הטבעת מוקדשת לה, היא זו שהופכת כל תפילה למתוקה, זה היופי של טוב ליבה. היא זו אשר ממלאת את הסדקים, את חוסר הוודאות, גם אם לזמן קצר, מעניקה משמעות היכן שהאל הזה הכל-יכול אבד.
אולי לזה התכוון החכם-באדם, שנולד לזמנים של שלום ושגשוג חוצה גבולות, שהצליח לראות את אפסותו של אותו האל באמצעות הקיום של האחת, של בת-הקול, באמצעותה, באמצאות קולה, לה הקדיש ספר שלם, שכולו שירה של אהבה, ובזקנתו לאנושות כולה. אם אתם אנשים מאמינים, מאמינים בטוב ליבם של היושבים בישראל, אנא כל בוקר תקדישו את הדקה אחת להתפלל עבורם, למרות המשברים.
זה גם ההבדל בין לשים את מִבְטַחכם באנשים, בעם, באנושות, לאומת לשים את מבטחכם באדם אחד, אם אתם מסוגלים לכך.
לכעוס זה פתרון פשוט, זה יותר קל, זה יותר נגיש להצביע על אחרים. להתמודד ללא סביבה תומכת יכולה לעלות כסף, ובמקרים רבים ללא תועלת מרחיקת לכת. אם אתם במצב קשה, שאף אדם לא יכול לשפוט אתכם אפילו, גם אם נפסק לרעתכם ע"י הכנסת של מטה, תדעו שישנם מצבים "קשים" משלכם, כל כך קשים שהעולם פשוט מתפצל, לכאורה ללא אפשרות בחירה, כדי להקל עליכם אסכם בשאלה הבאה:
ילדה קטנה בין המונים איבדה את אמא שלה. לאבד זו מן מילה כזו של מבוגרים שאיבדו את המשמעות של המרחק של אלה בין ההמונים בעיר, עד אשר שאנחנו מאבדים באמת, אהובים או משמעות, פעם שמעתי שקוראים לאחרון המוות של האגו… התקרבתי אליה ושאלתי "איפה אמא?" היא רק בכתה. קראה קינה של ילדים אבודים לפני שהם מאבדים את תחושת הביטחון בחיק הוריהם, אובדן של ילד הוא משהו שונה, דרכם ניתן לראות איך הקשר לעולם לא נפרם, בינה לחיק אימה האוהבת. פשוט למדנו לשכוח, כי למדנו לפגוע, למדנו לא לסלוח, וכך מתכהים, חושינו, בנינו לשמי התכלת שמעלינו, עיני הורינו. מצאנו אותה, או יותר נכון אמא מצאה אותנו. לראות את האמא מחבקת שוב את הבת שלה, לא ניגמר ברגע שהמטבע ממתכת יקרה מצא מנוחה בין אחרים בקופת ילדותנו, שהוא הישג של הילד… ולמה אני מתכוון כאן? רגע לפני המפגש המיוחל, שאלתי אותה לשמה ואם תרצה להחזיק בידי. היא רצתה רק אותה, את אמא, לרגע רציתי להרגיש אבא שמחזיק בידה הבוטחת של ביתו. אנחנו, הרווקים, לא נדע איך הרגישו ההורים שאיבדו את הילדים שלהם בנובה עד אשר אנו נהפוך לכאלה. לזכרם של אחיי ואחיותיי. שבת שלום.
איזה כיף זה לדמיין אותנו נכנסים למקלט: אני למקלט שלי, והיא למקלט שלה. אני בלוד והיא, בת-ישראל, אי שם, בפנים גוש דן. יושבת במקום ההוא בטח על כיסא מפלסטיק ותוהה. אילו יכולתי לדמיין אותה תופסת בריזה תחת עצי התמר, ביום זה הקירות יצוקים בבטון. למה העולם נראה יפה יותר איתה? למה המקלט שלי הוא מקום בטוח יותר כאשר היא חוצה את מפתן המקלט שלה? למה עולם שהוא אפוף בעשן, בספקנות, בהמתנה, ברור כשמש כאשר היא פוקחת את העיניים שלה, מביטה, מוקפת באהובים שלה? האייתולה, או המשנה שלו לקולות האלוהים, מכין לנו הפתעות, ציוצים, מִקווה של שלום, אם בעולם הזה או בעולם הבא… ואני, עוד רגע עוצם את עיניי לקראת סבב הלחימה הבא. 18.06.25 | 02:04 AM.
ישנתי איזה שעה, שעה וחצי, ואז התעוררתי, לרגע דימתי שזה רק חלום ששרוי היה מחוץ לחלון, אולי בזמן מלחמה חלום וחלון נקשרים זה בזה, מן דרך שכזאת לחיות בעולם של קסם שבו החי, הדומם והפרשי הלחצים יכולים לדבר אל בני-ובנות-הנפש. אולי זו הדרך שלהם לדבר אלי, בדרך האניגמטית הזאת. אני מקווה שאת בסדר שם, כוכב חמוד שכמוךְ. תהיות, למעשה שתיים. 09:04 AM.
"אני אפילו לא נכנס לזה", זה אני אומר לכם מהניסיון המר להיצמד לאנשים שראו בי "רק" ככלי.
בכל אדם יש נר, ובבוקר היום אתם כפרחים הפורסים את הכותרת-הראשית לשֶׁמש ולחיים, ומתוך שבריריות שאין דומה לה אצל הפרח האחר, שלצידכם: נראה לי נפלא.
המשפט הראשון מצריך התייחסות כי הוא נוגע להשלכות, אמונות והרגלים של כל אחד ממכם, מאיתנו, וכמובן גם לשפה עצמה.
אנסה להציג לכם את "התופעה" של המתנות שאני עומד לדבר עליהן, באמצעות הסמכה בין שתי דוגמאות: אחת יומיומית, ואחת קיצונית, לנו, בשלב זה. זהו נושא רגיש, רגיש מעבר למה שהעם בישראל חווה ברגעים אלו, זה נוגע "לפערים", פערים-חסרים, פערים לא-נראים, בחברה הישראלית שנוגעים בשאריות שבין:
תחושת השייכות הלאומית, אולי בהקשרה הדתי, לפרשנות שתרבות אחת מפרשת תרבות אחרת / בין מוקד עלייה אחד לאחר / בין קהילות שונות, מן הצד האחד.
וההתכנסות-לקבוצה-שאליה-נקשרתי, מן הצד השני.
אני רואה את זה מתוך הקהילה שלי, מתוך הנוכחות שלי בחברה הישראלית. אני רוצה להתמודד עם זה, כְּעַם אני רוצה להתמודד עם הטראומות שאנחנו נושאים, כי באמת ובתמים אני מאמין שיש דבר כזה אור או מטרה נעלה, אינדיבידואלית, שהיא שונה ומשתנה מאדם לאדם, שיוצרת גם מתחים מטבע הדברים, וכדי להטיב לאחר. את-אתה, מתוך הנוכחות שהיא אמיתית, שלכם, תוכלו לעשות זאת.
נדבר על הטוב, "הרע" הוא המיסוך.
כשאני אומר "אני לא נכנס לזה", אני מתכוון לקושי שהשני נושא בעקבות פעולה יזומה של אינדיבידואל. תחושה כואבת שלא אמורה לשרות לאורך זמן ושלאחריו האחר אמור לצאת עם תובנות חדשות, להמשיך ולפרוח. במקרה הזה "המתנה" נועדה ל-"עם היהודי", או "הציונים".
מכאן – במקום המשפט הראשון אכתוב – אני לא נכנס לזה, כעיוור.
אני משתדל לא להיכנס לזה כעיוור.
לפני שאדבר על המתנות, אדבר על מקרה שאותו אני מבקש להפוך למקרה ההתייחסות, מקרה "קל":
לפני כשבועיים עשיתי קניות בסופרמרקט עם אבי. גברת, דודה, התיישבה לצד שער-היציאה ושאלה אותי אם זה אבא שלי, עניתי בחיוב. והיא בקשה שאמסור דרישת שלום לאימי ולדוד שלי וגם סיפרה לי שדוד שלי כבר לא בא לבקר אותם ושאימא שלי באה אליה בעבר כדי לקבל שירות מסוים.
אמרתי לה בסדר.
אלה רק מילים, נכון? שבהם ישנה היסטוריה, וישנה גם משמעות לכל המילים המדוברות הללו, ואם אוסיף שהמילים כללו טון של ביקורת?
אני מניח שכאשר אתם רגילים לצפות באופרות סבון ממקור מסוים אז קשה לשים לב שאנחנו מתמזגים למערכת ערכים מסוימת, או במילים אחרות לביקורת. אני רגיל 🙂 לתרבות צפיה מסוימת, זה חלק מהתרבות "הלאומית" של כל הקהילה שבה גדלתי. תרגיל בשבילכם, תבחרו מדינה מהמזרח, ותתחילו לצפות (אני מניח שגם מדינות סקנדינביה, אולי). אצלי, אני בכל אופן, חי בין שתי מערכות מוסר שונות, חינוך ממלכתי שונה. למשל: הסדרות הללו – זה בדרך כלל מעמד ביניים גבוה, וכל המשפחה (המורחבת) בסלון וכולם מעורבים בבעיות שהדמות הראשית נקלעה אליה – המקהלה חיה ובועטת. והנושאים… אני מנסה להיזכר בנושאים שלא נוגעים לזוגיות, אהה כן – הארגון בבית, וזה ממש מעט. גם כאשר מדברים על פשיעה, היא חלק מהשפה כדי לבחון את נושא הזוגיות, לבחון אמרתי?
השהות הזאת בסלון, שם דודה הציבה אותי, והתייחסתי לזה כמובן מאליו, נורמלי, וזה בסדר מצידי גם עכשיו.
כאשר העברתי את המסר לאבא'שלי, הוא התחיל לדבר קצת בביקורת ותיאר לי שדודה לא עשתה את העבודה שלה כמו שצריך וגם המחיר המופקע, מילא הייתה עושה עבודה טובה. ובנוגע לדוד שלי, שעם זאת שהוא היה בא לבקר אותם, היא יכולה גם להתקשר אליו לפעמים.
בקשה כשרה, לגיטימית אני מניח. חלק מתפיסת עולם.
האינטראקציה של חיים בין שתי תרבויות שונות יוצרת גם משברים של מבט ולרבים גם בין-אישיים: דוד אחד שנשוי לאחת כבר 50 שנים, עם נינים, לפעמים אני רואה אותו בדוכן ההימורים של הלוטו/טוטו בקניון, מכירים? שיש מסך עם הכדורים האינטראקטיביים, שקופצים, וזה מרגיש בערך כמו לצפות במשחק פוקר שכל הנוכחים ממוקדים בקלפים שלהם ועצם זה שהם נוכחים יוצרת תחושת קהילה? זה דווקא יפה. ופעם אחת המגיש בדוכן אמר לאותו דוד משהו כמו "אתה עם כיפה, לך לך מפה ואל תחזור", באגרסיביות, בקול גדול, והוא האריך את דבריו, אל מול כל הסובבים, והסובבים שבסובבים שבאים לקניות ברמי-לוי. כשהסתכלתי על הדוד הזה, ראיתי את המבט שאתם יכולים לייחס לנער חסר ניסיון שדיברו אליו באותה אגרסיביות, משהו שאולי נשאר אצל אנשים שבאו מהמזרח הרחוק, ולא רק. זה לא ליישר מבט מול התוקף, אולי אפילו להיות אגואיסט, אנוכי, או אני לא פראייר.
בגלל הפער שבין תרבות אחת שאני חי בה, לבין תרבות אחרת שאני חי בה, אני יכול לומר שאותה דודה יקרה, כל עוד חיה בתרבות אחת, הביקורת שלה היא גם סוג של משוב עם המלצות, רצון להחזיר את האיזון המשפחתי, שלמעשה, כאן ועכשיו – לא יכול לחזור. כי זאת תרבות אחרת, כי הכלכלה היא אחרת, כי מערכות היחסים אחרות. (זה לא ברומא תהיה רומאי, זה נורא להגיד זאת כי זה סותם את כל אפשריות הבחירה הקיימות בעולם החופשי). ממה שאני רואה, השאריות יוצרות סבל.
השוני הוא לאו דווקא מסיט, השוני הוא גם האומץ המודרני להכיר – גלובליזציה של תרבויות, ואני ממש נדהם מזה.
למילה "מודרני" יש גם "פוסט-" חחח – אז אתם יכולים להחליף ל-עידן החדש.
באותן סדרות תמיד יש גם את הסבתא החכמה. בנוסף לגיבורה הראשית – בדר"כ, הפרוטגוניסטית, והאנטגוניסטית – זאת שמנתבת את כולם. ולפעמים אולי כדאי להתייחס למקרה שהבאתי כאילו זה סיפור לא מציאותי, כי כולם ביחד בלי שותפות של תוקף חומרי —> בדרמה, כולם פשוט ממשיכים בחיים שלהם, כלומר המעורבות הכלכלית הצטמצמה לתרומות לבית הכנסת השכונתי.
לזה אני קורא עולם משתנה :))
אני מכניס הומור כי לפעמים אני מרגיש שאני חי איתם בדרמה, וזה מצחיק אותי לפעמים, כלומר אולי התבגרתי, אולי התאוששתי.
והדמות המתחרה, הדודה, האנטגוניסטית, יכולה אולי להיות הסבתא בסרט אחד, בסרט הזה אבא שלי כעס והבנתי שאת המסר, למרות שהבטחתי, יש להניח לבריזה לעשות את שלה, את-אתה שומעים אותה?
תרגיל: זה קשה כרגע, אני לא חושב שזה קל, השיבה שלהן אינה שלמה, "המתנות" ש-"החוטפים" מסרו ל-דורון שטיינברכר, רומי גונן, אמילי דמארי, היקרות, שחזרו אלינו, יש לקחת בפרופורציות ואת המסר לשחרר. אל תחפשו משמעויות, רבדים, צבעים וכדומה. במקרה הזה אבקש שתתמקדו בפשטות – החכמים ביותר לימדו לפעול מתוך חמלה את דרך החיים הנעלה.
הפוסט הזה הוא תרגיל במודעות עצמית כדי ללמוד להיות אדם טוב יותר, זה לא סוף הסיפור עם הרעיון של הדודה, להיות מגשר מהכיוון של הטוב.
כמה "צדק" בתי-דין הצליחו לנהל בתקופה שלפני שנעלו את ספר-הספרים?
מה זה אומר להיות אדם מודרני?
האם אדם מודרני אומר, שזה לא אדם-עתיק? כמו שפרח זה לא ציפור, לא דוב, לא שמיים ולא אדם?
אני שואל את השאלה בהקשר להיסטוריה, למושג "היסטורי”? שהקונוטציה אולי הראשונה שעולה זו שרשרת האירועים, אך אם שרשרת האירועים הוא הדבר שאנחנו חיים אותו, האם בתי המשפט והמדיה מסתמכים עליה כאמת, האם עדות היא אמת? האם העיתונות מספרת על האמת דרך עדויות ממקור ראשון?
העוגן הראשון בדרך לפסגת ההר של הידיעה בהקשר לאדם המודרני הוא, היא – ההיסטוריה הכתובה.
וזה ממש מעבר למה שמלמדים בשיעורי תרבות – על המצאת הדפוס, וזה מעבר לדמוקרטיזציה של הגלובליזציה – לחצני השיתוף, יצירת של היסטוריה נוכחת.
זאת תרבות שאנחנו כבר חיים אותה, שבה את ההיסטוריה הכתובה, ההיסטורית, משנים, ללא שהצופה יבחין ולכן יבחר בכך.
מי שעוסק במאפייני התנועה של האינטרנט מודע לכך שצריך רק להגדיר מחדש את ההגדרות הטכניות השונות של מקור הידע, האתר, שמעסיק את הדעות השונות כדי ליצור תנועה (traction) נרחבת יותר, חיכוך, כדי לייצר, כדי להניע לפעולה, כדי להבנות דעות, סטטיסטית 0.005-10% למשל.
ואיך? איך אפשר לשנות את ההיסטוריה? ע"י כתיבתה מחדש.
זה לא כאילו אתם בוחרים את ראש הסיעה הבאה וכך מקווים לטוב. זה לקחת את שרשרת האירועים ולשנות אותה -בתפיסה.
הערה: כתיבה יצירתית על עולמות החברה יכולים ללא כוונה תחילה להכליל ולהטעות, על כך אני מבקש סליחה מראש. אנא קראו את הטקסט כמו שאתם מבינים פילוסופיה ספרותית אשר מניחה הנחות על המציאות, מסיקים הנחות על המציאות ומתוך עולמות הרגש האנושיים. ממני אליכם מתוך כוונה להשרות אושר כתוצר של ההתאמצות בלהבין
