Blog-alef

הנושאות את שם האב

Amir Pri-gal

כשאותו נער העלה את המונחים וההגדרות הכלליות למה הוא מפחד להזמין מישהי שמצאה חן בעניו לסרט, בליבי כעסתי. אדם בגילו לא צריך לדעת את הדברים האלה. כשאני הייתי בן 13 חשתי לראשונה אהבה, לפני שזאת נקשרה במושג. איך הרשו דבר כזה?

זה לא כאילו משהו חדש, זה מהדברים הרציניים מאוד שגורמים לי לרצות לעשות Switch Off ל-"גורמי האכיפה" השונים כשזה נוגע לאושר של הילדים שלי.

ואולי גדילה נורמלית נקשרת לכלכלה, עוד מעט יעלו לי את הטיעון של המלחמה ואת כל "המפלצות", "הגדולות", "והשחורות", שנמצאות בכל שכונה ובכל אדם כי הוא "רע ביסודו", שהיו כאן לפני המלחמה. בגלל זה הכל כל כך רשמי, בגלל זה כל כך הרבה חוקים, בגלל זה צריך כל הזמן להצביע, על האחר שבתכונו, בגלל זה צריך למנוע מקהילות להתקדם. זו אמונה, שמבוססת על מתמטיקה פשוטה, 1+1, ויש גם נגזרות, ונעלמים, את ההגיון בסוף מצאו. 

להזריע טוב בעולם אמורה להיות התמה המרכזית, ברמת של בן אדם לחברו, בן אדם לילד. הקהילות הסגורות בישראל, כשמסתכלים בדיאבד, עשו חכם.

בסרט 海街 diary, "אחותנו הקטנה", אני מוצא אנשים שהדברים הללו אינם משנתם. אתה רואה חיים נורמליים, של ארבע אחיות שאתה אומר ביחס למה שאותו נער אמר לי, שעליהן שפר מזלם. דרך אגב כשאתה מתחיל לדבר עם אנשים בעולם, אז אתה גם פוגש את זה בצורות אחרות.

הלוואי ואני ובת-זוגתי, מי שלא תהיה, נזכה להעניק את הבסיס הנכון לבנותינו ובנינו. איך הבנות בסרט היו חיות בישראל אני לא מבין.

אני מקווה שאתם כן מבינים, כי אתם חשובים לי.

קרדיטים

  1. Video: Our Little Sister clip – "Let's live together" | Trailer @YouTube.

ילד ההר

Amir Pri-gal

עשרה קבין של יופי, ותשעה של חוכמה ניתנו לה, זה מה שרציתי להגיד לה. באחד הנותר שניתן לי, מה עשיתי? אמרתי לה את זה, באותן מילים בדיוק. אוויל שכמוני. על אותו משקל, זה כאילו שהייתי מנגן לה בחליל. לא הגיוני, אני צריך לדבר בשפה שלה. הלוואי והיה לי את הזמן להיות איתה. אם היה לנו מלך שמבין בחלילים, ובטח בסיטאר, טאבלה ואולי אפילו בצ'לו עם אותו צליל עמוק שכזה, ובאולם רחב שכזה, אור השמש הייתה חוצה את כיפת השיש שמעלינו, צעדים נמהרים של רגליים יחפות, והצלילים היו משתנים, כי אפילו נגניו ומטוביו הם ממספרי הסיפורים שלנו, קוראי סוד הם. הייתי משוחח אתו על הזמן איתה. הוא בטח היה מוציא לי איזה משפט תזכורת שכזה שהזמן אינו אמיתי, שהחיים עם בחירת ליבי הם של נצח, ועם זאת שהזמן שלנו נתון לקלייה. אשליה. ואולי בכל זאת הייתי מבקש להיות אותו ילד שם בהרים, איתה ביחד, ובחוכמתו היה קורא לי להתנזר, לצאת למסע שכל מטרתו למצוא לי מערה, לקרוא כל חיי מחרוזת של תפילות, ואז לאחר השלבים הנסתרים מעיניו של האדם, הייתי אז נקרא ילד ההר.

קרדיטים

  1. Photo: Two children playing flutes on a mountain by chiến bá @Pexels.

זה עולם מיסטי

Amir Pri-gal

כשמתחילים לעשות טיולים בקצוות הבנתי את העניין הזה של הקלוריות, שאתה מוציא יותר ממה שאתה מכניס, ושלאכול זה לא דבר כזה חשוב, כלומר כמו שאני במקום הבטוח שלי, מספיק איזה חטיף אנרגיה או שתיים ובערב הארוחה. הרעב לא כזה מקום מרכזי כמו הסוף, עוד מעט אגיע לזה. ש-Freeze Dried food שחוץ מזה שזו חתיכת הוצאה, זה לא כל כך טעים, בגלל זה.. אתן יודעות מה עשיתי ביום החמישי שלי כשהגעתי לרייקיאוויק (Reykjavík, מפרץ העשן)? התענגתי על פיצה איטלקית חמה מדוד איטלקי אמיתי. תענוג שלם. שאני אוהב ציפורים. וזה מוזר, למי שעושה ספורט אני מניח שזה נורמלי בשבילו, אולי בגלל תחושת הבדידות שחשים שם בקצוות, אולי בגלל הסכנה, אולי בגלל המרחק מהבית, מלא דברים שאני עושה היום הכנסתי להם מצב של יעדים כמו ברשימה to-do list, אנשים עושים 20 ק"מ ביום, לי היה באמת קשה עם 10 ק"מ ביום בעליות וירידות, עם 15-18 ק"ג על הגב, ואתה שם, אי אפשר לחזור אחורה, מתרחשת שם איזו סערה, אתה בעולם אחר, זה עולם מיסטי. אני מתכנן לחזור על זה, זה בדם שלי. 

חשבתי: כשהאחים-אחיות שלנו יחזרו מעזה, אולי אחרי שיעברו את כל הדברים הרשמיים, נעבור איתם מסעות כאלה בעולם, זו תהיה משימה לא פשוטה, עם צוות מינימלי. חבל שאנשי תרבות במערכת תופסים את משרות המפתח קרוב-קרוב אליהם, פותחים את הדלתות רק למי שדומה. זו אינה האשמה, זו מציאות של כאב שיש לתת לה את המקום לדבר. מכל קצוות התרבות היפה שלנו יכולים היו להקיף אותם מעמדה בעלת משמעות, מנקודות חיבור אחרות, הבדלים תרבותיים הופך אותנו לשלמים וחזקים כלכלית, תרבויות מקומיות שהם מעבר לסביבות עבודה יומיומית. לשחרר. זה נושא לפרק אחר או לדיון בדמוקרטיה חופשית. 

קרדיטים

  1. Photo: A Person Standing On Crashed Plane by Frederik Sørensen @Pexels.

הלוואי וכל ההורים יחוו נחת שכזה

Amir Pri-gal

כשראיתי את הילדים מאנגליה, ממוצא הודי-יהודי, מדברים בשפה האנגלית, חשבתי על היַלדות שאיבדתי. על איך שהם נראים נורמליים. סקרניים, Playful, כמו הילדים בתל-אביב. איזה כיף לראות את הילדים האלו שלא חווים הגדרות חברתיות וממשלתיות נוקשות מידי, שההורים שלהם מרימים למענם את המטרייה בתקופות של קיץ לוהט. הלוואי וכל ההורים יחוו נחת שכזה.

המקום שנקרא בית

Amir Pri-gal

בשנת עשרת אלפים תשעים ושמונה למניינם, מצאתי טביעת רגל של אישה בעשור השלישי לחייה. אחד הזיכרונות הראשונים שלי היה זה שהוריי שהחזיקו בשתי ידיי, מביטים אלי מאחור, אוחז בתגלית הארכיאולוגית הראשונה בחיי. מאז אותו יום הוקסמתי מהחיים של פעם, של אלה שהיו, של אלה שכתבו אחד לשני בשפה של מרחקים וקראו למקומות שהם שוכנים בהם בשמות כמו "בית".

אני מדמיין אותם בכלים המיושנים הללו שנושאים אותם ממקום למקום, ממקום לבית, מבית למקום. מעניין אם כאשר פסעה כאן, פסעה למקום שראתה בו "בית". והאם הוא זכה לשאת אותה לאישה.

אנחנו משערים על הקשר, בגלל השירים שכתב, שירים בשפה של מרחקים, שירים על מקום, שירים עליה, ובקרבת מקום, לפני "הסערה הגדולה", בקרבת טביעת הרגל, כאן היה מקום מגוריו.

מעטים הם הזיכרונות שנותרו לנו מהאדם-החושב. בהתחשב שהיו חובבי נאומים, ומתחבאים בצללים, כך גם בחרו להם מלכים. אנחנו מחלקים זאת לשתי תקופות תרבות עיקריות: זו בהכוונת הישויות הפנימיות, וזו שאחריה באמצעות מיתוג: זהו ההסבר הנוכחי שלנו כאן לגביהם. בסופה של אותה תקופה התרחשה הסערה הגדולה.

ישנם כאן יסודות למבנים שהתנשאו לגובה, שתוכלו גם אתם לבחון. הייתה לנו דילמה אם לשחזר אותם. לאחר דיון מעמיק החלטנו לבנות כיפה-שקופה שתחתיה שיחזרנו "בית". אחד. בנינו את הסיפור שלהם בין מראות שונים של מיתוג. מסביבו עצי-זית, שגם להם מצאנו עדויות רבות במקום זה, שהנבטנו מה-"כספת", שהוא בית של צללים, שהאדם-החושב בנה לו בצפונה של "כדור-הארץ", תיארו לעצמם שיום אחד יאבדו.

מה קרה לאותו זוג בדיוק היסטורי, ואם בכלל היו לזוג… באדמה שכל הנושאים את צעדיהם עליה נועדו בטבעם להיקלות, היא תעלומה בעניינו. היא התעלומה בעיניי… מרגיש שמכיר אני את טביעת הרגל הזאת על האדמה. לראשונה, את הסיבה למה קוראים לאדם "בית", למה הוא קרא לה "בית". "הסערה הגדולה" הייתה בטח הרבה אחרי זמנם, הוא זכה לראות את עיניה, היא שטִבְּעָה את מקומה כאן, חיבר למענה את השירים שנועדו לליבה, זכו בילדים משלהם שהאחרונים גם הם הביטו אחור, [האדם הבוכה].

 

קרדיטים

  1. Video: Jacob and the Stone Cinematic Cover by Emile Mosseri @YouTube.

מהאורות שבחיים

Amir Pri-gal

בעולם האומנות, התרבות, ההפקה, חוויתי הרבה קולות רועשים, והייתי רק תלמיד, כחולם הייתי. גם אם הכרתי אותך לזמן קצר בלבד, היית אחד הקולות החמים בו, קול אבהי ואוהב, ואם רק היה לי את הניסיון שיש לי היום, ההבנה התקשורתית, אולי הייתי גם זוכה ליותר איתך. למשפחתו היקרה, רוצה אני למסור לכם את מה שלפעמים צריך להזכיר, שהחיים אינם הסוף, כפי שעלה-נושר תמיד מייצג את כל העולם החם והיפה בכל הממדים הפיזיים שלו. להגיד על מישהו שהביא לעולם משפחה לתפארת, אני יכול כרגע רק לדמיין את זה; מרחוק יותר, כתלמיד, הקול שלו בהחלט הודיע על כך בכל מילה יחידה שהביא לעולם. כמה מעט זמן עם מישהו יכול להשפיע לאורך חיוו של זה שנוכח בחיים, הקול שלך, הוא מהאורות בעולמי. מודה אני לך. אלון אבוטבול.

פופקורן

Amir Pri-gal

אנחנו לא דור המתוקנים, וטוב שכך. מתוקנים לא צריכים להתחתן, לא צריכים אותות, החכמים אמרו שָׁם, איפשהו שם, אנשי הכנסת הגדולה, הזוגות, התנאים, אמוראים, הסבוראים, הגאונים, הראשונים, מתשעים-ותשעה דורות לפני דור הגמורים, שהם הדור שלאחר האחרונים… שהם אנחנו. וטוב שאני כך, מקולקל, כך ידעתי לאהוב. ואז אמצא את הדרך להזמין אותה לסרט עם פופקורן… והלב שלי יזכה לרעוד מאושֶר. בגלל הקלקול, בגלל שאלוהים הזה שלא יודע להסביר את עצמו ושולח שליחים שאף אחד בכלל לא שם לב אליהם, או שהוא בכלל גרוע בבחירות, ולא שלם בעצמו. "משוגעים, משוגעים". אולי כל מה שאנחנו יודעים, למצוא פגמים. הלוואי שאותם מעט כל-כך של אנשים ישחררו את השוק (ולא של מערכת הבריאות) ואת המחשבה החברתית לחופשי. אפילו מערות אי-אפשר לקנות כאן. כדי שהפגמים יהיו הרבה פחות כלכליים ויותר של תיקון. הילדים הטהורים שלנו. וואי וואי כמה שאני הולך לרקוד יחד איתה.

קרדיטים

  1. Video: American Pie by Don McLean @YouTube.

בחלל

Amir Pri-gal

אבן גולל, זה כל מה שיפריד בנינו, ביני לבין אהובתי. ואז אחרי עשרות אלפי שנים, אבן הגולל שהיא בכלל משטח מלט מיובש שֶׁסַפָּקֶיה מפעל המלט נשר ברמלה וחברת החשמל באשקלון… יתפורר ונתאחד, העפר שלה בעפר שלי. העפר שלי בעפר שלה. הנכון שזה רומנטי? רומנטי למי שקיבל את המוות, אני מניח. ולא רק את החיים של החיים-לנצח, שאנחנו תמיד מנצחים בו, שהאדמה תמיד תהיה שלנו, שתמיד נהיה יפים, שנוכל לרוץ למרחקים ארוכים, אמא אדמה לא מרשה, בגלל זה ההרים כל כך קשים להשגה, זה א', ב' – אתאחד איתה, מושלם! שָׁם באדמה, אחרי שהתכריכים ייעלמו מגופינו, אחרי שכל מַצֵּבוֹת-הַשַּׁיִש יתאספו לאיזו פינה בעקבות איזה שטפון, או מלחמה מסוג אחר, לא יהיה מי שישמור עליהן… אחרי שהכתובות ייעלמו מעלינו, ונהיה אנחנו יום אחד מצבור של דשן לזַן של עץ שעוד לא נולד, שילדים עתידיים ישחקו בין צמרותיו, כפי שאני עשתי על עץ-הזית מאחורי ביתי, ויסתכלו על הכוכבים… עבדך הנאמן הביט כך על הכוכב הזוהר הזה שנקרא "אַתְּ" שהגיעה לפְּני-האדמה. נהפוך לפרחים, ואז לפירות, ננשור לאדמה, מֵי הפרי יתאדו, ומשם ליָם ובעידנים אחרים למקומות הרחוקים שָׁם שנקרא חלל, בחלל שלנו.

הקדמה: השבוע נתקלתי לראשונה בקבר זוגי ותהיתי, אז הזוג הזה שימש לי השראה לכתיבה שהבאתי לכם.

קרדיטים

  1. Video: אגם בוחבוט – אם זה זה זה זה (Prod. By Navi) @YouTube.

In the land of never-ever-ending wars

Amir Pri-gal

ושם גם היא הייתה, בהרצאה, הפניית אצבעות פוליטית, אך מעבר לזה, ומעל לכל, על האובדן. אישה שאימה שהייתה מבין החטופים, … סליחה… אני אומר מראש, זה נושא רגיש, זה כואב לכולנו עד בכי אם בדמעות או עם האומץ ללכת מתוך ידיעה שאולי לא יחזור… ואביה שנפח את נשמתו (המילה שמתארת את זאת קשה לי מידי)… ממדים פולטים של כלכלה, מעמדות, צדדים, רק לכאורה כי גם לשְׁכוֹל החֶזקָה למצוא דרך להתבטא דרך הנושאים שבהם הוא מוצא קשר אל שאר בני-האנוש, משנה את ניבו של הדובר; אנחנו בין אלה שחיים, שיכולים לעטוף אותם, את המשפחות, מודעים לכך בכל ראיון, קשה ככל שיהיה.

מה שאני כן זוכר, התחושה שיצאתי איתה שם, שנסתי לומר אותה לה, הבקשה שלה שניקח את הטראומה הנוראית הזאת לחיים כולם. בקשתי לומר לה משהו שהאפשרות למצוא נחלה, שלום פנימי, להירפא, היא אמיתית. זה לא אומר שנצליח לחזור לאותו מקום, ההשתנות.

אני יודע שיש אנשים שלא אהבו את זה, חלקם שתקו כאשר פגשוני, זו גם הייתה תחילת המלחמה, אני מבין, ואם הייתי מוצא את הדלת, או אם היה לי האומץ הנכון לפתח את השיחה איתה, שאני כבר מכיר את השכול הזה… שהשכול הזה יכול להרוס משפחות, שלא משנה כמה שתתאמץ, הסוף למאמצים לא מצאו פרי בחיים הללו. שכול שליווה הורה אחד עד למשבצת הזאת משַֿׁיִשׁ שנקראת קבר. תזכורת לאלה שחיים ומביטים לעברו, מבקשים מנוחת עולם.

התמיכה החברתית, אין לה ערך כלכלי, או פוליטי, היא ערך בפניי עצמו שמוצא מקום בשפתן של רוחות השמיים. הלוואי ויום אחד אהיה אבא ואוכל לחזור לכאן ולספר לכם את זאת שוב מנקודת ראות אחרת.

ומי זאת היא שהייתה שם? זה פרי הסברס המתוק ששכן לרגע בחיי, והיא כאילו הבינה אותה, אפילו יותר ממני, וזה ההלוואי השני שלי, או למעשה הראשון, הלוואי והייתה אומרת לי שאני טועה, והייתי מקשיב לה בכל ליבי… לומד מעצם הדיאלקטיקה שלה. האמת של המוסר שלה מחייב אותי להגן עליה, ודווקא להתחבר לחיים מתוך נקודת מבט שכלתנית-ish, מזרחית-ish.

דרך אגב, האם אמרתי לכם כבר שאני מאמין לדברי דוברי החמס שהם מתכוונים לחזור על זה שוב?

קרדיטים

  1. Video: Dido – Life for Rent @YouTube.

מה החיים יכולים לעשות כאשר היבשות נעות?

Amir Pri-gal

בארץ האש והקרח קורה משהו מוזר. פה, בעולמנו הרגיל, אתה רואה איך דרסנו רגל בטבע, הוא מתרחק מאיתנו, מתברר באמצעות עגורנים, לגובה, שכונות סגורות, Silo-ים, נקודת מפנה לאיך תראה ישראל בשנות החמישים של המאה ה-21. ילדים שההתמצאות שלהם בהם בשיפוצים מתמידים. אנחנו מרחיקים את הטבע. באיסלנד קורה דווקא ההפך, הטבע נכנס אליך. בגלל הקצב, בגלל התנודות הסיסמיות שאתה רואה ושומע בכל מקום. זה שם אותך קצת בפרופורציות, להיות מָנוּעַ-שכחה, שהמדבר נכנס אלינו, לאט יותר, בטוח יותר, באמצעות נעלם קבוע באותו זמן ומרחב שנמצאים אותם כלים הנדסיים. לתחושתי, ה-Silo-ים הללו יותר מידי סגורים, יותר מידי אפורים, צריך להכניס את היערות אלינו, וזה ייתן לאלה ב-2100 והלאה, צל, רוח, כמובן שאי אפשר שלא להתחשב גם בטרור, ושריפות. טכנולוגיה צריכה להצטרף לתכנון הזה, Lidar-ים, חומרי בניה עמידים? ליצור הבנה משותפת מה הוא הטבע בשבילנו. אנחנו אפקטיביים. וכאשר מדברים על תחליף לתאורת רחוב כדי למנוע פשיעה, חופש חייב להתבסס באמצעות חוקה ומגילת זכויות אזרח במקביל לתכנון שכזה. אף אחד לא שקוף איתנו במופע המשמעותי בנוף העירוני הזה שכמו העגורנים, נוֹכְחוֹת מצלמות האבטחה: בבקשה, שקיפות People. איך מתכננים ביחד.

קרדיטים

  1. Photo: City Night Lights @Stockcake.